טענת ניפוץ שמשות של רכב בגלל שחנה במקום חניה פרטי: 1. א. בתאריך 4.5.06, בעקבות ויכוח מילולי עם גב' X X - אחות הנתבע, (להלן: "גב' X") הגיע הנתבע והשחית את רכבה של הגב' X X - התובעת 2 (להלן: "התובעת"), שעקב תקלה מכאנית X במגרש אשר שייך למשפחת הנתבע. לטענת התובעים, חתך הנתבע את 4 צמיגי הרכב וכן ניפץ את כל שמשות הרכב ובעקבות מעשים אלה, החליט מר X - התובע 1 (להלן:"התובע") להזמין משטרה. המשטרה הגיעה, המעורבים נלקחו למשטרה למתן עדות ובעדותו במשטרה, קשר הנתבע את עצמו למעשה ההשחתה. ב. א) התובעים טוענים, שרכב זה שימש את התובע כרכב עבודה והיה תקין עד ליום ההשחתה, למעט תקלה מכאנית מינורית שלא הצדיקה השבתת הרכב קודם להשחתה. לאור גובה הנזק, החליטו התובעים שלא לתקן את הרכב והרכב נמסר לגריטה. ב) בשל המעשים המיוחסים לנתבע, הגישו התובעים תביעה זו, בה ביקשו לחייב הנתבע לשלם להם עבור הנזקים שגרמו למכונית בסכום של 5,530 ₪, הכולל בחובו: סך 900 ₪ עבור צמיגים, סך של 4,630 ₪ עבור החלפת שמשות. 2. הנתבע מבקש לדחות את תביעת התובע ולהצדקת בקשה זו, מעלה הנתבע את הטענות העיקריות הבאות: א. א) הרכב הנ"ל לא היה שמיש, אלא היה גרוטאה וזו גם הסיבה, שהתובעים הניחו הרכב בחצר ביתה של גב' X. זאת ועוד, הנזק הנטען על ידי התובעים אירע לפני קרוב ל-7 שנים וקיים שיהוי ניכר בהגשת התביעה. ב) התובע עשה שימוש שלא כדין ובניגוד להסכמת גב' X בחצר ביתה, הניח כל מיני חומרים בחצרה וגם את הרכב, שהיה כבר אז גרוטאה והתובע הניח הרכב בצמוד לחלון חדרה של גב' X. גב' X פנתה לא פעם אל התובע בבקשה לפנות את הציוד/הפסולת מחצרה וכן דרשה שיפנה את הרכב. למרות הבטחותיו של התובע למלא אחר בקשת גב' X- בפועל לא עשה מאומה כדי לפנות דבר מהחצר. ב. א) התובע לא נענה לכל פניותיה של גב' X ואף הגדיל לעשות, כאשר שתל 2 עצים ננסיים בחצר ביתה. בעקבות כך, לאחר שגב' X התייעצה עם עו"ד והיות ודובר בהסגת גבול, ניצלה גב' X את זכותה והפעילה כוח סביר לצורך פינוי חפציו של התובע והניחה אותם בחצר ביתו ואף עקרה את 2 העצים, אך את הרכב- מפאת משקלו- לא העבירה לחצר התובע. ב) כאשר נודע לתובע על מעשיה הנ"ל של גב' X, החל לצעוק ולאיים עליה תוך שמניף ידיו לכל עבר. 3. בטרם אכריע לגופו של עניין, יש בדעתי להתייחס לשתי עובדות הדורשות תשובות בטרם ההכרעה הסופית בשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים וטענות אלו הן, כמפורט להלן: א. א) תחילה הוגשה תביעה זו על ידי התובע, כאשר הוברר שתובע זה אינו הבעלים של הרכב ולכן, לא היה מקום מלכתחילה להגיש תביעה זו בשמו, שכן גם אם נגרם נזק לרכב ותביעה זו מתמקדת בדרישת הנזק- אין התובע יכול לקבל סכומי נזק, אשר נגרם לרכוש שאינו שלו, שכן תובע אינו רשאי לקבל נזקים שנגרמו לאחר. ב) לאחר שעובדה זו הובררה גם לתובע, ביקש התובע להגיש כתב תביעה מתוקן ובקשתו נענתה וכתב התביעה המתוקן הוגש על ידי התובע והתובעת ביחד. כבר בתחילת סעיף 1 לכתב התביעה ציינו התובעים: "...