התובע חתם על כתב סילוק במסגרתו אישר כי לא תוגש על ידו כל תביעה בגין התאונה התובע סבר שחוות הדעת של השמאי ביטון אינה משקפת נכונה את שווי השוק של הרכב והוא פנה לשמאי מר ויקטור עידן, שקבע שנגרמה לרכב ירידת ערך בשיעור של 50%. במסגרת דיון שהתקיים לפניי, גיבשו הצדדים הסדר דיוני ולפיו ביחסים בין התובע לנתבעת 3, בית המשפט יכריע על פי סמכותו בסעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 ויקבע סכום שלא יעלה על 8% מירידת הערך ללא צורך בהנמקה וללא צו להוצאות. בהתייחס למחלוקת בין התובע לנתבעים 1 ו-2, נתבקש בית המשפט להכריע האם ויתר התובע על זכותו לתביעה נוספת נוכח כתב הסילוק וככל שיתברר שלא, מהו שיעור ירידת הערך. סוכם כי, הכרעת בית המשפט תעשה על סמך חקירת התובע והשמאי עידן בלבד והצדדים מוותרים על חקירת יתר העדים. בית המשפט יהיה רשאי להסתמך על חוות דעת המצויות בתיק אף אם המומחים לא נחקרו. דיון והכרעה המחלוקת בין התובע לנתבעים 1 ו-2: ראשית, בהתייחס לכתב הסילוק שעליו חתם התובע עת קיבל תגמולי ביטוח מהנתבעת 2. מדובר בכתב סילוק שבו הצהיר התובע כי לאחר קבלת התגמולים לא תוגש על ידו כל תביעה כנגד המבוטח או כנגד חברת הביטוח בקשר לאירוע. ב"כ התובע טען כי אין בכתב הסילוק כדי להוות מניעה מפני הגשת התביעה כנגד המבטח שכן כתב הסילוק נחתם מתוך הטעייה או טעות. ב"כ התובע פירש כי כשנחתם כתב הסילוק לא ידע התובע שירידת הערך של הרכב אינה כפי שנקבע על ידי השמאי ביטון, אלא היא בשיעור גבוה יותר כפי שנקבע על ידי השמאי עידן. מהראיות שהוגשו בתיק, עולה כי לא בוצעה כל הטעייה מטעם חברת הביטוח ולכל היותר מדובר בטעות, שכן השמאי ביטון לא הובא כשמאי מטעם חברת הביטוח אלא שהוא השמאי שהומלץ לתובע על ידי מוסך לקסוס שאליו הובא הרכב לראשונה. יש מקום לטענה שאין בכתב סילוק שנחתם כלפי המבטח כדי למנוע באופן מוחלט כל תביעה כנגד המבטח וזאת בין היתר נוכח פער הכוחות בין המבוטח למבטח. יש לזכור, כי פעמים רבות, המבוטח נמצא בחסרון כיס לאחר ששילם למוסך את עלות התיקונים והוא מעונין לקבל את תגמולי הביטוח במהירות ועלול לנהוג בפזיזות. יוער שעל פי הוראות המפקח על הביטוח, המבטח אינו רשאי להתנות תשלום תגמולי ביטוח שאינם שנויים במחלוקת תמורת חתימה על כתב סילוק. הדברים מקבלים משנה תוקף אם מבוטח חותם על כתב הסילוק מכוח טעות בהיקף הפיצוי הצפוי, כגון בדבר שיעור ירידת ערך הרכב. מאידך, אין מדובר במסמך שניתן להתעלם ממנו שכן למבטח שיקולים משלו בדבר סופיות הטיפול במקרה הביטוח וכתב הסילוק והתשלום שבעקבותיו משקף את קניית הסיכונים של שני הצדדים. כבר נאמר כי קניית סיכונים היא מנשמת אפה של חברת ביטוח (ראה: ע"א 226/87 זועבי נ' ניקולא, פ"ד מג(1) 714) ושום חב' ביטוח לא תהא מוכנה להתפשר אם תדע כי בעתיד תהיה חשופה לתביעה נוספת. לתביעה לאחר חתימת כתב סילוק, יש השלכה אף בבחינת תום הלב של הצדדים, שכן המבוטח יכול לקבל את תגמולי הביטוח המשולמים לו על ידי המבטח בתמורה לחתימה על כתב סילוק וכחלק מקניית הסיכון של המבטח, ולתבוע