בבר"ע (ת"א) 8602/86 לנצוט נ לנצוט פ"מ תשמ"ז (3) 438, שאושר בערכאת הערעור (ר"ע 57/87 אליו הפנו שני הצדדים), קבע כב' השופט ש' אלוני כי: "... הדיבור "חלוקת מקרקעין" בסעיף 5(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] אין כוונתו אלא לפירוק שיתוף במקרקעין על פי חוק המקרקעין, תשכ"ט- .1969 לא הובא לידיע תי דבר קיומו של כל חוק אחר שעינינו "חלוקת מקרקעין". כפועל יוצא מכך אין מנוס מפני המסקנה כי באותם מקרים, המתחזים להיות כאלה הנוגעים לחלוקת מקרקעין, שבהם לא יחולו הוראות חוק המקרקעין - לא יהיו בין העניינים שהסמכות לדון בהם מסורה לבית-משפט השלום מכוח סעיף 51(א)(ד) ... מושכל ראשון הוא כי אין בעלים משותפים של זכות כלשהי, זכאים לפרק אלא את הזכות החוקית שבידיהם, ועל כן שומה עלינו לקבוע, בראש ובראשונה, מהי זכותם של בעלי הדין, אותה הם מבקשים לחלק ביניהם. נראה בעליל, ועל כך גם אין מחלוקת, כי הזכות שבה מדובר היא זכות חוזית, או במושגים של חוק המקרקעין, הם בעלים משותפים של התחייבות (מצד בעלי מקרקעין להקנות להם בעלות במקרקעין. התחייבות כזאת אינה בבחינת "זכות במקרקעין" ובוודאי שאיננה "מקרקעין". לא נותר אלא לאבחן זאת כ"זכות" גרידא, זכות שניתן לחלקה בין בעלים-משותפים, ככל זכות אחרת, על יסוד הוראות חוק המטלטלין וסמכותו של בית-משפט תיקבע על פי שוויה של הזכות". שאלות משפטיותמקרקעיןחלוקת מקרקעין