תאונה במהלך חיפוש חניה

לטענתם עצר רכב הנתבעת בכביש דו סטרי לצד ימין של הדרך על מנת לבדוק אפשרות חנייה באזור ולפתע הגיח מולו רכב התובע, אשר יצא מרחוב מימין ופנה שמאלה לנתיב נסיעת רכב הנתבעת ופגע חזיתית ברכב הנתבעת וכתוצאה מכך, נגרמו נזקים לרכב הנתבעת. עוד מציינות הנתבעות, שמיקום הנזקים תואם את גרסת הנתבעת ושולל טענות גב' X וכמו כן, מכחישות הנתבעות את גובה הנזק הנטען ובמיוחד את דרישת התובע לסך של 2,000 ₪, אשר לדעת הנתבעות הוא כלל לא מגובה בהוכחה כלשהי. 2. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בכל חומר הראיות, אני קובע, שנסיבות המקרה והעובדות, כפי שהתבררו בפני מצביעות על אחריות משותפת של שתי המעורבות בתאונה - ולאחר ששקלתי את גובה האחריות של כל אחת מהן, אני קובע את אחריותה של כ"א מהמעורבות בתאונה בשיעור של 50% - זאת לאור הנימוקים הבאים: א. א) מהאמור בכתב התביעה עולה, שרכב הנתבעת פגע ברכב התובע, ברם מעדותה של גב' X עולה, שהיא זו אשר פגעה ברכב הנתבעת. (ראה סעיף 4 לכתב התביעה לעומת עדותה בעמ' 1 לפ',ש' 13- 14 ועמ' 2 לפ', ש' 8- 10 וש' 18- 19). ב) גב' X העידה בפני ותיארה את התאונה תוך כדי שהיא נעזרת בתרשים (ת/1) ומתרשים זה עולה, שאכן היא נסעה ממערב למזרח, צמוד לגינה ציבורית ואני מקבל את עדותה, שבאותה עת הגיעה הנתבעת עם רכבה מרחוב סבדלוב, שהוא רח' דו צדדי ואני מאמין לגב' X, שאכן ברגע קרות התאונה היו הרכבים במקומות שסומנו על גבי התרשים הנ"ל, קרי, רכבה של גב' X, כמעט בסוף הגינה הציבורית ואילו רכב הנתבעת, הגיע משמאלה - מימין לגינה הציבורית ואותה גינה הסתירה לנתבעת את שדה הראיה, קרי את המכוניות המגיעות מכיוון נסיעתה של גב' X. ג) אני לא מקבל את דבריה של גב' X, שאם אין שם תמרור עצור, הדרך שלה הייתה פנויה ושהיא לא ציפתה שיהיה שם רכב. גב' X משתמשת מספר פעמים במלים, שהנתיב שלה וזו הדרך שלה וכך גם חוזר התובע עצמו ומעיד שכל עניין קרות התאונה נבע מאי מתן זכות קדימה (עמ' 4 לפ',ש' 26), אך כבר מצינו לא פעם, שאין דרך שלי או דרך של מישהו אחר, שכן בטרם מחליט נוהג רכב, שהדרך שלו פנויה או שהדרך היא שלו ושיש לו זכות קדימה עדיין עליו לבדוק אם אכן הדרך פנויה, היות ובעת שגב' X התכוונה לפנות שמאלה - ממש באמצע- ראתה פתאום את הנתבעת מגיחה מאחורי גינה ציבורית. על נהג רכב זהיר ייאמר, שהוא צריך לשים כל תשומת לבו לכביש ותמיד צריך לבדוק ולצפות שיהיה רכב בכיוון נסיעתו או רכב הבא מכיוון אחר. (עמ' 1 לפ',ש' 11- 13 ועמ' 2 לפ',ש' 5- 6 וש' 28- 29). זהו בדיוק החוסר זהירות, שיש לייחס גם לגב' X, משום שהיא לקחה את כיוון נסיעתה כדבר מובן מאליו וכדרך פנויה, אך עובדה היא שבטרם פנתה שמאלה, נצמדה לנתיב שמאלי וכפי שהיא עצמה אומרת, פתאום ראתה את הנתבעת מגיחה. ד) אין דבר כזה פתאום מגיחה. הנתבעת כבר הייתה ליד הגינה וגב' X הייתה חייבת כבר להבחין בה, בטרם ביקשה לפנות שמאלה, אך לדבריה, כאשר הבחינה ברכב:" לא הספקתי לעצור, זה היה מאוחר מדי, התנגשתי בטויוטה..." (עמ' 1 לפ',ש' 13- 14). ב. א) הנתבעת טוענת, שרכבה של גב' X הגיע לפתע, אך כנטען ע"י גב' X, גם רכב הנתבעת הגיע לפתע וכל אחת מהן הגיע לפתע מכיוון אחר ונפגשו - מבלי שאף אחת מהן תבחין מבעוד מועד ברכב זולתה ותוך כדי כך, חסמה הנתבעת את המשך דרכה של גב' X וכך בשל חוסר זהירות של שתי המעורבות בתאונה אירעה התאונה. ב) כפי שעולה מאותו תרשים, היה לרכב הנתבעת דרך ארוכה יותר לנסוע עד לאותו מפגש עם הגן הציבורי ולכן, היה על הנתבעת לנהוג בזהירות ולבחון היטב אם בהגיעה אל מקום הימצא הגינה הציבורית, אין רכב אחר אשר מונע ממנה לבצע הפנייה, אך רכב הנתבעת כבר בלט לכיוון נסיעתה של גב' X, עד