תביעה בגין גרימת נזק לגדר אבן

לשיטת התובעים, פלש הנתבע לשטח התובעים, עשה שימוש בחלקתם באזור הפלישה, גרם לנזק לגדר אבן המצויה בשטח התובע וסירב לסלק את פלישתו, עד כי נאלץ התובע לפנות לסיוע בתי המשפט. הנתבע מכחיש כי פלש לשטח התובע, ועל כן הוא מבקש לדחות את התביעה, לרבות בנוגע לסעדים הכספיים המובאים בה. במסגרת התובענה שכנגד ביקש הנתבע לחייב את התובע 1 (להלן: התובע) בתשלום פיצוי הן בגין פגיעה בשמו הטוב של הנתבע והן בגין הוצאות משפט שנגרמו לו כאן ובכלל. בנוסף ביקש הנתבע לחייב את התובע בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה בשל הגשת תביעות סרק חוזרות ונשנות באותו עניין, המוכחש כאמור מעלה. ראוי להקדים ולהזכיר מספר נקודות כרקע להבנת הדיון בתובענה זו - ראשית, יובהר כי תיק זה אינו תיק ראשון המתנהל בין הצדדים כאן. מספר הליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים (שני תיקי תביעות קטנות שהתנהלו בביהמ"ש לתביעות קטנות בחדרה) נמחקו בהסכמת הצדדים הדדית ללא צו להוצאות. הרקע למחיקת התובענות האמורות היה נעוץ בכך שהתיקים לא הוכנו כנדרש לצורך בחינת הטענות שבהן, ובכל אחת מהן היו חסרות ראיות מהותיות לצורך הכרעה בתובענה. משהוגשה התובענה דנן ובה עתירה לשני סוגי סעדים - סעד של צו עשה, וסעד כספי במסגרתו התבקש ביהמ"ש, בין היתר, לפסוק הוצאות בגין הליכים קודמים, ניתנה כאן החלטה המורה לתובע לתקן את תביעתו הן בשל העדר סמכות עניינית למתן סעד של צו עשה, והן בשים לב לכך שביהמ"ש אינו מוסמך במסגרת ההליך דנן לפסוק פיצויים בגין הליכים קודמים - במהלכם ויתרו הצדדים על פסיקת ההוצאות, ולמעשה מחלו על הוצאותיהם. בהתאמה, הוגש כתב התביעה המתוקן, כמפורט מעלה. רקע זה כאמור מהותי להבנת הסוגיות שבמחלוקת כאן, שכן התובענה שכנגד העומדת על הפרק עניינה בראש ובראשונה בנזקי הנתבע כתוצאה מניהול ההליכים החוזרים ונשנים כאן. כך, כאמור, ביקש הנתבע לפסוק פיצוי לטובתו הן בשל הוצאותיו בהליכי הסרק שהתנהלו כאן בעבר והן בגין פגיעה בשמו הטוב, כהגדרתו. אשר להוצאות ההליכים הקודמים, בהקשר זה אבהיר כבר בשלב ראשוני זה כי ביהמ"ש כאן אינו עוסק בפסיקת הוצאות בגין הליכים קודמים, במסגרתם ויתר הנתבע על הוצאותיו, וכפי שהובהר בהחלטה שניתנה כאן ביום 2/4/13, אין מקום לעתור במסגרת הליכים דנן לחיוב בהוצאות עליהן מחל הנתבע בעבר. הסכמת הצדדים למחילה על חיוב בהוצאות אושרה בפסקי הדין שניתנו כאן, ואין בתובענה שכנגד המונחת לפניי כל טענה בנוגע לקיומו של פגם בשל המו"מ לכריתת ההסכם שאושר כאמור. זאת ועוד, אין לומר כי הנתבע טעה לחשוב שבמחיקת ההליכים הקודמים לא יוטרד שנית בהליך נוסף, ולכן ויתר על הוצאותיו, וכי לו סבר שיוטרד פעם נוספת לא היה נותן