התובע נפגע בתאונת דרכים: במסמך מיום 16/8/2007 מצוין כי התובע מתלונן על כאבים גם בגב וגם בצוואר וכי קיימת רגישות עם הגבלת תנועה הן בע"ש גבי והן בע"ש צוארי. עוד מצוין כי התובע סבל בעבר מפריצת דיסק בחוליות L5-S1 (ב-1999) ומבעיות אוסטאורתרייטיס בברך שמאל מ-2003. צילום ע"ש צווארי שבוצע ביום 17/8/2007 מלמד על שינויים ספונדילוטים ודיסקופטים עם היצרות של המרווחים בחולית C7-C6-C5-C4 (משמע, שינויים ניווניים שאינם תולדה של התאונה). בחודשים הבאים, ספטמבר-אוקטובר 2007 ביצע התובע טיפולי פיזיוטרפיה. בסמוך לאחר התאונה פנה התובע למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") והגיש תביעה לקבלת דמי פגיעה וקביעת דרגת נכות בעבודה. בפני הועדה הסביר התובע כי מזה שנים יש לו נזק בגב אך כי כתוצאה מהתאונה החמיר המצב בגב ובמקביל החלו בעיות בצוואר. ביום 24/1/2008 הועדה קבעה כי "מבחינת הגב התחתון לא נותרה נכות", אך מבחינת הצוואר היתה נכות זמנית (אם כי לא צוין הסעיף הרלבנטי) ולתובע נקבעו הנכויות הזמניות הבאות: 30% מיום 1/9/07 עד 31/10/07 (שני חודשים); 20% מיום 1/11/07 עד 31/1/08 (3 חודשים); 10% מיום 1/2/08 עד 31/5/08 (4 חודשים). ביום 29/5/2008 נקבע כי החל מיום 1/6/08, הנכות הצמיתה הינה בשיעור של 0%, לאור התרשמות הפוסק כי עיקר הבעיה הינה בגב התחתון (שם הבעיה היתה קיימת עוד לפני התאונה) ופחות בצוואר. במהלך החודשים יוני - ספטמבר 2008 ניתנו לתובע אישורי מחלה לגבי 81 ימים. בתקופה זו אף ביצע סדרת טיפולי כירופרקטיקה ורפואה סינית. במקביל, התובע הגיש ערר על ההחלטה האחרונה של המל"ל, ובדיון מיום 9/9/08, טען כי הוא סובל בעיקר מכאבים עזים בגב תחתון וכי בצוואר יש לו הגבלה בתנועה, במיוחד לצד ימין. לאחר בדיקה - הערר נדחה, משמע - שהנכות נותרה בשיעור של 0%. לגבי כל שנת 2009 (!!!) ניתנו לתובע אישורי מחלה (12 אישורים, לגבי חודש שלם בכל פעם, וזאת מטעם הרופא הכללי של קופת החולים שבקיבוץ בו מתגורר התובע). ביום 5/5/2010, שנה ושמונה חודשים לאחר הקביעה האחרונה של ועדות המל"ל, הגיש התובע בקשה לדיון מחדש בטענת החמרה. בפרוטוקול מצוין כי התובע טוען שיש לו כאבים עזים בצוואר ובגב התחתון, כי הוא מרגיש שיש לו "בורג" נעוץ בגב, כי כאשר הוא קם לאחר שינה "הגב עקום לגמרי ומתיישר אחרי שעתיים" וכי הוא מוגבל מאוד בתנועות הצוואר. הועדה דחתה את הבקשה להחמרה, ביום 2/6/2010. ביום 17/8/2010 התקיים דיון בערר שהוגש לועדה הרפואית לעררים, במהלכו טען שוב התובע לגבי כאבים בגב ובצוואר. הועדה מצאה שלא קיימת החמרה, משמע - שהנכות נותרה 0%. התובע מיאן להשלים עם החלטה זו והגיש ערעור לביה"ד האזורי לעבודה - הן לגבי הקביעה שאין החמרה בעניין הגב והן לגבי הצוואר. בהסכמת הצדדים התובענה התקבלה רק לגבי נושא הצוואר - במובן שעניינו של התובע הוחזר לדיון נוסף במל"ל בכל הנוגע להחמרה הנטענת בצוואר (פס"ד מיום 9/6/11). הערעור לגבי הבעיה הנטענת בגב - נדחה. לאחר שהתיק שב לוע"ר, נקבע (ביום 20/9/11) כי אכן קיימת החמרה במצב, כי קיימת הגבלה קלה בתנועות ע"ש צווארי וכי לתובע נכות בשיעור של 10%, לפי סעיף 37(5)א' לתקנות. כמו כן הופעלה תקנה 15 במלואה, כך שהנכות הכוללת הינה 15%, רטרואקטיבית מיום 5/5/2010. קביעה זו של המל"ל (לגבי 10% נכות רפואית שקשורה לצוואר) היתה בבסיס כתב התביעה - והיות ועסקינן בתביעה לפי החוק, המדובר בנכות שנקבעה על פי דין, ובהתאם נוהל התיק. לאחר שהסתיימה פרשת הראיות ולאחר שניתן צו להגשת הסיכומים - ביקש התובע להוסיף לתיק מסמכים מהמל"ל - מהם עולה כי במהלך שנת 2012 הגיש התובע עוד בקשה לדיון מחדש בטענת החמרה לגבי כאבי הגב. ביום 5/11/2012 נדחתה הבקשה. ביום 24/2/2013 נדון הערר בפני הועדה הרפואית לעררים אשר קבעה כי קיימת "הגבלה מזערית בתנועות ע"ש מותני, במקביל לירידה ברפלקסים ולחץ על שורשים" המקנים נכות בשיעור של 