טען כי לאחר ששילם שכר טרחת עורך דין החליט עוה"ד להפסיק את מתן הייצוג המשפטי התובע פירט בכתב התביעה את כל העובדות והטענות הרבות שיש לו כלפי התנהלותו של הנתבע, ובקצרה אציין את העיקריות: 2.1 התובע פנה לנתבע לצורך הגשת תביעה נגד מנהלו בעבודה ועובד נוסף, בגין הוצאת לשון הרע "בבית משפט אזרחי". 2.2 הוסכם על שכר של 2,000 ₪ בצירוף מע"מ לצורך לימוד החומר והכנת התביעה, וכן על תשלום שכ"ט עורך דין בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ, שיקוזז מתוך שכר של 20% שישולם בסיום ההליך. התובע שילם את שכרו של הנתבע במספר המחאות דחויות, והשאיר שיק חתום נוסף לצורך תשלום אגרת בית משפט עם הגשת התביעה. 2.3 התובע הבהיר לנתבע כי יש להגיש את התביעה בדחיפות, והדגיש את העובדה המהותית כי יש להגיש את התביעה "בבית משפט אזרחי". 2.4 ביום 21.11.12 (להלן: "הפגישה האחרונה") הגיע למשרדו של הנתבע, אז נמסר לו כי עליו לשלם שכר טרחה נוסף, והוסכם על תוספת לשכרו של הנתבע בסך של 5,000 ₪, אך הסכמה זו ניתנה על ידי התובע לאחר לילה ללא שינה, אירוע טראומטי של גניבה בביתו ופיגוע באוטובוס בסמוך למשרדו של הנתבע, שחייב אותו להגיע רגלית למשרד. 2.5 בפגישה האחרונה נמסר לתובע כי הסמכות לדון בתביעה שהוכנה היא לבית הדין לעבודה, ולא "לבית משפט אזרחי" דבר שהפתיע אותו מאד וגרם לו לבלבול. הנתבע הסביר לתובע כי ניתן "לאלתר משהו" כדי שהתביעה תוכל להתברר בבית משפט השלום. 2.6 למחרת הפגישה האחרונה התקשר לנתבע ודרש שלא להשתמש בשיק שהושאר לצורך תשלום האגרה, אלא השיק הופקד כבר באותו יום. 2.7 הפסקת הייצוג נעשתה על דעתו של הנתבע בלבד, והוא "בשום שלב" לא הודיע לנתבע על הפסקת הקשר העסקי, וזה בא לידי ביטוי במכתב ששלח לו הנתבע ביום 05.12.12. 3. אלו בתמצית טענות הנתבע: 3.1 שולם לו שכ"ט בסך 2,000 ₪ בצירוף מע"מ לפגישת הייעוץ ובדיקת קיומה של עילת תביעה, ולאחר שהבדיקה העלתה שקיימת עילת תביעה לכאורה נגד הגורמים הרלבנטיים, סוכם כי הנתבע ייצג את התובע בהליך המשפטי וכי תשולם מקדמה בסך 10,000 ₪ + מע"מ, וכן 20% מהסכום שבו יזכה התובע בתביעה שתוגש. בהסכם הייצוג לא צויינה דרישה להגשת תביעה רק בבית משפט השלום. הביטוי "בית משפט אזרחי" בפנייה הראשונית של התובע פורש על ידו כמתייחס לתביעה אזרחית להבדיל מהליך פלילי. 3.2 לאחר הפגישה הראשונה שלח התובע למשרד הנתבע מספר רב של מסמכים כמעט מידי יום, בין השאר בנוגע להליך משפטי נוסף שניהל התובע כנגד אותם נתבעים באמצעות עורך דין אחר, והתקשר אליו עשרות פעמים, לרבות לטלפון הנייד, כולל בשעות לילה ובשבתות. 3.3 בשל העובדה שנדרשה עבודה בלתי פוסקת של כחודש וחצי לצורך גיבוש והכנת התביעה, הוסכם בפגישה מיום 21.11.12 על תשלום שכ"ט נוסף של 5,000 ₪ + מע"מ ועל הגשת התביעה לבית הדין לעבודה. 