התובע הגיש תביעה שבגדרה עתר לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויים בגין נזקי גוף בעקבות מעורבותו בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 24.10.10 (להלן: התאונה). התובע תיאר את התרחשות התאונה בסע' 2(א) לתצהירו בזו הלשון:" הריני להצהיר כי ביום 24.10.10 שעה 7:00 או סמוך לכך, עת ירדתי מתא הנהג במשאית תוצרת דאף מס' רישוי 4045764, לצורך פריקת סחורה, אני החלקתי במדרגות ונפלתי..". התובע הוסיף וטען בתצהירו, כי בעקבות התאונה היה במעקב רפואי, נעדר לתקופה ארוכה מעבודתו ואף התאונה הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה, כן הועדה שליד המל"ל קבעה לתובע נכויות זמניות ולבסוף נכות אורתופדית בשיעור של 10% לצמיתות. על יסוד הנטען בתצהירו, התובע בדעה כי על הנתבעת לפצותו בגין מלוא נזקיו, זאת משום שביום האירוע היא ביטחה את השימוש במשאית בביטוח חובה. הצדדים לא הצליחו להגיע לעמק השווה, משכך קבעתי דיון שהתקיים בפניי היום לשם שמיעת ראיות וסיכומי הצדדים. מטעם התביעה העיד אך התובע ואילו הנתבעת לא ראתה להביא עדים מטעמה. לאחר שמיעת חקירת התובע וגם סיכומי הצדדים, עולה כי הצדדים נחלקו בשני מישורים. הראשון, לעניין סיווג התאונה כתאונת דרכים, והשני באשר להיקף הפיצוי לו זכאי התובע. לשתי מחלוקות אלו אדרש להלן. התאונה; התובע הרחיב בחקירתו הנגדית בתיאור התאונה ומסר פרטים ועובדות שלא זכו לזכר בתצהירו. התובע העיד, כי עבד כנהג משאית וביום התאונה הגיע למתחם הריבוע הכחול בראשל"צ כדי לפרוק סחורה (עמ' 7, ש' 14-18). בהגיעו למקום נכנס משער המתחם ונסע לכיוון עמדת הפריקה, אלא שלפניו עמדה משאית אחת בתור לפריקה ( עמ' 7, ש' 25). משום כך, התובע עצר את המשאית במרחק של כ-20-30 מ' מעמדה זו והתכוון להתקדם לכשהמקום המיועד לפריקה יתפנה (עמ' 8, ש' 1-2). כדי לנצל את זמן ההמתנה, התובע החליט, לאחר עצירת המשאית, לרדת מתא הנהג ולגשת לצד האחורי של המשאית כדי לפתוח את וילונות ארגז המשאית דבר שהינו הכרחי לשם ביצוע הפריקה ( עמ' 8, ש' 10). התובע לא כבה את המנוע, ומיד לאחר עצירת המשאית החל יורד מתא הנהג. תוך כדי ירידתו התובע נפל ונחבל ( עמ' 8, ש' 6-16). לעניין התיאור שלעיל, לא קיימת מחלוקת בין הצדדים. אדרבא, הנתבעת בסיכומיה לא רק שלא הכחישה נסיבות אלו, אלא חזרה על אותה התרחשות, ללא אף הסתייגות, שעה שטענה כי אין לסווגה כתאונת דרכים ( עמ' 15, ש' 27-30). מעבר לדרוש אוסיף, כי התובע הותיר עלי רושם אמין וניכר בדבריו כי מסר את האמת כולה כהווייתה ללא כחל או סרק. גם בהתעלם מעמדת הנתבעת, הרי עלה בידי התובע להוכיח את ההתרחשות שהובאה לעיל, הגם שעדותו זוכה לחזוק משמעותי, מגרסתו אותה מסר בהזדמנות הראשונה בפני הרופא המטפל ביום התאונה, וגם מדבריו שנרשמו בבקשות שהוגשו למל"ל ואלה שנרשמו מפיו בדוחות הועדות הרפואיות ( נ/1). טענתה של הנתבעת כי התאונה לא מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, אין לה על מה לסמוך. התובע