פסק דין הצהרתי לגבי מיטלטלין שפורטו בדו"ח לשלטונות מס ההכנסה (טופס י"א)

פסק דין הצהרתי כי המיטלטלין והציוד, שפורטו בדו"ח שלה לשלטונות מס ההכנסה (טופס י"א), ואשר מצויים באולם האירועים "הטירה בגעש" ובמשרדיה (להלן: המיטלטלין), שייכים למבקשת בלבד. המשיבה המהותית היא מדינת ישראל-המרכז לגביית קנסות (להלן: המשיבה), והמשיבה הפורמלית היא חב' הטירה גני אירועים בע"מ (להלן: החייבת). המבקשת הגישה את התובענה, לאחר שהמשיבה ביקשה להיפרע באמצעות המיטלטלין חוב בגין קנסות, אשר הושתו על החייבת ולא שולמו. הקנסות הושתו על החייבת בגין העסקת עובדים זרים שלא כחוק, על פי דו"חות של פקחי משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה (להלן: משרד התמ"ת; הפקחים), משנת 2004. הקנסות על פי הדו"חות הללו הושתו בשנים 2005 - 2006, וסכומם - 95,000 ₪. 2. המבקשת טוענת כי היא זו שמפעילה את גן האירועים במקום משנת 2,000. לטענתה, החייבת - ששמה דומה לשם המבקשת - היא חברת מדף שהוקמה בשנת 2003, אך מעולם לא היתה פעילה ולא נרשמה אצל רשויות המס (עדות רואה החשבון של המבקשת, בעמ' 1 לפר'). בהתאם לכך, טוענת המבקשת כי במועדים שבהם הוגשו כנגד החייבת הדו"חות בגין העסקת העובדים הזרים, לא פעלה החייבת כלל בגן האירועים, אלא רק המבקשת. המבקשת טענה כי אינה יודעת מדוע הוגשו אותם דו"חות כנגד החייבת, אך על כל פנים, המבקשת היא אישיות משפטית נפרדת, שאינה חבה בחובותיה של החייבת, ועל כן אין המשיבה יכולה לגבות את סכומי הקנסות באמצעות המיטלטלין ששייכים למבקשת. 3. לאחר דיון קצר במעמד הצדדים, הוריתי למשיבה לאתר את הדו"חות המקוריים של הפקחים ולברר מדוע נרשמו לחובת החייבת, ולא לחובת המבקשת. 4. בתגובתה מסרה ב"כ המשיבה כי אין ניתן לאתר כיום את הפקחים, כיוון שאינם עובדים עוד בשירות המדינה, אך חלף זאת צירפה הודעות שנגבו על ידי הפקחים מבעלי תפקידים שנכחו בגן האירועים בעת הביקורות שערכו הפקחים. הודעה אחת, מיום 10.2.04, נגבתה ממר אלמוג אטיאס, שהציג עצמו כ"מנהל שכיר בחברת הטירה גני אירועים בע"מ, קיבוץ געש, שבעליה ניסים בן נון ויעקב עובדיה". מר אטיאס הציג, איפוא, את עצמו כמנהל בחייבת, ובהודעתו נרשם שם העסק: הטירה גני אירועים בע"מ, שהוא שמה של החייבת, ונרשם אף מספר ה-ח.פ שלה. ההודעה השנייה, מיום 23.6.04, נגבתה ממר יעקב עובדיה, שהוא בעל 100% של מניות החייבת ו- 45% של מניות המבקשת ורשום אצל רשם החברות כמנהל היחיד של החייבת ואף כמנהל של המבקשת, ביחד עם מנהל נוסף, ניסים בן נון (כך, על פי פלטי רשם החברות שצורפו לתגובת המשיבה). גם בהודעתו של מר עובדיה נרשם שם העסק: הטירה גני אירועים בע"מ, שהוא שמה של החייבת, ונרשם אף מספר ה-ח.פ שלה, ומר עובדיה הציג עצמו כ"בעלים של גן האירועים הטירה בגעש". מההודעות הללו עולה, איפוא, כי שני המנהלים שנכחו בגן האירועים בעת ביקורות הפקחים, מסרו את שמה של החייבת כ"שם העסק" שנרשם בהודעות שנחתמו על ידם, ומר אטיאס אף מסר בגוף הודעתו כי הוא מנהל שכיר בחייבת. בכך יש, על פני הדברים, כדי להסביר מדוע נרשמו הדוח"ות על שם החייבת. 