כי דרכה נחסמה והתאונה הייתה בלתי נמנעת. ג) מצב זה, של כיווני הנסיעה גם עולה באופן ברור מהתמונה ת/2 שהוגשה לבית המשפט ומיקום הגינה מסומן ב-X, קרי באמצע הצומת - זה רק מחזק את העובדה, ששתי המעורבות לא נהגו בזהירות ובשל חוסר תשומת לב מספקת - אחת לרכב זולתה- המשיכו שתיהן בנסיעה עד כי הנתבעת חסמה את המשך דרכה של גב' X וכך אירעה התאונה. ג. א) גם הנתבעת תיארה את התאונה ונעזרה בתרשים נ/2 ואכן מקבל אנוכי את טענת הנתבעת, שברגע ההתנגשות, נסעה גב' X בנתיב שמאלי, משום שהיא התקרבה לגינה על מנת לפנות שמאלה - זאת עוד מבלי להבחין קודם לכן, שמכונית הנתבעת מגיעה משמאלה . שתיהן לא ראו זו את זו, בגלל ההיצמדות של שתיהן לגינה הציבורית ולכל אחת מהן כבר לא היה שדה ראיה ובאופן כזה, לא הבחינו זה בזו מבעוד מועד וקרתה התאונה. ב) כפי שעולה מעדות הנתבעת, היא נהגה בחוסר סובלנות ובחוסר זהירות וגם לא שמה לב לרכבה של גב' X, על אף שקודם לכן, היא ראתה רכבים חולפים באותו מקום. בכיוון נסיעתה של הנתבעת, ישנה פניה ימינה (בכיוון המסומן במספר 2 בתרשים נ/2) והיא לא שמה לב לקיומה של פנייה זו ואז עמדה במקום ונתנה לרכבים שבאו אחריה לחלוף. בשלב מסוים, סברה הנתבעת, שהיא עומדת כבר הרבה זמן על מנת לתת למכוניות לחלוף ואז החליטה לבצע פניית פרסה. אין להוציא מכלל אפשרות, שבטרם ביצעה את הפנייה הסתכלה לכל הכיוונים, אך אני קובע, שבאותו שלב שרכבה של גב' X כבר היה קרוב לא הביטה ולא ראתה את הרכב. ג) אני לא מקבל את עדותה של הנתבעת, שבטרם ביצוע הפנייה, שוב הסתכלה ימינה ושמאלה, משום שאם באמת הייתה בודקת, לא יכלה לראות שטח נקי ואינני מקבל את גרסתה של הנתבעת, שבעוד היא עומדת מעל 20 שניות ובזמן שהיא רוצה לעשות פרסה- אז נכנס רכב התובע ברכבה. ד) הנתבעת מאשרת, שבעת הזאת היא לא הבחינה ברכבה של גב' X, ברם העובדה, שגב' X פגעה ברכב הנתבעת מצביע על כך, שגב' X כבר הייתה קרובה אל מקום הימצא רכב הנתבעת ובעת שהנתבעת ביקשה לבצע פניית פרסה - חסמה היא את המשך דרכה של גב' X וכתוצאה מכך אירעה התאונה. ה) העובדה, שרכבה של גב' X היה כבר קרוב בעת שהנתבעת ביקשה לבצע פניית פרסה, מקבלת תימוכין בעדותו של מר ירין רז - אחיה של הנתבעת, שכן הוא, אשר ישב ליד הנתבעת, כן ראה שרכבה של גב' X מגיע ואף ראה את הרכב מגיע במהירות ועוד הספיק לראות את מכוניתה של גב' X: "...הייתה מכונית אחת שבאה במהירות, זיהיתי אותה, היא פנתה שמאלה והתנגשה. (ראה עדותה של הנתבעת בעמ' 3 לפ' ועדות מר רז בעמ' 3 לפ',ש' 28- 29 ועמ' 4 לפ',ש' 3- 4 וש' 10- 11). 3. א. סוף דבר, לאור הנימוקים שפורטו לעיל, אני קובע, ששתי המעורבות בתאונה אחריות לגרם התאונה ויש לחלק ביניהן האחריות באופן כזה, שיש להשית על כל אחת מהן אחריות בשיעור של 50% ובהתאם לחלוקת אחריות זו, על הנתבעות לפצות את התובע. ב. באשר לסכום הנזק, הוכיח התובע נזקיו בסך של 9,920 ₪ (נזק ממשי לרכב, ירידת ערך ושכ"ט שמאי) ולא הוכיח את יתרת סכום התביעה בסך של 2,000 ₪ אשר נכתב כך על דרך הסתם, מבלי לפרט את הרכב הסך הנ"ל ובמיוחד אין לדעת אילו הוצאות כלל התובע במילה:" וכיוצ"ב". ג. א) לפיכך, אני מחייב את הנתבעות, שתיהן ביחד ו/או כ"א מהן בנפרד לשלם לתובע סך של 4,960 ₪ (מחצית מסכום הנזק המוכח) בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה- 14.2.13- ועד התשלום בפועל. ב) כמו כן ובהתחשב ברשלנות התורמת, אני מחייב את הנתבעות, באופן סולידארי, לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 400 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. ג) יתרת סכום התביעה נדחית - מחוסר הוכחה. הזכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים. חניה