תביעה לפינוי דיירת מוגנת בדירה החל להתגורר גם הנתבע 2 - שהוא נכדה (להלן:"הנתבע"), ובגין כך הוגשה תביעה לפינוי שנייהם. התובעים הם מהמשפחה בעלת הזכויות במושכר ועילת הפינוי, עליה מושתתת התביעה, היא מגוריו של הנכד עם סבתו, בניגוד לאמור ולמוסכם בחוזה הדיירות המוגנת. אגב הדיון בתביעת הפינוי עלתה בין הצדדים מחלוקת גם באשר למהות זכות הנתבעת במושכר. כפי שיפורט להלן, אף שנטען כי ביסוד מעבר הנכד להתגורר במושכר, עמד הצורך לסייע לסבתו, עלה באופן מפתיע, בעת שמיעת הראיות, כי הנ"ל מטופלת כבר תקופת זמן לא מבוטלת, באמצעות פיליפינית, באופן התומך בחשש התובעים, כי ביסוד הכניסה להתגורר בנכס עומד רק הרצון להקשות על פינויו, לאחר אריכות ימי הנתבעת. על אף האמור ואף שאין אני מקבלת את הטענה שביסוד שימוש הנתבע במושכר, עומדת העזרה שהוא מספק לנתבעת - מסקנתי היא כי אין מקום לקבל התביעה. אף שהתביעה נדחית, נראה כי התובעים אינם צריכים לחשוש מפינוי המושכר בעתיד וזאת לנוכח דברים שעלו ואשר להם אדרש להלן. טענות בכתבי בית הדין: התובעים הינם שניים מיורשיו של המנוח (להלן: "המוריש"), הבעלים והמשכיר של הבית ברחוב אבן בטוטה 7 פינת אליעקובי, שכונת ואדי-אל-ג'וז, ירושלים (להלן: "המושכר" או "הדירה"). הנתבעת הינה אלמנתו של המנוח פאיז עבד-אל-נור (להלן: "השוכר") שהלך לעולמו ביום 6.3.1979. לטענת התובעים - שכר השוכר, ביום 1.9.1959, את המושכר מהמוריש ובהמשך מכוח החוק, בהיותו מחזיק במועד הקובע לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (20.8.68, להלן: "חוק הגנת הדייר" או "החוק"), הפך לדייר מוגן. עם פטירת השוכר עברו זכויות הדיירות המוגנת לנתבעת כבת זוגו ומאז ועד היום, היא ממשיכה להחזיק במושכר מכוח זכויות אלו. הנתבע, יליד 1991, הינו נכד הנתבעת ולטענת התובעים הוא עבר להתגורר עם סבתו וזו העבירה לו החזקה בחלק מהבית. נטען כי האמור הינו בניגוד מוחלט להוראות הדין וחוזה השכירות, האוסר על העברת המושכר או חלקים ממנו לזולת, מבלי לקבל הסכמת התובעים ואף מבלי להודיע להם מראש. ביום 22.8.11 פנו התובעים אל הנתבעת והבהירו לה כי היא אינה רשאית להתיר לאחרים השימוש במושכר ובוודאי שאינה רשאית להעביר החזקה בו, או בחלקים ממנו, לזולת. עוד הובהר לנתבעת כי בהעברת החזקה במושכר לנתבע - היא עלולה לאבד את זכויותיה כדיירת מוגנת ולהיות מפונה מהבית. ביום 5.9.11 השיב ב"כ הנתבעת כי הוא דוחה את הדרישה מאחר שאין לה כל יסוד חוקי. יוער כי בתשובה אין מחלוקת על עצם העובדה שנטענה כי הנתבע החל להתגורר במושכר. על יסוד האמור, נטען להפרת התנאי השלישי לחוזה השכירות לפיו אין השוכר רשאי להעביר את זכות השכירות במושכר או להשכירו לאחרים, מבלי לקבל את הסכמת המשכיר בכתב. נטען, כי מעשיה של הנתבעת - מהווים עילת פינוי גם לפי סעיף 131(2) לחוק (עילת פינוי מקום בו הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי-קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי). הובהר כי הבעל המנוח של הנתבעת, היה שוכר מוגן שלא שילם דמי מפתח ולכן במותו הפכה אשתו לדיירת נגזרת (דור שני), בהתאם לסעיף 20(א) לחוק, אך בשונה מהנתבעת, לנתבע אין זכות מגורים במושכר. התובעים ביקשו פינוי הדירה וכן פיצול סעדים, באופן שיאפשר להם לתבוע נזקיהם הכספיים המצטברים עד לפינוי הדירה. הנתבעים טענו מנגד בהגנתם כי הנתבעת שכרה יחד עם בעלה המנוח את הדירה בשנת 1959 ובנה"ז חיו בו בשיתוף מוחלט. לטענת הנתבעת, עם מות בעלה, היא המשיכה להתגורר בבית כדיירת מוגנת וכך היא ממשיכה גם עד עצם היום הזה. לעניין מגוריו של הנתבע במושכר נטען כי הנתבעת, אשר היא כיום כבת 82, חולה סיעודית שאינה יכולה להתגורר בגפה ואינה מסוגלת לנהל חיים עצמאיים. בנסיבות אלו מתגורר איתה נכדה ומסייע לה, בהתאם לרצונה ולהסכמתה המלאה. נטען כי הנתבעת לא העבירה לנתבע את החזקה בבית - כולו או חלקו ואף לא השכירה לו אותו. בנסיבות אלו נטען כי לא הופרו הוראות הסכם השכירות או הוראות החוק ולכן אין יסוד חוקי לדרישה לפנות הנתבעת מביתה. לסיום התנגדו הנתבעים לבקשה לפיצול סעדים והוסיפו וביקשו כי ככל שיהא צורך בכך, מתבקש ביהמ"ש להעניק להם סעד מן הצדק. לאחר שניסיון לגשר בין הצדדים, במסגרת מהו"ת, לא עלה יפה, נקבע קדם-משפט ליום 5.7.2012. במהלך