5. ב"כ המשיבה טוענת כי מהודעותיהם של שני המנהלים הללו עולה אחת משתיים: או שהחייבת היא שהפעילה את גן האירועים במועדי הביקורות, בניגוד לעדותו של רואה החשבון מטעם המבקשת; או ששני המנהלים האמורים הוליכו שולל את הפקחים, כשנקבו בשמה של החייבת (ולא בשמה של המבקשת), כ"שם העסק", שהעסיק את העובדים הזרים ללא היתר. ב"כ המשיבה טוענת כי אם התקיימה האפשרות השנייה, אזי המנהלים עשו כן במתכוון, על מנת שהמבקשת תוכל לחמוק מתשלום הקנסות בגין העבירות של העסקת עובדים זרים ללא היתר. הם הצהירו לפני הפקחים כי הם מנהלים, או בעלים ומנהלים, של חברה, אשר ידעו שהיא שוכנת "על המדף" בלבד, ואינה פעילה, וזאת על מנת לאפשר למבקשת - אשר לטענתה היא היתה החברה הפעילה בגן האירועים - להסתתר מאחורי מעשה הטעייה זה. ב"כ המשיבה הצביעה על כך שמר יעקב עובדיה הוא בעל מניות ומנהל הן במבקשת והן בחייבת, ושתיהן פועלות באותו מקום (גן האירועים בגעש). לעניין זה יצויין כי לתובענה דנן צורף תצהיר של מר יעקב עובדיה, ובו הצהיר כי הוא "הבעלים ומנהל" של המבקשת, וכי החייבת היא חברה בלתי פעילה, ש"אין לה כל קשר" לפעילותה של המבקשת (בתצהירו לא ציין מר עובדיה, ולו למען גילוי נאות, כי הוא בעל המניות היחיד והמנהל היחיד גם של החייבת). על כל פנים, אם אין כל קשר בין החייבת לבין המבקשת, מדוע מסר מר עובדיה את שמה של החייבת כ"שם העסק", בעת הביקורות של הפקחים? עוד טענה ב"כ המשיבה כי המבקשת לא צירפה לתובענה חשבוניות או כל אסמכתא אחרת, על מנת להוכיח כי המיטלטלין נרכשו על ידה, ולא על ידי החייבת. על פי כל אלה טוענת ב"כ המשיבה כי המבקשת לא הרימה את נטל הראייה שעליה, להוכיח כי המיטלטלין שייכים לה, ולא לחייבת. 6. בתגובה מטעם המשיבה הועלו שני נושאים נוספים: א. טענת-סף כי ביהמ"ש אינו מוסמך - במסגרת הליך התובענה דנן - להיזקק ל"תקיפה" של הקנסות המינהליים שהושתו על החייבת על פי חוק העבירות המינהליות, התשמ"ו - 1985. טענה זו אינה ממין העניין, כיוון שהמבקשת לא ביקשה לתקוף את הקנסות לגופם. טענתה היחידה היא כי המיטלטלין שייכים לה, ולא לחייבת, ועל כן אין המדינה יכולה להיפרע מהם בגין הקנסות שהושתו על החייבת. הוא הדין בטענת המשיבה, כי המבקשת אינה יכולה לבקש כעת לעיין בחומר חקירה, לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982; כיוון שהמבקשת לא ביקשה זאת. הצורך לברר מדוע הושתו הקנסות על החייבת נוצר מתוך טענתה של המבקשת כי היא, ולא החייבת, היתה החברה שהפעילה את גן האירועים במועדי הדו"חות של הפקחים. ב. הנושא השני הנוסף בתגובת המשיבה נסב על התיישנות העבירות. המשיבה טענה כי הקנסות בגין העבירות של העסקת העובדים הזרים הושתו על החייבת על פי סעיף 8 לחוק העבירות המינהליות, התשמ"ו - 1985, וכי אין חלה בעניין זה התיישנות, כיוון שבעת השתת הקנסות על ידי משרד התמ"ת טרם חלפו חמש שנים ממועדי הביצוע של העבירות (מדובר בעבירות מסוג עוון, שתקופת ההתיישנות לגביהן היא בת חמש שנים, לפי סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982). יש אמנם הפרש-זמן ניכר למדי בין המועדים של דו"חות המפקחים לבין הטלת הקנס על ידי משרד התמ"ת, אך על פי טיעונה