נטען כי גם כאשר עוסק אדם במקצוע שבו לא נוח לו שתהא הרשעה פלילית זו לא עילה להימנע מהרשעה כי הנאשם נמנע מלאפשר למפקח להיכנס לדירה, נמנע מלהציג הסכמים שכירות למועדים הרלוונטיים לכתב האישום, והתנהלות זו גם היא אינה מצדיקה הימנעות מהרשעתו. בנסיבות אלה, עתרה ב"כ המאשימה להרשעת הנאשם ולהטלת קנס בשיעור של 10,000 ₪ על הנאשמים ביחד ומתן צו התאמה להיתר. ב"כ הנאשמים עתר להימנע מהרשעת הנאשם 1, בטענה, כי מדובר בעבירות שאינן חמורות. לטענתו, אין ראיה לפיצול הדירה ולא נכון לדון את הנאשם על עבירות לגביהן לא הורשע, כמו כן, הוצגו תמונות לפיהם גם בבניינים אחרים הוצאו צינורות מחוץ לבניין. לדבריו, הטלת הסנקציה אמורה להיות מידתית, ולאחר שהנאשמים נוכחו בהפרה הם פנו לכל הדיירים והשיגו הסכמה פרט לאותה שכנה שהתלוננה וגרמה לביצוע החקירה וממשיכה ומתלוננת בכל גוף אפשרי. לשאלת בית המשפט השיב ב"כ הנאשם, כי אין בידו הסכמי שכירות לתקופה הרלוונטית להגשת כתב האישום ואולם לפי ההסכם הנוכחי, הדירה מושכרת לדייר אחד. ב"כ הנאשמים עמד על כך, שהדירה נועדה לסייע בפרנסת האם וכאשר רכשו אותה עברה שיפוץ כללי ובין היתר בוצעו במסגרת השיפוץ אותן עבודות חורגות על מנת להפוך את הדירה אטרקטיבית להשכרה. באשר להרשעה, נטען, כי הנאשם עובד בחברה ממשלתית אין לו הרשעות פליליות, הוא לא רצה לדווח למעביד על התיק הנוכחי ואף שאין ראיה שהרשעה תפגע בו "החבל דק מאוד", כלשונו. במקרה כגון דא לטענת ב"כ הנאשמים, לא מוגש אישום כלל או הנאשם נמחק מכתב האישום ולכן אין פסיקה דומה. בנוסף, ביקש ב"כ הנאשמים להתחשב בגובה הקנס, נוכח ההוצאות שנגרמו לנאשמים. הנאשם הוסיף דברים מטעמו והסביר, כי רכשו את הדירה במטרה לסייע לאמו בקבלת שכר הדירה ובמטרה להביאה למצב אטרקטיבי ביצעו את השינויים המיוחסים להם בכתב האישום. לדבריו, בדיעבד לאחר שנוכח, כי קיימת בעיה, שכרו שני אדריכלים ועשו כל שניתן על מנת לקבל היתר. הנאשם הדגיש בדבריו, כי הרשעה בתיק דנן עשויה לפגוע בו בעבודתו ואף סיים את דבריו בדמעות והתרגשות רבה שעה שדיבר על הסכנה למקום עבודתו אילו יורשע בדין. המצב המשפטי, דיון והכרעה כאמור, הנאשם 1, הודה בביצוע עבירה של בניה בלא היתר בניה בניגוד לחוק התכנון והבניה, אולם טרם הורשע, לכן שומה עלי להכריע תחילה בשאלה האם להרשיע את הנאשם כפי שעותרת המאשימה או להימנע מהרשעתו, כפי שעותר סניגורו. ההלכה היא, כי ככלל, כאשר בית המשפט מוצא שנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, בין אם בעקבות הודאת הנאשם ובין אם לאחר שמיעת ראיות, ומעשים אלה מגלים עבירה יש להרשיע את הנאשם בביצוע אותה עבירה. אולם כמו לכל כלל, גם לכלל זה ישנם חריגים. החוק מאפשר, באותם מקרים חריגים, להטיל על הנאשם מבחן ללא הרשעה (מכח הוראות סעיף 1 (2) לפקודת המבחן (נוסח - חדש) תשכ"ט - 1968), צו שירות, ללא הרשעה, בנוסף לצו מבחן או בלעדיו (מכח הוראות סעיף 71 א. (ב) לחוק העונשין) או התחייבות להמנע מביצוע עבירה, בהתאם להוראות סעיף 72 לחוק העונשין. המקרים בהם יטיל בית המשפט צו מבחן ו/או צו שירות על נאשם שביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום מבלי להרשיעו, נדונו בהרחבה בע"פ 2083/96 תמר כתב נגד מדינת ישראל (פורסם בפד"י כרך נב ', חלק שלישי, עמ' 337). כדברי כב' השופטת הגב' ד. דורנר (שם, בעמ' 342, סעיף 7, מול האותיות א- ד) - "תכליתו של סעיף 71 א. לחוק (לחוק העונשין - א.