2. התובע, כמפורט בכתב התביעה, היה עובד משרד הבינוי והשיכון בתפקיד רכז אכלוס במחוז חיפה והעמקים, באגף שיקום שכונות. 3. הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") הינו קבלן עצמאי לביצוע עבודות בנייה ושיפוצים. 4. הנתבעת 2 הינה חברה לביטוח בע"מ, אשר ביטחה במועד התאונה את הנתבע מפני אחריות לנזקי גוף הנגרמים לצדדים שלישיים באתרים בהם ביצע הנתבע עבודות שיפוץ. נסיבות התאונה הנטענות על ידי התובע 5. בסעיפים 5-8 לכתב התביעה פירט התובע את נסיבות התאונה כדלקמן: א. בתאריך 26.4.09 בשעה 08:00, הגיע התובע עם רכבו לשכונת גני אלון בחדרה על מנת לבדוק התקדמות עבודה שבוצעה על ידי הנתבע, ועל מנת לשוחח עם דיירי הבניינים. ב. מדובר במספר בנייני מגורים הסמוכים זה לזה והבנויים על קומת עמודים. ג. ברחבות הכניסה לבניינים, בוצעה על ידי הנתבע עבודה של הנחת אבנים משתלבות. ד. התובע החל בסיור בבניינים כאשר הוא עובר מבניין לבניין, עולה לקומות הדיירים לבירור דרישותיהם, ובודק את התקדמות העבודה. ה. לאחר שהתובע סיים לבקר בכל הבניינים (3 בנייני מגורים), החל ביציאה מרחבת הבניין שברחוב שמואלזון 7, על מנת להגיע לרכבו אותו החנה בחניית הבניין. ו. הרחבה היתה מרוצפת רובה ככולה באבנים משתלבות אשר בחלקן הגדול היו מכוסות בחול. ז. תוך כדי הליכתו ברחבה לכיוון היציאה, נתקל באבן משתלבת בולטת, איבד את שיווי משקלו, נפל ונחבל ברגלו השמאלית (להלן: "התאונה"). 6. בתצהיר עדותו הראשית (ת/2), חזר התובע למעשה על גרסה זו תוך שהוא מציין כדלקמן (סעיף 4 לת/2): הוא עמד לצאת מקומת העמודים בבניין הראשון שקרוב לחנייה. קומת העמודים היתה לקראת סיום הנחת האבנים המשתלבות (פינות עדיין לא גמורות), כשכל הרחבה של קומת העמודים היתה מכוסה בחול שאמור להתמלא בין האבנים המשתלבות. אז הוא נתקל באבן משתלבת, איבד שיווי משקל, נפל ונחבל על אבן שפה וצד שמאל של שביל היציאה מקומת העמודים. נסיבות התאונה כעולה מחקירתו הנגדית של התובע 7. התובע נחקר חקירה נגדית אודות נסיבות התאונה ממנה עולה כדלקמן: א. הוא לא ראה את המפגע לפני רגע ההתקלות (עמ' 7 לפרו' שו' 14-15). ב. כשנשאל מה היה המפגע השיב: "אני לא יכול לומר בוודאות. אני יכול לשער" (עמ' 7 לפרו' שו' 16). ג. כשהתבקש לתאר את הרצפה עליה הלך השיב: "אני נפלתי בקומת עמודים. יצאתי מתוך הבניין. היו שם חולות. יכול להיות שעל החולות היה משהו. אם כן זה היה רק בפינות שכן אני לא ראיתי את זה. כשיצאתי מהבניין היו חולות ואבנים משתלבות (היינו לאחר הנחת מצע, הנחת אבן משתלבת, פיזור החול, לפני הידוק)" - עמ' 7 לפרו' שו' 20-23. ד. כשהתבקש בכל אופן לתאר במה נתקל השיב: "נתקלתי באבן משתלבת. לא אבן משתלבת שמחוץ לקרקע אלא אבן משתלבת שכנראה לא היתה מונחת בצורה מיוצבת או מהודקת..." (עמ' 7 לפרו' שו' 26-27). ה. כשנשאל שוב האם הוא יודע לומר כתוצאה ממה נפל השיב: "אני לא יכול להגיד בוודאות אבל אני משער שאני יודע" (עמ' 8 לפרו' שו' 3-4). בהמשך אף ציין ש"אני אומר שזה משהו שהיה באותו מקום, באותו רגע שבו עברתי, ובו נתקלתי" (עמ' 8 לפרו' שו' 12-13). ו. בחקירתו החוזרת ציין התובע כי סביר להניח שהוא נפל טרם שהיה הידוק של האבנים המשתלבות עם החול, ולכן יתכן שהיו פערי גבהים בין האבנים (עמ' 8 לפרו' שו' 21-27). 