לטענת התובע עלות השיפוץ סוכמה בינו לבין הנתבע בעל פה. בכתב התביעה טוען הוא כי מדובר היה בסכום של 8,500 ₪ וכי הנתבע שילם לו סכום של 2,000 ₪ במזומן בלבד ומאז מסרב הוא להשלים את תשלום היתרה. הנתבע מצידו טוען כי סיכם עם התובע על עלות כוללת של 6,000 ₪ בעבור השיפוץ וכי שילם לו את מלוא הסכום בשני תשלומים במזומן ( 2,000 ₪+ 4,000 ₪) מבלי שקיבל ממנו קבלות, על אף שהעבודות לא הושלמו. בתביעה שכנגד, אשר הוגשה מטעמו, דורש הנתבע סכום של 23,400 ₪ הכולל 4,000 ₪ ששולמו בגין עבודות שלא בוצעו ופיצוי בגין 6 ימי עבודה שלו (כפסיכולוג), אבדן דמי שכירות על הדירה, עגמת נפש, סבל, טרחה וביטול זמן. בעדויותיהם בבית המשפט, חזרו הצדדים על טענותיהם האחד כלפי האחר, ואולם לטעמי, לא הצליח אף אחד מהם לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליו לשם הוכחת תביעתו. ואלה הם נימוקי: גרסת התובע בחינה של טענות התובע בנוגע לעלות העבודה, לוקה בשינויים ובחוסר עקביות: בכתב התביעה טוען התובע, כאמור, כי עלות העבודה עליה סוכם היתה 8,500 ₪. בתחילת עדותו בבית המשפט, טען כי הוא איננו זוכר האם מדובר היה ב- 8,500 ₪ או ב- 8,000 ₪. בהמשך, טען התובע כי בשעתו נערך בינו לבין הנתבע "זכרון דברים" והפנה אל מסמך הנושא את הכותרת "הסכם עבודה בביתו של עופר", אותו הוא צרף לכתב ההגנה שהוגש מטעמו בתגובה לתביעה שכנגד (ולא כנספח לתביעתו מלכתחילה). בתחתית מסמך זה כתוב: "סך העבודה 8,500 ₪ לא כולל מע"מ, שולם על החשבון 2,000 ש"ח, נשאר 6,500 ₪". עוד טען התובע כי הנתבע, שהיה מרוצה מעבודתו, ביקש תוספות לשיפוץ ובעניין זה הפנה אל מסמך שכותרתו "תענכים תוספות", ואשר בתחתיתו כתוב סכום של 1,200 ₪. ממסמכים אלה עולה לכאורה, שהנתבע אמור היה לשלם לתובע סך כולל של 9,700 ₪. במכתב התראה ששלח התובע לנתבע ביום 3.2.11, באמצעות עורך דין, טען הוא כי הסך הכולל עליו סוכם הוא 8,000 ₪ וכי לא שולם לו דבר. מעבר לכך, בתשובה לשאלתי, הודה התובע כי למעשה לא נערך בינו לבין הנתבע "זכרון דברים" וכי המסמך אליו הוא הפנה בעניין זה הינו "יותר פתק שכתב לעצמו". באשר לסיבה להפסקת עבודתו, בטרם נסתיימה, טוען התובע כי לקראת סיום העבודה ביקש ממנו הנתבע להסיר רובה במטבח באמצעות סכין יפנית ומשהסביר לו שלא ניתן לעשות כן, צרח עליו הנתבע עד שהוא נאלץ לעזוב את המקום ומאז לא היה ביניהם קשר, למעט פניות שלו אליו בעצמו ובאמצעות עורך דין בדרישה להשלמת התשלום. גרסת הנתבע בכתב הגנתו, כמו גם בכתב התביעה שכנגד, מאשר הנתבע כי שילם לתובע סכום של 2,000 ₪ וטוען כי העלות הכוללת של העבודה עליה סוכם היתה 6,000 ₪ וזאת על בסיס "רשימת עבודות שנכתבה