נפגע בתום נסיעה ותוך ירידתו מהמשאית, שהינו שימוש שקיבל ביטוי ברור בהגדרת שימוש בסע' 1 לחוק. התאונה התרחשה בעקבות התממשות סיכון תחבורתי ותוך כדי שימוש מוכר. איני סבור כי ניתן לסווג את ירידת התובע מהרכב כחלק מפעולת הפריקה והטעינה המוחרגת מהגדרת שימוש, ולו מהטעם הפשוט שאין להתייחס לירידה מתא הנהג כפעולה אינטגרלית שהינה חיונית לביצוע פעולת הפריקה או כזו הנמצאת עמה בקשר הדוק, בשונה מפתיחת הווילונות שטרם החלה בזמן הנפילה (רע"א 6454/99 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' יעקב דואני , נו (3) 495, 501). עם זאת, גם אם נלך כברת דרך ארוכה לקראת הנתבעת ועמדתה ונניח כי אכן פעולת הפריקה החלה, הרי שעה שמתקיימים שני שימושים מתחרים כאשר הראשון הוכר בלשון החוק והשני הוחרג, הבכורה תינתן לזה המוכר (רע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמדג'ה יעקב פ"ד נ"ט (3), 541) למעט המקרה של התנגשות פנימית בהגדרת שימוש בין החריג הלא מוכר של "פריקה וטעינה" עם השימוש המוכר "הינתקות או נפילה" ( רע"א 5880/02 ניר לי שיפוצים ובנייה בע"מ נ' נזרי, פ"ד נז(2) 614). לאור האמור לעיל, התובע נפגע בתאונת דרכים ועל הנתבעת לפצותו בגין מלוא נזקיו שהוכחו. הנזק; התובע יליד 12.7.75, ועובר לאירוע התאונה היה נהג משאית במקצועו. לאחר התאונה התובע נבדק במרפאה מקצועית של קופ"ח בכרמיאל, שם הוא אובחן כסובל משבר בקרסול שמאל שטופל שמרנית באמצעות גבס למשך 6 שבועות (אישור מיום 19.12.10, צורף לתצהיר התובע). ביום 19.12.10 התובע נבדק שוב ע"י רופא אורתופד שמצא נפיחות והגבלה בתנועות קרסול שמאל, כן ציין כי התובע אינו מסוגל לחזור לעבודה והפנה את התובע לבדיקתו של רופא תעסוקתי. ואכן התובע נבדק ביום 3.3.11 ע"י רופא תעסוקתי מטעם קופ"ח שסכם את מסקנותיו בזו הלשון:" ..עדיין מוגבל בפעילות הקרסול, ממשיך בירור וטיפול. עובד כנהג חלוקה-עבודה הכרוכה במאמץ פיזי. לאור זאת אינו כשיר לעבודתו לחודשיים נוספים" (האישורים צורפו לתצהיר התובע). כפי שהקדמתי, התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. הועדה הרפואית שליד המל"ל הכירה בתובע כנה נזקק עד 30.5.11, עם זאת התובע טען בסע' 3 לתצהירו לאי כושר מלא אך עד 3.5.11, כקביעת הרופא התעסוקתי. הועדה הרפואית גם קבעה את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 10% החל מיום 1.6.11 זאת בשל הגבלה בתנועות הקרסול (דו"ח הועדה לעררים מיום 21.11.11). עובר לאירוע התאונה התובע עבד כנהג משאית. עיינתי שוב ושוב בתצהיר התובע , תחשיב הנזק וכתב התביעה ונספחיהם ולא מצאתי תלושי שכר לעניין השתכרותו עובר לתאונה. בנסיבות אלה, אין לי אלא להיזקק לאישורי המל"ל שבהם צויינה הכנסת התובע בשלושת החודשים עובר לאירוע התאונה בסך של 38,643 ₪, ובממוצע חודשי ברוטו להיום סך כ- 12,878 ₪ (הכנסה זו זוכה לאישוש גם מעיון בדו"ח הרציפות בעבודה נ/3). משאין בפניי תלושי השכר כאשר מעיון בהם ניתן היה לעמוד על שיעור מס ההכנסה וההפחתה