מ), כפי שהיא משתקפת גם מן ההיסטוריה החקיקתית שלו, דומה אפוא לתכלית סעיף 1 לפקודת המבחן, המאפשר, כאמור לעיל, להטיל מבחן ללא הרשעה. מטרת שני אמצעים אלה הינה שיקומית. ואולם, כידוע, שיקומו של נאשם - הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו עניין בו - הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מתווספים שיקולים אחרים הנובעים מאופייה של העבירה. אכן , ענישתו של נאשם היא אינדיווידואלית ובית המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על - פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו , אף הוקעת מעשי העבירה - בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על יסוד שיקולים אלה - כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם. הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה , מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל". להבהרת מכלול השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להחליט אם מן הראוי להרשיע נאשם שביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, או שמא ראוי להימנע מהרשעתו והאיזון הנדרש בין השיקולים, יפים דברי כב ' השופטת הגב' א. פרוקצ'יה בע.פ. 2669/00, מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם בפד"י כרך נד' חלק שלישי, עמ' 685), לפיהם - "... משמתבקש בית המשפט לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה ומתי יחיל את החריג בדבר הימנעות מהרשעה, נדרש איזון שיקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיווידואליות של הנאשם. בראייה כוללת, נשקל מן הצד האחד הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במשנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים. כנגד השיקול הציבורי נשקל עניינו של הפרט, הנאשם, ובמסגרת זו נבחנים נתונים שונים הנוגעים אליו, וביניהם - טיב העבירה שעבר וחומרתה, עברו הפלילי, גילו, מצב בריאותו והנזק הצפוי לו מהרשעה. באשר לנאשמים בגירים, במאזן השיקולים האמור גובר בדרך כלל השיקול הציבורי ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין, וזאת, לרוב, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה והנזק הצפוי לעבריין מההרשעה" (שם, בעמ' 690 מול האותיות א' - ג'). נשאלת, איפוא, השאלה האם יש במקרה שבפניי "נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר", כדברי כב' השופטת א. פורקצ'ה בע.