הסכמתו, שכן עיון בפרוטוקולי הדיונים בתיקים האחרים מלמד כי לצדדים הובהר כי מחיקת ההליך נעשית נוכח העדרן של ראיות בעזרתן ניתן יהיה לבחון את הטענות לפני ביהמ"ש באותו שלב, וממילא מובן היה כי בדעת הצדדים להצטייד במלוא הראיות כדי להתנהל בצורה טובה ביותר בפעם הבאה שבה יגיע העניין לדיון. משכך אך נמחקו התובענות ולא נדחו, כך שלא נוצר מעשה בי-דין באיזו מהן. אשר לעתירת הנתבע לחייב את התובע בתשלום פיצוי בגין פגיעה בשמו הטוב, בעניין זה אבהיר כי הנתבע לא הראה מכח איזו עילה עומדת לו הזכות לעתור לפיצויו בעניין זה. ככלל, פגיעה בשמו הטוב של אדם עשויה להוות עוולה לפי הוראות חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן: החוק), ואולם אף לו טען הנתבע אליבא דכתב תביעתו שכנגד כי לכך מכוונים הדברים, הרי שהלה לא הראה כי אמנם נעשה "פרסום" של "לשון הרע", לפי הגדרות החוק, וממילא הוראת סעיף 13 (5) לחוק מקנה הגנה מוחלטת לבעל דין בכל הנוגע ל"פרסום" של "לשון הרע" ככל שזה נעשה תוך כדי דיון בביהמ"ש, קרי לרבות במסגרת כתב טענות לשם ניהול הליך כאמור. אציין כי אף לו ביקש הנתבע לחייב את התובע בפיצויו בגין פגיעה בשמו הטוב במהלך הדיונים המשפטיים בנוגע לסכסוך נשוא תיק זה מכח פקודת הנזיקין [נוסח חדש], ולאור הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נדמה בעיניי כי ראוי ונכון לקבוע כי יש לפרש את שאלת התרשלותו של התובע לאור הוראותיו של חוק איסור לשון הרע, המגדיר את מידת הפרסום המותרת, כדי לקבוע כי אדם סביר הפוגע בשמו הטוב של אחר, לצורך ובמהלך ניהול הליך דיוני כנגדו, בעניין הרלוונטי באותו הליך, ממילא לא יחשב כמעוול כלפיו, משהותר פרסום זה על ידי החוק, הגודר את ההתנהלות הסבירה והראויה של אדם סביר באותן נסיבות. מכל האמור, אני קובעת כי למעשה לא מצאתי בבסיס תביעתו הנגדית של הנתבע דבר, ואיני סבורה כי יש מקום להורות על פיצויו בגין הליכים קודמים כאן, כמפורט מעלה. אשר להוצאות ההליך שלפניי, אשר גם עניינם נזכר בגדר דרישת הנתבע לחיוב בהוצאות במסגרת התובענה שכנגד - בעניין זה ראוי להבהיר כי לביהמ"ש סמכות פררוגטיבית לפסוק הוצאות בתום ההליך, אם מצא כי יש מקום לכך, ואין בכך כדי להקים עילה לתביעה נגדית, שאם לא כן נמצא עצמנו במצב שבו במסגרת כל הליך המתנהל, כאשר סבור הנתבע כי נעשה לו עוול בעצם הגשת התובענה נגדו - יגיש הלה תביעה שכנגד לחיוב בעל דינו בהוצאותיו בגין אותו הליך, וההליך המשפטי יסורבל לשווא וללא כל טעם. אשר לתביעה העיקרית - בעניין זה יובהר כי העידו לפני התובע, התובע 3, אביו, הנתבע וכן מודד מטעם התובע, אשר על פי תגובות הנתבע לתיק נראה כי עדותו מוסכמת ואינה שנויה הלכה למעשה במחלוקת. מעדות המודד עלה כי בין מגרש התובעים 2 ו-3, הממוקם