טענת נשיכת כלב במהלך טיול ברחוב

1. התובע טען כי בעת שהוא הלך ברחוב בתל אביב, נשך אותו כלב בשוק רגלו השמאלית: התובע טוען, כי הוא ראה שהכלב שנשך אותו נכנס לחצר של בית מס' 19 ברחוב הנ"ל. התובע טוען, כי הוא שוחח בטלפון עם מוקד האחיות של קופת החולים והוא הונחה על ידם לשטוף את הפצע. התובע טוען, כי הוא ראה שני נערים בבית שנמצא בתוך החצר אליה נכנס הכלב שנשך אותו ולבקשתו הם איפשרו לו להיכנס לבית ולשטוף את הפצע. התובע טוען, כי כאשר הוא יצא מהבית לחצר, אותו כלב שנשך אותו ברחוב התנפל עליו שוב ונשך אותו בשוק ובירך רגלו השמאלית. לטענת התובע, נגרמו לו על ידי אותו הכלב 5 פצעי נשיכה. לאחר הארועים הנ"ל, התובע טוען, כי הוא פנה לקופת החולים ובערב פנה למיון בבית החולים קפלן ברחובות. 2. התובע ערך בירור לגבי זהותם של בעלי הכלב שבבית מס' 19 ברח' מורדי הגטאות בתל אביב והסתבר לו ששמם הוא גדעון ואסתר גנים (התובע הגיש את התביעה רק נגד גדעון גנים). 3. התובע טוען, כי הוא שכר ביום 28.11.12 דירה ברח' מורדי הגטאות 26 בתל אביב. התובע טוען, כי לאחר הארועים הנ"ל, הוא חשש ללכת ברחוב מורדי הגטאות, פן הכלב יחזור וינשוך אותו שוב ולכן הוא לא חזר להתגורר בדירה הנ"ל. התובע טוען, כי הוא ביטל את חוזה השכירות וכי הוא הפסיד סך של 2,450 ₪ בגין חודש השכירות הראשון וכי הוא נאלץ לשלם למשכיר פיצוי בגין בטול החוזה, סך של 1,050 ₪. 4. בטרם אדון בשאלת האחריות והאשם, אתייחס תחילה לשאלת הנזק. 5. התובע תבע את הסכומים הבאים: א. שכר דירה עבור החודש הראשון בסך של 2,450 ₪. ב. פיצוי למשכיר בסך של 1,050 ₪. התובע צירף לכתב התביעה חוזה שכירות, לפיו תקופת השכירות היא מיום 30.11.12 ועד 30.5.13 (ולא מיום 28.11.12 כטענת התובע). דמי השכירות על פי החוזה הם בסך של 2,450 ₪ לחודש. על פי התוספת להסכם, שנעשתה בכתב יד, התובע מסר למשכיר כספים ושקים שונים הכוללים גם שקים עבור דמי השכירות לכל תקופת השכירות. התובע צירף לכתב התביעה נספח נוסף להסכם מיום 12.12.12 (להלן: הנספח), לפיו הסכם השכירות מסתיים. בנספח נכתב: "1. הסכם השכירות שנחתם בין הצדדים מסתיים (מיום 28.11.12). 2. השור מאשר בחתימתו כי קיבל לידו מאת המשכיר את השקים והכסף שהפקיד בידי המשכיר בקשר עם הסכם זה. 3. הצדדים מוותרים בזאת על כל תביעה או טענה ביניהם (האחד כלפי משנהו) בקשר עם כל הנ"ל". דיון בנספח (א). בנספח אין כל התייחסות למועד שבו השכירות הסתיימה. (ב). העובדה שכל הכסף והשקים שהתובע מסר למשכיר בעת חתימת הסכם השכירות, הוחזרו לתובע על ידי המשכיר, מחייבת את המסקנה כי התובע לא שילם כל סכום למשכיר בגין דמי השכירות. (ג). בנספח אין זכר לתשלום פיצוי למשכיר בגין ביטול הסכם השכירות, כטענת התובע בכתב התביעה. חזקה, שלו היה פיצוי כזה, הוא היה נזכר בנספח. (ד). התובע לא צירף כל מסמך ולא הביא כל ראיה שיכולים לתמוך בטענתו כי הוא שילם למשכיר איזה סכום שהוא, לכן, יש לדחות את תביעתו בקשר לנזקים הנ"ל. המסקנה לכן, יש לקבוע כי התובע לא הוכיח ולו לכאורה את ראשי הנזק של תשלום דמי שכירות ופיצוי