פ. 2696/00 הנ"ל, המצדיקות את אי הרשעתו של הנאשם. התשובה לשאלה אם ראוי להרשיע את הנאשם אם לאו, נגזרת, כאמור, בין היתר ממהות העבירה המיוחסת לנאשם. המדובר בעבירה של בניה ללא היתר, שעיקרה ביצוע שינויים פנימיים בדירה, המחייבים היתר. בעניין עבירות על חוק התכנון ובניה, פסק בית המשפט לא פעם, כי מדובר בעבירות חמורות ובתי המשפט נדרשים להחמיר בעבירות אלה כדי לשדר מסר חד משמעי לציבור, כי החברה סולדת מביצוען. בתי המשפט הוסיפו ופסקו, כי מדובר בעבירות שהן בבחינת מכת מדינה, בעלות תוצאות קשות לחברה, אשר אין באמצעים העונשיים הננקטים עלפי העבריינים, כדי לחסום באופן אפקטיבי את הדרך בפני התפשטותן. משכך, יש לראות בחומרה יתירה את התופעה של בניה ללא היתר, שכן, הפרת הוראות חוק התכנון והבנייה גורמות לפגיעה באינטרסים ציבוריים חשובים ומובילות לזילות בשלטון החוק. כך לדוגמא, בע"פ 920/85 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד לג(3) 653, נכתב: "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבניה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בית המשפט. ערים אנו ומבינים אנו לנימוקיהם של המשיבים, ועל הגורמים המוסמכים לעיין במה ניתן לסייע להם, אך אין בהם, בנימוקים אלה, כדי לאפשר למשיבים לעשות דין לעצמם ולפגוע פגיעה כה חמורה ומכוונת בשלטון החוק. אשר על, מצווה בית המשפט לנקוט באמצעי ענישה חמורים ומשמעותיים, כגון השתת מאסר בפועל, כדי לעמוד בפרץ". לעניין זה יפים גם דבריו של כב' הנשיא שמגר בר"ע 1/84 דוויק נ' ראש העיר ירושלים ויושב ראש הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, פ"ד לח(1) 494, כי: "בנייה שלא כדין היא לא רק תופעה, החותרת תחת התכנון הנאות של הבנייה, אלא השלכותיה מרחיקות לכת יותר: היא בין התופעות הבולטות, הפוגעות בהשלטת החוק. מי שעושה דין לעצמו פוגע באופן הגלוי והברור בהשלטת החוק...". דברים דומים נאמרו אף ברע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (22/5/05) מפי כב' השופט רובינשטיין - : "למרבה הצער, אף שחלפו עשרות שנים, הדברים לא השתפרו, ואדרבה, הפקרות שהיא מבחינת מכת מדינה פשתה והלכה... אין בתי המשפט צריכים להתנצל על מלחמה בנגע, שכיסה את הארץ, לעיתים עד כדי כלימה; אדרבה ואדרבה, כל הלוחם, הרי זה מבורך". נוכח קביעות נחרצות אלה, שבו ודחו בתי המשפט בקשות להמנע מהרשעת נאשמים בעבירות תכנון ובניה, כך בעפ"א (מרכז) 6676-08-07 אורה לשם ואח' נ' ועדה מקומית לתכנון יהוד (17/6/13), דן בית המשפט המחוזי בדרישה להמנע מהרשעת נאשם בעבירות תכנון ובניה. מדובר היה בנאשמים העובדים במקצועות חופשיים, שטענו כי הדבר יפגע בעבודתם. בית המשפט המחוזי דחה את טענה כי אין להרשיעם, בקובעו - "מסכים אני עם קביעת בית משפט קמא, כי הגם אם אצא מנקודת הנחה כי הרשעתם של המערערים עלולה להשפיע על פרנסתם או על קידומם המקצועי, לא ניתן, לאור העבירות אותן עברו המערערים להימנע מהרשעה. סבורני, כי צעד כזה יהיה לא מידתי ולא ייתן ביטוי הולם למכלול השיקולים ולחומרת העבירות. סופו של יום אני מוצא כי הגם שאין למערערים הרשעות קודמות, כי ניהלו אורח חיים נורמטיבי עד כה ושרות המבחן המליץ שלא להרשיעם, בכדי שלא לחבל באפשרויות המקצועיות העומדות בפניהם, למרות האמור, שותף אני לעמדת בית משפט קמא, לפיה בנסיבות ביצוע העבירות וחומרתן והעובדות הספציפיות של המקרה, האינטרס הציבורי מחייב את הרשעת המערערים. יצויין, כי בית משפט ער כי ביום הדיון היה