הדיון עלה כי אין מחלוקת בין הצדדים על העובדה שהנתבע אכן מתגורר במושכר והמחלוקת נוגעת למעשה לנסיבות כניסתו לנכס. בהמשך להצעת ביהמ"ש, הסכים ב"כ התובעים שהנתבע יוסיף להתגורר בנכס - בכפוף לכך שב"כ הנתבעים תצהיר שהנכד, הוא הנתבע, לא יטען לזכות שכירות לאחר פטירת סבתו. כך תתאפשר, לאחר עשרות שנים, חזרת הנכס לבעליו - יורשי המשכיר. ב"כ הנתבעים סירבה ליתן ההצהרה האמורה ובנסיבות אלה נקבע התיק לשמיעת ראיות. ראיות הצדדים: מטעם התביעה הוגש תצהיר של התובע 2, שהוא כאמור, בנו ואחד מיורשיו של המשכיר ואשר בו חזר על האמור בתביעה ובנספחיה (עותק מצו הירושה צורף כנספח א' לתביעה ועותק מחוזה השכירות שנחתם עם השוכר, צורף כנספח ב'. יתר הנספחים הם תכתובת שבין הצדדים, עובר להגשת התביעה). המצהיר חזר גם על המצב המשפטי כפי שהוא רואה אותו, בכל הנוגע להפרות הנתבעת את הסכם השכירות, את חוק הגנת הדייר ואת מעמדה כדיירת נגזרת בלבד. מטעם ההגנה הוגשו תצהיריהם של מר חליל עבד-אל נור ושל הנתבע. בנוסף הוגשה בקשה להתיר אי התייצבותה של הנתבעת, שמצבה הרפואי אינו מאפשר זאת. מר חליל עבד-אל-נור, בן הנתבעת, ואב הנתבע -הצהיר כי מצבה הבריאותי הקשה של הנתבעת, אינו מאפשר לה להופיע בפני ביהמ"ש לצורך בירור התביעה נגדה, אך כל העובדות ידועות לו באופן אישי ולכן הוא מוסר את התצהיר בשמה. בהתאם לתצהירו כבר בשנת 2003 מצא המל"ל את אמו זכאית לגמלת סיעוד, כמי שהינה תלויה לחלוטין בעזרת הזולת ברוב פעולות היום-יום. אישור הזכאות צורף וסומן א'. עם חלוף השנים מתדרדר מצב הנתבעת. היא נוטלת מדי יום כעשרים תרופות שונות, אינה מסוגלת לנוע ללא עזרת הזולת ומתקשה לצאת מביתה. מסמכים רפואיים צורפו וסומנו ב'-ד'. הנתבע, בנו, הינו בוגר רווק שהתנדב לסייע לסבתו. בחודש אוגוסט 2011 עבר בנו להתגורר עם סבתו. העד הוסיף כי אין, לא היה ולא נחתם שום הסכם בין הנתבעים - שכירות או אחר - עם כניסת הנתבע לדירת הנתבעת. הנתבע אינו משלם דמי שכירות והוא מתגורר בדירה בהתאם לבקשת הנתבעת, בהסכמתה וללא כל תמורה. הנתבעת, מעולם לא העבירה זכויותיה - כולן או חלקן - לנתבע או למישהו אחר, בכל צורה שהיא. הנתבע הצהיר כי הוא יליד 1991 וסטודנט באוניברסיטה העברית. אף הוא הפנה לאמור בתצהיר אביו בנוגע למצב הרפואי של סבתו, תוך הפנייה לאותם המסמכים. כן הצהיר כי מעולם לא נחתם הסכם בינו לבין סבתו, הנוגע למגוריו עימה והיא מעולם לא העבירה לו זכויות כלשהן. בהתאם אין הוא משלם לסבתו דמי שכירות והוא מתגורר בדירה בהסכמתה, בהתאם לבקשתה וללא כל תמורה. בהמשך הגישו הנתבעים תעודה רפואית המפרטת את המצב הרפואי של הנתבעת. נטען כי זה אינו מאפשר התייצבותה בפני ביהמ"ש. כמו כן, הוגש תצהיר של הנתבעת, זאת לאחר שחלף המועד לעשות כן ולפי הנטען מטעמי זהירות. הנתבעת - מסרה בתצהירה כי היא סבתו של הנתבע. מצבה הבריאותי הקשה אינו מאפשר לה להופיע בפני ביהמ"ש לצורך בירור התביעה כנגדה. הואיל ובנה, חליל, מכיר את העובדות הרלוונטיות באופן אישי, היא הצהירה כי היא מתירה לו להופיע בפני ביהמ"ש בשמה, במקומה ומטעמה. עוד נאמר כי היא זכאית, משנת 2003, לגמלת סיעוד. אישור הזכאות מהמל"ל צורף וסומן א'. לדבריה - עם חלוף השנים, מצבה הבריאותי הולך ומתדרדר. מדי יום היא נוטלת כעשרים סוגי תרופות שונות והיא אינה מסוגלת לנוע ללא עזרת הזולת וכן מתקשה לצאת מהבית. לתמיכה בטענותיה צרפה סיכום רפואי ערוך ע"י ד"ר עפיפי מוחמד וכן מסמכים רפואיים נוספים שסומנו ב'-ג'. לאור מצבה, התנדב נכדה, הנתבע, בוגר ורווק, להתגורר עמה ולסייע לה. בחודש אוגוסט 2011 הצטרף הנכד למגורי הנתבעת ברחוב בן בטוטא 7 בירושלים. הנתבעת הצהירה כי היא תלויה באופן מוחלט בעזרתו של נכדה. נאמר בתצהיר כי בין הצדדים לא נחתם כל חוזה שכירות, הנכד לא משלם דמי שכירות והוא מתגורר בדירה, ברשותה ובהסכמתה, על מנת לעזור לה. לבסוף נאמר בתצהיר כי מעולם לא העבירה זכויותיה כדיירת - כולן או חלקן - למאן דהו. בחוות הדעת שצורפה לתצהירה, תואר מצבה הרפואי ונאמר כי זה אינו מאפשר השתתפותה בדיונים בשל חוסר יכולת פיזית לנוע ממקום למקום ובשל העובדה שלחץ נפשי או פיזי עלול לסכן חייה. הראיות ביום 14.2.13: במועד שנקבע לשמיעת הראיות התייצב גם ד"ר עפיפי מוחמד אשר על בסיס האמור בתעודה שהגיש, נטען כי הנתבעת