8. לאחר סיום ראיות התביעה, בחר ב"כ הנתבעים שלא להעיד את הנתבע, ולמעשה לא להביא עדים כלל. לכן התרתי לתובע, על פי בקשתו, להעיד את הנתבע כעד מטעמו. התובע אף הגיש את תצהיר העדות הראשית שהוכן ע"י הנתבע (ת/3). 9. בסעיף 9 לתצהירו ת/3 ציין הנתבע כי: "בזמן הארוע עבודת ריצוף המתחם כמעט והושלמה, והיתה בשלב שלאחר ההידוק ובטרם דיפונה בבטון בדפנותיה. משכך היתה מכוסה בחלקה הגדול בחול, שנועד לחלחל מבעד לחריצי האבנים המשתלבות לצורך השלמת פעולת ההידוק". בסעיף 13 לתצהיר ת/3 ציין הנתבע כי - "... במהלך העבודות הוצבו על ידי שלטי אזהרה, עליהם נכתב 'סכנה כאן בונים'. כן תחמתי את הרחבה בסרט סימון". 10. עוד עולה מחקירתו הראשית של הנתבע (שכאמור הוזמן להעיד על ידי התובע), כדלקמן: א. הוצגו לתובע 3 תמונות (שהוגשו וסומנו ת/4 ומוספרו 1, 2, 3) והוא אישר כי מדובר באתר בו התובע נפגע (עמ' 19 לפרו' שו' 27). ב. עוד ציין התובע אודות ת/4 כי - "יש פה תמונות שזה גמור, יש חיתוכים והכל. יש מצב שאנו עושים חיתוכים בעמודים ובשוחות של האבן המשתלבת. כשגומרים את כל החיתוכים וההשלמות מפזרים חול על האבנים כדי שהחול יכנס לחריצים בפנים ואז מהדקים את זה" (עמ' 20 לפרו' שו' 2-5). ג. כשנשאל מדוע בת/4 לא רואים סרט סימון השיב - "ברגע שסיימנו כפי שרואים בת/4 זה כבר גמור ולכן לא צריך סרט סימון" (עמ' 20 שו' 18-19). הדגיש הנתבע כי החול כבר מסמן את סיום עבודות הריצוף שכן הוא צריך "לקשור" את האבנים. זאת ועוד - יכול להיות כשהכניסו הפועלים דליים עם חול הם הורידו את הסרטים כי זה הפריע להם למעבר" (עמ' 20 לפרו' שו' 20-22). ד. בנדון הוגשה תמונה נוספת (ת/5) מאותו אתר המשקפת את המצב כשהחול עדיין מפוזר על האבנים, שלאחריו מטאטים עם מטאטא כדי להכניס את החול לחריצים. בת/5 זה מצב לפני טיאטוא (עמ' 20 לפרו' שו' 28-30). 11. לנוכח תיאור נסיבות התאונה כמפורט לעיל, נחלקו הצדדים בסיכומיהם האם התובע הוכיח את נסיבות אירוע התאונה כטענתו. לכן נכריע תחילה בשאלה זו. דיון והכרעה בשאלת נסיבות הוכחת התאונה ע"י התובע 12. לאחר שעיינתי בראיות דלעיל, סבורני כי התובע לא עמד בנטל הראייה והשכנוע המוטלים עליו להראות כי נפילתו ארעה עקב היתקלות באבן משתלבת בולטת (כטענתו) או עקב סיבה אחרת הקשורה במחדל של הנתבע. 13. בעוד שבכתב התביעה טען התובע כי נתקל באבן משתלבת בולטת (ראה סעיף 5(ז) לעיל), בתצהיר עדותו הראשית כבר לא ציין זאת, אלא כי נתקל באבן משתלבת, מבלי שציין כי מדובר באבן משתלבת בולטת (ראה סע' 4 לת/2, וכן ראה סע' 6 לעיל). 14. בחקירתו הנגדית אף לא ידע התובע לומר אם נפילתו ארעה עקב היתקלות באבן משתלבת, אלא הוא רק משער שכך הם פני הדברים (ראה סע' 7 (ה) לעיל). 