בגוש 10215 חלקה 193, סמוך למגרשו של הנתבע, הממוקם באותו גוש חלקה 303 - ממזרח. בין שני המגרשים עובר קו גבול, אשר נמדד וסומן על ידי המודד על גבי מפת מדידה שהעתקה הוגש לתיק. המודד ערך מדידות בנוגע לשטחים האמורים מספר פעמים, לראשונה - בשנת 2001, ועוד בטרם נבנה בית התובע על גבי מגרש הוריו, לאחר מכן בשנת 2007, מועד הבניה, ולבסוף בשנת 2012. כל מפות המדידה הוגשו לעיון ביהמ"ש, ולמען הנוחות אתייחס אל המפה משנת 2001, כמ/1 ואל המפה משנת 2007, המייצגת אף את המצב העדכני כמ/2. מעיון במ/1 ניתן לראות כי לאורך קו הגבול- אך לא עד סוף מגרשו של הנתבע- בנוי קיר אבן, אשר חלקו המזרחי משיק לקו הגבול, וחלקו המערבי חורג למעשה, לאור עוביו של הקיר העשוי לבנים, לתוך חלקתו של הנתבע. קיר זה סומן על ידי המודד בכל המפות בצבע ירוק. מעיון במ/2 ניתן לראות כי בשנת 2007 הוספו שני קירות נוספים - שניהם למעשה בנויים על גבי חלקת התובעים, כאשר קיר אחד נבנה במקביל לקירו של הנתבע, עוביו כ- 50 ס"מ, חלקו המערבי משיק לקו הגבול בין המגרשים, וחלקו המזרחי חורג לתוך שטח התובע לאור עוביו של הקיר. קיר זה נצבע בצבע צהוב. קיר נוסף נבנה למעשה בהמשכו של הקיר הצהוב - לכיוון דרום חלקת התובעים, ואולם הוא אינו זהה לקיר הצהוב בעוביו, הוא צר יותר, ולפיכך בינו לבין קו הגבול שבין שתי החלקות מרווח. למען הבהירות אציין כי מעיון בקיר מכיוון מזרח (מבית התובע) נדמה כי ניתן לראות המשכיות בין הקיר הצהוב לקיר הכתום, משל מדובר בקיר אחד, ואולם במבט-על ניתן לראות כי עוביו של הקיר הכתום צר מזה של הקיר הצהוב, ולפיכך, בעוד הקיר הצהוב משיק לכל אורכו לקו הגבול הדמיוני שבין שתי החלקות (של התובע ושל הנתבע), הרי שהקיר הצהוב מצוי כולו בתוך שטח התובע. קיר זה נמשך אף מעבר לגבול עם חלקה 303 של הנתבע - כך שחלקו הדרומי של אותו קיר חוצץ הלכה למעשה בין חלקת התובעים לחלקה אחרת, חלקה 302 באותו גוש, אשר נדמה לכאורה כי אינה מיושבת כלל והיא חלקה ריקה. גם בחלק הדרומי של הקיר הכתום, ממשיך זה בעוביו המקורי, ועל כן גם בין חלקו המערבי של המשך הקיר לבין הגבול הדמיוני שבין חלקת התובעים לחלקה 303 קיים מרווח מסוים. לסיום תיאור המפה אבהיר כי במיקום הקרוב עד למאוד לקו הגבול הדמיוני שבין חלקה 303 (של הנתבע) לחלקה 193 (של התובעים), סמוך לגבול הדרומי של חלקה 303 ונקודת המפגש עם חלקה 302 הסמוכה - מוצב עמוד טלפון (לשיטת המודד תיתכן סטייה של כ- 10 ס"מ במיקומו של עמוד הטלפון האמור מן המופיע על גבי המפות). כן יובהר כי הקיר הכתום בנוי במידה מסוימת של שיפוע, ככל הנראה בהמשך לקיר הצהוב, ולפיכך, בעוד המרחק בין חלקו המערבי של הקיר הכתום מצוי במרחק של כ- 57 ס"מ מהגבול הדמיוני שבין חלקת התובעים לחלקת