תביעה לפירעון חוב בסך של 269,340 ₪, אשר נוצר בגין מתן אשראי לטענת הנתבעות יש לדחות את התביעה שכן התובע הפר את התחייבויותיו כלפיהן ופעל בחוסר תום לב ובחוסר הגינות כאשר הפסיק את מתן האשראי לנתבעת 1. הפרה זו של התחייבויות התובע הסבה לנתבעת 1 נזקים אשר יש, לטענת הנתבעות, לקזז מסכום התביעה. העובדות התובע עוסק בעסקי בנקאות. הנתבעת 1, המכללה למקצועות האסתטיקה בע"מ (להלן: "החברה"), הינה חברה פרטית אשר הפעילה מכללה למקצועות האסתטיקה. הנתבעת 2, גב' דרורה שטרנברג (להלן: "הנתבעת"), הינה בעלת השליטה ומנהלת החברה. ביום 18.6.02 פתחה החברה חשבון בסניף 612 (נתניה) של התובע (חשבון מספר 231236; להלן: "החשבון"). במסגרת הפעילות בחשבון, ניתן לחברה אשראי, לרבות בהלוואות שנטלה החברה. תוך כדי פעילות החברה, בקשה החברה מהתובע מפעם לפעם לחדש את מסגרות האשראי שלה בחשבון. כך גם היה במהלך יוני 2006, וביום 25.6.06 נחתם על ידי החברה כתב התחייבות למסגרת אשראי, שלפיו סוכם על העמדת אשראי לחברה של עד 165,000 ₪ וזאת עד ליום 30.5.11 (מוצג מש/3). מסגרת האשראי הוגדלה ביום 24.4.08 לסך של 190,000 ₪ ועדיין תוך הסכמה לכך שהמסגרת תהיה בתוקף עד 30.5.11 (מוצג מש/4). לקראת מועד פקיעת מסגרת האשראי של החברה, במהלך אפריל 2011 או בסמוך לכך, נמסרה לחברה הודעה מהתובע שלפיה עומדת מסגרת האשראי לפקוע. בפגישות שנערכו בין הנהלת הסניף של התובע לבין הנתבעת, נמסר לנתבעת שאין כוונה לחדש את מסגרת האשראי של החברה (כאמור במכתב הנתבעת לבנק ישראל - מש/1). בין הצדדים נוהלו מגעים וביום 6.7.11 נחתם על ידי החברה כתב התחייבות למסגרת אשראי של 215,000 ₪ עד ליום 31.7.11 (מוצג מש/5). בפקיעת מסגרת האשראי ביום 31.7.11, סירב התובע לחדש את מסגרת האשראי והחברה נדרשה לפרוע את החוב שהצטבר בחשבון, חוב אשר הגיע ביום 30.10.11 לסך של 228,111 ₪. הצדדים לא הגיעו להסכמה וביום 3.11.11 הוגשה התביעה. תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות לטענת התובע, לחברה ניתן אשראי ועקב פעילות החברה בחשבון נותרה החברה חייבת לתובע את סכום התביעה. התובע עותר לחיוב החברה בפירעון החוב האמור בחשבון בצירוף ריבית פיגורים וכן לחיוב הנתבעת בתשלום החוב מכוח ערבותה האישית לחובות החברה כלפי התובע. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר וביום 7.12.11 הגישו הנתבעות בקשת רשות להתגונן. טענתן העיקרית של הנתבעות בבקשת הרשות להגן הייתה לאי מסירת המסמכים הרלוונטיים הנחוצים להן לבדיקת טענות התובע והפעילות בחשבון. נוכח טענה זו ניתנה החלטה ביום 3.5.12 המורה לתובע להמציא לנתבעות את המסמכים אותם בקשו וניתנה לנתבעות הרשות להגיש בקשת רשות להגן מתוקנת לאחר המצאת המסמכים. על יסוד החלטה זו הומצאו מסמכים לנתבעות אך הנתבעות לא הגישו בקשת רשות להגן מתוקנת והודיעו שהן מבקשות להתבסס על הבקשה שכבר הוגשה (הודעת ב"כ הנתבעות בפרוטוקול הדיון מיום 11.7.12). בדיון בבקשת הרשות להגן ביום 11.7.12 נחקרה הנתבעת והצדדים למעשה הגיעו להסכמה שלפיה ממכלול הטענות שהועלו בבקשת הרשות