3.4 בהסכמת התובע, נעשה שימוש בשיק הנוסף שניתן לתובע לצורך תשלום אגרה, לצורך תשלום שכר הטרחה הנוסף כפי שסוכם, והתובע הבטיח להעביר לנתבע המחאה נוספת לשם תשלום אגרת בית המשפט. 3.5 יומיים לאחר הפגישה הודיע לו התובע שאינו מסכים להגשת התביעה לבית הדין לעבודה, והתובע הסכים לבדוק אם ניתן להגיש את התביעה בעילות אחרות, על מנת שתהיה לבית משפט השלום סמכות עניינית לדון בה. 3.6 ביום 27.11.12 התקיימה פגישה נוספת בין הצדדים, במהלכה הודיע לו התובע על הפסקת הייצוג. הנתבע דרש במועד זה שכר טרחה ראוי עבור העבודה שהושקעה בעניינו של התובע, והיה מוכן לראות בסכום ששולם עד לאותה עת כשכר ראוי. ביום 05.12.12 שלח הנתבע לתובע מכתב ובו הציע להשיב סך של 5,000 ₪ מתוך הסכום ששולם, "על מנת להפיס את דעתו של התובע". 4. במעמד הדיון, העידו שני הצדדים, וחזרו על טענותיהם. בסיום הדיון הסכימו הצדדים כי תינתן לתובע שהות של 10 ימים להגיש תמלול של ההקלטות המצויות בידו, של השיחות שנערכו ביניהם, בצירוף חוות דעת המאשרת את התאמת התמלול להקלטה. תמלול זה הוגש ביום 07.07.13. 5. לאחר הדיון הגיש התובע - למרות שלא נתבקש ולא ניתן היתר לכך במהלך הדיון - פירוט ההוצאות והפסדים שנגרמו לו, בגינן הוגשה התביעה. התובע הבהיר כי הוא מבקש החזר של כל הסכומים ששולמו לנתבע כשכ"ט, פיצוי בגין הפסד ימי עבודה בשל הפגישות שלו עם הנתבע, פיצוי בגין הוצאות התמלול וכן פיצוי בגין "אובדן עדים". דיון והכרעה 6. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, ראיותיהם, התנהלותם במהלך הדיון ומכלול נסיבות העניין, יש לדעתי לקבל את התביעה בחלקה הקטן בלבד, הכל כפי שיפורט להלן. הסכם הייצוג 7. לא שוכנעתי כי הנתבע פעל בניגוד להסכם הייצוג שנחתם בין הצדדים, ואין חולק כי בהסכם לא נרשמה הערכאה בה על הנתבע להגיש את התביעה. למעשה טענת התובע הינה כי למרות שחתם על הסכם הייצוג עם הנתבע, אין לזקוף לחובתו את העובדה שלא צויינה באופן מפורש דרישתו כי התביעה תוגש לבית משפט השלום, שכן היה עייף ולאחר חוויות קשות שפגעו בשיקול דעתו. 8. הלכה פסוקה היא שאין לקבל טענה לפיה אדם לא טרח לקרוא על מה הוא חותם אלא במקרים קיצוניים ביותר (ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ. לופו, פ"ד נ"ד (2) 559 [2000]; ע"א 467/64 שוורץ נ' סנדור, פ"ד יט (2) 113 [1965]). במקרה דנן התובע כלל לא טען כי לא קרא את הסכם ההתקשרות או כי לא ניתנה לו הזדמנות לקרוא אותו. יפים לעניין זה דברי ביהמ"ש העליון בע"א 6799/02, יולזרי משולם נ' בנק המזרחי, פ"ד נח (2) 125, בעמ' 149 [2003]: "כלל הוא, כי אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא והבין את תוכנו וכי חתם עליו לאות הסכמתו, בייחוד כאשר מדובר במסמך מהותי ביחס לנכסיו, דוגמת שטר משכנתא... עוד נפסק כי המבקש לסתור חזקה זו צריך להוכיח את גירסתו