ניכוי השתתפות עצמית אשר אותה היא מחייבת מהלקוח החוכר ממנה רכבים; והאם יש מקום להפחתה בגין הנחת חלפים אותה מקבלת התובעת אצל הגורמים המתקנים את הרכב לאחר התאונה. הנתבעת 2 העבירה לתובעת 1,516 ₪ כסכום שאינו שנוי במחלוקת, וזאת לאחר ניכוי סך 783 ₪ (קרן), כאשר לגביו טוענת התובעת כי נוכה באופן שרירותי וללא כל הצדקה. הנתבעת 2 אכן מודה כי הפחיתה סך 15% מסכום הפיצוי הכולל וזאת בגין הנחת חלפים ובגין השתתפות עצמית, כאמור. מטעם התובעת העידה גב' כרמית שצמן, מנהל התביעות והביטוח. בעדותה סיפרה כי במקרה הנוכחי הלקוח של התובעת הינו משרד הביטחון. במקרים בהם רכב אלבר ניזוק ע"י רכב צד ג' ובאחריותו, אלבר איננה מחייבת את הלקוח בהשתתפות עצמית. במידה, ולאחר 180 ימים טרם הוסדר העניין מול צד ג', לקוח משרד הביטחון מחויב לעיתים בהשתתפות עצמית. בגמר ההליך, ולאחר קבלת התגמול מרכב צד ג' במידה והלקוח אכן חויב בפועל, הלקוח מזוכה. באשר למקרה הספציפי בתיק זה אמרה כי משרד הביטחון לא חויב בהשתתפות עצמית, וכי בדקה זאת עוד לפני הדיון ובפעם האחרונה ביום שלפני הדיון. באופן כללי, כך הוסיפה, וכעניין של מדיניות, במקרים בהם קיבלה התובעת פיצוי מצד ג' ואין מחלוקת לעניין האחריות, הרי שמבחינה אסטרטגית הוחלט שלא מחייבים את הלקוח בהשתתפות עצמית היות וההפרשים עומדים לעתים על עשרות ושקלים בודדים. בהסכם ההתקשרות בין משרד הביטחון לבין אלבר ציי רכב (ר.צ.) בע"מ, אשר הוגש לתיק בית המשפט, נקבע במפורש כי בתאונות שבן מעורב רכב התובעת ואשר האחריות להן היא על צד שלישי ולא על הלקוח (משרד הביטחון), הרי שהלקוח לא יחוייב בהשתתפות עצמית (ראו, למשל, סעיף 14.1.13 להסכם). הדבר עולה בקנה אחד עם עדותה של גב' שצמן ואף תואם את הודעת התובעת מיום 13.9.2011 שצורפה לכתב התביעה כי המחזיק ברכב לא חוייב בהשתתפות עצמית. הנתבעת ויתרה על חקירה נגדית, ומכאן שעדותה של גב' שצמן לא נסתרה ואין סיבה שלא לקבלה. לאור כל האמור לעיל, הוכח במידה הדרושה כי הלקוח לא חוייב על ידי התובעת בהשתתפות עצמית, ומכאן שאין כל בסיס לניכוי שביצעה הנתבעת בגין רכיב זה. באשר להנחת החלפים, צירפה התובעת לכתב התביעה חשבונית תיקון מיום 17.2.11 על סך 1499.14 ₪ (לפני מע"מ). כפי שניתן לראות בחשבונית, בוצעה הפחתה בסך 15% בגין עבודות מוסך. סכום זה תואם את חוות דעתו של השמאי שבדק את רכב התובעת. הנתבעת לא סתרה חשבונית זו אלא טענה באופן כללי לכך כי התובעת מקבלת הנחת חלפים על דרך הכלל. בטענה כללית לא סגי: בעניין זה אין לי אלא להפנות פסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א 30102-09-11 רמי מנצור נ' פרי ירוחם השכרת רכב בע"מ אשר בו טענו המערערים כי המשיבה קיבלה הנחה בעת רכישת החלפים, וכי והנזק שנגרם לה בפועל היה על כן נמוך יותר . ב"כ המערערים הוסיף וטען שם, כי יש לדחות את התביעה לאור העובדה שהמשיבה לא הוכיחה את עלות החלפים, לא המציאה קבלות על עלות תיקון עבודות הפחחות, ולא הוכיחה את עלות שכרו של הפועל מטעמה שביצע את התיקון. בית המשפט שלערעור דן בטענה זו וקבע: "בית המשפט קבע, ובצדק, כי "נוכח קיומה של חוות דעת מטעם התובעת, שנערכה ע"י שמאי מוסמך, שנחקר בבית משפט, אין דרך להתמודד עם טענות אלה, אלא ע"י חוות דעת שמאי נגדית מטעם הנתבעים... בהעדר חוות דעת נגדית מטעם הנתבעות, נשארת חוות דעת של התובעת כראיה יחידה לענין גובה הנזק, ואין בית המשפט רשאי - גם נוכח טענות שיכולות להיות סבירות של בא כוח הנתבעות - לדחות את חוות הדעת רק בגלל אפשרות תיאורטית בדבר חסכון בעלות ע"י תיקון פחחות