5% בהתאם למחצית סעיף 37(7)א' לתקנות, רטרואקטיבית מיום 27/8/2012. נכות רפואית זו לגבי הגב מצטרפת לנכות שנקבע לגבי הצוואר - דהיינו, 14.5% נכות משוקללת. בהמשך, ביום 28/4/2013 הופעלה אף תקנה 15 בחלקה כך שהנכות הכוללת הינה 19%. אציין כי ישיבת ההוכחות התקיימה ביום 3/3/2013, כלומר, 10 ימים לאחר הדיון בועדה הרפואית דלעיל. הנתבעת מתנגדת להגשת המסמכים הקשורים לנכות הנוספת שנקבעה לגבי הגב, וטוענת כי לא ניתן להציג מסמכים לגבי החמרת המצב הרפואי לאחר תום שמיעת הראיות, תוך שהיא מדגישה כי כל התיק נוהל על סמך הטענות לגבי המגבלה בצוואר ולא לגבי הגב. לטעמי, ניתן להגיש את המסמכים לגבי הנכות בגב, למרות שמן הראוי היה שהתובע, בעדותו, יעדכן את כולנו לגבי הדיון במל"ל באשר להחמרה בגב (וראו כי הוא נשאל לגבי המהלכים בועדות הרפואית השונות במל"ל, תיאר את השתלשלות האירועים אך שכח לציין את ההתפתחות האחרונה שהתרחשה 10 ימים לפני העדות (עמ' 11 שורה 20 - עמ' 12 שורה 10). בהקשר זה אפנה לספרו של אליעזר ריבלין "תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים", מהדורה רביעית (2011), עמ' 731, שם הוא דן במשמעותו של סעיף 6ב לחוק ומפרט כי קביעת דרגת הנכות "על פי דין" מתייחסת לקביעת נכות צמיתה יציבה ולגבי סיטואציה כגון זו אשר בפנינו, מוסיף ומסביר המחבר כי: "אם כבר שונתה הקביעה לפי הדין האחר - מחוייבים בעלי הדין לקביעה החדשה, כל עוד תביעת הפיצויים תלויה ועומדת בבית המשפט, ואפילו נשמעו בה כבר ראיות: "אם מחייבת אותנו קביעת המוסד היא מחייבת על כל גלגוליה והשינויים שחלו בה"" (תוך הפניה לת"א 747/82 צורי נ' צברי, צלטנר 689(א) 1), וראו את המשך הדיון בעמ' 732-733 והאסמכתאות שם. מכאן, ששעה שעסקינן בתיק בו לא מונה מומחה מטעם בהמ"ש אלא שנוהל בזיקה לקביעה על פי דין של המל"ל - ניתן להפנות להחמרות שהיו מעת לעת. ויודגש כי אין המדובר בטענה לגבי פגיעה באיבר "חדש" ומפתיע (כגון, אם היתה פתאום מתעוררת טענה לגבי נכות ברגל או ביד). הטענות לגבי החמרת המצב בגב עקב התאונה, הועלו כל הזמן - אלא שבמשך שנים הועדות הרפואיות של המל"ל לא קיבלו את הטענה ורק בשנת 2013 העמדה השתנתה. שקלתי את הנתונים ואף בחנתי אם הצגת המסמכים במועד בו הוצגו, לאחר שמיעת עדות התובע, יכולה לפגוע בהגנה - ומצאתי כי במקרה זה ההגנה לא נפגעה וניתן להגיש את המסמכים. מכאן - שהנכות הרפואית עליה יבוססו המשך הקביעות הינה בשיעור של 10% בגין מגבלה בצוואר ו-5% בגין מגבלה בע"ש מותני = 14.5% נכות אורתופדית משוקללת. שיעור אובדן כושר ההשתכרות - מיד לאחר התאונה שהה התובע באי כושר מלא עד סוף אוגוסט 2007 (37 ימים), וראו כי דרור מאשרת כי אחרי התאונה התובע נעדר למשך חודש ושבוע (עמ' 5 שורות 18-19). ביום 1/9/07 חזר התובע לעבודתו הרגילה בהיקף מלא למשך כ-10 חודשים. דרור טוענת כי בתקופה זו תיפקודו של התובע נפגע, כי הוא עבד פחות שעות או שעסק בהובלות שתמורתן קיבל פחות פרמיות ושהדבר בא לידי ביטוי בירידה בשיעור הפרמיות (עמ' 5 שורות 23-24). ממוצע הפרמיות בחודשים שלפני התאונה (ינואר 2007 עד יולי 2007) היה 2,667 ₪ לחודש ואילו ממוצע הפרמיות בחודשים שלאחר שובו של התובע לעבודה (ספטמבר 2007 עד מאי 2008) היה 2,502 ₪ לחודש, משמע, שהירידה בפרמיות היתה בשיעור של כ-165 ₪ לחודש. במחצית חודש יוני 2008 ככל הנראה החמירו כאביו של התובע וניתן לו אישור לגבי ימי מחלה מיום 17/6/2008 עד 10/7/2008, ושוב מיום 25/7/2008 עד 17/8/2008. במהלך תקופה זו היתה גם ירידה במשכורת. ביום 27/7/2008, יומיים אחרי ששוב אושרו לתובע ימי מחלה, התקיימה פגישה בין התובע לבין מר חיים שגריר, מנהל משאבי אנוש אצל המעביד וסוכם כי כל עוד התובע יהא מוגבל מבחינה בריאותית מביצוע עבודתו - הוא לא יוכל לשמש כנהג (נספח ט' לתיק מוצגי התובע), וכי במידה ותקופת אי הכושר תמשך יותר משלושה חודשים - לא יהא מנוס