בראיות פוזיטיביות, כאפשרות קרובה..." התובע לא הסביר מדוע לדעתו מקרה זה הוא קיצוני ביותר, כאשר התובע כלל לא טען כי לא קרא את הסכם ההתקשרות או כי לא ניתנה לו הזדמנות לקרוא אותו. על כן יש לקבוע כי בהתאם להסכם הייצוג, לא היתה הגבלה או קביעה בנוגע לערכאה אליה תוגש התביעה. בחירת הערכאה 9. התובע הדגיש כי היה חשוב לו שהתביעה, שלצורך הכנתה פנה לנתבע, תוגש ב"בית משפט אזרחי". מטיעוני התובע בדיון, השתמע כי להבנתו משמעות מונח זה הינו בית משפט שלום, להבדיל מבית הדין לעבודה. מנגד, הנתבע טען כי סבר שהתובע מתכוון לפתיחת הליך אזרחי, להבדיל מהליך פלילי. יש ספק אם התובע מבחין מבחינה משפטית בין ההליכים השונים, לאור הודעתו של התובע שהוגשה לאחר הדיון, בה טען: "כלומר בנוסף לאי הנחת בעבודה לי ולחברי עקב אי הגשת התביעה כמובטח בזמן על ידי הנתבע מה שהיה מונע את האיומים משום שהמאיים הראשי היה חושש לעשות זאת כאשר היה מואשם בבית משפט שלום בעבירה פלילית כפי שהסברתי לתובע." 10. מטיעון זה עולה כי אפשר שהתובע סבר שיוכל להגיש נגד הנתבעים תביעה פלילית, בבית משפט שלום - ואולי בשל כך שלל את האפשרות של הגשת התביעה לבית הדין לעבודה. 11. זאת ועוד, שאלת הסמכות העניינית של בית משפט אינה נתונה להחלטתו של התובע, או של הנתבע. לו היה הנתבע מגיש תביעה בעילה של לשון הרע, נגד מעבידו או עמיתיו של התובע, בערכאה משפטית שאינה מוסמכת לדון בה - היתה נמחקת התביעה, או מועברת לבית המשפט המוסמך, ולא היה בכך כדי להועיל לתובע. בשל כך אני סבורה שהנתבע היה מחוייב להסביר לתובע כי המסקנה היא שהסמכות העניינית נתונה לבית הדין לעבודה. 12. אבהיר עוד, שמתמלול השיחה מיום 22.11.12, בה הבהיר התובע כי אינו מסכים להגשת התביעה לבית הדין לעבודה, התרשמתי כי הנתבע לא הבין את הסיבה להתנגדות נחרצת זו ומכאן כי עניין זה לא עלה באופן מפורש וחד משמעי בשיחות קודמות בין הצדדים. תוספת שכ"ט עורך דין 13. בנוגע להסכמה לשלם תוספת שכ"ט עורך דין בשל העבודה המאומצת והנוספת שביצע הנתבע, הובהר כי הנתבע הסכים לדרישה זו, והתנהל מו"מ באשר לסכום הראוי לתשלום בגין עבודה זו. התובע אינו מכחיש כי הסכים לשלם סכום נוסף של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ, אלא שלטענתו, הוא לא יכול היה להפעיל שיקול דעת בשל הנסיבות והעובדות שנוגעות לאירועים שונים שהתרחשו לפני הפגישה בה ניתנה הסכמה זו, ולכן "אני בבלבול הסכמתי". 