לאחר מכן את יתרת הסכום. מדובר במצב שאינו רצוי ואין לאפשרו אלא במקרים שבהם מוכח פער משמעותי בנזק שארע בפועל, שיש בו כדי להוכיח עילה לביטול חוזה הסילוק בשל פגמים בכריתתו בהתאם לפרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973. בע"א 2495/95 - בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577, נדונה תביעה של נפגעת תאונת דרכים שביקשה לבטל הסכם פשרה שנחתם בעבר לפיצויה בגין נזקי התאונה וזאת לאחר שנתחוור לה כי נגרמו לה נזקים נוספים. בית המשפט מבהיר את השיקולים בזו הלשון : "ברור, כי אם תינתן לבעלי דין האופציה הנוחה לבטל הסכמי פשרה בהם התקשרו, כל אימת שיסתבר להם בדיעבד כי נזקם גדול משסברו בעת כריתת ההסכם, יישמט כל יסוד מתחת למוסד הפשרה. לא יהיה לבעלי דין נתבעים - למשל חברות ביטוח - כל תמריץ להתקשר בפשרות. לכן, מעירים פרידמן וכהן כי 'מובן שאם הסתבר לאחד הצדדים, לאחר מעשה, כי הפשרה לא היתה מוצלחת מבחינתו, שכן הסיכון התממש בדרך שונה מזו שהעריך, אין מקום לטענת טעות'. מכך עולה, כי יש לאפשר פגיעה בסופיותן של פשרות בשל התגלותן של עובדות בשלב מאוחר יותר, רק במצב בו קיימים טעמים כבדי משקל במיוחד. לומר אחרת, פירושו לומר שפשרה תהא מחייבת רק כל אימת שהדברים התרחשו כפי שהיה מצופה מלכתחילה. אין צורך לומר, כי בכך יהיה כדי לסכל את הטעם מאחורי כריתתן של פשרות." ובהמשך : "אין מקום לקבל טענה של טעות כל אימת שמתברר בדיעבד לניזוק כי נזקו גדול מן הפיצוי עליו הוסכם בהסכם הפשרה. פתרון כזה אינו מתיישב עם ציפיותיהם הסבירות של הצדדים, אף לא עם חלוקת הסיכונים הרגילה בהסכמים מסוג זה. כאמור, אלה מחייבים התערבות בפשרות רק מקום בו קיים אינטרס מכריע, המחייב זאת. עם זאת, הסכמי פשרה אינם הרמטיים לחלוטין. דיני הטעות חלים עליהם. מתי, אם כן, נאמר כי נפלה בהסכם כזה טעות אופרטיבית אשר עשויה להצדיק את ביטולו? ... ניתן יהיה לקבל טענה של טעות מקום בו התגלתה בניזוק, בשלב מאוחר לחתימה על הסכם הפשרה, פגיעה אשר (א) היא כה חריגה בעוצמתה ובטיבה עד שלא ניתן לומר כי היא נתונה במסגרת הסיכונים הרגילה של 'אי הוודאות המודעת' אשר הסיכון בגינה מוטל על הצדדים, ו - (ב) אשר גילוייה משמיט את הבסיס מתחת להסכם הפשרה כפי שנכרת. במצב זה, מתקיים אותו אינטרס מכריע, אשר נדרש כדי להתערב בהסכם פשרה מחמת טעות בכריתתו. מבלי למצות ענין זה, אומר כי במסגרת זו עשויה להיות חשיבות לגורמים שונים, המשפיעים על ההכרעה בדבר הקצאת הסיכונים בין הצדדים, ובהם לשון הסכם הפשרה והעניינים אליהם הוא התייחס; האם חומרתו של הנזק המאוחר שהתגלה חורגת לחלוטין מזו של הנזק הידוע בעת הכריתה; ועד כמה, אם בכלל, הנזק שנתגלה ניתן לצפיה - ולו באופן כללי - בשלב בו נכרתה הפשרה." סוגיית ירידת הערך שנגרמה לרכב היתה ידועה לתובע והפיצוי בגינה הוא אחד ממרכיבי הסכום הנקוב בכתב הסילוק. אם כן, אין מדובר בנזק שלא היה צפוי ואינו במסגרת הסיכונים שהצדדים נטלו על עצמם עם חתימת המסמך. ודוק, במקרה דנן, כתב הסילוק אינו מסמך סטנדרטי שנחתם