של המשיבה אין הוא חורג מעבר לתקופת ההתיישנות של העבירות. אולם טענתה של המבקשת בעניין ההתיישנות לא נסבה על הקנסות שהושתו על החייבת. בעניין זה אין ב"כ המבקשת חולקת על כך שהקנסות הושתו על החייבת לפני שהעבירות התיישנו. טענתה היא כי ככל שהמשיבה מבקשת להטיל קנסות אלה - כיום - על המבקשת, אזי חלה התיישנות על העבירות, שנעברו בשנים 2003 - 2004, ואין ניתן כיום להשית את הקנסות בגינן על המבקשת (סעיף 18 לתגובתה של ב"כ המבקשת על תגובת המשיבה). 7. בתגובתה של ב"כ המבקשת על תגובת המשיבה נטען, בין היתר, כי אין בהודעות של מר עובדיה ושל מר אטיאס, שנגבו על ידי הפקחים, כדי להוכיח שהחייבת היא שהיתה החברה שניהלה את גן האירועים אותה עת. ב"כ המבקשת מסתמכת על עדותו של רואה החשבון ועל תצהירו של מר עובדיה, שצורף לתובענה, אשר גם בו נאמר שהחייבת לא היתה חברה פעילה. ב"כ המבקשת טוענת כי אין בהודעות שמסרו ה"ה עובדיה ואטיאס לפקחים כדי להפריך דברים אלה וכדי להראות כי החייבת כן היתה החברה הפעילה שניהלה את גן האירועים במועד של ביקורות הפקחים. כנגד טיעון זה עומדת טענתה של המשיבה, כי אם אמנם לא החייבת היא שניהלה את גן האירועים אותה עת, אלא המבקשת - אזי ה"ה עובדיה ואטיאס הטעו את המפקחים במתכוון, לגבי שם החברה (האישיות המשפטית) הנכונה, וגרמו להם לרשום בהודעותיהם את שמה של החייבת, במקום את שמה של המבקשת; ובנסיבות כאלה אין המבקשת יכולה לחסות תחת הטעייה זו. לגבי מר אלמוג אטיאס טוענת ב"כ המבקשת כי "לא ברור מי הוא אותו אלמוג אטיאס ועד כמה היה מודע לדקויות הקשורות לשמה של החברה" (בסעיף 11 לתגובה). טענה זו תמוהה, כיוון שמר אטיאס הציג עצמו, בהודעתו, כמנהל שכיר בחייבת, מזה שנתיים. חזקה על מר עובדיה, המצהיר מטעם המבקשת - שמשמש אף כיום בעלים ומנהל במבקשת, והוא אף הבעלים והמנהל היחיד של החייבת - כי הוא יודע היטב מי הוא מר אטיאס. כפי שצויין, מר אטיאס נקב בשמה המלא של החייבת, לא רק לצורך רישום "שם העסק" בפרטים שבראש טופס הודעתו, אלא אף בגוף העדות שמסר, שם חזר על שמה המלא של החייבת: "הטירה גני אירועים בע"מ". ניתן להניח כי אדם שמשמש כשנתיים בתפקיד של מנהל, אף אם שכיר, יודע מה שם החברה שהוא משמש מנהלה. זאת ועוד, מצופה היה כי טענה עובדתית כמו "לא ברור כלל מי הוא אותו אלמוג אטיאס"... תיתמך בתצהיר של מר עובדיה - שמשמש כאז כן היום בעל מניות ומנהל בשתי החברות - אך לא הומצא תצהיר שבו מצהיר מר עובדיה כי אינו יודע מי הוא אותו אלמוג אטיאס. ב"כ המשיבה טענה לעניין זה (בתגובה-לתגובה שהגישה), כי אם אמנם טעה מר אטיאס ב"דקויות" שקשורות לשם החברה, אזי היה על המבקשת לתקן טעות זו ולבקש ממשרד התמ"ת לשנות את שם החברה הנקנסת משם החייבת לשם המבקשת. ב"כ המשיבה טוענת כי המבקשת נהגה בחוסר תום לב: לנוכח הדימיון בין שמותיהן של שתי החברות, הכתובת האחת של שתיהן, ואף הזהות בפרסונות שמאחוריהן - היה על המבקשת להעמיד את משרד התמ"ת, סמוך לאחר הטלת הקנסות, על הטעות בזהות החברה הנקנסת. משחדלה המבקשת מעשות כן, טוענת המשיבה כי בחלוף השנים, אין לקבל כיום טענה זו של המבקשת. 