אינה יכולה להתייצב בבית המשפט. בניגוד לטענה זו, עלה במהלך חקירתו, כי זו מטופלת על ידו, ללא שהוא נדרש להגיע לבדיקתה בביתה, אלא כאשר היא מגיעה אליו, בליווי עזרה. במילים אחרות, עלה שאין ממש בטענה בדבר העדר יכולת פיזית להגיע לבית המשפט כשם שהיא מגיעה לביקורים אצל הרופא. בהקשר זה - עלה באופן מפתיע כי הנתבעת מטופלת באמצעות פיליפינית. העד אישר כי לעיתים הפיליפינית היא זו שמביאה אותה לבדיקה. אעיר כי הנתבעים מטעמיהם השמיטו לחלוטין בתצהיריהם את דבר קבלת העזרה באמצעות פיליפינית והרושם מקריאת התצהירים כשלעצמם, היה כי כל הטיפול בנתבעת מוטל על הנתבע, הסועד אותה באופן מלא, כאשר מדובר בהכרח ממשי. ההתרשמות הייתה כי דברי הנתבעת בדבר תלותה המוחלטת בעזרה, נסבה על עזרת נכדה. התובע 2, נחקר על מקומו בין כלל היורשים של המשכיר, עמדתם באשר לתביעה, רישום הנכס ועוד סוגיות אשר בסופו של יום אינן נדרשות. עלה כי על אף שיש לעד מקום מגורים בירושלים, הוא גר במשך מרבית השנה, בעמאן וזאת מפאת שיקולי פרנסה. העד אמר כי הוא מגיע לירושלים כאחת לשלושה חודשים, כל פעם משך כשבוע, אך כוונתו להתמקם רק בירושלים, עם יציאתו לפנסיה. עלה כי למעשה בתוך המושכר, הוא לא היה מזה כעשר שנים. באשר לשאלה מהיכן הוא יודע את האמור בסעיף 4 לתצהירו - על פיו הנתבעת העבירה לנתבע - חזקה בחלק מהבית, הוא אמר שקיימת לכך אינדיקציה מאחר והמכונית של הנתבע, חונה ליד הבית ובנוסף אמו ראתה שהכניסו רהיטים לאותו הבית. עלה מעדותו שכאשר אמר שהנתבעת העבירה חזקה לנתבע, כוונתו הייתה שהאחרון גר אצל הראשונה בבית. עת נשאל מה הוא הדין, אשר בניגוד לו פעלה הנתבעת, הוא הפנה לחוזה השכירות משנת 1959 שם קיים לדידו איסור להעברת זכויות - ללא הרשאת המשכיר. הוא לא חלק על כך שלא ראה שהנתבע משלם דמי שכירות לסבתו - הנתבעת. עלה מדבריו, כי כל עוד מדובר בביקור, אכן אין צורך בהרשאה, אך לא כך כאשר מדובר ביותר מכך (בעניין זה ראה דבריו בעמ' 8 שורות 24-20, שם הדגיש מספר פעמים את המילה "לבקר"). באשר למצב הבריאותי של הנתבעת, הסכים שלפי השמועה הוא אינו טוב וכן הסכים שלפי השמועה היא מקבלת עזרה. כאשר נשאל האם נשלח מכתב המתנגד, עת נכנסה המטפלת להתגורר בבית, הוא בחר להשיב בכך שהנ"ל לא ביקשה אישור. בהמשך אמר כי לא התנגדו לכך, מסיבה אנושית וכן מחמת ידיעתם שבחלוף הזמן, לזו לא תהיינה זכויות בבית. הוא אמר בצורה גלויה וברורה שהתביעה דנן הוגשה בגלל חשש מפגיעה בזכויות עתידיות בנכס, עקב מגורי הנכד. כאשר נשאל מה היא הפגיעה כיום בזכות הקניינית, מכך שהנכד מתגורר אף הוא שם, ואין טענה שלא משולמים דמי שכירות - הוא טען במפתיע שעל אף בקשה לתוספת לדמי השכירות בחמש השנים האחרונות, הנתבעת לא שילמה אותה תוספת. מאחר ולא הוצגה ראיה לפנייה בעניין זה, מאחר ולא הועלתה בכתב התביעה טענה לפינוי מחמת אי תשלום דמי שכירות ומאחר ובאת כוח הנתבעים התנגדה לשינוי חזית, אין מקום להרחיב בנושא זה. התובע שב מספר פעמים על טענתו שכניסת הנכד, ללא הרשאה, מהווה הפרה של חוזה השכירות. באשר לשאלה החוזרת במה נגרמת פגיעה בזכות הקניין באותם מגורים, הוא הפנה לכך שעת נשלח מכתב התראה לב"כ הנתבעים, הייתה תשובת ב"כ הנתבעים דחייה של הטענות. כלומר יש כוונה שהנכד ימשיך להתגורר לאחר מות סבתו (ראה עמ' 10 שורה 6). העד הוסיף כי הנתבעת אינה דיירת ראשונה בנכס אלא דור שני לשוכרים, כאשר הסביר שהוא מבסס טענה זו (האמורה בסעיף 11 לתצהירו) על העובדה שחוזה השכירות נחתם רק עם בעלה ולא אתה. בהמשך נחקר הנתבע; עלה כי מדובר בסטודנט באוניברסיטה העברית וההתרשמות הייתה כי הוא דובר עברית, ללא קושי מיוחד. עם זאת, בחרה באת כוחו, עת התבקש להשיב, מה בדיוק הטיפול שהוא נותן לסבתו - לעמוד נחרצות על כך שאף חקירתו תהא באמצעות מתורגמן בית המשפט (שלא כפי שהיה עד לאותו שלב של החקירה). הנתבע אמר כי החל לגור עם סבתו באוגוסט 2011. הוצבה בסלון ביתה מיטה ומכתביה. כמו כן, יש לו שם בגדים. עלה כי בבית שלושה חדרים, באחד מתגוררת הסבתא, באחד המטפלת הפיליפינית והוא בחדר שהיה בעבר סלון. מדובר בסטודנט הלומד לימודי אסלאם ומזרח תיכון והוא הסכים שבמרבית הימים, בתקופות בהן יש לימודים, הוא נמצא באוניברסיטה (ראה עמ' 11, שורה 16). עלה עוד מעדותו שלא רק שיש פיליפינית היום, אלא