15. בחקירתו הנגדית גם העלה פעם ראשונה את הטענה כי נתקל באבן משתלבת שלא היתה מיוצבת או מהודקת (ראה סע' 7 (ד) לעיל). הטענה כי מדובר באבן משתלבת שלא היתה מיוצבת או מהודקת לא נטענה בכתב התביעה ו/או בתצהיר עדותו הראשית של התובע. 16. אולם, גם טענה זו (אבן משתלבת לא מיוצבת או מהודקת) גם לא הוכחה מהטעמים הבאים: א. הוצגו לנתבע התמונות ת/4, שצולמו באתר הבניה בו נפל התובע, וציין כי מדובר במצב גמור (ראה סע' 10 (ב) לעיל). היינו לאחר הידוק האבנים. הנתבע גם ציין ראייה לעובדה שמדובר במצב גמור, בכך שלא רואים בת/4 סרט סימון. היות ומדובר במצב גמור גם לא צריך סרט סימון (ראה סע' 10 (ג) לעיל). ב. גם התבוננות בת/4, על שלוש התמונות שבו, מלמד כי מדובר באבנים מהודקות. לא צריך להיות בעל מקצוע כדי לראות זאת, אלא אפילו עין בלתי מקצועית רואה כי מדובר במצב שלאחר הידוק. ג. אמנם נכון כי בת/4 רואים עדיין חול על האבנים, אולם התובע לא ציין כי החליק עקב החול שעל האבנים אלא עקב היתקלות באבן משתלבת, עובדה שכאמור לא הוכחה. 17. אפילו נאמר שלאחר ההידוק משטח האבנים המשתלבות לא היה פלס, גם אז לא הייתי מטיל אחריות על הנתבע שכן משטח כניסה זה, כמו משטח מדרכות ציבוריות, אינו חייב להיות במצב של פלס. גם אם ישנה סטייה קטנה כלשהי בגובה האבנים, עדיין אין הדבר מהווה מכשול המקים אחריות בנזיקין. השווה לעניין זה: ע"א 1391-08-07 כפיר נ' המועצה המקומית גני תקוה (). בכל מקרה לא הוכח על ידי התובע, והדבר גם לא עולה מת/4, כי בעת ארוע התאונה היו הפרשי גובה משמעותיים בין האבנים המשתלבות או חלק מהן, שגרמו לתובע להיתקל באחת מהן. 18. משלא הוכיח התובע את נסיבות ארוע התאונה הנטענות על-ידו, דין תביעתו להידחות מטעם זה בלבד. 19. בכך הייתי יכול לסיים את פסק הדין. יחד עם זאת, ככל שיהיה מי שיסבור כי טעיתי במסקנתי דלעיל, אבחן להלן את שאלת הנזק. רשלנות תורמת 20. כאמור, ככל שנצא מנקודת הנחה כי קיימת אחריות מצד הנתבע, כי אז לטעמי יש לייחס לתובע רשלנות תורמת בשיעור של 20%. טעמיי הם כדלקמן: א. מדובר בתובע העובד במקצועו כרכז אכלוס בפרויקט שיקום שכונות במשרד הבינוי והשיקום מאז שנת 1985 (עמ' 4 לפרו' שו' 22). היינו, ביום התאונה, בתאריך 26.4.09, עבד במקצועו כ-24 שנים. מדובר בתקופת זמן ארוכה, בה מבקר התובע באתרי שיפוצי בניינים במסגרת תפקידו (ראה עמ' 4 לפרו' שו' 25-27; עמ' 5 לפרו' שו' 1-6), וככזה היה צריך לנקוט משנה זהירות בביקוריו באתרי בנייה. ב. משנה תוקף יש לאמור בס"ק (א) לעיל לנוכח העובדה שהתובע ביקר באתר העבודה בו נפגע פעמים רבות. כמעט בכל יום שהלך לעבודה (עמ' 6 לפרו' שו' 5-8). בנסיבות אלה היה צריך להיות מודע לכאורה למכשולים קיימים ולהיזהר מהם. הנכות הרפואית 21. כתוצאה מהתאונה נחבל התובע ברגל שמאל, ואובחן אצלו שבר בסמוך לפרק ירך שמאל. 22. צירף התובע לכתב תביעתו את חוות דעתו הרפואית של האורטופד ד"ר משה לוינקופף, שקבע לו 20 אחוזי נכות לצמיתות לפי סעיף 35(1) (ג) לתקנות הנכות של המוסד לביטוח הלאומי (להלן: "תקנות הנכות"), עקב הפגיעה במפרק ירך שמאל וההגבלה הקיימת בטווח התנועה בכיפוף, סיבוב פנימי וסיבוב חיצוני, והכאב המופק באבדוקציה תוך סיבוב פנימי. 