14. מצאתי כי אין מקום לבטל את ההסכמה שנתן התובע לתוספת תשלום שכ"ט עורך דין, גם בשל אלה: התובע לא טען כי הנתבע ידע על הפגיעה בשיקול הדעת ואין באפשרותי להניח כי יכול היה לדעת שהסכמת התובע לתשלום תוספת שכר הטרחה ניתן בשם בלבול; התובע עובד ברשות המיסים עשרות שנים כבודק מכס, וככזה יכול היה הנתבע להניח כי הוא מבין את משמעות הדברים ושקל בדעתו בטרם נתן את הסכמתו לתוספת תשלום זה. 15. בחקירתו הנגדית, השיב התובע לשאלות הנתבע, כך: "ש. ניחשת שאני הולך לגנוב את הכסף? ת כן. ואז דיברתי עם מזכירתו בבוקר. ... ש. מצד אחד אתה אומר שאני גנבתי את חמשת האלפים ומצד שני אתה מאשר בכתב התביעה שבסופו של דבר הסתפקתי ב- 5,000 ₪ + מע"מ. ת. צריך לקרוא את כל מה שכתוב ולקחת בחשבון את כלל הנסיבות." אין חולק כי התובע הסכים לתשלום תוספת שכר הטרחה, ואני מקבלת את עמדת הנתבע כי מילא את ההמחאה, כמו שמילא את כל ההחמאות האחרות שנתן לו התובע, וזאת בהסכמה ולנוכח הרעידות בידו של התובע. לפיכך לא היתה מניעה כי לצורך תשלום תוספת שכר הטרחה, ייעשה שימוש בהמחאה הנוספת שנותרה אצל הנתבע. 15. העובדה שהתובע סבר שהנתבע עשוי להפקיד את השיק מחזקת את גרסת הנתבע כי ניתנה רשות לעשות כן, שכן במקרה אחר לא היה התובע יודע כי הנתבע עתיד להפקיד את השיק בסמוך לאחר הפגישה ולא היה דואג להתקשר (כך לטענתו) ולהודיע כי חזר בו מהסכמתו לתשלום הנוסף. 16. אין לי ספק כי לא נפל פגם בפעולתו של הנתבע לגביית תשלום לאחר מתן הסכמה - כאשר הוא לא יכול היה לחזות את העתיד ולדעת שהתובע יתחרט על שנתן הסכמה זו. לגישתי, מוטב היה לו התובע נמנע מהטחת האשמה כה חמורה בנתבע, כאשר אין כל בסיס לטענה זו. 17. לאור קביעותיי הנ"ל אני דוחה את טענת התובע כי הנתבע גנב ממנו כספים, כאשר השתמש בהמחאה שנותרה ברשותו, לצורך ביצוע התשלום הנוסף עליו הוסכם. נטל השכנוע 18. הפסיקה קבעה לא פעם, כי תובע שאינו עומד בנטל השכנוע, הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו, לא יוכל לזכות תביעתו, והיא תידחה. על מנת לזכות בתביעתו, על התובע לשכנע את בית המשפט כי הסבירות שגרסתו היא הנכונה בשיעור של 51% לפחות. לפיכך, במקרה שבו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים הצדדים הן שקולות, הרי שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו ולפיכך תידחה תביעתו. 19. במקרה המונח בפני לא הצליח התובע להוכיח את טענותיו, ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי. לאחר קריאת כל תמלולי השיחות שהוגשו על ידי התובע לאחר הדיון, לא שוכנעתי כי יש בהם כדי לסייע לתובע בהוכחת טענותיו, שכן שאלת הערכאה אליה תוגש התביעה לא נזכרה בשיחות כלשהן לפני זו שנערכה ביום 22.11.12. הפגישה בין הצדדים, בה סוכם על תוספת תשלום של 5,000 ₪ + מע"מ כשכר טרחה עבור הנתבע, נערכה ביום 21.11.12. למחרת נערכה בין הצדדים שיחה, ובהתאם לתמלול הבהיר התובע כי הוא מסרב להגיש תביעה לבית הדין לעבודה, וכי הוא אינו שבע רצון מהעובדה כי על פי גישתו של הנתבע, הערכאה המוסמכת לדון בתביעה היא בית הדין לעבודה. התובע מסר לנתבע כי, ובמקרה כזה "יתכן שכל אחד ילך לדרכו." באותה שיחה ולאחר שהובהר לנתבע שהתובע לא יסכים לנהל את התביעה בבית