קדמה לה מטפלת מקומית נוספת, אשר אף היא גרה בזמנו עם הנתבעת. המטפלת הראשונה החלה לעשות כן בשנת 2002 או בסמוך והשנייה בשנת 2009 או בסמוך. הנתבע טען כי הוא מסייע לפיליפינית, במיוחד בהרמת הנתבעת מהמיטה בבוקר, בדרך למקלחת, בבדיקת תרופותיה. לדבריו, עיקר העזרה היא בחצר החיצונית, שכן בתוך הבית עצמו, יש ציוד שעוזר לה. לדבריו, בשעות הלילה הוא בודק את לחץ הדם ואת דבר לקיחת התרופות, זאת כאשר המטפלת לא נמצאת. העד אישר כי אביו מתגורר בגבעה הצרפתית והוא בעלים של קרקע שם, אשר עליה יש חמש דירות. לאב יש שלוש דירות ושתי דירות מושכרות. העד לא כפר בכך שיש לו חדר גם בבית אביו, ביחד עם אחיו. הוא הסכים שגם שם יש לו מיטה, ארון ושולחן. באשר לשאלה אם יש לו זכויות בדירה נשוא המחלוקת, אמר שאין הוא מכיר את החוק, אך הודה שאין לו חוזה. הוא הסכים שמאחר ואין לו חוזה, אין לו זכות להישאר שם בכוח. הוא הסכים גם שלא ביקש את הסכמת הבעלים להישאר בנכס. עוד אמר שאין הוא משלם לסבתו דמי שכירות. כאשר נשאל על הבעלות ברכב שחונה מול הבית, הוא לא חלק על עצם העובדה שרכב מטעמו חונה בסמיכות לנכס (אף שהפנה לכך שזה היה רשום על שם דודתו ולאחרונה הורד מהכביש). לבסוף נחקר בן הנתבעת, אשר לא חלק בעדותו על כך שמאז שנישא בתחילת שנות ה- 90, אין הוא מתגורר עוד בבית, נשוא הליך זה. בתחילה התגורר בנכס בבית חנינא ולאחר שנבנה הבית בגבעה הצרפתית, במהלך שנות ה- 90, עבר לשם. הוא אישר שהוא משכיר חלק מהדירות בגבעה הצרפתית ועלה כי הבית שבו התגורר בעבר, בבית חנינא, אף הוא שייך ליורשים מבני , אשר הוא, אחד מהם. עלה עוד כי יש לו שלוש אחיות; אחת מתגוררת בבית חנינא, האחרת בארצות הברית והשלישית נמצאת כעת בדובאי. הוא לא חלק על כך שלאם יש עוזרת, מטפלת פיליפינית בבית, כבר מספר שנים וזו מטפלת בה כמעט 24 שעות ביממה. באשר לשאלה מי מטפל באם בסופי שבוע, כאשר הפיליפינית ביום המנוחה, היה ברור מתשובתו כי מתחלקים בכך בני המשפחה ולא רק הנתבע, נושא בכך לבדו. כאשר נשאל בצורה ברורה, האם בנו טוען לזכויות בדירה, או האם לו יש זכויות בדירה - השיב בשלילה (ר' עמ' 16 ש' 23). באשר לשאלה המתבקשת, האם לאחר מות אמו, יטען בנו לזכויות, השיב - "לבן שלי אין חוזה, אני לא יודע אם יש לו זכויות. הוא לא עשה חוזה עם סבתא שלו" (אעיר כי תשובה זו נאמרה, לאחר שניתנה לו שהות לחשוב עקב התנגדות שהעלתה באת כוחו ואשר לא נמצא אף צורך להעלותה על הכתב). בהמשך אמר: "אני לא חושב על זה ואני לא הולך לעשות דברים בניגוד לחוק" (ראה בחלק האחרון של עמ' 16). כאשר נשאל בצורה ברורה על ידי בית המשפט את אותה שאלה, השיב הפעם כך: "אין לי מושג מה היו הזכויות של הבן שלי, בטוח שכל דבר שהוא יעשה ייעשה לפי החוק" (ראה עמ' 17, שורות 5-4). במילים אחרות, היה ברי כי הוא מתחמק מלציין ברורות שלאחר אריכות ימי אימו, לא תעלה המשפחה טענה לזכויות נוספות במושכר וזאת על בסיס כניסת בנו לגור שם. אף עד זה אישר את מגורי בנו בסלון שבנכס. עלה עם זאת מעדותו כי שתי אחיותיו שמתגוררות בחו"ל, מגיעות כל אחת מספר פעמים בשנה לארץ, לביקורים ממושכים של שבועיים עד חודש וחצי. כאשר הן עושות כך, מפנה בנו את הסלון והאחיות הן שמתגוררות ביחד עם האם. הוא לא חלק על כך שלבנו שמור מקום גם בביתו, יחד עם יתר ילדיו, כאשר יש לו שם גם מיטה וארון. עת נשאל האם לאמו יש חוזה ישיר מול המשכיר, או שקיים רק החוזה של אביו משנת 59, הוא אמר שאין הוא חושב שיש חוזה נוסף. יוער כי אף שעקב עדות הרופא, הובהרה עמדת בית משפט כי על הנתבעת להתייצב לעדות. אף שבית המשפט ניאות לקבוע מועד דיון נוסף במיוחד למטרה זו, בחרה הנתבעת שלא להתייצב לעדות. אומנם נטען כעת (לאחר שמעדות הרופא הופרכה למעשה הטענה להעדר יכולת פיזית להתייצב) - כי ביסוד האמור חשש למצבה הנפשי, אך כאמור טענה זו, אינה משכנעת ולא נתמכה כדין. לא ברי גם מה השוני באשר למצבה הנפשי, בין אם תחקר כאן או שם. ממילא, על פני הדברים, צודק ב"כ התובעים כי יש להתעלם מהאמור בתצהירה וליתן המשקל לבחירה שלא לחושפה לחקירה. תמצית טענות הצדדים בסיכומיהם: התובעים הפנו לעובדות שעלו מהראיות שנשמעו. בין השאר, הם הפנו לכך שבהתאם לעדות בן הנתבעת, לא התגורר עם השוכר, בסמוך לפטירתו, מי מילדיו ולפיכך עברה זכותו רק לאשתו. נטען כי