בידי המערערים היתר. עם זאת, ביום ביצוע העבירות לא היה היתר בידי המערערים והם בחרו לעשות דין לעצמם". בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון בעניין זה נדחתה, כאשר בית המשפט העליון התייחס לטענה, כי עבירות התכנון והבניה הינן עבירות קלות שיש להקל ביישום המבחנים בקובעו (רע"פ 2460/09 אורה לשם נ' מדינת ישראל (25/06/2009)) - "ודוק, אף שאיני רואה מקום להרחיב בכך בנסיבות הענין, אין אני סבור כי באה השעה להקל ביישומם של מבחנים אלו כשם שטוענים המבקשים, וודאי שאיני יכול לקבל את ההנחה כי עבירות תכנון ובניה הינן מטבען עבירות "קלות" המצדיקות מבחן מקל כאמור. נהפוך הוא, כשם שנקבע לא אחת, גם מלפני בית משפט זה, עבירות אלו הינן מסוג העבירות אשר הפכו לתופעה רחבת היקף הדורשת את התייחסותה המחמירה של מערכת השפיטה ומשכך גבר האינטרס הציבורי בהרשעה אשר תעביר מסר חד משמעי באשר לאיסור. יתרה מכך, לא מצאתי מקום להתערב אף בקביעות הערכאות הקודמות כי לבד מהנזק הטבוע בכל הרשעה פלילית לנאשם בדין, לא הראו המבקשים כי ייגרם להם נזק חריג שיש בו כדי להטות את האיזון הראוי בעניינם". אמנם שם נדונה אמנם עבירה חמורה יותר של בניית חדר מגורים בגודל של 32 מ"ר אולם גם הבניה נשוא כתב אישום זה אינה בגדר זוטי דברים. די לעיין בהתנגדות אותה שכנה שהתלוננה כנגד הבניה, אשר מעל הסלון בביתה נבנו שירותים, הועברו צינורות ועל גבי קיר הסלון החיצוני שלה הועבר צינור ביוב, כדי להבין את פשר ההתנגדות ואת הנזק בבניה פירטית שנעשית בלא תכנון מוקדם תוך לקיחת החוק לידיים. אני בספק רב אם הנאשם היה יושב בחוסר מעש, אם השכן מעליו היה נוטל את הדין לידיו ונוהג באופן דומה. אעיר, כי כיום אמנם הועדה המקומית קבעה כי הנאשמים יוכלו לקבל היתר, אך בהחלטת הועדה ישנם שורת תנאים לרבות בתחום האסתטיקה שעל הנאשמים לקיים, כך שהנאשמים רק בתחילת הדרך של קבלת ההיתר וגם כיום אין עדיין היתר לבניה. הפסיקה שבה וקבעה, כי הנוהג של בניה טרם קבלת היתר הינו נוהג פסול וקבלת היתר או הגשת בקשה לאחר גילוי העבירה אינה מצדיקה ברוב המקרים הימנעות מהרשעה, שאם לא כן עשוי בית המשפט לעודד מבלי משים, את ההתנהלות של בניה ללא היתר (ראו לדוגמא: עפא (ב"ש) 54312-06-12 מדינת ישראל - הועדה המקומית לתכנון ובניה מחוז דרום נ' שדות נגב- אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (27/8/2013); תוב 61033-05-12 מדינת ישראל נ' מלכיאל אברהם טבול (11/07/2013); תוב 12150-07-09 ועדה מקומית לתכנון "מצפה אפק" נ' חננאל שלום (09/01/2011); תוב 20073-04-11 מדינת ישראל נ' אריה סנדר (07/03/2012); תוב 24339-07-12 ועדה מקומית לתכנון ובניה אשקלון נ' HARLINGTON 2 B.V (21/03/2013); תוב 52360-05-10 עירית אופקים נ' יצחק דנינו, (08/07/2013); עמק 5949/08 מדינת ישראל נ' אפרים יצחק (27/10/2009) ועוד' ועוד'). אף ב"כ הנאשמים אמר בהגינותו כי לא מצא דוגמא למקרה בו נמנע בית המשפט מהרשעה בעבירות תכנון ובניה וטען, כי במקרים המצדיקים זאת פשוט נמחק כתב האישום. לא הובאה לפני כל ראיה, כי במקרים דומים לאלה של הנאשם נמחקים כתבי אישום, נהפוך