הנתבע, הרי שבחלק הדרומי, החוצץ על מגרש 302, מצוי הקיר במרחק של כ- 50 ס"מ בלבד מקו הגבול בין חלקת התובעים לחלקה זו. הקירות הכתום והצהוב הם קירות תומכים, לאור העובדה שמפלס הקרקע בשטח התובעים נמוך מזה של הנתבע. יובהר כי אין חולק כי הנתבע אינו פולש לשטח התובע באזור בו ממוקם הקיר הצהוב, שהרי מעבר לאותו קיר ממוקם הקיר הירוק, על גבי חלקת הנתבע, ואלו גם יחד מפרידים בין החלקות. הקיר הצהוב בנייתו, בחלק המערבי שלו, על גבי קו הגבול, וממילא הוא מונע כל פלישה לשטח התובעים. אשר על כן המחלוקת כולה נסובה אך ורק על הפינה המצויה בסמוך לחלק הדרום מזרחי של מגרש הנתבע - המשיק לחלק המערבי במגרש התובעים המהווה כ- 1/6 מאורך הגדר המערבית של התובעים וממוקם כ- 5.4 מ' מהקצה הדרומי של הגדר המערבית - צפונה. ארכה של הפינה - 4.1 מ', ורוחבה כאמור 57 ס"מ, בסה"כ אם כן מלינים התובעים על "פלישה" של הנתבע לשטח של כ- 2.337 מ"ר ממגרשם (שטח זה יכונה מעתה "שטח המריבה"). המודד נחקר כאמור על מדידותיו, הסביר את האמור מעלה, ובנוסף נשאל לגבי מצב הדברים בשטח, כפי התרשמותו בעת ביקוריו במקום. במסגרת עדותו זו העיד הלה כי למיטב זכרונו במועד עריכת מדידות עבור מ/1, כפי שניתן לראות במפה היה הקיר הירוק (שנבנה על ידי הנתבע) ממוקם כפי המתואר מעלה, ובחלק הדרום-מזרחי של שטח הנתבע, סמוך לאזור שטח המריבה היתה ממוקמת סלעיה. עוד אישר המודד כי בתמונות אשר הוצגו לו בדיון (נ/1) ניתן לראות את הסלעיה כפי היתה באותו מועד, וכן אישר כי ניתן לראות כי קיימת סלעיה כאמור אף בתמונות מאוחרות יותר, אשר הוצגו לו וסומנו נ/2, (תמונות אשר ביקש הנתבע לייחס לימינו אנו, ואשר צורפו לשיטתו לאחד מכתבי התביעה שהגיש נגדו התובע). התובעים נחקרו בנוגע לסיבה בגינה נבנה הקיר הכתום במיקומו הנוכחי, ובנוגע לעילה לכך שנבנה בעוביו זה, ומעדויותיהם התרשמתי כי הטעם האמיתי למיקום הקיר הכתום במרחק מקו הגבול - ובתוך מגרש התובעים אינו נעוץ בנתבע כאן, בניגוד למה שביקש התובע לטעון, כי אם דווקא במיקומו של עמוד הטלפון המצוי על גבי קו הגבול שבין שתי החלקות, בסמוך לנקודת המפגש עם חלקה 302. כך, העיד התובע 3 לשאלה מדוע מוקם הקיר הכתום במיקום זה תחילה כך - "..התרחקנו מעמוד הטלפון והוא לא נתן לנו לבנות גדר אבן, לבנות קיר". אח"כ חזר בו מגרסה זו וטען "לא בנינו את הקיר הכתום במיקומו הנוכחי בגלל עמוד הטלפון.." ואולם כאשר נשאל מדוע- אם כטענתו נבנה הקיר במרחק מקו הגבול מחשש מפני הנתבע ולא בשל טעמים אסתטיים או קושי טכני בגין מיקום עמוד הטלפון - לא נבנה המשכו של הקיר הכתום, בחלק הגובל עם חלקה 302 הריקה - על גבי קו הגבול, השיב: "הכתום זה בגלל הטלפון". התובע נחקר אף הוא באותה סוגיה ומתשובתו התברר כי התובעים עשו