מגורי הנתבע מהווים הפרה של התנאי השלישי שבהסכם השכירות, הקובע גם כי הפרתו תאפשר ביטול הסכם השכירות. על בסיס זה קמה גם עילת פינוי בהתאם לסעיף 131(2) לחוק. נטען כי קיימת גם נטישה של החלק שהועבר לנתבע. התובעים טוענים כי הוכיחו העברת חלק מהמושכר לאחר, על בסיס מספר ראיות כדלקמן; א) במכתב תשובה של ב"כ הנתבעים מיום 5.9.11 לא הייתה מחלוקת על העובדות שנטענו על ידי התובעים, אלא נטען רק כי אין יסוד חוקי לדרישתם במכתב מיום 22.8.11. ב) תצהיר תובע 2 לא נסתר ג) סתירות בין דברי הנתבע ואביו. נטען כי הנתבע ניסה ליצור מצג שלא יוחד לו חדר מסוים במושכר, אך מעדות אביו עלו דברים אחרים (ר' עמ' 3-2 לסיכומים). ד) המשמעות של בחירת הנתבעת שלא להתייצב לעדות. נטען עוד כי הטענה שביסוד מגורי הנתבע במושכר צורך לסייע לנתבעת הוכחה כ"הגנת בדים". עלה כי הנתבע מבלה רוב זמנו באוניברסיטה ומנגד יש פיליפינית במושכר. אומנם עדות התובע 2 באשר לפריקת רהיטים עלתה כעדות שמועה, אך הדברים הושלמו באמצעות עדות הנתבע ואביו שהעלו שאכן הושמו חפצים של הנתבע באחד מחדרי המושכר (חדר ששימש בעבר כסלון). נטען כי לא ניתנה הסכמה לאותם מגורים וכי ביסוד פעולות הנתבעים, חוסר תו"ל וניסיון ליצר זכויות "יש - מאין". את הדברים האחרונים ביססו התובעים על כך שהנתבעים יכלו להבהיר שאין כוונה ליצור זכויות חדשות ממגורי הנתבע, אך בחרו שלא לעשות כן (עוד בתשובתם עובר להגשת התביעה). עוד ביססו הטענה על תשובות עדי הנתבעים בבית משפט (עמ' 17 ש' 4) ועל העובדה שלנתבע מגורים גם בבית אביו. נטען כי בכל מקרה, לא יכולות להיות לנתבע זכויות בנכס, גם לאחר שהנתבעת תלך לעולמה (הנתבע לא התגורר עם השוכר - 6 חודשים עובר לפטירתו ובנוסף בעת הפטירה הייתה לשוכר דירה נוספת בבית חנינה, אשר אותה הוריש לילדיו עם פטירתו וכן יש לאב הנתבע, מספר נכסים אחרים והנתבע מתגורר באחד מהם עם אחיו, ר' סעיף 20 לחוק). הודגש כי השוכר הפך לדייר מוגן על בסיס סעיף 9 לחוק ולא מחמת תשלום דמי מפתח וכי אין זכות לנתבע בנכס ולא ניתנה הסכמה ובכתב למגוריו, חרף הדרישה שבהסכם השכירות. הודגש כי מעדות הרופא עלה שהנתבעת יכולה להגיע לבית המשפט ונטען כי עדויות הנתבע ואביו סתרו זו את זו. מעבר לבקשה להורות על פינוי המושכר, התבקש בית המשפט לאפשר פיצול סעדים כדי לתבוע את נזקי התובעים שלטענתם טרם התגבשו. הנתבעים מנגד לא חלקו על כך שמאוגוסט 2011 מתגורר הנתבע במושכר עם הנתבעת וכי זו דחתה את הדרישה לפנותו, מאחר ולטענתה אין בסיס חוקי ועובדתי לדרישה. נטען כי יש מקום לקבל את תצהיר הנתבעת שכן היא הסכימה להיחקר בביתה ומצבה הבריאותי (בסיכומים נטען למצב נפשי), הוא שמנע התייצבותה בבית המשפט. מכל מקום, נטען כי תצהיר זה אינו מעלה או מוריד, שכן המחלוקת היא משפטית. יש רק לבחון האם כניסת הנתבע למושכר מהווה הפרה של הסכם השכירות וכן יש לבחון את נסיבות כניסת הנתבע למושכר. נטען שאין מקום שבית המשפט יכריע אם הנתבעת היא דיירת עיקרית או נגזרת, מאחר ושאלה זו אינה רלוונטית ואינה נדרשת להכרעה. נטען כי הפלוגתאות שבמחלוקת - נתחמות בשים לב לטענות שמעלה התובע בכתב התביעה והנתבע בהגנה. אין להציף את בית המשפט בסוגיות החורגות מכך. נטען כי על בית המשפט להימנע מלהכריע במהות זכות הנתבעת - הן מחמת חוסר רלוונטיות והן מאחר והצדדים לא הביאו ראיות באשר לכך. באשר לסעיף 3 להסכם השכירות, מפנים הסיכומים לכך שבתרגום התובעים הושמטה המילה "כולו" בשורה האומרת כי אין "להשכיר את המושכר כולו לאדם אחר, מבלי לקבל את הסכמתו של המשכיר, בכתב, על חוזה זה". נטען כי בהתאם לנוסח הנוכחי של סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973, יש ליתן עדיפות ללשון החוזה. עיון בנוסח המדויק של הסעיף מעלה כי הוא אינו אוסר על הרשאת שימוש משותף לאחר וגם לא אוסר להשכיר חלק מהמושכר. נטען כי בכל מקרה לא נעשתה במקרה דנן, העברה של זכות השכירות, שכן לכך יש צורך בהעברה בעלת נפקות על פי חוק. העברת זכות שכירות, עת מדובר בדייר מוגן, יכולה להיעשות רק בהתאם לסעיף 85 לחוק (מתן הצהרות של דייר יוצא ונכנס). כל עוד הדייר, המרשה את השימוש לאחר, אינו מוציא את החזקה שבידיו, לא מדובר בהעברת זכות. במקרה דנן, אין מחלוקת, שהנתבעת מוסיפה להתגורר בנכס. הנתבעים מפנים עוד לכך שעלה גם