23. מטעם הנתבעים נבדק התובע על ידי האורטופד ד"ר גד ביאליק שקבע לתובע 5 אחוזי נכות צמיתה לפי סעיף חלקי 35(1) (א-ב) לתקנות הנכות, וזאת לנוכח העובדה שהכאב בתנועות עליו התלונן התובע משפיע על כושר הפעולה הכללי במידה מזערית. ציין עוד ד"ר ביאליק כי לא מצא הגבלה בתנועות ירך שמאל אצל התובע, וגם לא מצא אצלו דלדול שרירי ירך שמאל. 24. המל"ל קבע לתובע 10% נכות לצמיתות לפי תקנה 35(1)(ב) לתקנות הנכות, העוסקת בהשפעה קלה על כושר הפעולה כללי או התנועות (ממצאיי המל"ל גם צוינו בחוות דעתו של ד"ר ביאליק). 25. לנוכח המחלוקת בין מומחי הצדדים, מיניתי כמומחה מטעם בית המשפט את האורטופד ד"ר אליהו ליברטי. ד"ר ליברטי בדק התובע ונתן חוות דעתו מיום 24.12.12 (במ/1), בה ציין, בין היתר, כדלקמן: א. בבדיקה שערך הוא מצא הגבלה קלה בתנועות מפרק הירך השמאלי עם כאב המופיע בנקודות הקיצון בטווחי תנועה השונים. ב. הוא מצא דלדול קל בשרירי השוק והירך משמאל. ג. נכותו הצמיתה של התובע היא בשיעור של 5% לפי סעיף מותאם 35(1)(ב), בגין השפעה מעטה על כושר הפעולה הכללי. 26. ד"ר ליברטי הוזמן לחקירה על ידי התובע, ותמצית חקירתו כדלקמן: א. דלדול שרירי השוק והירך משמאל, מעיד על שימוש מופחת בצד המדולדל, בדרך כלל על רקע כאב או אי נוחות. זה גם מהווה מדד אובייקטיבי (עמ' 10 לפרו' שו' 10-17). ב. כשהופנה לטווח תנועות פרקי הירכיים ולהגבלה של 25 מעלות בסיבוב הפנימי, ציין כי הוא מגדיר זאת כהגבלה קלה משום שתנועת הסיבוב הפנימית השימושית ביום יום היא מתחת ל-10 מעלות. היינו כמעט לא עושים תנועה כזאת. בכל אופן מבחינת השבר עצמו המגבלה הזו תיעלם (עמ' 10 לפרו' שו' 21-26). ג. הדגיש ד"ר ליברטי כי הוא מגדיר הגבלה זו כהגבלה קלה כיוון שלא מצא גורם אנטומי שיגרום להגבלה זו, שבכל מקרה גם תיעלם בעתיד להערכתו (עמ' 11 לפרו' שו' 1-2). ד. באשר לעצם ההגבלה שמצא, של 25 מעלות בסיבוב הפנימי, ציין כי במהלך הבדיקה הוא לא מענה את המבדקים שלו, ולא לוחץ ומוודא שהגיע לסוף טווח התנועה. כשהנבדק אומר שהוא אינו יכול יותר שם הוא עוצר ומודד. אולם הרושם הכללי מוביל אותו להגדיר את ההגבלה האמורה כהגבלה קלה (עמ' 11 לפרו' 1-5). ה. כשנשאל, אם צריך להתעלם מכל הגורמים האחרים, ולהגדיר את טווח התנועה כנע בין 5-30 מעלות, איך היה מגדיר הגבלה זו, השיב שאם מתעלמים מכל הנסיבות ומסתכלים רק על הזוית, ניתן לומר שזו הגבלה בינונית (עמ' 11 לפרו' שו' 6-8). ו. כשהופנה לסעיף 48(1)(ו) לתקנות הנכות שעוסק בפרק הירך, על פיו לכאורה ההגבלה הבינונית הזו בסיבוב הפנימית צריכה לתת לתובע 20%, השיב: "אם משווים את התקנה לממצא אתה צודק. אבל אני כרופא מפעיל שיקול דעת האם ההגבלה הזאת נובעת מפגיעה במפרק הירך והתשובה היא לא. אני שואל את עצמי האם המגבלה הזאת תלך ותיעלם עם הזמן והתשובה היא כן. האם מצאתי בצילומים או בתיאור