ללא משים, אלא מדובר במסמך שבוצעו בו שינויים בכתב יד ואף אם אלו נעשו ע"י סוכן הביטוח של התובע, הרי שמדובר במסמך שיצא תחת ידי הצדדים לאחר שקילה של ההתחייבויות בו ואין להקל ראש בכך. המפתח לשאלה האם כתב הסילוק נחתם מתוך טעות חריגה בעוצמתה שיש בה כדי לאפשר לתובע לתבוע חרף כתב הסילוק היא בבחינת שיעור ירידת הערך שנגרם לרכב. יש לבחון האם שיעור זה חורג באופן משמעותי וקיצוני משיעור ירידת הערך עליו הוסכם וכתוצאה ממנו נגזר התשלום הקבוע בכתב הסילוק. התובע מבקש מבית המשפט להעדיף את חוות הדעת שהוגשה על ידי השמאי עידן על פי חוות הדעת שהוכנה במועד הרלוונטי על ידי השמאי ביטון ואשר היתה הבסיס לכתב הסילוק. ביסוד המחלוקת בין השמאויות עומדת מחלוקת שכבר נדונה בפסיקה מספר פעמים בין הערכת ירידת ערך רכב הנעשית בהתאם להנחיות איגוד שמאי ביטוח בישראל (להלן: "ועדת ששון") הקובעת ירידת ערך הנגזרת מטיב התאונה ותוצאותיה המכניות על הרכב, לבין גישה המעריכה את ירידת הערך המסחרית שנגרמה לרכב עקב התאונה בבחינת שווי השוק שלו. ראוי לציין כי הגם שכללי ועדת ששון אומצו ע"י איגוד השמאים, מדובר בכללים מנחים שאינם מחייבים את בית המשפט. חרף זאת, מרבית בתי המשפט נוהגים לאמץ את כללי ועדת ששון. הפסיקה הכירה בכך שירידת ערך רכב היא נזק ישיר ולא תוצאתי (ראה: רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' מוריאנו, פ"ד מח(4) 70). רכב שעבר תאונה, אף אם תוקן, חשוד כנגוע בתקלות סמויות ועל כן מוערך פחות. בפסיקה השוו זאת לפסלון שנשבר והודבק ששוויו נמוך מפסלון שלא נשבר כלל. הוכרו מקרים בהם נתבקש בית המשפט לפסוק פיצוי בגין ירידת ערך מסחרית של רכב לאחר שזה נמכר בשיעור נמוך משיעור ירידת הערך שנקבעה בשמאות שנערכה לפי הנחיות ועדת ששון. במקרה כזה, ניתן להוכיח את שווי הרכב בהתאם לנזק שארע בפועל עת נמכר. במקרה דנן, הרכב לא נמכר, ורק נטען כי נעשתה הצעה לרכישתו ע"י סוכנות לקסוס ולכך אתייחס בהמשך. לפיכך, אין מנוס אלא לבחון את השמאויות שהוגשו. הופניתי לכך שהשמאי ביטון בדק את הרכב במועד התאונה וזאת להבדיל מהשמאי עידן שבדק את הרכב כשנה וחצי לאחר מכן, לאחר שהרכב גמע כ- 55,000 ק"מ ועבר תאונה נוספת באותו מוקד (פגיעה אחורית). נטען, כי התאונה הנוספת היא תאונה קלה שעיקרה פגיעה בפגוש האחורי, אולם השמאי עידן אישר בחקירתו כי יש מקום לסברה שרכב שנפגע בתאונה קשה עשוי להיות "רגיש" יותר לפגיעות קלות יותר שנעשות באותו מוקד. השמאי עידן לא בדק את המסמכים הרלוונטיים הקשורים בתיקון הרכב בתאונה הנוספת על אף שהיה מודע לתאונה הנוספת והתייחס אליה בחוות דעתו כשלא ייחס פגיעה מסוימת לתאונה הנוכחית (ראה סעיף 12.4 לשמאות). נטען בפניי, כי אין לקבל את השמאות של מר ביטון שנעשתה לפני תיקון הרכב. אכן בחוות הדעת של השמאי ביטון, מצוין כי הרכב לא נבדק לאחר התיקון ואילו השמאי עידן בדק את הרכב לאחר התיקון. מקובל עליי, שקביעת שיעור ירידת ערך לרכב שעבר תאונה, ראוי שתעשה לאחר התיקון שכן חלק מירידת הרכב נקבע בהתאם לאיכות התיקון שבוצע (ראה: ת"א (ראשל"צ) 6310/04 גזית נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2007(1) 20115). במקרה דנן, אין לעובדה הזו כדי להקנות לשמאות של מר עידן יתרון על פי השמאות של מר ביטון שכן בהתייחס לאיכות התיקון נדונה מחלוקת נפרדת עם הנתבעת 3 (והשמאי עידן ייחס לאיכות התיקון הפחתה של 8% בערך הרכב). המחלוקת בין התובע לנתבעים 1 ו-2 קשורה בירידת ערך שאינה נובעת מאיכות התיקון והשמאי עידן העמיד את שיעור ירידת הערך שאינו נובע מאיכות התיקון ב- 42%. שיעור ירידת הערך נקבע על ידי מר ביטון באופן המקובל על ידי חלק ניכר מהשמאים בהתאם לועדת ששון. השמאי עידן הבהיר, כי הוא קובע את ירידת הערך (בשיעורים הגבוהים משמעותית מהנהוג לקבוע לפי שיטת ועדת ששון), לפי ירידת ערך הנובעת ממחיר השוק של הרכב לאחר התאונה ולא על פי המפתח הטכני, לשיטתו שנקבע לפי ועדת ששון. אם המפתח לקביעת ירידת הערך היא מחירי השוק, היה מצופה שהשמאי עידן יציין בחוות דעתו את שיטות הבדיקה עליהן הוא מתבסס. משנשאל בחקירתו כיצד הוא בודק את מחירי השוק, הוא ציין באופן כללי כי לעיתים הוא נותן חוות דעת לבתי משפט על ירידת ערך וכשהרכב נמכר מחיר השוק משקף את ירידת הערך שהוא קבע. הדברים נטענו בכלליות וללא כל הפניה קונקרטית. בהתייחס לרכבי יוקרה, כפי הרכב שבו עסקינן, נטען לפניי כי מחיר השוק שונה מהמחירון והשמאי עידן סירב לאשר זאת אולם, אישר כי מחירי השוק נגזרים מגורמים רבים לרבות גורמים פרסונלים הקשורים בקונה ובמוכר ובמצב השוק. על כן, לא קיימת התאמה מוחלטת בין הנזק התאונתי של הרכב לבין מחיר השוק ומאחר והפיצוי שנקבע על ידי חברת הביטוח הוא עניין של אומדנה שנעשית בדרך כלל לאחר תיקון הרכב ולפי מכירתו, לא ניתן להסתמך על אמירה כללית שיש לקובעו בהתאם למחיר השוק כפי שהרכב נמכר בפועל בסופו של יום. עוד הופניתי לכך, כי גם במקרה של רכב התובע לא ידע השמאי עידן לציין בחקירתו מה המחיר שהוצע לתובע בגין הרכב לאחר שתוקן והאם מחיר זה אכן משקף את ירידת הערך שהוא קבע לרכב. נכון הוא, שהתובע העיד בחקירתו על מחיר שהוצע לו על ידי סוכנות לקסוס לצורך החלפת הרכב לחדש, אולם השמאי עידן לא ידע להצביע על כך וממילא אין במחיר זה כדי לשקף את ירידת הערך שנגרמה בפועל לרכב שכן מדובר בהחלפת רכב משומש ברכב חדש ובעסקה הנעשית מול סוכנות רכב שאינה משקפת בהכרח עסקה בין קונה למוכר בשוק החופשי. השמאי עידן מפנה בשמאות ובחקירתו למאמר של השמאי יצחק לוי שצורף לשמאות. השמאי לוי סבור שתיקוני רכב המבוצעים שלא ברמה סבירה, משפיעים באופן קיצוני על ירידת הערך של הרכב. השמאי עידן הפנה את בית המשפט לתמונות המראות שתיקון הרכב בוצע באופן לא ראוי. בנושא זה נתבע פיצוי מהמוסך, אולם אם התיקון היה כה לא ראוי, כיצד העריך השמאי עידן את ירידת הערך הנובעת ממנו בשיעור של 8% בלבד, היינו בהיקף כספי של כ- 35,000 ₪ (בהתאם לשווי רכב המסתכם בכ- 440,000 ₪). גם בהשוואת נתון זה לירידת הערך המסחרית שהועמדה על 42% (ירידת הערך שאינה קשורה לאיכות התיקון), לא ניתן לומר שמדובר בהשפעה