מחקירת התובע שאין הסכם בכתב בין שני הנתבעים והדבר אושר אכן בחקירת הנתבע. מאחר ואין טענה או ראיה, שהנתבע משלם דמי שכירות לנתבעת, הרי שלא רק שאין העברת זכות שכירות, אלא גם אין השכרה של המושכר כולו, לאדם אחר. הנתבעים טענו כי בכל מקרה כניסת הנכד להתגורר עם סבתו היא גם מוצדקת בנסיבות העניין, לאור מצבה הרפואי. לדידם עדות הנתבע, הסבירה באופן מספק את חשיבות הצורך בכך שישהה בבית עם סבתו וזאת מעבר לפיליפינית (ראה עמ' 8-6 לסיכומי הנתבעים). הנתבעים לא נדרשו לטענה של נטישת חלק מהמושכר, בהפנותם לכך שמדובר בשינוי חזית. נטען כי מכל מקום, זו גם אינה מתיישבת עם הראיות שהוצגו. הנתבעים טענו שיש לסלק את התביעה על הסף שכן מדובר בתביעה שהוגשה טרם זמנה, מתוך ניסיון לסכל מצב עתידי אשר טרם נוצר. למען הזהירות ביקשו הנתבעים ליתן להם סעד מן הצדק, אם יקבל בית המשפט תביעת הפינוי וזאת בשים לב לגיל הנתבעת, מצבה הבריאותי והשנים הרבות בהן התגוררה בנכס, בו גידלה את משפחתה. הכרעה: טרם פניה להוראות החוזה ולשאלת הפרת הוראותיו, הצדקה ליתן פינוי או סעד מן היושר - ראוי להידרש לתמונה העובדתית שעלתה לאחר שמיעת העדים. בעוד עובר למועד שמיעת הראיות, היה נראה כי יש ממש בטענה שהנתבע נכנס להתגורר בנכס כדי לסייע לנתבעת, לאור מצבה הבריאותי, הופרכה הנחה זו, לאחר שמיעת הראיות. כפי שציינתי לעיל, אגב סקירת העדויות - עובדת השהות של פיליפינית בנכס והעובדה שמדובר במצב הקיים כבר שנים רבות, הוסתרה על ידי הנתבעים והתגלתה למעשה רק דרך מקרה, עת נחקר הרופא, ד"ר עפיפי, ביום 14.2.13. לא דומה טענה שנדרשת כניסת הנכד לגור בדירה, לנוכח מצב בריאותי של סבתו הזקוקה לסיעוד ואינה יכולה לחיות לבדה, לאותה טענה - מקום בו לסבתא קיים כבר סיעוד ובמשך 24 שעות ביממה. בהקשר זה אני מוצאת להעיר כי אין מקום לאמור בסיכומי הנתבעים (ר' שם ס' 47), כאילו לא הסתירו את דברהעסקת הפיליפינית. אומנם עיון מדוקדק בחומר שהונח לפני בית המשפט, יכול היה להעלות כי קיימת "סועדת" כלשהי לנתבעת (ר' ס' 12ד' בכתב ההגנה) - אך לא נאמר ברחל בתך הקטנה ובלשון ברורה כי אכן קיים טיפול של פיליפינית על כל המשמעות הכרוכה בכך או עזרה אחרת מלאה. כך, לו אכן הוצגו הדברים לאשורם, היה מצופה כי יובהר מה הוא אותו שינוי שחל מאז הוחל להיעזר לראשונה בעזרה מלאה עוד בשנת 2002, אשר בעטיו לא ניתן להסתפק בזו ויש צורך כעת גם בעזרת הנכד. ניתן לעיין בכתב ההגנה ולראות כי זה לא ערוך בדרך זו. איזכור פעם אחת של "סועדת", אשר הרושם הוא שהיא באה לעזרה תחומת שעות, אינו הולם, עת מדובר בנתבעת המטופלת שנים רבות, באופן מלא על ידי אחרת. מקום בו לא צוין דבר אותה עזרה באופן הנדרש, מטבע הדברים לא צוינה גם החמרה מסוימת אשר הצדיקה עזרה נוספת, באמצעות הנתבע. זאת ועוד, עלה מהעדויות כי הנתבע הוא סטודנט אשר לא רק שלומד לימודים מלאים באוניברסיטה העברית, אלא גם מחזיק חדר בבית הוריו וזאת במקביל למגוריו בבית סבתו. עלה עוד כי כאשר מי מדודותיו מגיעה לארץ - הוא מפנה את הסלון במושכר ושב לגור בחדרו שבבית הוריו. לא רק שלא הובאה ראיה מספקת כי אותו טיפול נדרש כביכול, ניתן בעת העדרו על ידי מי מהדודות, אלא גם קשה לקבל טענה שדודה המגיעה לביקור של שבועיים-שלושה בארץ, תיאות בפרק זמן זה, לטפל באם, במקום למצות את ביקורה. סיכומי הנתבעים יוצרים מצג כאילו חשש התובעים מהזכויות במושכר בעתיד (לאחר 120 שנות חיי הנתבעת), הוסתר על ידם אך חרף זאת עלה בקדם המשפט ולאחר מכן בהוכחות ובסיכומים. ראוי להעמיד דברים על דיוקם; היה ברי כבר במועד הגשת התביעה כי חשש זה הוא העומד ביסוד הגשתה. כך לדוגמא כאשר בית המשפט הציע לתובעים להסכים להמשך מגורי הנתבע בנכס, כפוף להתחייבות הנתבע מנגד שלא לטעון לזכויות בנכס בעתיד, לא היססו התובעים להסכים להצעה זו. כך גם התייחסו שני הצדדים לשאלת מהות זכות הנתבעת בנכס, המקרינה על אפשרותה להעביר את זכות הדיירות המוגנת, לאדם נוסף. התובעים מצדם טענו בכתב התביעה כי רק השוכר שכר את הדירה והזכות עברה לנתבעת עם פטירתו, מכוח היותה בת הזוג (ר' ס' 3-4 לכתב התביעה), מנגד הנתבעים הקפידו להדגיש בהגנה כי הנתבעת ובעלה שכרו "יחדיו" את הזכויות שם (ר' סע' 8ב' לכתב ההגנה). לנוכח עובדות אלה ולנוכח העובדה שאף במהלך חקירת העדים הם נשאלו