בירורים של ממש בנוגע להעתקת עמוד הטלפון ממיקומו הנוכחי לשם בניית הקיר הכתום על גבי קו הגבול הוירטואלי, אלא שתשובת בזק היתה כי העתק העמוד כרוכה בעלות של כ- 40-50 אלף ₪. נדמה אם כן, כי בכל הכבוד ל"איומיו" הנטענים של הנתבע ולחשש מפני סכסוך שכנים (אשר ככל הנראה אינו קיים הלכה למעשה כעולה מריבוי ההליכים כאן), הרי שהשיקול המכריע, בגינו נבנה הקיר הכתום במיקומו הנוכחי הוא דווקא העלות הכבדה הצפויה מהעתקת עמוד הטלפון, ובהתאם הכורח הטכני שבמיקום הקיר הכתום במיקומו הנוכחי. הנה כי כן, נחה דעתי כי התובעים, בהתנהלותם, ומשיקוליהם הפרטיים הנובעים מעלויות הזזת עמוד הטלפון ומיקומו גרידא, מצאו לנכון למקם את קיר הגבול דווקא במיקומו הנוכחי, ולא על גבי הגבול הוירטואלי. עוד עלה מן העדויות כי הקיר הכתום מתנוסס לגובה של כ- 4 מטרים מעל לחלקת התובעים, ולפיכך מטבע הדברים יוצר מחסום וגבול פיסי בחלק הדרום-מערבי של מגרש התובעים. בהתאמה, אין התובעים יכולים, הלכה למעשה לעשות שימוש כלשהו בשטח המריבה, נוכח קיומו של המחסום האמור. הנתבע אישר כי לפני כשנתיים-שלוש בנה בשטח המריבה, קרי באופן המשיק לקיר הכתום מחלקו המערבי של הקיר ספסל אבן, הצמוד לקיר, וכי זהו הספסל אותו ניתן לראות כבנוי בסמוך לסלעיה, ולצדו שולחן אבן בתמונות ת/4. התובע ביקש לטעון כי הנתבע החל לעשות שימוש בשטח המריבה כבר לפני כ- 5-6 שנים כאשר בנה במקום מסלעה, אך טענתו זו לא הוכחה, והיא אף עומדת בסתירה לעדות המודד מטעמו, אשר העיד כי המסלעה היתה קיימת עובר לבניית בית התובע, ועובר ליצירתו של שטח המריבה על ידי בניית הקיר הכתום. שקלתי האם ניתן לקבוע, בשים לב להודאת הנתבע בנוגע לספסל שנבנה בסמוך לקיר הכתום, על גבי שטח המריבה, ובשים לב ליתר העדויות שנשמעו לפניי כי על הנתבע לשלם לתובעים דמי שימוש עבור שטח המריבה, והגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להורות כך, ואבהיר. בעניין זה כבר נקבע כי דרישה לתשלום שכר ראוי שלובים בה הן רכיבים של זכות לגביית שכר, מכח הפסד שכר, והן רכיבים של עשיית עושר ולא במשפט - על פי מידת ההנאה לנתבע. התובעים לא הראו כי יכולים היו לעשות שימוש בשטח המריבה ללא שעשה בו הנתבע שימוש, ולמעשה, כאמור מעלה, החומה הגבוהה החוצצת בין שטח מגרשם לשטח המריבה היא הנותנת כי ממילא לא יכולים התובעים לעשות כל שימוש בעצמם בשטח, ובוודאי שלא להרוויח ממנו רווח נאה בדמות שכר בדרך אחרת. אשר למידת ההנאה שנהנה משטח המריבה הנתבע - בעניין זה נדמה כי הספסלים מלמדים כי מידת ההנאה שנהנה הנתבע משטח זה, המצוי בסמוך לסלעיה, ורוחבו 57 ס"מ בלבד, אינו רב, וממילא אף לולא נבנה הספסל בצמוד לקיר הכתום, והיה נשמר מרחק של 57 ס"מ מן הקיר - לא היתה הנאתו של הנתבע ממגרשו משתנה