ראתה ערימת גזם גדולה מונחת על רוב שטח המדרכה, ניסתה לעבור באזור הצר שנותר על המדרכה, אך נתקלה בגדם בולט, נפלה ונפגעה קשות במרפק שמאל ואמת יד שמאל. לדברי התובעת ובעדותה, בעת הגיעה לערימת הגזם בחרה באפשרות לעבור במעבר הנ"ל חלף הירידה אל הכביש ולהדרס מהמכוניות שנסעו בו. לשיטתה, לא מיהרה במעבר על המדרכה, לא היתה פזיזה, נעלה נעליים נוחות וכל שביקשה הוא לעבור ולהמשיך בדרכה אך אפשרות זו נמנעה ממנה בשל מחדל הנתבעת לדאוג למעבר בטוח של תושבי העיר. 3. לטענת הנתבעת, שהכחישה את קרות האירוע ואת אחריותה, יש לדחות את התביעה כנגדה על הסף, הואיל וכלל לא היה מפגע על המדרכה והיות שמדובר בפסולת גיזום פרטית שאינה עונה להגדרת מפגע. יתר על כן, לטענת הנתבעת, לא התרשלה כלל כלפי התובעת, הואיל והיא פועלת לאיסוף ופינוי גזם אחת לשבוע על פי חלוקה של העיר לאזורים. באזור הנפילה הנטען ע"י התובעת מפונה הפסולת בימי שישי בשבוע, כאשר התושבים רשאים להוציא גזם לרשות הרבים רק ביום הקודם לפינוי, קרי יום חמישי החל מהשעה 12:00. בתמיכה לטענתה, הפנתה הנתבעת לפרסום באתר העיריה בדבר חלוקת העיריה לאזורי ניקיון ופינוי הגזם במועדים הנ"ל. עוד נטען ע"י הנתבעת, כי לא ידעה ולא יכלה לדעת על הימצאותו של המפגע הנטען, מאחר ולא קיבלה כל תלונה או הודעה אודות המפגע. כמו כן, לא יכלה לצפות אירוע שכזה וממילא אין מקום לתחולה של הכלל הראייתי בדבר "דבר מסוכן" ולא נתקיימו היסודות הנדרשים להיפוך נטל הראיה. בנוסף לכל אלה, מצאה הנתבעת כי יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 100% לקרות התאונה, הואיל והתובעת לא נתנה דעתה לתנאי הדרך ולא שמה לב למקום בו דרכה בניגוד למצופה מהולך רגל סביר ונבון. כמו כן צעדה במהירות ופזיזות, הסתכנה מרצון כאשר החליטה ללכת בסמוך לגזם, והלכה הליכה לא זהירה מבלי לפקוח את עיניה ותוך זלזול בתנאי הדרך. 4. גרסת התובעת לתאונה לא נסתרה, ולמעשה גם נציג הנתבעת קיבל את העובדות כמו שהן. כאן המקום לציין, שהתובעת עשתה עליי רושם אמין ביותר, לא חסכה בפרטים ופרסה בפניי את מלוא העובדות, גם אלה שפועלות כנגדה. על כן, אני קובעת כי התובעת הוכיחה את נסיבות התאונה עפ"י גרסתה. האחריות 5. הצדדים חלקו בעיקר בשאלת האחריות. לטענת התובעת, הפרה הנתבעת כלפיה חובת זהירות וחובה חקוקה להבטיח אחזקה ותחזוקה של המעברים בעיר באופן שתשמר רמת בטיחותם כשהמעבר חופשי ממכשולים ונקי מהפרעות כלשהן. כמו כן, נטען, כי הנתבעת לא דאגה או הנהיגה כללי בטיחות נאותים, ולא פיקחה על ביצועם במקום שבו אירעה התאונה. 6. לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת חבה חובת זהירות מושגית כלפי תושבי העיר העושים שימוש בדרך. חובה זו כוללת אפשרות למעבר בטוח על המדרכה והסרת מפגע הקיים בהם. (ראה ע"א 862/80 עירית חדרה נ' זוהר ,פ"ד לז(3) 757) באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, טענה התובעת, כי הנתבעת התרשלה בתחזוקת המדרכות בעיר בכלל עת שאינה פועלת להשלמת עבודות שהחלה בהן, ובנוגע לנסיבות התאונה