קיצונית על ירידת הערך כדברי השמאי לוי. המסקנה המתבקשת היא שירידת הערך המסחרית שאינה קשורה לתיקון, נמוכה מזאת שנקבעה ע"י השמאי עידן. השמאי עידן קבע ירידת ערך מסחרית בשיעור החורג משמעותית מהנזק הגולמי (היינו הנזק נשוא התיקונים שבוצעו ברכב ואשר הסתכם בכ- 10%). גם אם אין זו קביעה שגרתית, אני מניח שמצב כזה אפשרי, והשמאי עידן מבהיר בחוות דעתו כי הקביעה מתבססת על הרתיעה שיש בציבור מפני פגיעות שילדה (ובחקירתו מוסיף שבמקרה דנן, החלפת רצפה מעבר לקו ציר אופנים). אף אם רתיעה זו מוכרת, לא מצאתי כל ביסוס להערכה הכה חריגה המגיעה כדי פי 5 מהנזק הגולמי ומסתכמת במחצית שווי הרכב. הופניתי על ידי ב"כ הצדדים לקביעות שונות של בתי משפט בהתייחס לשמאויות שהוגשו בנוגע לירידת ערך על ידי השמאי עידן (כגון בת.א (ת"א) 62043/06 דרבסקי נ' עמוס ז'ורבסקי שמאים - שמאות, סקרים וייעוץ, תק-של 2011(2) 95856, בו נמתחה ביקורת על השמאות מטעמו שחרגה באופן ניכר אף מההפרש הנובע ממכירת הרכב בפועל). מנגד, ניתן להפנות לפסיקות שאימצו את השמאות של מר עידן ועל כן לא ניתן להתבסס על קביעות כאלו ואחרות כדי להכריע במקרה דנן בין השמאויות המתבססות על הנחות עבודה שונות. לאחר ששקלתי כל אלה, לא מצאתי להעדיף את חוות הדעת של השמאי עידן על פני חוות הדעת של השמאי ביטון. כאמור, התובע צריך היה לעמוד בסף ההוכחה הנדרש להראות שקיים פער משמעותי בירידת הערך שנגרמה לרכב לבין זאת שהוכרה ע"י המבטחת, כדי להצדיק את החזרה מכתב הסילוק. התובע לא עמד בנטל זה, ואף אם ניתן היה לקבל מדבריו שיש סטייה מסויימת מחוות דעת השמאי ביטון, הרי שלא הוכחה סטייה כה חריגה בשיעורה המצדיקה חזרתו מכתב הסילוק. נוכח מסקנתי זו, אין מקום לקבוע כי החתימה על כתב סילוק נעשתה מתוך טעות ואין לבטלו. נוכח כתב הסילוק , התביעה כנגד הנתבעות 1 ו-2 נדחית למעט בהתייחס לאמור להלן. הצדדים נדרשו להודיעני פשר אי התשלום של תגמולי ביטוח בסך של 3,310 ₪ הנתבעים בסעיף 32 לכתב התביעה. ב"כ הנתבעים 1 ו-2 הודיעני כי הסכום לא שולם מאחר והותנה בהצגת אסמכתא אודות רכישת חיישנים וגומי תא מטען. חרף אי הצגת אסמכתא, שוכנעתי כי רכיבים אלו נפגעו במסגרת התאונה ועל כן אני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובע את הסכום האמור. המחלוקת בין התובע לנתבעת 3: בהתאם להסכמת הצדדים שהסמיכוני לפסוק לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים בנוגע לטיב התיקון שבוצע ברכב, אני קובע כי הנתבעת 3 תשלם לתובע סך כולל של 19,000 ₪. סוף דבר אני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובע סך של 3,310 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 14.11.11 ועד מועד התשלום בפועל. אני מחייב את הנתבעת 3, לשלם לתובע סך של 19,000 ₪. התשלום ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן, ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. נוכח הפער בין הסכום הנתבע לסכום שנפסק, אינני עושה צו להוצאות. מסמכיםכתב ויתור / שטר סילוק / העדר תביעות