בא הנתבע והשחית את רכב התובעת מס' 2" ובכך הודו, למעשה, התובעים, שאכן הרכב אינו בבעלות התובע אלא בבעלות התובעת. (ראה סעיף 1 לכתב התביעה המתוקן, ההדגשה שלי- ג.ב.). ג) מאחר והרכב הוא בבעלות התובעת, הרי גם אם הסביר התובע, שהוא זה אשר מימן את רכישת הרכב והבעלות נרשמה על שם התובעת - גם כך, לא היה מקום לצרף את התובע כתובע נוסף בכתב התביעה המתוקנת, מאותם טעמים שפורטו לעיל. (ראה דברי התובע בעמ' 1 לפ',ש' 13- 15). ד) לפיכך לאור האמור לעיל, דין התביעה של התובע להידחות ומעתה וXך, הצדדים הרלוונטיים לתביעה זו הם התובעת נגד הנתבע. ב. א) אני מקבל את טענת הנתבע, שאכן קיים שיהוי ניכר ושיהוי רב בהגשת התביעה, שכן האירוע הנטען על ידי התובעים אירע ביום 4.5.06 והתובעים החליטו להגיש התביעה רק בחודש פברואר 2013. התובעים המתינו עם הגשת התביעה עד לדקה 89 בטרם חלפה תקופת ההתיישנות. ב) בעדותו בבית המשפט ניסה התובע לתרץ את השיהוי הרב בהגשת התביעה בטענה, שקרו כל מיני דברים ולקח הרבה זמן עד שהדברים התחילו להתבהר. עוד טוען התובע, שהוא המתין עד שיירגעו הרוחות והוסיף וטען, שזכותו להמתין עד לפני תום תקופת ההתיישנות בהגשת התביעה. (ראה דברי התובע בעמ' 1 לפ', ש' 22- 24) ג) הסברו של התובע אינו סביר ואינו משכנע והתרשמתי, שזה היה הסבר מאולץ, שלא העלתה את הסיבה העיקרית ואמיתית להגשת התביעה כעבור כמעט 7 שנים. תובע המבקש לשמור על זכויותיו ובמיוחד, כאשר נגרם נזק לרכושו, אינו מונע מעצמו מלהגיש תביעה סמוך לאירוע או תוך זמן סביר לאחר קרות האירוע ושיהוי כזה גורע ממשית ממשקל ראיות התובעים ומחזקת את ראיות ההגנה. 4. לאחר שהגענו עד לכאן ובהתייחס לגופו של עניין, העיד התובע - בשמו ובשם התובעת- על השתלשלות העניינים וכן העיד הנתבע וגב' X. התובעת נשאלה אם יש לה מה להוסיף מטעמה והיא השיבה, שאין לה מה להוסיף. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובחומר הראיות, הנני להחליט כדלקמן: א. א) השיהוי הרב והבלתי סביר של התובעים בהגשת התביעה ובעמידה על זכויותיהם, גרם לנזק ראייתי, במיוחד לנתבע, בקושי לאסוף נתונים ואשר אינו מאפשר הבאת ראיות עדכניות ליום האירוע. ב) עם זאת ולמרות האמור לעיל, אין בדעתי לדחות התביעה רק משום שהתובעת השהתה הגשת תביעתה - אם כי אני בהחלט מקבל את טענות הנתבע, שלאור הגשת התביעה זמן מועט בטרם חלפה תקופה ההתיישנות, הרי שגם אם תתקבל תביעת התובעת - אין מקום לחייב הנתבע לשלם ריבית והפרשי הצמדה מאז קרות האירוע הנטען. ב. א) אני מקבל את טענת הנתבע, שאכן התובעים לא הוכיחו שמסרו הרכב לגריטה ובמיוחד