למשכיר. גם אם התובע היה מוכיח את הנזקים האלה, עדיין היה עליו להוכיח את החרדה שהוא טוען לה, שגרמה לו, לטענתו, לבטל את הסכם השכירות והוא לא עשה זאת. ג. בזבוז זמן על הליכים בירוקרטיים ורפואיים, בסך של 260 ₪. ד. הוצאות נסיעה בסך של 100 ₪. ה. מכנסי ג'ינס שניזוקו עקב הנשיכות, 250 ₪. דיון ומסקנה התובע לא המציא כל ראיה להוכיח את הנזקים והסכומים הנ"ל. לכן, יש לדחות את תביעתו בקשר לנזקים הנ"ל. ו. אי יכולת לעסוק בפעילות ספורטיבית עקב הנשיכות במשך שבוע, כאב וסבל ועגמת נפש - 10,000 ₪. דיון התובע לא המציא כל חוות דעת רפואית כדי לתמוך בטענתו בדבר אי יכולתו לעסוק בפעילות ספורטיבית במשך שבוע, כטענתו. התובע גם לא המציא כל ראיות לטענתו כי הוא עוסק בכלל בפעילות ספורטיבית כלשהיא. עיון בסיכום הביקור מיום 31.12.12 בבית החולים קפלן, מלמד כי בהמלצות לתובע, אין כל איזכור לגבי הגבלה כלשהי. והוא הדין במסמך של קופת החולים מיום 3.12.12. לכן, יש לדחות את טענת התובע לגבי ראש הנזק של הגבלה בפעילות ספורטיבית. הדיון , בראש הנזק של כאב וסבל ועגמת נפש, יעשה לאחר הדיון בשאלת האחריות, בצידת והנתבע ימצא אחראי ואשם. האחריות 6. הנתבע אינו מתייחס כלל, בכתב הגנתו, לטענת התובע לגבי הנשיכה שהתובע טוען שנעשתה ברחוב. הנתבע מתייחס, בכתב הגנתו, אך ורק לארועים שקרו בחצר ביתו ובביתו ביום 3.12.12. הנתבע טוען, כי הכניסה לחצר ביתו נמצא שלט גדול שבו כתוב "זהירות כלב נושך בחצר" (צילום השלט צורף לכתב ההגנה) וכי התובע התעלם מהכתוב בשלט ונכנס לחצר הבית, מבלי שהוזמן ומבלי לקבל רשות. הנתבע טוען בכתב ההגנה, כי ילדיו של הנתבע, הכניסו לטענת הנתבע, את התובע לבית כדי לשטוף את עצמו, שוחחו עמו ואף הביאו לו שתיה. 7. הנתבע טוען בנוסף, כי לאחר צאתו של התובע מהבית, התברר כי נעלמו מפתחות האופנוע של בנו וכי לאחר מספר ימים האופנוע נגנב. התובע הגיש תלונה במשטרה על כך. דיון א. זהות הכלב 8. התובע תאר בעדותו בבית המשפט את הכלב "כלב מסוג מעורב אולי זאב בצבע שחור עם לבן" (ע' 1 ש' 14, 15 לפרוטוקול מיום 1.7.13). הנתבע טען בדיון הנ"ל, כי הכלב הוא בצבעים שחור וצהוב. מסקנה התובע לא הביא צילום של הכלב או כל ראיה אחרת כדי לשכנע כי הכלב שנשך אותו ברחוב, הוא הכלב של הנתבע. לכן, יש לקבוע, כי התובע לא הוכיח כלל את זהות הכלב שנשך אותו ברחוב. ב. האם התובע נכנס לחצר בית הנתבע ברשות או ללא רשות 9. התובע טוען כי הוא הלך בעקבות הכלב שנשך אותו ברחוב, וכי הכלב נכנס לחצר של בית הנתבע וכי התובע ראה נער בחצר ודיבר איתו כשהוא עומד ברחוב והנער איפשר לו להיכנס לחצר ולבית ולשטוף את עצמו. הנתבע מודה בכתב ההגנה, כאמור, כי "ילדי הכניסו אותו לבית כדי לשטוף את עצמו". לכן, יש לדון השאלה, האם ילדי הנתבע או מי מהם, הכניסו את התובע לבית לאחר שהוא כבר נמצא בחצר הבית או שהם הזמינו אותו להיכנס לחצר ולאחר מכן להיכנס לבית. הנתבע טען בדיון, כי ביתו בנוי על שתי קומות וכי ילדיו היו בקומה העליונה והם ראו את התובע לראשונה בהיותו בחצר ואזי הם ירדו מהקומה העליונה ודיברו עם התובע. 