להגן - תינתן לנתבעות רשות להגן בטענה אחת בלבד: הטענה שלפיה סגירת מסגרת האשראי לחברה על ידי התובע נעשתה בחוסר תום לב ושלא כדין, והביאה לקריסת עסקי החברה ולנזק אשר יש לקזז מהחוב לתובע. בהחלטה שניתנה באותו מעמד ניתנה לנתבעות רשות להגן בטענה זו בלבד. מאחר וטענת הנתבעות הינה למעשה טענת קיזוז, נקבע שעל הנתבעות לפתוח בהבאת הראיות. בהודעה מיום 23.12.12 הודיעו הנתבעות כי הן מוותרות על זכותן להציג ראיות נוספות ומבקשות לבסס טענתן על תצהיר הנתבעת אשר תומך בבקשת הרשות להגן. נוכח הודעה זו הודיע אף התובע שהוא מוותר על הגשת תצהירים ובדיון ביום 14.1.13 הגיעו הצדדים להסדר דיוני שלפיו ינתן פסק הדין על יסוד החמר המצוי בתיק בית המשפט. על יסוד הסדר דיוני זה הוגשו סיכומים וניתן פסק דין זה. דיון אין למעשה מחלוקת בין הצדדים על כך שביום הגשת התביעה הגיעה היקף החוב של החברה בחשבון לסכום התביעה ואף אין מחלוקת על כך שהן החברה והן הנתבעת, מכוח ערבותה, חייבות בפירעון החוב לתובע. בסיכומים מטעמן, טוענות הנתבעות שיש לדחות את התביעה כבר מטעם זה שהתובע לא הציג כלל ראיות מטעמו וכך גם לא הוכיח כי עמדה לו הזכות לתבוע את החוב בעת שהוגשה התביעה. טענה זו לא ניתן לקבל. הנתבעות עצמן הרי לא כפרו בחוב, לא כפרו בזכות התובע לדרוש את פירעון החוב מיידית ולא קבלו רשות להתגונן בטענות שכאלו. בנוסף, התובע אומנם לא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, אך התובע רשאי גם רשאי, ככל בעל דין, להתבסס על הראיות שהוצגו. ובכתבי הטענות, במוצגים שהוצגו ואף בעדות הנתבעת בחקירתה - הובהר שמסגרת האשראי של החברה פקעה (לאחר שהוארכה) ביום 31.7.11 (עדות הנתבעת בעמ' 5 בפרוט' ומוצג מש/5). הטענה אשר מעלות הנתבעות, הטענה בגינה ניתנה להן הרשות להגן, הנה טענת קיזוז אשר מתבססת על הטענה שהתובע הפר התחייבותו להעמיד אשראי לחברה, כי בהפרה זו הסב התובע לחברה נזקים העולים על סכום התביעה ואשר יש לקזז מהחוב לתובע כך שהתביעה תידחה. מערך חובות וזכויות בנק - לקוח מוסדר, בין היתר, בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 ובסעיף 2 (א) סיפא שלפיו "אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח". על יסוד הוראה זו, הוכרה זכותו העקרונית של בנק להימנע מלהעניק ללקוח אשראי, או מלהמשיך ליתן לו קו אשראי, משיקולים לגיטימיים שנועדו לאפשר לבנק להבטיח את החזר כספיו. למשל במצב בו יש חשש כן באשר ליכולת גביית האשראי, עקב שינוי לרעה בכושר הפירעון של הלקוח. "הזכות ששומר לעצמו בנק, אם להסכים למשיכת יתר פלונית, הינה במסגרת שיקול הדעת, שמבקש הבנק לשמור לעצמו לעניין מתן הלוואות. כך, למשל, במסגרת דאגתו להבטיח לעצמו את החזרת כספי ההלוואה-האשראי, שהוא נותן ללקוחו, ובנוסף לביטחונות שידאג באופן הרגיל לקבל, חשוב לו לדעת, לאור מצב חובו של הלקוח לו, לצורך איזו מטרה מוצאים הכספים, אותם ילווה ללקוח. על-ידי כך יוכל להעריך את הסיכויים של הלקוח להחזירם לו, כשיהיה חייב בכך. אינטרס זה של הבנק הינו אינטרס עסקי לגיטימי, ואיני רואה, על שום מה