ע"י עובד התובעת". דברים אלו יפים גם למקרה זה: הנתבעת לא הניחה כל תשתית ראייתית שיש בה כדי לבסס את טענת ההנחה. כידוע, בעל דין במשפט האזרחי הטוען טענה חשובה לעמדתו המשפטית, נושא בנטל השכנוע להוכחת העובדות הנחוצות לביסוס טענתו (ראו: ע"א 357/72 שנסי אביב נ' סוראיה בצלציוני, פ"ד כ"ז (1), 741, בעמ' 744). כך, יכולה היתה הנתבעת לזמן את השמאי ו/או את הגורמים המוסמכים אצל התובעת, או כל עד שעולה בדעתה, למתן עדות בבית המשפט, אך היא נמנעה מלעשות כן. משכך, אין לטענת הנתבעת על מה שתסמוך, ולכן, יש לקבוע כי גם ניכוי הנחת חלפים שביצעה הנתבעת הינו ניכוי שרירותי וחסר כל בסיס. הטענה היחידה שעלתה בסיכומי הנתבעת היא כי אין יריבות בין התובעת לבינה שכן מי שהחכירה את הרכב ללקוח ומי שנשאה בנזק היא חברת אלבר ציי רכב (ר.צ.) בע"מ ולא התובעת. אכן, לא ניתן להתעלם מההבדל בין שתי החברות ואף אם מדובר בחברות קשורות, בצורה כזו או אחרת, עדיין שומה לדייק ולהגיש כתב תביעה שבו זהות התובעת היא הזהות הנכונה. ואולם, נראה לי כי אין בטענה זו כדי להדוף את התביעה, וזאת ממספר טעמים: ראשית, עת שילמה הנתבעת את הסכום שאינו שנוי במחלוקת נראה שהיא עצמה לא דקה פורתא בעניין. הא ראיה שהנתבעת לא העלתה כל טענה לעניין זהות התובעת בכתב ההגנה, והעלאתה עתה היא הרחבת חזית אסורה, בודאי שבשלב הסיכומים. הנתבעת הפנתה לסעיפים 10-11 לכתב ההגנה כאילו יש בהם ללמד על כפירת בזהות התובעת וביריבות מול הנתבעת, אלא שסעיפים אלו אין בהם דבר וחצי דבר לעניין הכפירה כאמור. שנית, כבר הכרעתי לגופו של עניין כי הניכוי שביצעה הנתבעת היה ניכוי חסר בסיס. אם ההבדל הוא רק בזהות התובעת, לא נראה שיש טעם בהגשת תביעה חדשה שרק תכביד על כל הצדדים ועל מערכת המשפט שלא לצורך, ובפרט שבין הצדדים תלויות ועומדות תביעות רבות בהן עולה אותה הטענה. נראה לי בנסיבות המקרה כי מדובר בפגם טכני פרוצדורלי שאין בו כדי להביא לדחיית התביעה מדעיקרא. מאחר והתובעת טענה בסיכומי התשובה כי התובעת היא חברת האם של חברת אלבר ציי רכב (ר.צ) בע"מ, הרי שאין כל מניעה אופרטיבית להורות בסיפת פסק הדין על זהות מקבל התשלום באופן שיהלום את טענת הנתבעת, ובא לציון גואל. למען שלמות התמונה יצוין כי הנתבעת טענה בסיכומיה כי התובעת נמנעה מלהעיד את הנהג על אף קיומה של מחלוקת עובדתית בין הצדדים. לא מצאתי בטענה זו כל ממש, שכן, תשלום שאינו שנוי במחלוקת מצד הנתבעת מלמד כי אין מחלוקת עובדתית המצריכה בירור משפטי לשם קביעת האחריות לתאונה, אחרת לא היתה הנתבעת מתנדבת לשלם כך סתם... סוף דבר: התביעה מתקבלת, ועל כן אני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובעת סך 783 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום 17.2.11, בתוספת אגרת משפט כפי ששולמה, שכר עדות ככל שנפסק ושכ"ט בסך 1,500 ₪. מאחר והצדדים הסכימו כי ההכרעה בתיק זה תחייב גם בתיק 1197-11-11, הרי שבתיק הנוסף, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת 641 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום 1.11.11, בתוספת אגרת משפט כפי ששולמה ושכ"ט בסך 1,500 ₪. הסכומים ישולמו לחברת אלבר ציי רכב (ר.צ) בע"מ. לסיום, אך לא פחות חשוב: בין הצדדים לתיק זה מתנהלות עוד תביעות לא מעטות שבהן עולה אותה מחלוקת. פסק דיני נתון כמובן לערעור, אך ככל שתסכין הנתבעת עם פסק הדין, רצוי שהצדדים יחסכו מבתי המשפט זמן שיפוטי יקר (מאד !!) שיידרש לדיון והכרעה בתביעות האחרות, ויגיעו להסדר כולל שיחסוך זמן וכסף. בהצלחה. חכירהרכבהשתתפות עצמיתלקוחות