הוא כתבי אישום מסוג זה הם חזון נפרץ בבתי משפט לעניינים מקומיים, כאשר נפתחת חקירה בעקבות תלונות שכנים על הפרות בניה, חקירה שמניבה מסקנה, כי אכן קיימות הפרות ובעקבות הגילוי מוגשת בקשה להיתר בניה, שלבסוף אף מתקבל. במקרים מעין אלה כתב האישום נותר על כנו בלא קשר למיהות הנאשם, שכן מדובר במי שעשה דין לעצמו, בנה ורק לאחר מכן פנה בבקשה להיתר. התנהלות מסוג זה, חותרת תחת תכלית חוק התכנון והבניה והימנעות מניהול הליך פלילי, עשויה להוביל לעידוד לקיחת החוק לידיים במקרים דומים. ב"כ הנאשם הגיש מספר פסקי דין בהם נמנעו בתי משפט מהרשעת נאשמים בעבירות שונות, אך אף אחד מהם אינו דומה בנסיבותיו לנסיבות דנן, ואין באף אחד מהם הימנעות מהרשעה בשל תעסוקה דומה לתעסוקתו של הנאשם כאן. אדגיש, כי לא הוכח שהרשעה פלילית של הנאשם אכן תפגע בעבודתו של הנאשם. לא הוגש כל מסמך אודות הדרישות מאדם שעובד בעבודת הנאשם. דווקא הוכח שעבודתו של הנאשם יציבה לפחות למשך חמש השנים הבאות, הנאשם לא הציג כל מסמך שהרשעה פלילית עשויה לקטוע את עבודתו או שעובדים במעמדו נדרשים להיות נעדרי הרשעות פליליות כלשהן. יתירה מזו, ככל שההרשעה נכונה ומוצדקת חובה להביאה לידיעת המעביד וחזקה על המעביד שישקול את הרשעת הנאשם לגופה ובהתאם לנסיבותיה. לא למותר להפנות בהקשר זה לדברים שאמרה כב' השופטת פרוקצ'ה, בעניין תכליתה של הרשעה בפלילים - "ההרשעה הפלילית... של נאשם שאשמתו הוכחה ותוצאותיה הן מרכיב חיוני בהליך הפלילי, הן נועדו למצות את תכליותיו המגוונות: להעביר מסר של הרתעת היחיד והרבים, ולשוות למעשה העבירה תווית של מעשה פסול בעיני החברה שגמול עונשי בצידו. חברה המבקשת להפעיל את ההליך הפלילי בדרך אפקטיבית, שוויונית והוגנת תתקשה להשלים עם גישה שיפוטית הפוטרת נאשמים, חדשות לבקרים, מהרשעה פלילית, אף שאחריותם הפלילית הוכחה. שהרי ההרשעה היא הביטוי השיפוטי לאחריות הפלילית שהוכחה, ובלעדיה נותרת קביעת האחריות הפלילית חסרה את החוליה האחרונה, המוסיפה לה את המשמעות המשפטית הנורמטיבית הנדרשת." ע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ' דני קליין (04/09/2007). למען הסר ספק, לא למותר להעיר, כי לא מדובר בהרשעה במדרג גבוה של חומרה בגדר העבירות של תכנון ובניה ואף לא בעבירה שיש עמה קלון וספק רב אם מעביד סביר יכול להתלות בהרשעה מסוג זה, על מנת לקטוע או להימנע מלהעסיק עובד. מכל מקום, בשים לב לשיקולים אותם מצווה בית המשפט לשקול כאשר הוא מתבקש להימנע מהרשעה, לא יכול להיות ספק, שאיננו עוסקים במקרה הקלאסי בו הימנעות מהרשעה דרושה על מנת לסייע לשיקום נאשם שעלה על דרך הישר. אין חולק שאין צורך בליווי של שירות המבחן, טיפול או מעורבות כלשהי של גורם טיפולי. הדברים ברורים, עד כדי כך שהנאשם אף לא עתר להפנותו לשירות המבחן ואין ספק שלו היה ניתן תסקיר היה זה תסקיר חיובי. הימנעות מהרשעה לא תשיג תוצאה שיקומית, אלא תמלא אחר רצונו של הנאשם להימנע מהתוצאה הנלווית הטבעית להעמדתו לדין והודייתו בעובדות כתב האישום. אציין, כי גם מתיקון 113 לחוק העונשין, ניתן ללמוד שבית המשפט צריך לתת ביטוי בפסק הדין, להרתעה