8. עוד טוענת ב"כ המבקשת כי טופס י"א, רשימת הציוד של המבקשת, שהוגש לשלטונות מס ההכנסה, הוא הראייה הטובה ביותר לבעלותה של המבקשת במיטלטלין. בטיעון זה אין רבותא, כיוון שמדובר בטופס י"א לשנת 2010. גם אם בשנה זו היתה המבקשת בעלת המיטלטלין, וגם אם אמנם רכשה אותם מספר שנים קודם לכן - כפי שביקשה להראות בקבלות שצורפו לתגובתה, אם כי הללו אינן חד משמעיות - אזי אין בכך כדי לשלול את היותה של החייבת מפעילת גן האירועים בשנת 2004, ואף אין בכך מענה לטענה החלופית של המשיבה בדבר ההשלכות שצריכות להיות לעובדה ששני המנהלים, בהודעות שמסרו לפקחים, הטעו אותם, בכך שמסרו את שם החייבת במקום את שם המבקשת, כחברה בעלת העסק של גן האירועים. 9. בתגובה-לתגובה מטעם המשיבה נטען כי המבקשת ידעה על הקנסות שהושתו על החייבת. ה"רציו" שבבסיס טענה זו הוא כי מנהל המבקשת, מר יעקב עובדיה, הוא האדם שעומד הן מאחורי האישיות המשפטית של המבקשת והן מאחורי זו של החייבת. החייבת התעלמה מהקנסות, לאורך השנים. לא היתה כל פנייה ממנה בטענה כנגד הקנסות הללו או בבקשה לבטלם, ואף לא בבקשה לשנות את שם החברה הנקנסת, מהטעם שהחברה שפעלה במקום במועדי הדו"חות היתה המבקשת ולא החייבת. רק לאחר שהמשיבה - באמצעות המרכז לגביית קנסות - נקטה הליכי גבייה כנגד המיטלטלין, רק אז "התעוררה" המבקשת וביקשה פסק דין הצהרתי כי המיטלטלין שייכים לה, ולא לחייבת. המבקשת טוענת כי יש פגם בכך שחלף זמן לא קצר ממועדי הדו"חות ועד מועדי הטלת הקנסות על ידי משרד התמ"ת. מנגד טוענת המשיבה כי ב"שתיקה" לאורך כשש שנים (ממועד הטלת הקנסות עד הגשת התובענה דנן), גרמה לה המבקשת נזק ראייתי, כיוון שכיום אין ניתן לאתר את הפקחים וכן מסמכים ומידע רלבנטי, שהיו יכולים לתמוך בטענת המבקשת או לשלול אותה. 10. לאחר שהתקבל חומר התגובה משני הצדדים, אפשרתי להם לבקש לקיים דיון נוסף (החלטתי מיום 24.4.13), אך איש מהצדדים לא ביקש זאת. התרתי לב"כ המבקשת, לבקשתה, להמציא תגובה קצרה נוספת, בכתב. בתגובה זו טענה ב"כ המבקשת כי לא נסתרה עדותו של רואה החשבון של המבקשת, ולפיה החייבת היא חברת מדף, שמעולם לא היתה פעילה, ולא נסתר הרשום בטופס י"א של המבקשת בדבר בעלותה במיטלטלין. ב"כ המבקשת הלינה על התנהלותה הרשלנית של המדינה, בכך שהטילה את הקנסות על חברה שלא היתה פעילה כלל, וזאת - רק כשנתיים לאחר ביצוע העבירות, ושנים מספר לאחר מכן מבקשת היא להיפרע ממיטלטליה של המבקשת, שאינה החייבת בקנסות. ב"כ המבקשת טוענת כי המבקשת לא ידעה על הטלת הקנסות על החייבת, וכי הדבר נודע לה לראשונה רק עם נקיטת הליכי הגבייה כלפי המיטלטלין, על ידי המשיבה. 11. לשאלה: מדוע הושתו הקנסות על החייבת, ולא על המבקשת, ניתנה תשובה מספקת בהודעותיהם של ה"ה עובדיה ואטיאס לפני הפקחים, כפי שפורט לעיל. לא השתכנעתי מטענת ב"כ המבקשת, כי המבקשת לא ידעה כלל על הטלתם של הקנסות הללו על החייבת. מר עובדיה הוא הבעלים והמנהל של שתי החברות הללו, ששוכנות באותה כתובת. מר עובדיה ידע היטב על הדו"חות שהוגשו על ידי הפקחים בגין העסקת העובדים הזרים ללא היתר, לאחר שנחקר בעניין זה. מר עובדיה (ואף מר אטיאס), ששניהם נחקרו על ידי הפקחים ומסרו בפניהם הודעות, היו מודעים גם לכך ששם החברה בעלת העסק - ששניהם מסרו לפקחים - היה שמה של החייבת ולא שמה של המבקשת. שמה של החייבת כמפעילת העסק נמסר על ידי השניים במפורש, ובהודעותיהם צויין אף מספר ה-ח.