אלא לסיים את העסקתו. לאחר מכן, קיים אישור מחלה נוסף לתקופה שמיום 18/8/2008 עד 19/9/2008. ביום 30/11/2008 נשלחה לתובע הודעה לפיה לאחר שימוע שנערך ולאור מצבו הבריאותי - הוא יפוטר ביום 31/12/2008 (נספח י'), משמע שמיום 1/1/2009 הפסיק התובע את עבודתו אצל המעסיק. התובע טוען כי פוטר בשל שלא יכול היה להמשיך בעבודה, אך אין תיעוד רפואי אובייקטיבי לגבי טענה זו. מבחינת המל"ל - בתקופה זו לתובע לא היתה נכות. אין כל תיעוד של רופא תעסוקתי לגבי אי יכולתו לעבוד - ויש לראות כי התובע פנה לראשונה לרופא תעסוקתי רק בשנת 2011 (שלוש שנים לאחר הפסקת העבודה - והוא אף מאשר זאת, בעמ' 10 שורה 1). ההחלטה על הפסקת העבודה התבססה אך ורק על טענותיו של התובע כי הוא אינו יכול להמשיך ולעבוד, ויש לראות כי אכן ניתנו לא אישורי מחלה לגבי 71 ימים במהלך 4 חודשים, אך לא בטוח שהמעביד יכול היה לפטר את התובע שנמצא בחופשת מחלה. התובע אף אישר כי הפסקת העבודה היתה "בכבוד הדדי ובהסכמה הדדית" (עמ' 10 שורה 31). משמע, שאין חולק שהתובע אכן הפסיק את עבודתו בשל שהוא התלונן שהוא לא יכול להמשיך ולנהוג ולאור כך שהגיש אישורים לגבי ימי מחלה שוב ושוב - אך למעט עמדתו הסובייקטיבית באשר לחומרת המצב - אין כל מסמך מרופא אורתופד או רופא תעסוקתי שממנו עולה שהתובע אכן לא יכול לעבוד יותר כנהג, ואשר הצדיק את פיטוריו בתחילת 2009. לגבי כל שנת 2009 (12 חודשים) ניתנו לתובע תעודות אי כושר - על ידי רופא המשפחה שלו בקיבוץ. לא אוכל לייחס לאישורים אלו משקל, עם כל הכבוד. ראשית, יש לראות כי המדובר באישורים של רופא משפחה ולא של אורתופד. שנית, האישורים עצמם מעידים כי הם "אינם בתוקף עבור מוסדות משפטיים" והרופא לא הגיע על מנת להסביר כיצד אושרו תעודות מחלה לשנה תמימה. שלישית, יש לראות כי במהלך כל שנת 2009, מבחינת המל"ל - הנכות שנקבעה הינה בשיעור 0% וכי התובע לא הגיש כל בקשה להחמרה במהלך שנה זו. רביעית, עיון באישורים מלמד שחלקם רטרואקטיביים לגבי חלק מהתקופות. חמישית, האבחנה בכל האישורים, הינה זהה: "CONTUSION BACK AND BUTTOCKS" ויש לראות כי זו אינה ההגבלה אשר הוכרה לתובע (בין אם לגבי הצוואר ובין אם לגבי ההגבלה המזערית בטווח התנועות בע"ש המותני. האבחנה הועתקה מאישור לאישור ועוד יודגש כי באף אחד ממועדי הנפקת האישור לא בוצעה לתובע בדיקה כל שהיא (כיפוף, מישוש וכו'). ששית, בתוך עשרות העמודים הרבים של המסמכים הרפואיים שהציג התובע - אין בכלל מסמכים לגבי תלונות או בדיקות או טיפולים בכל שנת 2009, ולא יעלה על הדעת שפלוני יקבל אישורי מחלה לשנה שלמה ללא שבמקביל הוא מקבל טיפולים בדרגת אינטנסיביות מסויימת. לכן, עם כל הכבוד, אין לייחס כל משקל לתעודות המחלה ויש להצר על "הקלות הבלתי נסבלת" של הנפקתם (וראו את פסקי הדין הבאים שם הגיעו בתי המשפט למסקנה דומה - ת"א (שלום נצרת) 3517/03 וליד נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (10/8/2006); ת"א (שלום ב"ש) 4517-09 אבו עראר נ' שמג"ד חברה ניהול תביעות מגדל (22/11/2012). לגבי תחילת שנת 2010 אין מידע וביום 1/5/2010 החל התובע לעבוד בקיבוץ בו הוא מתגורר כקצין בטחון, ונכון למועד שמיעת הראיות - הוא עדיין ממשיך בעבודה זו. לגבי רשיון הנהיגה של התובע - כל עוד שימש התובע כנהג של סמי-טריילר, הוא החזיק בידו ברשיון נהיגה בדרגה E. התובע טוען כי נימוק נוסף לכך שהוא איבד את יכולת השתכרותו כנהג הינו שרשיונו לנהוג על משאית נשלל. התובע טוען כי הרשיון נשלל עקב התאונה ובסמוך לתאונה ומוסיף בתצהירו ששלילת הרשיון קשורה לפיטוריו. דא עקא, שהוכח כי התובע פנה לראשונה למכון לבטיחות של משרד התחבורה רק בשנת 2011, כלומר שנתיים לאחר הפיטורין וארבע שנים לאחר התאונה - אחרי שכבר התחיל לעבוד בקיבוץ. בנוסף, יש לראות כי המכון לבטיחות בדרכים מצא בשנת 2011, כי התובע כשיר לנהוג, עם הגבלות מסוימות, ונקבע כי הוא מוגבל