הניתוח או בתיאור התלונה איזה שהוא גורם שמכתיב שההגבלה נוצרה ותישאר כל הזמן, התשובה היא לא. לכן אני מפעיל שיקול דעת ומגדיר את ההגבלה הזו כקלה וקובע 5% נכות. אני מסכים שאם לוקחים את התקנה ואת התוצאה ומתעלמים מכל מה שאמרתי, אז צריך לקבוע 20% אבל זה אבסורד גדול מאוד, כיוון שלדוגמא 20% נכות קובעים לאדם שהחליפו לו מפרק ירך. אז אתה רוצה להשוות את הנכות שיש לו לאדם כזה? אני חייב להפעיל שיקול דעת רפואי" (עמ' 11 לפרו' שו' 21-28). ז. לשאלה מתי ההגבלה שיש לתובע תעלם השיב: "קשה לקצוב את זה בזמן. זה יכול להיות שנה שנתיים" (עמ' 12 לפרו' שו' 5-6). הוסיף וציין המומחה כי "אני אומר בוודאות שהיא תעלם... התובע סבל משבר ללא תזוזה בסמיכות למפרק הירך. הוא עבר את הניתוח בפרוצדורה הכי קלה שאנו יודעים, שזה החדרת מסמרים דרך העור מבלי לפתוח את הרקמה, מבלי לפתוח את מפרק הירך, ופשוט קיבוע השבר כדי שהוא לא יזוז, כי הוא בעמדה מצוינת, וככה זה נגמר" (עמ' 12 לפרו' שו' 9-14). לשאלה מדוע לא ציין בחוות הדעת שההגבלה של התובע תיעלם השיב: "לא יודע. אין לי תשובה על זה" (עמ' 12 לפרו' שו' 4). ח. לשאלה כמה נכות היה נותן לתובע אם מסתבר לו בעוד כחמש שנים שהמגבלה שנותרה לו בסיבוב הפנימי תישאר קבועה, השיב שהיה נותן לו 10% נכות בהסתמך על סעיף 35 לתקנות הנכות. ט. מדגיש המומחה כי במקרה דנן הוא לא היה יכול ללכת לפי סעיף 48(1) לתקנות הנכות העוסק בפרק הירך, כיוון שהשבר לא היה במפרק הירך. היינו מפרק הירך כלל לא היה מעורב בפגיעה האמורה. מדובר רק בשבר הסמוך למפרק הירך (עמ' 12 לפרו' שו' 21-28). י. דלדול שרירי השוק והירך אצל התובע הוא קל ביותר, כשחלק ממנו יכול להיות אפילו בתחום הטעות של עצם המדידה, כיוון שמודדים עם מטר בד (עמ' 13 לפרו' שו' 1-4). בכל מקרה ההגבלה הנטענת של התובע אין לה שום בסיס אורגני, של פגיעה במבנה, שמונע את הסיבוב הפנימי. לכן קבע לו נכות מינימאלית (עמ' 13 לפרו' שו' 6-7). יא. הוסיף המומחה כי כשכתב את חוות דעתו התחושה שלו היתה שנכותו של התובע היא אפס אחוזים. יחד עם זאת היות והוא נפגע, עבר ניתוח, וסבל מכאב רצה לתת לו אחוזי נכות מסויימים (עמ' 13 לפרו' שו' 27-29). 27. כשאני בוחן את חוות הדעת הרפואיות שבפניי, מטעם התובע מחד ומטעם הנתבעים מאידך, כשמנגד חוות דעתו של ד"ר ליברטי, מומחה בית המשפט, מצאתי לנכון להעמיד את נכותו הרפואית של התובע על שיעור של 10%, תוך סטייה מחוות דעתו של ד"ר ליברטי, מומחה בית המשפט. 28. נאמר לא אחת בפסיקה אודות עד מומחה מטעם ביהמ"ש, ובכלל זה מומחה רפואי, כדלקמן: א. מומחה מטעם ביהמ"ש כמוהו ככל עד, ולביהמ"ש מסור שיקול הדעת האם להסתמך על חוות דעתו, או לדחותה, כולה או חלקה. ב. ההכרעה הסופית בכל המחלוקות הקיימות בין הצדדים, לרבות במחלוקות הרפואיות, מסורה לידי ביהמ"ש, גם כאשר משמעות הדבר סטיה ממסקנותיו של המומחה מטעם ביהמ"ש. ג. יחד עם זאת, ככלל ובהעדר טעות בולטת בחוו"ד המומחה שמונה ע"י ביהמ"ש, ובהעדר נימוקים כבדי משקל, הנטיה היא שלא לסטות מחוות דעתו של המומחה האמור. ראה לעניין זה: ע"א 7617/07, יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (). ע"א 2160/90, רז נ' לאף, פד"י מז(5), 170. ע"א 3056/99, שטרן נ' המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא, פד"י נו(ד), 936, 949. 