בפרט, לא פעלה להסרת מפגעים עם היווצרותם. הנתבעת הפנתה לפס"ד (תק (ת"א) 5791/06 מנור נ' עיריית ר"ג) וממנו ביקשה ללמוד על העדר אחריות מצידה מקום שהיא מתירה הוצאת אשפה יבשה לרחוב, ובמיוחד ביקשה להסתייע בנקבע שם כי עיריה אינה יכולה לאתר כל מפגע שנוצר בתחום שיפוטה בכל רגע נתון. 7. הלכה היא, כי חובת זהירות קונקרטית יש לבחון עפ"י הנסיבות, וזאת עפ"י מבחן הציפיות. (ראה ע"א 243/83 עירית י-ם נ' גורדון ,פ"ד לט(1) 113,123 .) יובהר כי הציפיות הנדרשת אינה ציפיות מדויקת של כל פרטי תהליך הגרימה אלא די בציפיות בקווים כלליים. (ראה תא(חי) 1108/01 נפומניאשיץ נ' עירית חיפה (22.7.04) אני סבורה כי שעה שעפ"י נוהלי הנתבעת (כפי שהפנתה לאתר באינטרנט) ניתן להוציא אשפת גזם לרחוב באופן שתיוותר כך משעה 12:00 עד למחרת היום ללא הסדרת הנחתו , בא נזק שיגרם כתוצאה ממפגע בגין אשפה זו, בגדר ציפיות סבירה להתרחשותו. בהפניית הנתבעת להנחיותיה כפי שפורסמו באתר האינטרנט, לא נמצאה הוראה כיצד "לאחסן" אשפה זו בעוד שבנקל יכלה להנחות את הציבור, שלו התירה את הוצאת האשפה, והיא נמנעה מכך. לכאורה, עולה מהפרסום כי הוצאת אשפת גזם לרשות הרבים אפשרית בכל דרך ומקום . במצב זה , היה על נציגי הנתבעת לפקח על הנחתה עד למועד האיסוף באופן שלא תיצור מפגע בדרך. כאן המקום לציין, שעפ"י הפרסום של אתר העיריה, תפקידו של מנהל האזור של הנתבעת לאכוף כחוק את שמירת הסדר והניקיון על קבלנים, תושבים ועוברי אורח. ברם, לא הוצגה כל ראיה שהיא מטעם הנתבעת כי הדבר נעשה, ולטעמי, התברר אחרת ,זאת כשאני מקבלת כאמור את כל גרסת התובעת ובהעדר ראיה נגדית מטעם הנתבעת. בנסיבות אלה, הוכח לטעמי כי הנתבעת הפרה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת, ועל כן היא אחראית לקרות התאונה כפוף לאמור להלן. 8. התובעת בעדותה בפניי הודתה בכנותה כי התלבטה טרם המעבר במדרכה ובחרה מבחינתה באפשרות לעבור במעבר הצר שנותר. גם אם אין לקבוע כי היה בכך משום הסתכנות מרצון, נראה כי יש להטיל על התובעת אשם תורם לקרות התאונה, שהרי גם התובעת התרשמה כי מדובר בערימת גזם גדולה וכי המעבר שנותר הוא צר מכפי היכולת לעבור בו בבטחה. אני מעריכה את אשמה התורם של התובעת בשיעור של 20%. הנזק 9. לאחר נפילת התובעת על המדרכה פונתה ע"י אמבולנס לביה"ח מאיר שבכ"ס, שם אובחן שבר מרוסק במרפק שמאל של האולנה בראש רדיוס. בנוסף, התגלה חתך באורך 1 ס"מ באזור מרפק שמאל. התובעת נותחה בהרדמה כללית ביום 22.8.09 לשחזור בקיבוע פנימי של השברים באמצעות שתי פלטות וברגים ואושפזה עד ליום 30.8.09. לאחר מכן שוחררה למעקב רופא אורטופד וידה גובסה בסד גבס ארוך בלא הפעלה של המרפק במשך 3 שבועות. לאחר שנבדקה התובעת ביום 21.9.09 ע"י מומחה אורטופדי, אובחן לפי צילום המרפק, כי קיים שבר בפלטה בצוואר הרדיוס והסד הוחלף בגבס מלא לעוד 3 שבועות. משהחלה התובעת לחוש בכאבים חזקים, פנתה לדבריה למומחה פרטי אשר לאחר ביצוע צילום CT התברר כי נדרש ביצוע ניתוח נוסף אותו עברה ביום 16.10.09 בבי"ח אסותא ומטרתו נקבעה לשחזור הפלטות והברגים בצוואר מרפק שמאל. לאחר השחרור מביה"ח הומלץ לתובעת לקבע את ידה במתלה ולהמשיך בטיפולי פיזיותרפיה להפעלה אקטיבית לחיזוק שרירי המרפק. 