לרכב בדרגה ב', עד 4000 ק"ג, ככל שברכב תהיינה שתי מראות חיצוניות (להלן: "ההגבלה"). משמע, כי לא נשללה לגמרי יכולתו לשמש כנהג. התובע נשאל מדוע הוא לא יכול היה לשמש כנהג עם שתי מראות, בכפוף להגבלה, אך הוא לא הצליח לספק תשובה מניחה את הדעת (עמ' 10 שורות 2-11). זאת ועוד - מהמסמכים, מחקירתו של התובע ומתעודת עובד הציבור שהוגשה לתיק בהתאם להחלטה מיום 3/3/2013, עולה כי ההגבלה שהוטלה על הרשיון היתה למשך שנה וכי בחודש פברואר 2012 ההגבלה הסתיימה, כלומר - שממועד זה התובע שב להחזיק ברשיון כפי שהיה בעבר, ללא הגבלות. בחקירתו הופנה התובע לרשיון שהונפק לו ואשר אמור להיות בתוקף עד שנת 2021, ואשר בו מצוין כי הוא יכול לנהוג גם ברכב בדרגה E (כלומר סמי-טריילר), והוא השיב: "אני לא יודע מה זה הדף הזה" (עמ' 10 שורות 12-20). נדמה לי שיש באמור כדי ללמדנו על נסיונו של התובע להציג את המצב כחמור מאשר הוא בפועל - הן במישור הרפואי והן במישור התעסוקתי. מכאן, שעסקינן במקרה בו, מחד - התובע אכן עזב את מקום העבודה בו עבד לפני התאונה ועובד כיום במקום בו המשכורת נמוכה בהרבה, ואין ספק כי כאבי צוואר וגב משפיעים על יכולת הנהיגה ובוודאי שעל היכולת לנהוג שעות רבות בכל יום; ומאידך - הממצאים הרפואיים והקביעות על פי דין - אינם תומכים בממצאים כה חמורים, ויש לזכור כי התובע סבל מכאבי גב משמעותיים עוד לפני התאונה, בשל שינויים ניווניים וקשה לראות כיצד ה"תוספת" עקב התאונה היא אשר הביאה אותו ממצב בו יכול היה לנהוג ללא בעיה למצב בו הוא לא יכול לנהוג בכלל. יש עוד לזכור כי רשיונו הושב לו וכי התובע לא הציג ולו בדל של ראיה לגבי נסיונות שלו למצוא עבודה כנהג בחצי משרה או לגבי כל נסיון אחר להקטין את נזקיו (וראו כי התובע אישר שהוא לא ביקש מהמעביד להמשיך בעבודה במשרה חלקית אלא שהיה בדעה שהוא לא יכול לעבוד כנהג בכלל (עמ' 10 שורות 30-31)). עוד אעיר כי התובע ניסה ללמדנו על שיעור ההפסד בכך שהפנה לתלושי המשכורת של חבריו למקצוע, אשר עובדים עד היום אצל המעביד ואשר משתכרים לטענתו 12,000 ₪ לחודש לערך. התובע טוען כי היות והוא משתכר כיום 3,020 ₪ לחודש (על פי תלושי המשכורת של החודשים 5/2012 עד 12/2012) הרי שהמדובר בהפרש שבין 3,000 ₪ לבין 12,000 ₪, משמע - השתכרות נוכחית בשיעור של 1/4 מהמשכורת הקודמת = נכות תיפקודית של 75%. אינני סבורה כי יש מקום לבצע את החישובים כפי שמציע התובע, לאור המפורט מעלה ועוד אדגיש שניים אלה: ראשית, התברר בחקירה כי לא ניתן להשוות את מצבו של התובע למצבם של חלק מהנהגים האחרים (עמ' 8 שורות 1-5) שכן העבודה שהוא ביצע אינה זהה לעבודה שלהם, הוותק אינו זהה, שיטת חישוב הפרמיה אינה זהה ועוד. לכן, לא אוכל לקבל את הטענה לפיה אלמלא התאונה - שכרו של התובע היה יכול להיות היום 12,000 ₪. שנית, אפנה לכך שתלושי המשכורת שהציג התובע מהקיבוץ תמוהים ביותר לאור העובדה שעל פי התלושים הוא משתכר מחצית משכר המינימום החוקי לגבי משרה מלאה - ולא אוסיף. טרם סיכום הממצאים לגבי אובדן יכולת ההשתכרות, אפנה לפסיקה הבאה: ת"א (שלום-נצרת) 1462/05 עיאשי נ' אור הצומת בע"מ (2/4/2009), שם נדון עניינו של נהג משאית בן 26, אשר נקבעה לו נכות רפואית בשיעור 10% בגין הגבלה קלה בעמ"ש מותני ו-10% בגין שבר בחוליה, עקב תאונת דרכים ובהמ"ש קבע כי שיעור הנכות התפקודית יהא בשיעור הנכות הרפואית; ת"א (שלום-נצרת) 3741/01 מרואת נ' עלי נאסר (2/2/2004) בעניינו של נהג משאית בן 43 אשר המל"ל קבע כי קיימת לו נכות בשיעור של 20% עקב מצב הגב אך כי רק 10% נגרמו עקב התאונה ובהמ"ש קבע כי הנכות התפקודית הינה בשיעור של 10%; ת"א (שלום-פ"ת) 1340/00 גורני נ' עילית חברה לביטוח בע"מ (8/11/2006) - שם נקבעה נכות צמיתה בשיעור של 12% בשל מגבלה בכתפיים לנהג משאית עצמאי בן 63. בהמ"ש קבע כי הנכות התפקודית תהא בשיעור הרפואית; ת"א (שלום-י-ם) 1329/06 מרציאנו נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (3/11/2011) - בו נדון עניינו של נהג משאית בן 51, שנקבע לו נכות אורתופדית בשיעור של 20% על ידי המל"ל ובהמ"ש קבע שהנכות התפקודית תהא כמו הנכות הרפואית; ת"א (שלום-ת"א) 198894/02 כלפון נ' עילית חברה לביטוח בע"מ (11/9/2005) - שם דובר על נהג שנפגע בברך - ושוב, הנכות התפקודית נקבעה בהתאם לרפואית (בשיעור של 10%); ת"א (שלום-ת"א) 14030/96 לוי נ' עיריית תל אביב-יפו (15/12/1998) - כאשר בתיק זה התבררה תביעתו של נהג משאית בן 47, לגביו המל"ל קבע נכות של 10% בגין פגיעה בגב ובצוואר ובהמ"ש קבע שהנכות התפקודית זהה לרפואית; ת"א (שלום-חיפה) 15951-12-09 ברסוק נ' כלל חברה לביטוח (17/5/2011) - בו שוב, דובר בנהג משאית, בן 59, אשר נפגע בקרסול - והנכות התפקודית נקבעה בהתאם לרפואית (10%); ולעומת זאת - ת"א (שלום-ת"א) 112496/01 איצ'נגיילר נ' יוזמה גליל בע"מ (12/05/2004) - שם דובר בנהג משאית בן 43 אשר פוטר מהעבודה עקב התאונה, ולמרות שהנכות הרפואית נקבעה בשיעור של 10% בשל הגבלה קלה בעמ"ש מותני, בהמ"ש קבע כי הנכות התפקודית הינה בשיעור של 25% וקבע כי כושר עבודה נפגע, אך לא לחלוטין, ועדיין יכול התובע לנהוג, גם על משאית שהעבודה עליה אינה דורשת כוח פיזי; ת"א (שלום-ת"א) 20852-08 סבק נ' הראל בע"מ חברה לבטוח (8/5/2012) - שם המל"ל קבע 20% נכות בשל הגבלה בינונית עמ"ש מותני, יחד עם נכויות נוספות בתחום האורולוגי בשיעור של 10% (בשל דלקת כרונית בשלפוחית ותכיפות בהטלת שתן עקב התאונה) ונכות נוספת בשל אין אונות. המדובר היה בנהג משאית, בן 53 במועד התאונה אשר הפסיק לעבוד כנהג משאית, ובהמ"ש ביסס את חישובי ההפסד על 50% נכות תיפקודית, לאור הנכויות האורתופדיות והאורולוגיות. מכאן, שבמרבית המקרים שנסקרו מעלה, שיעור הנכות התיפקודית היה כשיעור הנכות הרפואית, כאשר הנכויות נעו בין 10% עד 20%, ורק בשני המקרים, בהם הוכח שהתובע פוטר עקב התאונה ואינו יכול להמשיך ולשמש כנהג - שיעור הנכות התיפקודית היה גבוה יותר. לאור כל האמור, מצאתי כי לגבי העבר יתבצע חישוב של ההפסדים לפי התקופות השונות בשיעורים שונים ולגבי העתיד יחושבו ההפסדים על בסיס גריעה מכושר העבודה בשיעור של של 15% (כאשר הנכות הרפואית הינה 15%). בסיס השכר של התובע - התובע טוען כי בסיס השכר הראוי, בהתאם למסמכים ולאחר ניכוי מס הכנסה, הינו בסך של 10,989 ₪ לחודש (סעיף 28 לסיכומים), ויוער כי השכר הרבע שנתי ע"פ המל"ל היה בסך של 32,714 ₪ = 10,905 ₪ לחודש. הנתבעת טוענת כי אין לקחת את הסכום כאמור כבסיס, אלא רק שכר ברוטו בשיעור של 9,000 ₪ ברוטו (7,600 ₪ נטו), שכן השכר כולל רכיב משמעותי של אשל וכלכלה, שהינו החזר בגין הוצאות בפועל. עיון בתלושי השכר מלמד שאכן רכיב משמעותי של השכר בכל חודש ניתן בגין הוצאות כלכלה והחזר א.ש.ל, ודרור אישרה כי התובע קיבל 70 ₪ ביום החזר הוצאות לגבי כל יום שבו נהג מעל מספר שעות - והפנתה לתלושי המשכורת מהם עולה כי בכל חודש שולם לתובע סכום שונה ברכיב ה"כלכלה", בהתאם להיקף העבודה בפועל (סכום שנע בין כ-1,100 ₪ לחודש ועד כ-1,400 ₪ לחודש). לשיטתי אין לנכות את רכיב הכלכלה מהשכר "ברוטו", לרבות לאור כך שלא בכל חודש הרכיב שמכונה "כלכלה" ניתן בזיקה לימי העבודה בפועל, והוא בחלקו רכיב שמשולם גם כאשר התובע לא עובד. בחינת תלושי 106 בשנים 2006-2008 ובמיוחד התלושים של התובע עד פיטוריו (ת/1 + ת/2), מראה כי הממוצע החודשי היה 9,274 ברוטו. בחינת השכר במהלך שנת 2007 בלבד, במשך החודשים לפני התאונה מראה כי הממוצע היה כ-10,022 ₪. לכן, לצורך המשך הדיון, אקח בחשבון שכר של 10,000 ₪ לפני התאונה ברוטו, כאשר השכר נטו יהא 8,740 ₪ (בהתאם למדרגות המס נכון להיום). הפסדי השתכרות לעבר - התובע מפרט בסעיף 29 לסיכומיו את החישוב לגבי ההפסד לעבר, אשר מתייחס לבסיס השכר לשיטתו, לתקופות אי הכושר והנכויות הזמניות השונות, כאשר החל מיום 1/6/08 (היום בו נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 0%) ועד מועד הפיטורין, לדעתו יש לחשב את ההפסד בהתייחס ל-50% אובדן. לגבי התקופה שמיום 1/1/09 ועד ה-1/5/10 הוא מחשב את האובדן כמלא (כלומר 100% הפסד) ולאחר מכן (מיום 1/5/10 ועד היום) החישוב מבוצע בשיעור של 50% מתוך ההפרש שבין שכר הבסיס לבין סכום של 3,000 ₪, אותו מקבל התובע מיום 1/5/10. סך ההפסד בעבר לפי החישוב של התובע הינו 397,000 ₪. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי למעשה לתובע לא היו כלל הפסדי שכר בעבר (טענה בעייתית, בלשון המעטה). לטעמי יש לבצע את החישוב בהתאם לתקופות כדלקמן: (א) תקופה I - 25/7/2007 עד 31/8/2007 (יום לאחר התאונה עד סוף תקופת אי-הכושר הראשונה) - הפסד מלא = 1.25 חודש X 8,740 ₪ = 10,925 ₪, ונכון להיום (כולל הפרשי ריבית והצמדה ממחצית התקופה) = 14,190 ₪. (ב) תקופה II - 1/9/2007 עד 31/5/2008 (מתום אי הכושר עד תום תקופות הנכויות הזמניות שקבע המל"ל) - בתקופה זו (9 חודשים) התובע שב לעבודה, למרות שנקבעו לו נכויות זמניות על ידי המל"ל, אם כי ניתן לראות עליות וירידות בתלושי המשכורת (ואזכיר כי ניתן לראות ירידה ברורה לגבי רכיב הפרמיה). מצאתי לחשב את ההפסדים בתקופה זו בהתאם לנכויות הזמניות של המל"ל, כדלקמן: 2 חודשים X 30% נכות X 8,740 ₪ = 5,244 ₪; 3 חודשים X 20% נכות X 8,740 ₪ = 5,244 ₪; 4 חודשים X 10% נכות X 8,740 ₪ = 3,496 ₪; סך הכל לתקופה זו - 13,984 ₪, ונכון להיום (כולל הפרשי ריבית והצמדה ממחצית התקופה) = 17,867 ₪. (ג) תקופה III - 1/6/2008 עד 31/12/2008 (מתום הנכויות הזמניות עד הפיטורין) - בתקופה זו (7 חודשים) התובע המשיך לעבוד, חלה ירידה מסויימת במשכורת והוא שהה במהלך התקופה ב-71 ימי מחלה. הפיצוי לגבי ההפסד בתקופה זו יהא בסך של 20,685 ₪ (לגבי 71 ימי המחלה) ובסך של 6,031 ₪ לגבי יתרת התקופה (4.6 חודשים, בהתייחס להפסד בשיעור של 15% מהמשכורת). סך הכל לתקופה זו - 26,716 ₪, ונכון להיום (כולל הפרשי ריבית והצמדה ממחצית התקופה) = 32,036 ₪. (ד) תקופה IV - 1/1/2009 עד 1/7/2013 (עד היום לצורך החישוב) - אזכיר שוב כי מהיום בו נכנסו הפיטורין לתוקף (1/1/2009), ולמשך 12 חודשים, קיבל התובע תעודות מחלה מהרופא בקיבוץ, אך לא אוכל לייחס להן משקל, כמפורט מעלה. לאחר תום תקופת אישורי המחלה (1/1/2010) - התובע המשיך שלא לעבוד, עד תחילת העבודה בקיבוץ, במאי 2010. במשך כל התקופה - הנכות מבחינת המל"ל היתה 0% ולא הוכח שהיתה נכות שקשורה לתאונה ואשר מנעה מהתובע לעבוד בכלל בכל התקופה. במאי 2010 התחיל התובע לעבוד בקיבוץ ובחודש זה אף נקבעה לו הנכות לגבי הצוואר בשיעור של 10%. החל מסוף חודש אוגוסט 2012, כלומר לפני כ-10 חודשים, הנכות הרפואית הינה בשיעור של 14.5% בשל הוספת 5% עקב מגבלה מזערית בתנועות עמוד השדרה המותני. לשיטתי לגבי כל התקופה יחושבו ההפסדים לגבי 15% של אובדן (הגם שהנכות הרפואית משתנה על פני התקופה). החישוב יהא: 8,740 ₪ X 15% X 54 חודשים = 70,794 ₪ ונכון להיום (כולל הפרשי ריבית והצמדה ממחצית התקופה) = 75,925 ₪. משמע, שסך ההפסדים לעבר הינם 140,018 ₪, נכון להיום. הפסדי שכר לעתיד - התובע עותר לפיצוי בסך של כ-474,000 ₪ בראש נזק זה, בהתייחס לכך ששכר הבסיס הינו 7,988 ₪ (10,988 ₪ השכר הבסיסי לעבר, בניכוי 3,000 ₪). בנוסף, מתבסס החישוב על נכות תפקודית בשיעור של 50%. הנתבעת, מנגד, טוענת כי אין כל הפסד ולחילופין, מציעה פיצוי בסך 16,000 ₪ לעתיד. שני החישובים אינם מקובלים עלי ומשקפים את העמדות הקוטביות של הצדדים בתיק זה, עמדות אשר מנעו את האפשרות להגיע להבנות למרות מאמצים רבים שנעשו בשלבים השונים. החישוב לגבי רכיב זה, על יסוד האמור מעלה יהא הבא, תוך לקיחה בחשבון של מקדם ההיוון המתאים לתובע - יליד ספטמבר 1954, כלומר, בן 58 ותשעה חודשים נכון להיום (מקדם