לא הוכיחו התובעים, שהרכב היה צריך להימסר לגריטה בעקבות ורק בעקבות הנזק שהנתבע גרם לרכב. כמו כן, התובעים לא הוכיחו, מה היה מצבו של הרכב בעת שהוא "אוחסן" בחצרה של גב' X, קל וחומר שהתובעים לא הוכיחו, שהרכב שימש באותה עת (בעת קרות הנזק) כרכב עבודה ולא הוכיחו, שבאותה עת, היה הרכב במצב נסיעה. ב) אם התובעים טוענים, שבאותה עת, הרכב היה תקין, למעט תקלה מכאנית מינורית, הרי שגם עובדות אלו לא הוכיחו התובעים. להוכחת תקינותו של הרכב הגיש התובע את התמונה ת/1 ורק מהרשום בגב התמונה ניתן ללמוד שהיא צולמה ביום 14.2.06, אך אין בתמונה זו כדי להוכיח שאכן הרכב תקין או היה במצב נסיעה ובוודאי שאין בתמונה זו כדי להוכיח, שרכב זה שימש לעבודה, מה עוד שהתובע מודה, שהייתה בעיה מכאנית. אם הרכב אכן שימש לעבודה ואם רק הייתה בו בעיה מכאנית קטנה, מדוע היה צריך "לאחסן" את הרכב על מגרשה של גב' X ומדוע לא מיהר התובע לתקן את הבעיה המכאנית על מנת להמשיך להכשירו לעבודתו? (ראה עדתו של התובע בעמ' 3 לפ',ש' 5- 6). 5. מכל מקום, אין שאלת מסירת הרכב לגריטה או שאלת היות הרכב שמיש לעבודתו של התובע עומדת לדיון בעניינינו, אלא האם יהיה על הנתבע לפצות התובע בגין הנזקים, אשר הנתבע גרם - לטענת התובעים- או שמא יש לקבל את עדותה של גב' X, שלאור הזכות העומדת לה כנגד מסיג גבול, הייתה רשאית לנהוג ברכב התובעים - כפי שנהג הנתבע. בהתייחס לשאלה זו, הנני להחליט כדלקמן: א. התובעים מאשרים בכתב התביעה, שעקב תקלה מכאנית ברכב, הוא החליט להחנות את הרכב במגרש אשר שייך לגב' X. באשר לאמירה זו, מקבל אנוכי את טענת הנתבע, שהתובע החליט כך, ללא קבלת רשותה של גב' X, לעשות דין לעצמו ולעשות שימוש בשטחה של גב' X - שימוש שלא כדין, תוך הסגת גבולה של גב' X. ב. א) הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין. (ראה סעיף 29 לפקודת הנזיקון (נוסח חדש) (להלן:"הפקודה"). התובע לא הוכיח, שמעשיו היו כדין, שכן הוא לא הוכיח, שגב' X נתנה הסמכתה למעשיו. סעיף 18 (א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969 (להלן:" חוק המקרקעין") קובע: "המחזיק במקרקעין כדין רשאי להשתמש בכוח במידה סבירה כדי למנוע הסגת גבולו או שלילת שלילתו בהם שלא כדין" סעיף 18(ב) לחוק הנ"ל קובע: " תפס אדם את המקרקעין שלא כדין רשאי המחזיק בהם כדין, תוך 30 ימים מיום התפיסה, להשתמש בכוח במידה סבירה כדי להוציאו מהם". ב) מהנאמר בסעיף 11 לכתב ההגנה עולה, שגב' X קיבלה ייעוץ מעו"ד, שניתן לנהוג לפי סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין ולכן, אני מאמין לגב' X, שרק לאחר מספר פניות אל התובע להוציא בעצמו את הרכב ולאחר שהיא לא נענתה לדרישותיה, רק אז פעלה גב' X ופינתה את כל הציוד שהיה בחצר ביתה, למעט הרכב, אך הנתבע העיד, שהוא