29. במקרה הנדון שוכנעתי, לאחר ששמעתי את חקירתו הנגדית של ד"ר ליברטי, כי יש אפשרות קרובה שלא נתן משקל מספיק לעובדה כי ההגבלה אצל התובע בסיבוב הפנימי של מפרק שמאל, תיוותר לו לצמיתות. אבהיר את דבריי: ד"ר ליברטי מצא מגבלה של 25 מעלות בסיבוב הפנימי של פרק ירך שמאל. ד"ר ליברטי בדק את התובע ביום 9.10.12 (כפי שמצוין בעמ' 2 לחווה"ד), כשלוש שנים וחצי לאחר יום התאונה. מגבלה שנותרת אצל נפגע כשלוש שנים וחצי לאחר התאונה, לטעמי הסיכוי כי תיוותר לצמיתות הוא מעבר ל-51% הנדרשים על פי מאזן ההסתברות שבמשפט אזרחי. אמנם ד"ר ליברטי בחקירתו הנגדית סבר שהמגבלה תיעלם, אך באותה נשימה קבע כי היא תיעלם רק בעתיד, בפרק זמן שלא ידע להגדיר, האם שנה או שנתיים (ראה סע' 26 (ז) לעיל). לא זו אף זו, בחוות דעתו לא ציין ד"ר ליברטי את אפשרות היעלמות המגבלה בעתיד, מבלי שהיה לו הסבר להשמטה זו, על אף חשיבות העניין (ראה סעיף 26 (ז) לעיל). בנסיבות אלה יש להעדיף את ההנחה הסבירה שמגבלה שלא נעלמה תוך שלוש שנים וחצי מיום הפציעה, סביר כי לא תיעלם גם בעוד שנה או שנתיים. בכל מקרה קיים ספק בנדון, וספק זה צריך לפעול לטעמי לטובת הנפגע, ובמקרה דנן לטובת התובע. במילים אחרות, סבורני כי בנקודה זו טעה ד"ר ליברטי כשלא הניח לטובת התובע, שהמגבלה שנותרה בו, תיוותר לצמיתות. לכן החלטתי לסטות בנקודה זו מהאמור בחוות דעתו של ד"ר ליברטי. 30. מדוע אם כן קבעתי את נכותו הצמיתה של התובע על 10%? קבעתי זאת בהסתמך על עדותו של ד"ר ליברטי, כי אם היה מסתבר לו בעוד כחמש שנים שהמגבלה שנותרה לתובע בסיבוב הפנימי תישאר קבועה, הוא היה נותן לו 10 אחוזי נכות על פי סעיף 35 לתקנות הנכות (הכוונה לתקנה 35(1)(ב) העוסקת בהשפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות) - (ראה סע' 26(ח) לעיל). 31. חיזוק למסקנה או קביעה זו ניתן למצוא בקביעת ועדת המל"ל, שהעניקה לתובע 10% נכות לצמיתות בהסתמך על תקנה 35(1)(ב) לתקנות הנכות (ראה סעיף 24 לעיל). 32. לא שוכנעתי מטיעוני התובע בסיכומיו כי מגיעים לו 20% נכות בגין המגבלה שנותרה לו בסיבוב הפנימי במפרק ירך שמאל בהסתמך על תקנה 48 לתקנות הנכות. בנדון שוכנעתי יותר מקביעתו של ד"ר ליברטי שלא ניתן לעשות שימוש בסעיף זה של התקנות, שכן סעיף זה עוסק בפרק הירך, כפי שמעידה עליו כותרתו, בעוד אשר הפגיעה דנן לא היתה בפרק הירך אלא בסמוך לו (ראה סע' 26 (ט) לעיל). לכן בחר המומחה ליברטי להסתמך בנדון על סעיף 35 לתקנות הנכות, כפי שעשו גם מומחי הצדדים (ד"ר לוינקופף וד"ר ביאליק), וכפי שגם עשתה הועדה הרפואית מטעם המל"ל. 33. לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע היא בשיעור של 10%. נכות תפקודית 34. היות