10. בנו של הנתבע, שחף גנים, העיד, כי כאשר הוא היה בקומה העליונה, הוא שמע צעקות בחצר והוא יצא לחצר, שם הוא ראה את התובע וכי לאחר מכן, בהיות התובע בחצר, התובע התקשר לקופת החולים וגם ביקש לראות את פנקס החיסונים של הכלב וכי הוא הראה לתובע את הפנקס. גירסתו האמורה של שחף גנים, עומדת בניגוד לגירסת התובע, כי הוא התקשר לקופת החולים בהיותו מחוץ לחצר. 11. ביום 28.10.13 התקיים דיון נוסף, כדי להעיד את בנו השני של הנתבע, שניר גנים (שניר לא יכול היה להעיד בדיון הראשון, עקב שירות הסדיר שלו בצה"ל). שניר גנים העיד, כי הוא ואחיו נמצאו באותו יום בתוך הבית וכי הם שמעו צעקה בחצר. הם ירדו לחצר וראו שם את התובע. העד טוען כי הוא לא דיבר עם התובע ואף לא שמע על מה אחיו דיבר עם התובע, אבל הוא שמע שהתובע מדבר עם קופת החולים בטלפון. גם חקירתו הנגדית, לא הביאה את העד לשנות את דבריו, כי הוא לא דיבר כלל עם התובע וכי רק אחיו שחף דיבר עם התובע. מסקנות 12. אני מאמין לדבריהם של ילדי הנתבע, כי איש מהם לא הזמין את התובע להיכנס לחצר וכי הם ראו את התובע, לראשונה, בתוך החצר וכי שיחת הטלפון שהתובע קיים עם קופת החולים, נעשתה בחצר לאחר ששחף הראה לתובע את פינקס החיסונים של הכלב. שיחת הטלפון הזאת לא נעשתה ברחוב. 13. מכאן מתבקשות המסקנות הבאות: א. התובע לא הרים את נטל הבאת הראיות המוטל עליו, להוכיח כי הכלב שנשך אותו ברחוב, הוא כלבו של הנתבע. ב. התובע נכנס לחצר ביתו של הנתבע מיוזמתו ומבלי שהוא הוזמן להיכנס על ידי הנתבע או מי מילדיו. ג. התובע נכנס לחצר ללא רשות, למרות השלט הגדול המוצב בכניסה והמזהיר מפני הימצאות כלב נושך בחצר. ד. התובע נינשך על ידי כלבו של הנתבע בתוך חצר ביתו של הנתבע. המצב המשפטי 14. בסימן ד'1 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש): "היזק על ידי כלב", נקבע בסעי41א' לפקודה, כי: "בתובענה בשל נזק גוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב... לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצידו של הבעלים". אולם סעיף 41ב' (3) לפקודת הנזיקין הנ"ל, קובע, כי לבעלים הגנה במקרה של "הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים". 15. התובע הסיג את גבול המקרקעין של בעליו של הכלב ונכנס לחצריו מבלי שהוזמן ומבלי לקבל את רשותו או רשותו של מי מבני ביתו. כמו כן, התובע התעלם מהשלט הגדול הנמצא בכניסה לחצר, המזהיר מפני כלב נושך הנמצא בחצר. התובע, הטוען כי הוא נכנס לחצר שבו מצוי הכלב שלטענתו נשך אותו ברחוב, סיכן את עצמו בנשיכה נוספת מאותו כלב. ודוק, כאמור לעיל, התובע לא הוכיח כלל כי הכלב שנשך אותו ברחוב הוא אותו כלב שנשך אותו בהיותו בחצר בית הנתבע. מכל הנימוקים הנ"ל, יש לקבוע, כי לנתבע הגנה טובה כנגד התביעה וכי הוא אינו חייב לפצות את התובע, לא בגין כאב וסבל ולא בגין עגמת נפש. התוצאה 16. לפיכך, התביעה נדחית. 17. התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט בסך של 300 ₪. תוך 15 יום ניתן לבקש מבית המשפט המחוזי להגיש ערעור. כלבבעלי חייםנשיכת כלב / תקיפת כלב