10. לטענת התובעת, מאדם פעיל ללא ליקויים וקשיים מיוחדים, הפכה להיות אדם משותק מכל פעילות, תלוי באחרים, נאלץ לקבל עזרה סיעודית וביתית, והכל עקב אי יכולתה להתאזן בבעיית קרישיות שהיא סובלת ובגינה מקבלת טיפול תרופתי לנוגדי קרישה. לדבריה, בעקבות התאונה לא הצליחה להתאושש במשך שנה כשהיא סובלת מכאבים עזים וממגבלות ביד שמאל והכוח בידה נחלש. מכיוון שהינה איטרת יד ימינה, הרי קושי התפקוד ממנו סבלה היה כבד ביותר, וכלל מצבה בין היתר עקב הניתוחים וההרדמה הביא להשלכות שליליות נוספות ארוכות טווח במישורים שונים. כאן המקום לציין, כי למרות שהובהרה לתובעת זכותה להגיש תביעתה בבימ"ש השלום ולטעון לנכות צמיתה, חזרה ובחרה לקבל את הפיצוי אך על הנזק הישיר שנגרם לה כמפורט בתביעתה ולהסתפק בכך. 11. במסגרת הנזק המיוחד מנתה התובעת בתביעתה הוצאות רפואיות הקשורות בהבראה והחלמה בסך 9,000 ₪, הוצאות נסיעות ותרופות בסך של 2,500 ₪, ועזרת צד ג' הכוללת עזרת ילדיה ועוזרת בשכר בסך של 7,000 ₪,ובסך כולל של 18,500 ₪. בנוסף ביקשה לפצותה בגין כאב וסבל ועזרת צד ג' לעתיד. נציג הנתבעת ביקש לדחות את עתירות התובעת בכל הנוגע לנזקים עתידיים, וטען, כי נזקיה לעבר של התובעת לא הוכחו, ומכל מקום, אלה תלויים במצבה הכללי בהעדר קשר ישיר לתאונה. 12. עפ"י ההלכה הפסוקה נזק מיוחד טעון הוכחה באופן מלא. (ראה: ד. קציר, פיצויים בשל נזק גוף 486 (מה' רביעית) (התשנ"ח-1997)) התובעת צירפה לתביעתה אישור של פאלאס אמריקה חברה לדיור מוגן בע"מ בת"א בדבר תשלום בסך של 5,700 ₪ להבראה במחלקה ב'. עוד צירפה קבלה של ביה"ח אסותא מרכזים רפואיים בדבר השתתפות עצמית בניתוח ע"ס 3,147 ₪, ובסך כולל של 3,677 ₪. אכן התובעת לא צירפה ראיות בגין כל ההוצאות שנשאה בהן ,אולם אני סבורה, כי לנוכח הטיפולים הרפואיים שעברה כמתואר לעיל, ניתן לקבע כי נשאה בהוצאות נסיעה בסך של 500 ₪. באשר לעזרת צד ג', אמנם לא הוצג בפניי אישור על תשלום בשכר לסייעת והתובעת הודתה כי נעזרה גם בבנה. אני סבורה כי הואיל וידה של התובעת הייתה נתונה בגבס ולאור מצבה הכללי בסמוך לתאונה , נזקקה התובעת לעזרת הזולת ולכן אני פוסקת לה פיצוי בראש נזק זה בסך של 5,000 ₪. כמו כן בהתחשב בניתוחים שעברה והטיפולים הרפואיים שהיו כרוכים בכך כפועל יוצא מהתאונה, אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין כאב וסבל בשיעור של 15,000₪. לסיכום 13. לאור כל האמור, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת לאחר ניכוי האשם התורם סך של 23,902 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל ובצירוף אגרת בימ"ש. סכום זה ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסה"ד ע"י הנתבעת. זכות להגשת בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 15 יום. תאונות נפילהנפילה ברחוב / שטח ציבורינפילה