וקיימת מגבלה מסוימת בתנועות במפרק ירך שמאל אצל התובע, המשפיעה השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות (סע' 35(1)(ב) לתקנות הנכות), שגם מלווה בכאב בעת הליכה (כפי שגם סבר ד"ר ביאליק בחוות דעתו, המומחה מטעם הנתבעים, שנתן לתובע 5 אחוזי נכות עקב כאב בזמן תנועות, שלטעמו משפיע על כושר הפעולה הכללי של התובע), סבורני כי הנכות התפקודית של התובע שקולה לנכות הרפואית. קרי - 10 אחוזים. נדגיש את שציין התובע בתצהירו (ת/2) כי עבודתו כרכז אכלוס במשרד השיכון, מחייבת ניידות רבה, עלייה וירידה במדרגות וסיור באתרי בנייה ושיפוצים (סע' 10). כאמור, המגבלה של התובע בצירוף הכאב, מצדיקים הענקת 10 אחוזי נכות תפקודיים. השכר הקובע 35. טוען התובע בסיכומיו כי שכרו החודשי הממוצע עובר לתאונה, משוערך לימים אלו, הינו סך של 10,334 ₪. 36. כשמסתכלים על השכר הרבע השנתי של המל"ל (ומסמכי מל"ל צורפו לתיק המוצגים מטעם הנתבעים), נמצא כי שכרו הממוצע עובר לתאונה הינו בשיעור של 9,685 ₪, דומה למה שציין התובע בסיכומיו. 37. בכל מקרה לא ראיתי התייחסות לשכר הקובע בסיכומי הנתבעים, ולכן אני מקבל את השכר לו טוען התובע בסיכומיו, בשיעור של 10,334 ₪, כשכר הקובע לצורכי חישובי פסק הדין נכון ליום מתן פסק הדין. נזקי התובע כאב וסבל 38. בהתחשב בעובדה כי התובע נאלץ לעבור ניתוח ואף היה מאושפז תקופה של 6 ימים (עד ליום 1.5.09), תוך הגבלה משמעותית וכאבים תקופה של מספר חודשים, סבורני כי סכום כאב וסבל בשיעור של 65,000 ₪ יהווה פיצוי הולם לראש נזק זה. הפסד שכר לעבר 39. טוען התובע בסעיף 10 לתצהירו כי כתוצאה מהתאונה לא היה מסוגל לעבוד במשך 11 חודשים (צרף כנספח ז' תעודות מחלה). הוא שב לעבודה בחודש אפריל 2010 לעבודה משרדית למשך 4 שעות לתקופה של 12 חודשים (1/4/10 - 1/4/11) בהתאם לאישור רופא תעסוקה. רק בחודש מאי 2011 חזר לעבודה בת 8 שעות תוך הגבלה בתפקוד. 40. עוד טוען התובע בתצהיר עדותו הראשית (סע' 15 לת/2) כי בתקופות אי הכושר המלא והחלקי שלו ניצל 291 ימי מחלה. התובע גם חזר על כך בעמ' 3 לסיכומיו. 41. לעומת התובע, טוענים הנתבעים בסיכומיהם כי לתובע לא נגרמו כל הפסדי שכר שהם לעבר. התובע המשיך לקבל שכר מלא לאורך כל התקופה הנטענת של חופשת מחלה. בנדון אף מפנים הנתבעים לתיק המוצגים מטעמם, לנספח נ/2, ממנו עולה כי כל תשלומי דמי הפגיעה שולמו במישרין למעביד על ידי המל"ל, בעוד שהמעביד שילם את שכרו של התובע באופן מלא. עוד מציינים הנתבעים בסיכומיהם כי העובדה שהתובע מציין כי ניצל ימי מחלה אשר עמדו לזכותו בתקופות אי הכושר המלא והחלקי, מלמדת כי אכן שכרו המלא שולם על ידי המעביד, אך על חשבון ימי המחלה. 