באופן אשר מלמד כי ניתן לראות בו כמי שנהנה הנאה של ממש מן ההפקר, ומהאילוץ שאולצו בו התובעים בבנותם את הקיר במרחק של 57 ס"מ מקו הגבול הוירטואלי שבין החלקות. אשר על כן, לא שוכנעתי כי יש מקום לחייב את הנתבע בתשלום לתובעים בדמות שכר ראוי עבור השימוש שנעשה על ידו בשטח המריבה, ונחה דעתי כי דין עתירה זו להידחות. מעבר לצורך יצוין כי בכתב התביעה התבקש ביהמ"ש לחייב את הנתבע בתשלום "שווי השטח" ומשלא הובהר האם כוונת הדברים ל"דמי שימוש" עבור השימוש בשטח או ל"שווי השטח" לצורך העברת בעלות, ועל מנת שלא לקבוע כי בימ"ש זה נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה זו - מצאתי לנכון להתייחס לדברים משל עניין לנו בתביעה לדמי שימוש, המצויה בתחום סמכותו של בימ"ש זה, מה עוד שספק בעיניי אם ניתן במסגרת הליך משפטי לכפות על צד לרכוש זכויות במקרקעין במסגרת תובענה, ומקום שממילא לא נטען כי בין הצדדים נערכה עסקה בכתב להעברת זכות כאמור. זאת ועוד, נדמה בעיניי כי הצבת הקיר הכתום על ידי התובעים במיקומו הנוכחי גילה דעתם כי אלו אינם מתכוונים לעשות שימוש כזה או אחר בשטח המריבה, על אף זכותם הקניינית בו. בהתאמה נדמה כי השימוש שעושה הנתבע באותו שטח, אשר אינו גורע מזכותם של התובעים בו ואף לא מיכולתם לעשות בו שימוש בעצמם אינו מביא את הצדדים אלא למצב לפיו "זה נהנה וזה לא חסר", ומוטב היה לולא הגיעה תובענה זו לביהמ"ש מלכתחילה. לאור כל האמור לעיל, נדמה בעיניי כי יש לדחות את הסעד העיקרי שבכתב התביעה. יתר הסעדים הכלולים בכתב התביעה עניינם בהוצאות שהוציאו התובעים בקשר עם ניהול ההליך כאן, לרבות עריכת מדידות לשטח, הבאת עדים ובזבוז זמנם בניהול הליך זה, ומשמצאתי לנכון לדחות את הסעד העיקרי שבתביעה, ממילא איני סבורה כי יש לפסוק לזכותם הוצאות בגין ניהול הליך זה. יחד עם זאת, משמצאתי מנגד לדחות את התביעה שכנגד, ואף נחה דעתי כי הנתבע אמנם עושה שימוש בשטח המריבה השייך, קניינית, לתובעים, ומוטב היה לו עשה שימוש זה רק לאחר קבלת רשות מאת התובעים, כמתבקש אף ממערכת היחסים שביניהם; וכן משנראה כי היה בדיון בתובענה כדי להביא לידיעת והבנת הצדדים מהן הזכויות האמיתיות בנוגע לשטח המריבה, כמשתמע מהאמור בעמוד 7 לפרוטוקול ש' 1-5, אני סבורה כי אין מקום לחייב את התובעים בהוצאות הנתבע בגין ההליך כאן. מכל האמור, אני דוחה את התביעה וכן את התביעה שכנגד, וקובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו. התובע יישא בשכרו של המודד, מר אורי עידן, מרח' הדרור 28 בפרדס חנה, בגין עדותו כאן, בסך של 450 ₪. סכום זה יועבר לידי העד בתוך 30 ימים מהיום או יישא הפרשי הצמדה וריבית חוק. לצדדים זכות להגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 15 ימים. גדר