פ של החייבת (כפי שהוא מופיע גם בפלט רשם החברות שצורף לתגובת המשיבה). לא היה כאן, איפוא, בלבול או טעות, אלא זיהוי ברור וספציפי של החייבת - ולא המבקשת - כמפעילת העסק. מהחומר שלפני עולה כי זו היתה הסיבה לכך ששמה של החייבת, ולא של המבקשת, נרשם על ידי הפקחים כשם החברה מפעילת העסק. המבקשת טוענת כי היא זו שהפעילה את גן האירועים, עוד משנת 2000. בשנת 2003 הוקמה החייבת, שבעליה ומנהלה היחיד הוא מר עובדיה, אך לטענת המבקשת - נחה החייבת "על המדף", ומעולם לא היתה פעילה. אם החייבת לא היתה פעילה כלל, אלא חברת-מדף בלבד; ואם החברה שבאמת הפעילה את העסק היתה המבקשת - אזי מדוע מסרו שני המנהלים הללו את שמה ואת פרטיה של החייבת כחברה שמפעילה את גן האירועים במקום? ככל שביקשו אותם מנהלים לאפשר על ידי כך למבקשת לחמוק מתשלום הקנסות הצפויים, בעקבות גילוי ההעסקה של עובדים זרים בעסק ללא היתר, אזי דרך זו לא תצלח. ניתנה למבקשת אפשרות להעיד מטעמה את מר עובדיה, שמשמש גם כיום בעלים ומנהל של המבקשת, וכך יכלה להסביר עניין זה ולשכנע את ביהמ"ש בסיבה שהיתה לו, ואולי גם למנהל השני, מר אטיאס, למסור את שמה של החייבת כמפעילת העסק, למרות שלא היתה פעילה כלל. אולם המבקשת בחרה שלא להעיד את מר עובדיה, וזו בעיני "שתיקה רועמת". עדותו של רואה החשבון של המבקשת, ואף רישום המיטלטלין על שמה של המבקשת בטופס י"א משנת 2010, אין בהם כדי להועיל למבקשת, ללא הסבר משכנע: מדוע מסר מר עובדיה לפקחים את שמה ופרטיה של החייבת, דבר שגרם להם לרשום כך את זהותה של החברה בעלת העסק, בדו"חות שערכו. משבחרה המבקשת שלא להעמיד את מר עובדיה לחקירה נגדית בעניין זה, אזי צודקת ב"כ המשיבה בטענתה כי אין לאפשר למבקשת לחסות תחת רישום שמה של החייבת, בהודעות שמסרו מנהליה לפקחים, כיוון שבכך יצא חוטא נשכר. 12. פסק דין הצהרתי הוא סעד מן הצדק, אשר יש לביהמ"ש שיקול דעת שלא לתיתו, גם אם הראתה המבקשת, לכאורה, כי היא, ולא החייבת, בעלת המיטלטלין: "בית המשפט אינו חייב לתת סעד הצהרתי, אפילו קיימת הזכות או מתקיים המצב, שלכאורה מצדיקים מתן הצהרה, שכן - נקודת המוצא היא, כי הדבר נתון לשיקול דעת בית המשפט, הרשאי לתת דעתו, בגדר שיקוליו, לכללים שנקלטו עם השנים מעקרונות של יושר וצדק" (ע"א 656/79 גרינפלד נ. קירשן ואח', פ"ד ל"ו (2), 309; וראו גם ע"א 132/81 ג'י. בי. טורס בע"מ ואח' נ. חאייק ואח', פ"ד ל"ח (2), 425). בנסיבות שפורטו לעיל, ולנוכח הימנעותה של המבקשת מליתן הסבר למסירת פרטיה של החייבת לפקחים, כחברה שהפעילה את גן האירועים, אני מקבלת את התנגדותה של המשיבה למתן פסק הדין ההצהרתי שהתבקש. 13. אני דוחה איפוא את התובענה. המבקשת תשלם למשיבה הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪. אם לא ישולם הסכום תוך 30 יום, הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. מיסיםמסמכיםמטלטליןמס הכנסהפסק דין הצהרתי