היוון לגבי 8 שנים + 3 חודשים, עד גיל 67): 8,740 ₪ X 15% (ההפסד מכושר ההשתכרות) X 87.738 (מקדם ההיוון) = 115,025 ₪. אעיר עוד בהקשר זה כי לא אוכל לקבל את טענת התובע לפיה יש לחשב את ההפסד עד גיל מאוחר מאשר גיל 67. טענה זו סומכת על הפניה לדבריה של דרור, אשר טענה כי העובדים אצל המעביד לא מפסיקים לעבוד בגיל 67 "אם הם בריאים" (עמ' 6 שורה 22), אלא שטענה זו לא הוכחה ודומה כי בעיות הגב של התובע בשל השינויים הניווניים לא מקימות בסיס לסברה שהוא היה ממשיך לעבוד אחרי גיל 67. לכן, החישוב יבוצע כמקובל, עד גיל 67. הפסדי הפרשות וביטוח פנסיוני לעבר - התובע עבד (ועודנו עובד) במקום בו מופרשים לגביו סכומים לביטוח פנסיוני ב"מבטחים". מעבר לכך, לפי צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, כל שכיר זכאי לביטוח פנסיוני, החל מינואר 2008. אין מקום לחשב את ההפסדים בהקשר זה בזיקה לשיעור הגריעה מהפנסיה החודשית שתשולם לתובע מ"מבטחים" עת יגיע לגיל הפרישה - שכן לא הוכח מהם תנאי הפרישה, לא הוכח אם יהא זכאי לתשלום חודשי בשיעור של 70% מהמשכורת שהיתה לו במהלך העבודה ולא הוכחו נתונים נוספים חיונים לצורך חישוב ראש הנזק המכונה "אובדן הפנסיה". לכן, יש לחשב את ההפסד בזיקה לאובדן החודשי בגין אי הפרשת המעביד ל"מבטחים", רכיב נזק המכונה "אובדן ההפרשות הסוציאליות" (וראו כי עסקינן בשני ראשי נזק חלופיים - ת"א (מחוזי ירושלים) 2173/00 אבו עג'אג' נ' אישי ישיר חברה לביטוח בע"מ (13.9.2000); ע"א 9079/04 אלון נ' לאופר (15.4.2007)). דרור הסבירה כי ההפרשות הסוציאליות היו על בסיס 7,550 ₪ בכל חודש (ולא על בסיס המשכורת שנלקחה בחשבון לצורך חישוב הפסדי השכר דלעיל). דרור אף הראתה כי הבסיס להפרשות הסוציאליות חושב על יסוד 150% משכר הבסיס על פי התלושים שהיה 5,033 ₪ (כלומר - 150% X 5,033 = 7,550 ₪, להלן: "הבסיס להפרשות הסוציאליות"). דרור טוענת עוד כי המעביד הפריש למבטחים כל חודש 6% מהבסיס להפרשות הסוציאליות בנוסף ל-8.3% על חשבון פיצויי הפיטורין. נתונים אלו לא נסתרו. על בסיס נתונים אלו - המעביד היה אמור להפריש עבור התובע בכל חודש 6% + 8.3% = 14.3%, מתוך הבסיס להפרשות הסוציאליות, כלומר - 14.3% X 7,550 = 1,080 ₪ לחודש. לגבי הפרשות התובע - טוענת דרור כי התובע היה מפריש כל חודש 5%, דהיינו, כ-378 ₪ כל חודש (5% X7,550 = 377.5 ₪). אלא שעיון בתלושי המשכורת מראה כי בחודשים אוקטובר 2006 ועד מאי 2008 - התובע הפריש בעצמו בממוצע 426 ₪ בחודש למבטחים. לא ניתן הסבר לגבי פער זה (בין 378 לבין 426) - ולצורך החישוב אקח בחשבו שהסכום החודשי שהתובע היה צריך להפריש על מנת לקיים את ההסדרים הסוציאליים היה בסך 400 ₪ לחודש. לכן, על מנת לפצות את התובע בגין הגריעה מההפרשות הסוציאליות שנובעת מכך שהיה הפסד בשכר החודשי - יש לקחת בחשבון את מה שהתובע הפסיד בגין העובדה שהמעביד לא הפריש לגביו את מלוא ההפרשות בניכוי מה שהוא "חסך" לעצמו. המעביד היה מפקיד סכום של 1,080 ₪ בחודש והתובע היה מפקיד 400 ₪ בחודש - משמע, שההפרש הינו 680 ₪ לחודש. אלא שאין מקום לפסוק פיצוי בשיעור מלוא ההפרש אלא פיצוי רק ביחס לשיעור הנכות התפקודית, כלומר ביחס לשיעור הפסד ההשתכרות, 15% = 102 ₪ בחודש (לגבי כל החודשים לגביהם הפסד ההשתכרות התבסס על אובדן של 15% מכושר ההשתכרות). לגבי העבר - חלפו בקירוב 71 חודשים מאז התאונה ועד היום. לגבי 58.6 חודשים מתוך התקופה הכוללת בעבר - החישוב של הפסדי השכר התבסס על הפסד בשיעור של 15%. לכן, לגבי חודשים אלו החישוב יהא - 102 ₪ X 58.6 = 5,977 ₪. לגבי 12.4 החודשים הנוספים בעבר, יש לראות כי הנכויות השתנו והבסיס לחישוב היה שונה. לגבי חלקם המדובר היה בפיצוי לגבי אובדן מלא בשל תעודות אי-כושר ותעודות מחלה ולגבי חלקם הפיצוי התבסס על הנכויות הזמניות. על מנת לפשט את החישוב, והיות והסכומים ממילא אינם גבוהים - לקחתי בחשבון לגבי 