יתערב בית המשפט וישלול מהבנק זכותו זו, לה הסכים הלקוח בחוזה מפורש, המחייב ביחסיו עם הבנק" (ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2) 673, 684). עם זאת, כל זכות שיש לתובע, ודאי זכות הנובעת מהסכמי ההתקשרות שלו מול לקוחותיו, שומה על התובע להפעיל בתום לב ובדרך המקובלת. כך בכלל. כך גם בכל הנגוע להחלטה על צמצום מסגרת אשראי של לקוח וודאי בכל הנוגע להחלטה על הפסקה מוחלטת של מתן האשראי. במסגרת חובת תום הלב החלה על הבנק בהפסקת מתן אשראי, כלולה גם החובה לעשות כן משיקולים ענייניים, תוך מתן התראה וארכה סבירה ללקוח להתארגנות. וכך למשל נקבע על ידי השופט המנוח, עדי אזר ז"ל: "בנק הנותן במשך תקופה אשראי ללקוח, וברצונו לשנות את מדיניות האשראי והיקפה, מחוייב לפעול בהתאם לעקרונות הגינות וסבירות. עקרונות אלה מחייבים את הבנק לשקול את השינוי בשיקולים ענייניים ולתת ללקוח התראה סבירה מראש על מנת לאפשר לו תקופת התארגנות סבירה. מידת הסבירות וההגינות תהיה גבוהה ככל שמדובר בלקוח שנהג מידי שנים ליטול אשראי מהבנק ולא חרג ממנהגו או מהסכומים המקובלים. גם בחינת מטרת האשראי לסיכויי החזרתו באים בחשבון לענין זה, כמו גם השיקול הכלכלי הנגזר מרמת הנזילות שעל הבנק לעמוד בה" (ת.א. (שלום-ת"א) 98757/99 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מובילי ישר מנשה ובניו בע"מ 11.12.03) ברור איפוא שלתובע עמדה הזכות לצמצם את מסגרת האשראי שהעמיד לחברה ואף לחדול ממתן אשראי כליל, ובלבד שעשה כן משיקולים ענייניים, בתום לב, בהגינות ובמתן ארכה סבירה כך שתימנע פגיעה בחברה ככל שניתן. לטענת הנתבעות, הנוהג ביחסיהן עם התובע הקנה להן את הזכות לצפות שמסגרת האשראי תחודש כפי שחודשה בעבר. ועוד טוענות הנתבעות כי התובע הודיע על ביטול מסגרת האשראי של החברה "מהיום להיום". בכך מבקשות הנתבעות לבסס טענה להפרת התחייבויות התובע. הנה אשרה התברר ביחס לטענה זו: במהלך חקירת הנתבעת ביום 11.7.12, הסתבר שעוד מ- 2006 ידעו הנתבעות כי מסגרת האשראי שהועמדה לחברה תפוג ביום 30.5.11 (מוצג מש/3) ושוב הובהר להם הדבר בחתימת כתב התחייבות למסגרת אשראי ביום 24.4.08 (מוצג מש/4). התברר גם שכבר במהלך 2008 חרגה החברה ממסגרת האשראי שהועמדה לה והתובע סירב לפרוע מספר שיקים שמשכה (טענות הנתבעת עצמה במכתבה לבנק ישראל - מוצג מש/1). הנתבעת עצמה טענה שמאז 2008 עלו יחסיה עם התובע על שרטון ובמילותיה: "שמתי לב כי לכל בקשה שלי ועל כל התנהלות פשוטה ביותר עלי להמתין ימים ארוכים לתשובה ולהחלטה של ועדה מיוחדת במנהלה כאשר התשובות הן בדרך כלל שליליות" (דברי הנתבעת במכתבה לבנק ישראל - מוצג מש/1). דברי הנתבעת עצמה סותרים לפיכך את טענתה לנוהג שלפיו ציפתה להארכת מסגרת האשראי בלא הגבלת זמן. התברר כי כחודש לפני מועד פקיעת האשראי הועברה לנתבעת פנייה בכתב המתריעה על פקיעת מסגרת האשראי והחלו דיונים כאשר התובע דורש ארגון חובה של החברה, פירעונו והצגת בטוחות במצב של פריסת פירעון החוב (אף זאת כעולה ממכתב הנתבעת לבנק ישראל - מש1; וממכתב המענה של התובע - מש/2). התברר