שאותה הוא לא ראה לנכון לשמור". הנתבע טוען כי "במעמד עריכת הרשימה" הוא שילם לתובע סכום של 2,000 ₪ במזומן וכי למחרת תחילת ביצוע העבודות שילם לו, לבקשתו, סכום נוסף של 4,000 ₪. למעשה, כך לטענת הנתבע, מלוא עלות העבודה שולמה על ידו, אלא שמאז התשלום "הפך התובע את עורו" , גרר את ביצוע העבודות במשך כחודש וחצי, איחר, הגיע לסירוגין לזמנים קצרים, ובכך פגע בו פגיעה קשה שכן הוא נאלץ לבטל פגישות טיפוליות ובדיקות רבות, בשל בצורך להמתין לו. בסופו של דבר, כך טוען הנתבע, הוא דרש מהתובע לעזוב את דירתו, הודיע לו כי יתבע ממנו את הכסף ששילם לו ונאלץ לשכור איש מקצוע אחר לשם השלמת העבודות. לשאלה מדוע אם כן לא תבע את התובע מאז שנת 2009 ועשה כן רק כעת בתגובה לתביעה שהוגשה נגדו, השיב הנתבע: "...לא היה לי כוח לזה". לתמיכת טענותיו, הגיש הנתבע חשבונית וקבלה מיום 6.10.09 ע"ס 11,533 ₪ אותם שילם לטענתו לבעל המקצוע האחר (נ/1), חשבונית מס/קבלה ע"ס 350 ₪ לשם הוכחת עלות פגישה טיפולית אצלו בדרך כלל (נ/3) והסכם שכירות שנחתם ביום 4.7.10 בינו לבין אדם אחר אשר שכר ממנו את הדירה נשוא התביעה למשך שנה מאותו מועד תמורת סך של 1,800 ₪ לחודש (נ/4). מטעם הנתבע, העידה גם בת זוגו, הגב' רומילדה מרקדו אשר אמרה כי לא ידוע לה מהו סכום עלות העבודה עליו סיכמו השניים, טענה כי הנתבע אמור היה לשלם לתובע 50% מעלות העבודה בהתחלה ואת היתרה בסופה, כי ידוע לה (לא מידיעה אישית, אלא כי כך שמעה מהנתבע) שהעבודה לא הושלמה וכי לימים כשפגשה את התובע הוא אמר לה ש"החבר שלה חייב לו כסף". לאחר ששמעתי את הצדדים ואת העדה מטעם הנתבע, ועיינתי בראיות שהוגשו מטעמם, מסקנתי היא שאין בעדויות ובראיות אלה כדי להוכיח את עלות העבודה עליה סיכמו השניים, כמו גם את הסכומים שנותרו (אם נותרו) לתשלום. במצב דברים זה, גם אין בידי להכריע בטענות הנגזרות של הנתבע בדבר הנזקים שנגרמו לו בעקבות התקשרותו עם התובע. מה גם שהנתבע השתהה מאוד בהגשת תביעתו, והגיש אותה רק לאחר שהתובע פעל נגדו. העובדה היחידה עליה אין בין הצדדים מחלוקת היא תשלום 2,000 ₪ ששילם הנתבע לתובע במזומן. לא הוצגו בפני הסכם עבודה, חשבוניות או קבלות ומן הסתם נעוץ הדבר בכך שהצדדים פעלו בניגוד לחוק, על מנת "לחסוך " ברכיב המע"מ. משעשו כן, נטל כל אחד מהם על עצמו סיכון שמחירו בצידו ולכן, בסופו של דבר, אין להם אלא להלין על עצמם. לטעמי, מוטב היה להם אם במצב דברים זה, לא היו פונים בבקשה לקבל סעד מבית המשפט. התוצאה היא אם כן שאני מחליטה לדחות הן את תביעת התובע והן את התביעה שכנגד, שהוגשה מטעם הנתבע נגדו. לא מצאתי מקום לפסיקת הוצאות לזכות מי מהצדדים. בעל פהשיפוצניקשיפוצים