זה אשר משך את הרכב אל מחוץ לשטח. (ראה סעיפים 11, 12 לכתב ההגנה וכן עדות הנתבע בעמ' 2 לפ',ש' 12). ג. א) אכן, כפי שעולה מסעיף 29 לפקודה וסעיף 18 לחוק המקרקעין, עשה התובע דין לעצמו והחליט להסיג את גבולה של גב' X ו"אחסן" שם חפציו, כולל הרכב ולכן, הייתה גב' X זכאית לשמור על בעלותה ולהשתמש בכוח סביר כדי למנוע הסגת גבול או את המשך הסגת הגבול של התובע. בבג"צ 10302/07 טל בניה והשקעות קרני שומרון ואח' נ' שר הביטחון, נקבע,ש- "אף דרך המלך להתמודדות בין בעל זכות בקרקע לבין מסיג גבול הוא בערכאות המשפט, נותן הדין לגיטימציה לעשות דין עצמית בידי מחזיק כדין, כדי להגן על חזקתו מפני מי שמתנכל לו בכפוף לתנאים מוגדרים. בכך מושג איזון בין האינטרס הציבורי, השולל דרך כלל עשיית דין עצמית העלולה לפגוע בסדר הציבורי, לבין ההכרה בצורך לתת הגנה מוגדרת למחזיק כדין במקרקעין בדרך של מתן אפשרות העולה מיידית כלפי פולשים..." (ראה תק-על 2008(4) 1826). ב) עם זאת וכפי שעולה מסעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, רשאי הבעלים או המזיק במקרקעין כדין, להשתמש בכוח במידה סבירה כדי להוציאו מהם. כלומר, רשאי להשתמש בכוח במידה סבירה להוציאם מהשטח וכך אכן נהג הנתבע בהוציאו את הרכב משטחה של גב' X, ברם לטענת התובע, לא בהוצאת הרכב עסקינן, אלא בגרימת נזק ברכב - כפי שנטען בכתב התביעה. 6. סוף דבר, לאור הנימוקים שפורטו בהרחבה לעיל, אני קובע, שהוכח בפני, שהתובע הסיג גבולה של גב' X ומבלי לקבל רשותה והסכמתה ועל דעת עצמו בלבד, החליט להפוך את חצר ביתה של גב' X למקום חניית רכבו. האירוע הנטען אירע ביום 4.5.06 ובעצם עבור הזמן של כמעט 7 שנים, מנעו התובעים, הן מעצמם והן מהנתבע האפשרות להבאת ראיות רלוונטיות עדכניות לאותו אירוע. כך, למשל, לא הוכחו טענותיו של התובע בדבר הגריטה, מועד הגריטה, סיבת הגריטה והאם באמת סיבת הגריטה נבעה אך ורק כתוצאה מהנזקים שגרם הנתבע. זאת ועוד, התובע לא הוכיח, שהפסיד סכום כלשהו בעצם העברת הרכב לגריטה, שכן גם אם נגרמו הנזקים הנטענים, התובע לא תיקן אותם בטרם מסירת הרכב לגריטה ואך סביר הוא, שאם החליט התובע למסור הרכב לגריטה, אין טעם להוציא עליו הוצאות ולבצע בו תיקונים. Xו היה מוכיח התובע, שהרכב נמסר לגריטה אך ורק בשל הנזק שגרם הנתבע ושל אי כדאיות תיקונו של הרכב, אין להוציא מכלל אפשרות שתוצאת פסק הדין הייתה שונה. לכן, לאור התנהלותו של התובע אשר עשה דין לעצמו ועשה שימוש שלא כדין במקרקעין בבעלותה של גב' X והיות והתובע לא הוכיח נזק כספי כלשהו - אני מחליט לדחות את התביעה. למרות התוצאה אליה הגעתי, אני מחליט שלא לחייב בהוצאות, לאור הנסיבות המיוחדות של מקרה זה. הזכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים. רכברכב חונהשאלות משפטיותחניהנזק לרכב