האישית של העבריין שנדון לפניו (סעיף 40ו'), להרתעת הרבים (סעיף 40ז'), לנזק שנגרם מביצוע העבירה (סעיף 40ט' (א) (4)) ועוד', אמנם הוראות אלה אינן עוסקות בשאלת ההרשעה אך הן מלמדות על קשת השיקולים הרלוונטים. בנסיבות המקרה דנן, יש אכן מקום להרתעה אישית והרתעת הרבים. במיוחד כך, כאשר לא התרשמתי מחרטה והבנה כנה של הנאשם בנוגע לעבירה שנעברה, אלא יותר מתחושת קורבנות וקשת טענות בעניין השכנה המתלוננת, גורמי האכיפה וההוצאות שנגרמו להם בשל הצורך להכשיר את הבניה. הנאשם אף לא הציע לתרום לחברה על דרך ביצוע עבודות של"צ חלף הרשעה, שכן כפי שניתן היה להתרשם, לפי תפיסתו, הוא הקורבן בפרשה. בהביאי את כל האמור לעיל בחשבון, הנני סבורה, כי אין הצדקה להימנע מהרשעה ועל כן, משהודה הנאשם בעובדות המיוחסות לו, אני מרשיעה אותו בעבירה של ביצוע עבודות במקרקעין ללא היתר בניה כדין. גזר הדין כמצוות תיקון 113 לחוק העונשין, על בית המשפט לגזור את העונש ההולם את חומרת העבירה בנסיבותיה. בקביעת מתחם העונש ההולם, על בית המשפט להתחשב בערך החברתי שנפגע, במידת הפגיעה בערך זה, בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, ובמדיניות הענישה הנוהגת. עבירות התכנון והבנייה הפכו נפוצות בעיקר נוכח הכדאיות הכלכלית העומדת בבסיס ביצוען. אדם המקדים בנייה להיתר, חוסך זמן יקר, לעיתים אף ממון רב (הוצאות מגורים או שימוש במקום חילופי בזמן שמגרש או מבנה קיים עומדים ריקים או ללא מלוא השימוש אותו הוא מבקש, אגרות וכיוצ"ב). כך בענייננו, הנאשמים שרצו להשמיש את הדירה להשכרה ולהפכה לנחשקת יותר (כך לטענתם), הקדימו בנייה להיתר, ואולי סברו להתחמק כלל מקבלת היתר, עשו דין לעצמם ביצעו שיפוץ ובגדרו פתחו חלון נוסף בקיר הבניין העבירו צינור והוסיפו שירותים מעל הסלון של הדירה שמתחתם והשכירו את הנכס. הנאשמים לא הציגו את חוזה השכירות בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, אך אין ספק וזו הייתה גם טענתם, העבודות בוצעו על מנת להשמיש את הדירה להשכרה ומן הסתם להגדיל את הרווח כתוצאה מכך. עבודות מסוג זה, בנסיון להשביח את הנכס, תוך התעלמות ממבנה הבניין, האסתטיקה, מערכת האינסטלציה של הבניין ונוחות השכנים, הן לדאבון הלב עניין של יום ביומו, בין אם נעשה פיצול בדירה למספר יחידות ובין אם לאו. במקרה דנן, כאמור, לא הוכח כי הדירה פוצלה למספר יחידות והנאשמים לא הורשעו בעבירה מסוג זה. אודות הצורך לפגוע בכדאיות של הקדמת בנייה להיתר, באמצעות ענישה מרתיעה, עמד בית המשפט העליון ברע"פ 10636/06 סלימאן אבולקיען נגד מדינת ישראל : "אין להקל ראש בעבירת הבנייה בה הורשע המבקש, והעונש שנפסק בגינה הולם, כך לדידי, את חומרתה. על העונש שנגזר בגין עבירות נגד חוקי התכנון ובניה לשקף את חומרת המעשים והפגיעה בשלטון החוק ולשמש גורם הרתעה עבור ונגד עבריינים פוטנציאלים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות מן הסוג האמור לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית." בבוא בית המשפט לקבוע את מתחם העונש ההולם, באשר לגובה הקנס, ראוי לציין, כי הקנס המירבי שקצב המחוקק בגין עבירה על