שאלות הרלוונטיות לאותה מחלוקת (ר' לדוגמא עמ' 18 ש' 6-5, שם נשאל אב הנתבע האם קיים חוזה שכירות נוסף, דהיינו מעבר לזה שבו מצוין רק המשכיר כשוכר של הנכס והשיב בשלילה)- אין מקום לטענה שבמחלוקת שבין הצדדים לא נכללה גם שאלת מהות הזכות של הנתבעת ו/או שאין להכריע בה. התמונה הכוללת - העולה מהסתרת הפיליפינית, מאי הפניה להחמרה במצב הנתבעת, בנקודת זמן ספציפית המצדיקה את תוספת העזרה על ידי הנתבע, העובדה שאין מחלוקת שכאשר מגיעים מבקרים מחו"ל יכול הנתבע לעזוב את תפקידו הנאמן כמסייע לסבתו, העובדה שאין מחלוקת שהנתבע הוא סטודנט ולפיכך השעות בהן הוא יכול לסייע מלכתחילה הן ספורות, העדר הסכמת הנתבעים להתחייב שלא לטעון לזכות של הנתבע, לאחר 120 שנות סבתו ודבר קיום חדרו בבית הוריו - תומכים כולם לטעמי במסקנה שביסוד כניסת הנתבע למושכר, לא עמד צורך אמיתי לסייע בידי סבתו, אלא רצון לנסות לשמר את זכות הדיירות, גם לאחר אריכות ימי הנתבעת. על רקע זה, אין אני מקבלת את טענות הנתבע בעדותו באשר לסיוע הניתן לסבתו. אני מוצאת להדגיש עוד כי עת נשאל הנתבע על אותה עזרה, ביקשה באת כוחו לאפשר לו להיעזר במתורגמן שבבית המשפט וזאת על אף שבחקירה שקדמה לכך, עלה כי לא קיימת בעיית שפה (בעניין זה ר' האמור בעמ' 12 לפרוטוקול). אפילו הייתי מקבלת את הטענות שהעלה הנתבע, באשר להיקף העזרה שהוא מספק - גם בהתאם לטענותיו, מדובר בעזרה תחומה מאוד, אשר אותה יכול לתת כל בן משפחה אחר שיסור לבית בשעות הרלוונטיות. באשר לעזרה הניתנת ביום החופשי של הפיליפינית, עלה מהעדויות כי בכל מקרה, לא רק הנתבע נושא בנטל זה, אלא גם נוספים מבני המשפחה. טרם שאדרש לעילת הפינוי אני מוצאת עוד להתייחס לשאלת טיב זכויות הנתבעת בנכס; אין ממש בטענה שעל בית המשפט להימנע מלהידרש לכך. אכן, עסקינן בתביעת פינוי, אך בפועל הרחיבו הצדדים, את גדר המחלוקת, גם לסוגיה זו. מאחר והיה ברי מתחילת הדיון כי ביסוד התביעה עומד חשש באשר לזכות בדירה בעתיד, טענו התובעים כי זכות הנתבעת היא רק זכות דיירות נגזרת (וממילא כזו שלא ניתן להוסיף ולהעביר לאחר). מנגד, הנתבעים כפרו בכך, עת הדגישו כי הנתבעת שכרה את הדירה ביחד עם בעלה. גם בעת החקירות נדרשו העדים לאותה שאלה (ר' עמ' 10 מש' 14 ועמ' 18 ש' 6-5). ב"כ הנתבעים אינה יכולה לשאול עד, על מה הוא מבסס הטענה בתצהירו שהנתבעת היא דיירת נגזרת ואז לטעון בסיכומיה שעל בית המשפט להימנע מלהתייחס לכך. באשר לשאלה זו לגופה - בעוד התובעים הציגו, בתמיכה לטענתם, את הסכם השכירות בו אכן מצוין רק הבעל המנוח של הנתבעת כשוכר, לא הציגו הנתבעים מנגד ולא בדל ראיה לכך שגם לנתבעת הייתה זכות דיירות מקורית. בנסיבות אלה ברי כי על אף שצדקו המבקשים כי לא צורך טיפולי תמים הוא שעמד ביסוד כניסת הנתבע לדירה, אין הם צריכים בכל זאת לחשוש מהשבת הדירה לשימושם בעתיד. עת שהנתבעת היא דיירת נגזרת ולא מקורית, הרי שבכל מקרה, לא תוסיף ותעבור זכותה לנתבע (אשר בהתאם לראיות שהוצגו, כמפורט בסיכומי התובעים, לא יוכל גם לטעון לזכויות של דייר נדחה). כמו כן, מאחר ועלה כי הנתבע הוא מעין "אורח" בנכס (ראה עזיבת המקום כאשר הוא דרוש לקרוב משפחה אחר וראה דבר קיום חדר מגורים נוסף בבית הוריו) - הרי שזכות דיירות מוגנת אינה עוברת לאורח ממין זה. יוטעם כי כאשר הנתבע בעצמו מגדיר למעשה באופן זה, את שהייתו במקום, הרי שככל שינסה לטעון אחרת בהליך אחר, יהיה מנוע מלעשות כן. ומכאן לעילת הפינוי לגופה; לכתב התביעה צורף חוזה השכירות המקורי שהינו בערבית וכן תרגום של אותו חוזה. בהתאם לתרגום לעברית שצורף לתביעה, נקבע בתנאי השלישי של החוזה כדלקמן: " אין השוכר רשאי להעביר את זכות השכירות לאחרים או להשכיר את המושכר לאדם אחר מבלי לקבל את הסכמתו של המשכיר בכתב על חוזה זה, ואם הוא יעשה כן או יגרום לנזק במושכר או ימנע מלשלם את דמי השכירות לפי חוזה זה אז למשכיר תהיה הזכות לבטל את חוזה השכירות והוא יהיה רשאי לדרוש את כל ההפסדים והנזקים וההוצאות שייגרמו על ידי כך " לסיכומי הנתבעים צורף תרגום שונה במעט, כאשר השינוי הרלוונטי היחידי הוא שבתרגום זה נטען כי במקום המילים" "או להשכיר את המושכר לאדם אחר", יש לתרגם: "או להשכיר את המושכר כולו לאדם אחר". בדיקה שנערכה מול מתורגמן בית המשפט, מעלה כי אכן המילה "כולו" נמצאת