שגם בחלוף יום 30.5.11 לא ביטל התובע בו ביום את מסגרת האשראי. התברר שהתובע האריך את מסגרת האשראי עד לסוף יולי 2011 והנתבעת הודתה בעדותה שנוהלו מגעים בעניין זה (עדות הנתבעת בעמ' 5 בפרוט'; וכן מוצג מש/5). אם כך, טענת הנתבעת להפסקת מסגרת האשראי "מהיום להיום" הופרכה לחלוטין. הראיות שהוצגו מראות בבירור כי הנתבעות ידעו מראש שמסגרת האשראי תופסק ביום 30.5.11. גם טענת הנתבעות לקיומו של "נוהג" המחייב את התובע בהמשך מתן האשראי הופרכה באשר התברר שכבר ב- 2008 הוחזרו שיקים בחשבון עם הנתבעות והסתבר שפעילות החברה בחשבון נבחנה כל העת על ידי "ועדה מיוחדת". התברר גם שנוהל מו"מ בניסיון להגיע להסדר אשר יאפשר פירעון סדיר של החוב בתמיכה בבטוחות, מסגרת האשראי הוארכה בחודשיים למיצוי המגעים, ורק כאשר הסתבר שאין על כך הסכמה בוטלה המסגרת. מסגרת האשראי לא בוטלה "מהיום להיום" והנתבעת לא הציגה לא ראיה ולא בדל של ראיה לכך שהתנהגות התובע כלפיה נעשתה בשרירות, או בחוסר הגינות, או מכל שיקול שאיננו שיקול לגיטימי של בנק המבקש להבטיח את פירעון האשראי שהעמיד. לא זו אף זו, שאפילו הייתי מקבל את הטענה להפרת התחייבויות התובע, ברור שלא די בכך כדי להוכיח את טענת הקיזוז אשר מעלות הנתבעות. על הנתבעות במצב שכזה להוסיף ולהראות את הנזק שנגרם להן וכיצד גרמה הפרת התחייבויות זו של התובע לנזק זה. הודאת הנתבעות בחוב וטענתן לקיזוז הינה טענת "הודאה והדחה" אשר משמעותה, בפן המהותי, הוא העברת נטל השכנוע לכתפי הנתבעות (רע"א 3592/01 עיזבון המנוח סימן טוב מנשה ז"ל נ' ע.אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע"מ, פ"ד נה(5) 193, 194). דא עקא, שאף לעניין זה לא הביאו הנתבעות כל ראיה לביסוס טענתן. הנתבעות טענו שעסקי החברה קרסו, ונוכח נסיבות העניין (דהיינו הקשיים להן נקלעו והפסקת פעילות החברה) סביר שאכן כך ארע, ברם קריסה לחוד ונזק לחוד. על הנתבעות היה הנטל להביא ראיות לביסוס היקף הנזק שנגרם להן בקריסת העסק וראיות שכאלו איין. בנוסף, לקריסת עסקי החברה יכולות להיות סיבות לרוב. סיבות שבינן לבין דרישת התובע לפירעון האשראי אין דבר וחצי דבר. סיבות אשר סביר להניח שקשורות לעצם יצירת החוב לתובע ולא לדרישת פירעונו. על הנתבעות היה הנטל להראות גם את הקשר הסיבתי בין הנזק להתנהגות התובע. הנתבעות לא הביאו כל ראיה גם לזה. טענות הנזק והקשר לתובע נותרו כטענות בעלמא ותו לא. לא מצאתי ממש בשאר טענות הצדדים. כך מסתבר כי אין כל בסיס לטענת הנתבעות לפיה הפר התובע במשהו את התחייבויותיו כלפי החברה. ועוד מסתבר שממילא לא הוכיחו הנתבעות כי בכלל נגרם להם נזק, או שאותו נזק שלא הוכח בכלל נובע מהחלטת התובע לחדול ממתן אשראי לחברה. במצב זה לא נותר אלא לדחות את טענות הנתבעות ולקבל את התביעה. אשר על כן אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעות לשלם לתובע סך של 269,340 ₪ בצירוף ריבית פיגורים כמקובל אצל התובע מיום 30.11.11 ואילך. כמו כן ישאו הנתבעות בהוצאות התובע ובשכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪. אשראיחוב