חוק התכנון והבניה הינו קנס עד 75,300 ₪ ואולם נוכח העובדה שמדובר בעבירה נמשכת (אשר בעניינה קבוע בחוק קנס מירבי בסך 1,400 ₪ לכל יום בו נמשכה העבירה) עשוי הקנס המירבי להגיע לסדרי גודל של מאות אלפי שקלים. הלכה למעשה, פוסקים בתי המשפט קנסות כספיים בסכומים של אלפי ועד עשרות אלפי שקלים. בקביעת מתחם העונש ההולם ראוי לתת משקל לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה בשים לב להיקף הבניה, סוג הבניה (האם בניה קלה) משך קיומה, נסיבות ביצוע הבניה, הפעולות שנעשו להכשיר את הבניה או להסירה הנזק שגורמת בניה מסוג זה לציבור ועוד'. כן ראוי לתת משקל, להלכה הפסוקה לפיה יש להחמיר בעבירות מסוג זה, לגובה הקנסות הנוהג בפסיקה, לשיקולי הרתעת היחיד והרתעת הרבים, ולמצבם הכלכלי של הנאשמים ולכך ששני הנאשמים הם, הלכה למעשה, יחידה כלכלית אחת וזאת בשים לב להוראות סעיף 40ח' לחוק העונשין. בבחינת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, במקרה דנן, רלוונטית העובדה כי מדובר בשינויים פנימיים בדירה המחייבים היתר. לא מדובר בתוספת שטח וכן הנאשמים לא הורשעו בפיצול הדירה שכן לא נמצאו ראיות לעבירה זו, גם אם מלכתחילה זו הייתה הכוונה. כמו כן, ראוי לשקול את העובדה שהנאשמים פתחו בהליכים לקבלת היתר, והועדה אישרה את בקשתם אף שעליהם לעמוד בתנאים אותם קבעה הועדה בטרם קבלת ההיתר. בשים לב להיקף הבניה, משך השימוש התשואה הכלכלית מן הבניה ונסיבותיהם של הנאשמים, כמו גם היותם יחידה כלכלית אחת, אני קובעת כי מתחם העונש ההולם בנסיבות העניין הוא בין קנס בין אלפי שקלים בודדים לבין סכום של 10,000 ₪ לכל אחד מן הנאשמים. בבואי לקבוע את העונש ההולם בתוך מתחם הענישה, אני נותנת משקל לנסיבותיהם האישיות של הנאשמים, שהם אנשים נורמטיביים ולמאמציהם לתיקון תוצאות העבירה והשגת היתר, גם אם מלכתחילה, מידת שיתוף הפעולה של הנאשם לא השביעה רצון, בלשון המעטה. כן נתתי משקל למצבה הכלכלי והבריאותי של הנאשמת 2. לאחר ששקלתי את השיקולים דלעיל ובשים לב למתחם העונש ההולם האני דנה את הנאשמים לעונשים הבאים - קנס בסך 4,000 ₪ או 20 ימי מאסר תמורתו לכל אחד מהנאשמים. הקנסות ישולמו ב-8 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, בסך 500 ₪ כל אחד, החל מיום 1/1/14 ובכל ראשון לחודש שלאחריו. במקרה של אי תשלום אחד מהשיעורים במועדים שנקבעו, תעמוד כל יתרת הקנס לפרעון מיידי. אני מחייבת את כל אחד מהנאשמים לחתום על התחייבות להימנע מעבירה לפי הוראות פרק י' לחוק התכנון והבנייה. ההתחייבות תהא למשך 3 שנים מהיום ובסכום של 5,000 ₪. באם מי מהנאשמים לא יחתום על התחייבות בתוך 14 ימים, ייאסר אותו נאשם למשך למשך 10 ימים לשם כפיה. בנוסף, ניתן בזאת צו התאמה להיתר הבניה התקף בדירה. הצו יכנס לתוקף ביום 1/6/14. הצו ירשם בלשכת רישום מקרקעין. אני מוצאת לנכון להזהיר את הנאשמים כי ככל שלא ימלאו את צו בית המשפט, הם עשויים למצוא עצמם נאשמים בעבירה של הפרת צו שיפוטי וכי העברת הבעלות או החזקה בנכס אינה פוטרת מקיום הצו. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בתוך 45 יום. משפט פליליהרשעה