הדין לעבודה, הסכים הנתבע לשקול אם ניתן למצוא פתרון "מה אפשר לעשות? ... תן לי אני רוצה לבדוק אפשרות, לבדוק אפשרות לבית המשפט הרגיל, אז אני צריך, אני צריך לחשוב פה, לאלתר פה משהו". שימוש הנתבע במילה "לאלתר" אינה מביאה להטיית כף המאזניים לחובתו, ואני מקבלת את ההסבר שנתן הנתבע (בסעיף 22 לכתב ההגנה) לפיו ביקש לבחון אם ניתן לשנות את התביעה ולהגישה בעילה אחרת, מקבילה ככל שניתן - על מנת שבית משפט השלום יהיה בעל סמכות עניינית לדון בה. אבהיר כי באותה שיחה ביום 22.11.12, למחרת הפגישה מיום 21.11.12 - ובניגוד גמור לטענת התובע - לא ביקש התובע מהנתבע שלא להפקיד את ההמחאה בסך 5,850 ₪ עבור תוספת שכר הטרחה. תמלול שיחה זו שומט למעשה את הקרקע מתחת לטענת הנתבע לעניין גניבת הכספים והפקדת השיק בניגוד להוראותיו. 20. עם זאת, מאחר שהנתבע הבהיר כי הסכים להחזיר לתובע, ולו כמחווה של רצון טוב, סך של 5,000 ₪ + מע"מ מהסכום שקיבל כשכר טרחה, אני קובעת כי בנסיבות המקרה, נכון וראוי שהנתבע ייעשה כפי הצעתו - וזאת חרף הצורך בהתדיינות משפטית בתיק דנן. לטעמי, ההסכמה להחזיר סכום זה מהווה הסכמה לפיה השכר הראוי המגיע לו עבור הטיפול בענייניו של התובע עומדת על 12,000 ₪ בצירוף מע"מ, הוא הסכום ששולם עבור לימוד ובחינה ראשונית של עניינו של התובע, והמקדמה על חשבון ניהול התביעה. 21. בהחלטה זו לקחתי בחשבון, בין השאר, את אלה: ראשית, השכר שעליו הוסכם היה בבחינת מקדמה בלבד, כשעיקר שכרו של הנתבע נגזר בסיום ההליך, בשיעור שנקבע, מהסכום שייפסק לטובת התובע. לא נזכרה בהסכם הייצוג האפשרות כי תיתכן דרישה לתוספת תשלום עבור עבודה נוספת וחריגה. שנית, הנתבע לא נדרש להגיש את כתב התביעה ולנהל הליך משפטי עבור התובע. שלישית, הנתבע לא החתים את התובע על תוספת להסכם הייצוג או על הסכם שכ"ט חדש, וההסכמה לא הועלתה על הכתב. רביעית, הנתבע מסר לתובע בשיחה ביניהם ביום 15.10.12 לעניין הגשת התביעה, כי: "יקח לנו עוד שבוע עשה ימים, שבועיים להכין אותה". ביום 31.10.12 הבטיח הנתבע שהתביעה תוגש "ביום ראשון", ובשיחה מיום 12.11.12 מסר שהתביעה תוגש "תוך יום יומיים". אין חולק כי עד לפגישה ביום 21.11.12 לא הוגשה התביעה, חרף ההבטחה האמורה. סוף דבר 22. התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבע ישלם לתובע סך של 5,850 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין אצל הנתבע, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 21.02.13 ועד לתשלום בפועל. 23. למרות קבלת התביעה בחלקה, בשים לב לקביעותיי המתייחסות להתנהלות התובע, ומאחר והנתבע הציע לתובע עוד לפני הגשת התביעה להשיב את הסכום שנפסק, אינני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור בתוך 15 ימים לבית המשפט המחוזי מרכז - לוד. שכר טרחת עורך דיןשכר טרחהעורך דין