במקור והושמטה בתרגום התובעים. נראה כי לא יכולה להיות מחלוקת, לאחר שמיעת הראיות, שלא נערך חוזה בכתב בין הנתבעים וכן לא משולמים דמי שכירות מהנתבע לנתבעת. בנסיבות אלה אין רלוונטיות לחלופה השנייה היא החלופה של השכרת המושכר "כולו" לאחר. יש אפוא לבדוק עוד רק האם הופר התנאי הקובע שהשוכר אינו רשאי להעביר את זכות השכירות לאחרים. בהקשר להעברת זכות השכירות אני מפנה לדברי דוד בר-אופיר בספרו "סוגיות בדיני הגנת הדייר", מהדורה שניה, עדכון 5, פברואר 2013 ועמ' 26(2) כדלקמן: "ההלכה הפסוקה, עוד מראשית שנות ה- 50 של המאה שעברה, הבחינה היטב בין איסורים שונים שהוטלו על הדייר המוגן לעניין העברת זכויותיו במושכר ומסירתן, לעומת מתן רשות שימוש במושכר, כולו או חלקו, בעוד שהדייר המוגן ממשיך להתגורר במושכר בפועל. כדי ליצור עילת פינוי שבמרכזה מתן רשות שימוש - להבדיל ממסירת השימוש או העברת החוזה או זכות הנובעת ממנו או השכרת המושכר- יש צורך באיסור חוזי מפורש על מתן רשות שימוש, בעוד שהדייר המוגן עצמו ממשיך להתגורר במושכר. הביטוי "מסירת שימוש" משמעותו היא: מסירת המושכר לשימושו של אדם אחר שאיננו הדייר. מסירה זו מותנית בהעברת חזקה שפירושה העברה ממש, אשר מביאה לשלילת חזקתו של הדייר (המעביר) ומגבילה את זכותו למשך אותה תקופה שבה יועבר השימוש. הדגש באיסור על "מסירת שימוש במושכר או חלקו" איננו נעוץ בעצם הקנייתן של זכויות לאדם אחר אלא בשימוש הבלעדי שנעשה במושכר על ידי אותו אדם, תוך כדי הפסקת השימוש על ידי הדייר מוגן עצמו. נמצא כי דייר המרשה לאחר להשתמש במושכר, מבלי להוציא מידיו את החזקה, איננו מפר את התנאי האוסר עליו למסור שימוש במושכר (ע"א 14/53 יורשי ישראל ליפשיץ נ. קפש פ"ד ט' 724). האיסור על "מסירת שימוש במושכר", איננו כולל מלכתחילה איסור על "מתן רשות להשתמש במושכר". יכול אדם לקבל מדייר מוגן רשות להשתמש במושכר בלא שהדבר יהווה מסירה של זכות השימוש. אולם כאשר הדייר מרשה לאדם אחר שימוש במושכר או בחלקו וגם מסתלק בעצמו מהשימוש, הרי אז הופך היתר השימוש למסירת שימוש וזו מהוה הפרה של תנאי השכירות..." עולה אפוא כי עצם איסור להעביר זכות שכירות לאחר, אין משמעה איסור לאפשר לאחר לעשות שימוש במושכר במשותף, כאשר הדבר איננו שולל את זכות הדייר המוגן, להוסיף ולהשתמש במושכר במקביל. במקרה דנן, ברי כי הנתבע רק עשה שימוש ביחד עם הנתבעת וזאת ללא שנשללה זכות הנתבעת להוסיף ולהשתמש במושכר במקביל. מאחר וההסכם איננו שולל מפורשות גם שימוש משותף ממין זה (שימוש של מעין "אורח") - עולה אפוא כי לא הופרה ההוראה שבחוזה ואין מקום לקבל את התביעה לפינוי הנתבעים מהמושכר. סיכום הדברים; מתחילת הסכסוך הוצג בגלוי שביסודו עומד חשש התובעים כי כניסת הנתבע לנכס, אינה נעוצה בצורך ממשי ליתן עזרה לנתבעת, אלא ברצון לייצר זכויות נוספות בדירה (כדי להאריך זכות דיירות מוגנת שמונעת מהתובעים כבר עשרות שנים, שימוש והנאה מהדירה). מאחר והצדדים נדרשו לשאלת מהות זכות הנתבעת בנכס ובהמשך לחקירות שהתקיימו, עלה כי אף שכניסת הנתבע למושכר אינה תמימה - לתובעים אין מה לחשוש ממנה. אין יסוד לחששם, שכן הנתבעת ממילא לא תוכל להעביר זכויותיה לאחר מותה לנתבע. לא רק שעלה כי הנתבעת היא דיירת נגזרת ולא מקורית, אלא גם עלה כי הנתבע אינו מתגורר למעשה בדירה בדרך שיש בה להקנות זכויות (לו היה מעמד סבתו בנכס שונה), אלא הוא מעין "אורח" בדירה. לנתבע חדר נוסף לשימושו והוא אינו גר בדירה כאשר היא דרושה לבני משפחה אחרים בהגיעם לארץ. באשר לתביעת הפינוי לגופה - לא מצאתי שניתן לקבלה, בשים לב ללשון החוזה ולמהות השימוש התחום והמשותף שעושה הנתבע בנכס, עם הנתבעת. חרף דחיית התביעה - איני מוצאת להטיל על התובעים לשאת בהוצאות הנתבעים וזאת בשים לב לדחיית טענתם העובדתית כי ביסוד הכניסה לנכס עמד הצורך לסייע לנתבעת. עוד מצאתי ליתן משקל לעובדה שהיה ניתן להימנע ממיצוי הבירור המשפטי, לו היו הנתבעים נותנים הסכמם להצהיר כי ממילא לא יוכל הנתבע לרכוש זכות דיירות מוגנת בנכס. עקב הסירוב להסכים לאמור, היה צורך לשמוע את כלל הראיות, כדי להגיע לבסוף לאותה קביעה. אשר על כן התביעה נדחית ובנסיבות העניין, ישא כל צד בהוצאותיו. תביעת פינוימקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)פינויפינוי דירה