42. בשקלול טענות הצדדים סבורני כי התובע זכאי לפיצוי בגין ראש הנזק של הפסד השכר לעבר, בעבור 291 ימי המחלה שניצל בתקופות אי הכושר המלא והחלקי. התובע לא צירף אישור מהמעביד אודות ההפסד שנגרם לו בגין ניצול ימי המחלה, שכן אין זה ברור מאליו כי יום מחלה שווה ליום עבודה לצורך פדיון ימי מחלה, ועובדה זו מצריכה הוכחה. יחד עם זאת, היות ומדובר בכמות נכבדה של ימי מחלה, והתובע (יליד שנת 1995 וכיום כבן 58 שנים), צפוי לעבוד עוד כתשע שנות עבודה, אעריך, על דרך ה"אומדנה דדיינא" כל יום מחלה כשווה ערך ל-75% שווי יום עבודה. על כן בעבור 291 ימי מחלה זכאי התובע לקבל פיצוי בשיעור של 75,180 ₪, לפי חישוב כדלקמן: 10334/30X 291X 75%. (כמובן שבסופו של פיצוי גם יש לנכות תשלומי מל"ל באופן מלא,כפי שאורה להלן). אובדן כושר השתכרות לעתיד 43. התובע ממשיך לעבוד אצל אותו מעביד (משרד הבינוי והשיכון) באותו תפקיד ובאותו שכר (לא הוכח לי אחרת על ידי התובע, וגם לא נטען אחרת על ידו, גם לא בסיכומיו). 44. לתובע, שכאמור כיום הוא כבן 58 שנים (וליתר דיוק הוא יליד 26.10.1955) נותרו כ-9 שנות עבודה עד הפרישה לפנסיה. 45. אמנם קבעתי לעיל כי לתובע נכות תפקודית בשיעור של 10%, אך השפעתה על כושר עבודתו או כושר השתכרותו במקום העבודה הנוכחי פחותה ממלוא שיעורה. הראייה - התובע ממשיך לעבוד באותו תפקיד ובאותו היקף משרה מאז התאונה ועד היום, על אף שחלפו כ-5 שנים מיום התאונה. לכן לטעמי יש לקבוע, לצורך חישוב אובדן כושר ההשתכרות בעתיד (שמא בכל אופן יפוטר או יתפטר התובע ממקום עבודתו הנוכחי ויתקשה למצוא מקום עבודה אחר עקב פציעתו ונכותו בעקבותיה בתאונה נשוא תובענה זו), בשיעור של 75% מתוך נכותו התפקודית. 46. חישוב אריתמטי ילמדנו כי יש לפצות את התובע בגין ראש הנזק האמור של אובדן כושר השתכרות לעתיד, סך של 71,300 ₪ (מעוגל כלפי מעלה), לפי חישוב כדלקמן: 10,334 X 10% X 92 X 75%. 47. לא הוכחו לי ראשי נזקים נוספים נטענים על ידי התובע של עזרת צד ג' לעתיד ו/או ניידות. ודוק - התובע בסיכומיו לא ביקש פיצוי בגין הוצאות כלשהן ואף לא בגין עזרת צד ג' לעבר אלא רק לעתיד. כל אלה לא הוכחו לי על ידי התובע, לרבות ניידות. סיכום נזקי התובע 48. לאור האמור לעיל, סיכום נזקי התובע הוא כדלקמן, נכון ליום מתן פסק הדין: כאב וסבל - 65,000 ₪. הפסד שכר לעבר - 75,180 ₪. אובדן כושר השתכרות לעתיד - 71,300 ₪. סה"כ 211,480 ₪ 49. היות וייחסנו לתובע לעיל 20% רשלנות תורמת יש לומר כי נזקיו המוכחים הם סך של 169,184 ₪, נכון ליום מתן פסק הדין. 50. מסכום נזקיו המפורטים בסעיף 59 לעיל יש לנכות תשלומי מל"ל (דמי פגיעה, תשלומי נכות ומענק נכות), שקיבל בגין התאונה הנדונה מהמל"ל (מחלקת נפגעי עבודה), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלומם ועד יום הניכוי בפועל. בנדון צרפו הנתבעים לתיק המוצגים מטעמם מסמכי מל"ל מהם ניתן ללמוד על הניכויים האמורים. בסיכומיהם טענו הנתבעים כי שווים המוערך של תגמולי המל"ל הוא 131,472 ₪, אך לצורכי חישוב, ככל שיהיה בכך צורך, יש לבדוק נתון זה פעם נוספת. סוף דבר 51. כאמור, דין התביעה להידחות בהעדר הוכחת נסיבותיה הנטענים כמצוין בסעיף 18 לעיל. 52. לפנים משורת הדין, החלטתי לא לעשות צו להוצאות, בעיקר תוך התחשבות בפציעתו של התובע בתאונת העבודה הנדונה ומגבלותיו בעקבותיה. נזקי גוףבניה