12.4 החודשים הפסד חודשי ממוצע בשיעור של 400 ₪, החישוב יהא - 400 ₪ X 12.4 = 4,960 ₪. משמע - שסך ההפסד לעבר בגין הגריעה מההפרשות הסוציאליות הינו 5,977 ₪ + 4,960 ₪ = 10,937 ₪, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממחצית התקופה = 11,730 ₪. לגבי העתיד - החישוב הינו הבא: 87.738 (מקדם ההיוון עד היציאה לפנסיה) X 102 ₪ = 8,950 ₪; ובסך הכל (11,370 + )8,950 = 20,680 ₪. יש עוד לראות כי אם לוקחים בחשבון את הפסד ההשתכרות שחישבתי לעבר (140,018 ₪) בתוספת הפסד ההשתכרות לעתיד (115,025 ₪) התוצאה הינה כ-255,000 ₪ הפסד השתכרות כולל. אם נחשב מתוך סכום זה אובדן בשיעור של 9.3% (6% מעביד + 8.3% מעביד בניכוי 5% עובד) נקבל תוצאה של כ-23,700 ₪ שהיא לכאורה ההפסד בגין הקטנת ההפרשות הסוציאליות עקב הגריעה בשכר. אלא שהחישוב המדויק נמוך יותר, שכן ההפרשות הסוציאליות לא היו מתוך השכר ברוטו או נטו אלא מתוך הבסיס להפרשות הסוציאליות. אובדן הפרשות לקרן השתלמות לעבר ולעתיד - דרור הסבירה כי ההפרשות היו בשיעור של 7.5% מהבסיס להפרשות סוציאליות על חשבון המעביד ו-2.5% על חשבון העובד. החישוב הינו אם כן הבא: 7.5% פחות 2.5% = 5% אובדן בכל חודש. 5% מתוך 7,550 ₪ = 377.5 ₪ לחודש. לגבי העבר - במשך 58.6 חודשים, ההפסד יהא בשיעור של 15% מההפסד החודשי, דהיינו - 58.6 X 15% X 377.5 = 3,318 ₪. לגבי 12.4 חודשים נוספים, החישוב יהא לגבי אובדן חודשי של 220 ₪, כלומר 12.4 X 220 = 2,728 ₪. סך ההפסד לעבר = 6,046 ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממחצית התקופה = 6,484 ₪. לגבי העתיד - 87.738 (מקדם ההיוון) X 15% X 377.5 ₪ = 4,968 ₪; ובסך הכל - 11,452 ₪. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד - התובע טוען כי אשתו סייעה לו במהלך התקופה בה נזקק לעזרה בעבר ועותר לפיצוי בסכום גלובאלי בשיעור של 25,000 ₪ לעבר ולעתיד. האישה לא הגישה תצהיר ולא פורטו הטענות לגבי העזרה. יש עוד לזכור כי בהיותו של התובע חבר קיבוץ, יתכן וחלק מהפעולות שלעיתים יש צורך לשכור עזרה לצורך ביצוען ניתנו לו מאת הקיבוץ. בהעדר כל הוכחה לגבי הוצאות בפועל בעבר - אפסוק פיצוי מתון בשיעור של 10,000 ₪ לעבר ולעתיד. הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות בעבר ולעתיד - התובע טוען כי הוא נזקק לטיפולים בסך של כ-2,400 ₪ וכי הוא נזקק להוצאות נוספות ועותר לפיצוי גלובאלי בראש נזק זה בסך של 12,000 ₪. יודגש כי בתוך הסכום הכולל התובע מתייחס גם לסכום של 5,000 ₪ שהוא שילם לנתבע כהוצאות משפט לאחר שתביעה קודמת שהוא הגיש כנגד הנתבעת נמחקה. ברי כי הוצאות משפט ששילם התובע בהליכים קודמים אינם בגדר הוצאות שהוא יכול לעתור להשבתן במסגרת תיק זה. אני מעריכה את ההוצאות (בשים לב לטיפולים הרבים שעבר התובע בסמוך לתאונה, שחלקן אינו מכוסה על ידי קופות החולים או המל"ל, לרבות נסיעות לצורך קבלת הטיפולים) בסך של 7,000 ₪, לעבר ולעתיד. פיצוי בגין כאב וסבל - בהתאם לתקנות, בהתייחס לנכות בשיעור של 14.5%, הפיצוי הינו בסך 22,000 ₪. סך הנזק - מהאמור לעיל עולה כי סך הנזקים הינו 326,175 ₪. ניכוי תקבולי המל"ל - התובע קיבל דמי פגיעה בסך של 6,804 ₪ (משוערכים להיום - 8,863 ₪), 13,292 ₪ בשנת 2008 בגין הנכויות הזמניות (להיום - 16,489 ₪), 60,157 ₪ מענק ביום 6/10/2011 (אחרי הקביעה לגבי הנכות הצמיתה בשיעור של 10%, להיום - 62,586 ₪) ומעדכן כי קיבל מענק נוסף בסך 18,791 בתחילת מאי 2013 (אחרי שהתקבלה תביעת ההחמרה שנסקרה מעלה). מכאן שסך תקבולי המל"ל = 106,729 ₪ נכון להיום. סיכום - אשר על כן הפיצוי הינו בסך 326,175 ₪ בניכוי 106,729 ₪ = 219,446 ₪. על הנתבעת לשלם סכום זה לתובע בצירוף שכר טרחת עו"ד בהתאם לתקנות, בתוספת החזר אגרת בית המשפט ובתוספת שכרה של העדה דרור בסך 600 ₪ - והכל תוך 30 יום. עמוד השדרהשינויים ניוונייםתאונת דרכיםחוליות