שנעשתה בפועל בגין מס זה, כן לנוכח שכרו החודשי הגבוהה יחסית נכון וצודק לנכות מהכנסתו הנ"ל מס הכנסה משוקלל בשיעור 15%, זאת בהתאם למדרגות מס ההכנסה הנהוגות היום שהינן בידיעתו של בית המשפט. היינו הכנסה נטו בסך של 10,946 ₪. הנתבעת בסיכומיה הודתה כי התובע היה באי כושר מלא עד 3.5.11, ובגין תקופה זו הוא זכאי לפיצוי מלא בגין הפסדי שכרו (עמ' 17, ש' 30-31). משעניין זה אינו שנוי במחלוקת, הרי נכון לפסוק לתובע בגין תקופת אי הכושר הנ"ל כדלקמן: 10,946 ₪ * 6.33 (חודשים) = 69,288 ₪. בצירוף ריבית והצמדה מאמצע התקופה סך- 78,500 ₪. גם הצעתה של הנתבעת לפיצוי חלקי בגין התקופה שתחילתה בתום אי הכושר ועד היום אני נכון לקבל. הנתבעת הציעה לחשב הפסדיו אלה על בסיס השתכרותו של התובע עובר לאירוע התאונה וגריעה חודשית בשיעור של 10% ( עמ' 18, ש' 12) , שנראית לי סבירה בנסיבות. אמנם התובע טען בסיכומיו ובתצהירו כי צודק לחשב הפסדי ההכנסה בתקופה זו בהתחשב בפער בין הכנסתו לפני התאונה לזו אחריה, בשיעור שלא יפחת מ-20%, אלא שנראה כי טענה זו מופרזת וחישוב זה מחטיא למידת הגריעה שחלה בכושרו לעבוד בעקבות התאונה, אליה אתייחס בהרחבה בהמשך בבואי להכריע במחלוקות שנטושו בין הצדדים לעניין חישב הפסדי ההכנסה בעתיד. על-כן, לתובע נגרמו הפסדי הכנסה בתקופת הביניים בסך 30,000 ₪, כהצעת הנתבעת בסיכומיה, כאשר סכום זה כולל בחובו הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה. המחלוקת העיקרית שהתגלעה בין הצדדים סבה סביב הגריעה שנגרמה בכושרו של התובע לעבוד בעטיה של התאונה. כאשר מחד, התובע טוען לגריעה העולה על נכותו הרפואית ואילו הנתבעת בדעה כי בנסיבות נכון לפסוק לתובע בגין ראש נזק זה פיצוי גלובאלי בסך של 20,000 ₪. אני בדעה כי הנכות ממנה סובל התובע בעקבות התאונה הינה בעלת השלכה תפקודית והיא נוטלת מכושרו לעבוד ולהשתכר. מסקנתי זו מבוססת על מקצועו של התובע הכרוך במאמצים פיזיים, בעליה וירידה מתא הנהג בטיפוס על ארגז המשאית, ירידה וקפיצות מארגז זה מספר פעמים ליום. מקצועו הינו פיזי וההגבלה הקיימת בתנועות הקרסול גורעת מיכולתו לעבוד ולהשתכר, כן מתפקודו במסגרת עבודתו. בנסיבות סביר לקבוע כי מידת הגריעה קרובה לנכותו הרפואית שמשקפת את הפגיעה שחלה ביכולתו לעבוד ובתפקודו הכללי במסגרת עבודתו. התובע מסר בעדותו בפניי, כי בעקבות התאונה אין הוא מסוגל לחזור למקצועו, על-כן הוא השתלב בעבודה בתור עוזר למנהל תפעול בחברת הובלה, עבודה שאינה כרוכה בהפעלת מאמצים פיזיים גם לא בנהיגה וחלוקת סחורות משך שעות רבות. לשיטת התובע, עבודתו זו וההכנסה שבצידה משקפות את פוטנציאל השתכרותו בעקבות התאונה, מכאן, כך הוא טוען, נכון לחשב את הפסדיו לעתיד כפי ההפרש בין השתכרותו לפני התאונה לזו אחריה בשיעור העולה על 20%. כבר הקדמתי שאיני מקבל טיעון זה, ולו מהטעם הפשוט שאיני סבור כי התובע אינו מסוגל לחזור לעבודתו הקודמת. טענה זו חסרת כל גיבוי רפואי, אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם הנכות הרפואית בשיעור של 10% בגין הגבלה חלקית בתנועות הקרסול וגם נסתרת בתלושי השכר האחרונים של התובע. מעיון בתלושים אלה (נ/2) עולה כי היום התובע משתכר נטו, לאחר הפחתת מס הכנסה כ-9,500 ₪, סכום שאינו רחוק מהשתכרותו עובר לתאונה, גם מסתבר כי התובע חזר אף לעבוד שעות עבודה נוספות. ועוד, אמנם הגבלה זו עלולה להפריע לתובע בביצוע עבודתו, ואף אפשרי וסביר לומר כי בכוחה להגבילו קלות בביצוע חלק מהפעולות הפיזיות או בצמצום קל להיקף משרתו, עם זאת איני מקבל את גישת התובע בהקשר זה, גם לא חישוביו לפי שיעור העולה על הנכות הרפואית. שיעור הגריעה בנסיבותיו של תובע זה מתקרב לשיעור הנכות הרפואית שעל בסיסה נכון להעריך את הפסדיו לעתיד. הנתבעת בסיכומיה הדגישה, כי מעיון בדו"ח הרציפות בעבודה (נ/3) עולה כי התובע לא התמיד באף עבודה, החליף בין השנים 2000 ל-2010 כ-11 מקומות עבודה, וכי דפוס זה לא השתנה כאשר התובע הספיק כבר לעבוד אצל שני מעסיקים גם אחרי התאונה. התנהלות זו נכון כי תקבל ביטוי, כך טענה הנתבעת, בבוא בית המשפט לשום את הפסדי התובע לעתיד. עיינתי בדו"ח זה ממנו עולה כי אכן התובע החליף מספר לא מבוטל של מעסיקים וכי לעיתים חלה הפסקה, לסירוגין ולתקופות קצרות, ברצף עבודתו. עניין זה נכון כי יגולם בקביעת הפסדי ההכנסה לעתיד, הרי ההערכה לעתיד ראוי כי תתבסס על ההיסטוריה התעסוקתית ארוכת הטווח של התובע, ולאו דווקא חודשי עבודתו האחרונים. בשים לב לכל האמור לעיל, לגילו של התובע, הכנסתו, מקדם ההיוון ולאחר ששקללתי את כלל השיקולים והטענות שסקרתי מקודם אני רואה לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בגין הפגיעה בכושר השתכרותו בעתיד בסך 180,000 ₪. התובע טען לפסיקת פיצוי בגין העזרה לה נזקק בעקבות התאונה וגם הוצאותיו. לבד מטענותיו התובע לא טרח לתמוך טענות אלו באסמכתאות גם לא בהעדת עדים. עם זאת, בשים לב לחבלתו, תקופת אי הכושר, הגבס והמעקב הממושך, סביר להניח כי לתובע נגרם נזק מצומצם בעקבות היזקקותו לעזרת האחר וגם הוצאות בגין הנסיעות לקבלת טיפולים רפואיים. לאחר שנתתי את דעתי לכלל השיקולים, לרבות לעובדה כי התאונה הינה תאונת עבודה וזכותו של התובע לקבלת החזר חלקי בגין הוצאותיו, אני מעריך את הפיצוי לו זכאי התובע בגין שני ראשי נזק אלה על דרך האומדנה בסך של 4,000 ₪. נוסף לאמור לעיל אני פוסק לתובע סך של 17,300 ₪ בגין כאב וסבל, כאשר סכום זה הינו לאחר הפחתת גיל וכולל בחובו ריבית כדין. סוף דבר; לאור האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 309,800 ₪, בניכוי תשלומי המל"ל (דמי פגיעה, הקצבה בגין נכויות זמניות לרבות נכה נזקק ומענק נכות) ששולמו לתובע בעקבות התאונה, כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומם לידי התובע ועד היום. מחייב את הנתבעת לשלם לתובע שכ"ט והוצאות משפט בסכום כולל בסך 27,000 ₪. הסכומים ישולמו לתובע באמצעות ב"כ תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. פיצוייםתאונת דרכיםנזקי גוף