בתביעה כספית על סך 100,000 ₪ שהגישה התובעת כנגד הנתבע שהיה בן זוגה בעבר, בגין כספים שלטענתה הלוותה לו ולא השיב לה. תמצית טענות הצדדים על פי כתב התביעה, התובעת ילידת שנת 1972. לטענתה, במהלך שנת 2003 הכירה את הנתבע ויחסיהם הלכו והתהדקו עד שבחודש דצמבר 2003 עבר הנתבע להתגורר עימה ועם שלושת ילדיה הקטינים. התובעת טוענת, כי בשנת 2008 לאחר שנים של היכרות ויחסים קרובים בינה לבין הנתבע, פנה אליה הנתבע וביקש, כי תלווה לו סכום כסף תוך שהוא מבטיח להשיב לה את ההלוואה בתוך תקופה קצרה. אי לכך, בחודש אוגוסט 2008 ובעקבות לחציו של הנתבע והבטחותיו, פנתה התובעת לסניף בנק פועלים ומשכה מחשבונה סך של 80,000 ₪ במזומן. לטענתה, לא מסרה לנתבע את הסכום האמור אלא עד לאחר שהבטיח לה להשיב את הסכום במלואו עד לסוף שנת 2008. אי לכך, הלוותה לנתבע את הסכום ביום 1.8.2008. עוד טענה התובעת, כי בנוסף לסכום האמור, בשלוש הזדמנויות שונות, הלוותה לנתבע סכומים נוספים כדי סכום כולל של 12,000 ₪ וזאת במהלך שנת 2009. לטענתה, גם במהלך השנים 2006-2009, הלוותה לנתבע סכומים קטנים ובכל פעם היה מבטיח, כי ישיב את הסכומים אולם לא עשה כן. לטענתה, הסכומים הקטנים מצטברים ל- 8,000 ₪ נוספים. סך כל הסכומים במצטבר שהלוותה התובעת לנתבע מגיעים ל- 100,000 ₪. לטענת התובעת, בחודש ספטמבר 2009, הפצירה בנתבע שישיב לה את ההלוואות שנטל ממנה, אולם אז הנתבע החליף עורו והחל להתחמק ממנה ואף הפגין כלפיה יחס עוין ותוקפני. התובעת טוענת, כי התנהגות הנתבע כלפיה הביא אותה למצב של אובדן חיים ומחשבות אובדניות והיא ניסתה לשים קץ לחייה ואושפזה בעקבות כך בבית חולים בטבריה במהלך חודש ספטמבר 2009. התובעת המשיכה וציינה, כי היחסים בינה לבין הנתבע הגיעו למשבר גדול עד שביום 13.9.2009, הנתבע נעצר ושוחרר בתנאי מעצר בית ונאסר עליו ליצור כל קשר איתה או להתקרב לדירתה. התובעת עותרת לחייב את הנתבע להשיב לה את הסך של 100,000 ₪ מכוח דיני החוזים ודיני עשיית עושר שלא במשפט. הנתבע מכחיש את טענות התובעת נגדו וטען, כי דין התביעה נגדו להידחות. הנתבע הכחיש, כי התגורר בבית התובעת, אלא ישן בביתה בסופי שבוע אם היה מגיע לבקרה. הנתבע אף הכחיש, כי לקח כסף מהתובעת אלא לטענתו, ההיפך הוא הנכון והוא היה עוזר לה כלכלית ומבצע עבורה קניות של מזון בסופי השבוע בהם היה מגיע לביתה ואף נתן לתובעת מספר פעמים את כרטיס האשראי שברשותו בכדי שתבצע קניות לביתה. הנתבע הכחיש, כי ביקש או לקח הלוואה מהתובעת ולטענתו הצגת אישור משיכת מזומנים מהבנק אין בו די כדי להעיד על מתן הלוואה או שקיבל את אותם מזומנים שמשכה התובעת. הנתבע הוסיף וציין, כי התובעת אמרה לו, כי היא שולחת סכומי כסף גדולים לאחותה שגרה באוקראינה שחולה ואינה עובדת ובנוסף אף עוזרת כלכלית להוריה. הנתבע מאשר, כי נעצר על ידי המשטרה וזאת לאחר שהתובעת הגישה נגדו תלונה, ברם לא הוגש כתב אישום נגדו. הנתבע הוסיף, כי מרגע שבו הודיע לתובעת, כי מבקש לסיים את מערכת היחסים ביניהם, החלה היא במסכת התעללויות והטרדות נגדו לרבות הגשת תלונות כוזבות במשטרה. ראיות הצדדים התובעת הגישה תצהיר מטעמה והנתבע הגיש תצהיר מטעמו. לתצהירים צירפו הצדדים ראיות בכתב. הצדדים נחקרו על תצהיריהם. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה. דיון ומסקנות כאמור, התובעת עותרת לחייב את הנתבע להשיב לה כספים שלטענתה הלוותה לו עת ניהלו מערכת יחסים זוגית. הנתבע מכחיש, כי קיבל כספים מהתובעת. לאחר שקילה ובחינה של העדויות שנשמעו לפני והראיות שהוצגו, אני קובעת שהתובעת לא עמדה בנטל להוכיח את גרסתה ומשכך דין התביעה להידחות. להוכחת תביעתה, צירפה התובעת לתצהיר מטעמה אישור על משיכת מזומן בסך 80,000 ₪ מחשבון בבנק הפועלים. כאמור התובעת טוענת, כי מסרה את הסכום לנתבע ואילו הנתבע מכחיש זאת. מצאתי, כי אין די בהצגת אישור על משיכת כספים על מנת להעיד, כי הכספים בהכרח נמסרו לנתבע. התובעת לא צירפה כל אסמכתא ולא העידה כל עד מטעמה שיתמוך בגרסתה, כי הלוותה את הכספים לנתבע. בין הצדדים לא נערך הסכם הלוואה בכתב. בנסיבות אלו, כאשר עסקינן בגרסה מול גרסה, וכאשר על התובעת הנטל להוכיח תביעתה, ניתן כבר בשלב זה לאמר, כי לא עלה בידה לעמוד בנטל המוטל עליה. זאת ועוד, התובעת ציינה בסעיף 8 לכתב התביעה, כי מסרה לנתבע את הסכום של 80,000 ₪ רק לאחר שהבטיח לה שישיב את הסכום עד סוף שנת 2008. למרות זאת ועל אף שלשיטתה, הוא לא החזיר לה את הסכום, המשיכה לטענתה והלוותה לו סכומים נוספים במהלך שנת 2009 (סעיף 12 לתצהיר). לאור האמור מצאתי את התנהלות התובעת כבלתי סבירה. לתובעת היה כה חשוב לקבל הבטחה מהנתבע, כי ישיב לה את הכסף לפני שהיא נותנת לו אותו ולמרות שהנתבע לא עמד בלוח הזמנים שהתחייב לשיטתה, המשיכה והעבירה לו כספים נוספים. אציין, כי לגבי הכספים הנוספים אף לא צורפה כל אסמכתא, כי הם נמשכו מחשבון הבנק של התובעת ויש בכך כדי לגרוע מנכונות גרסתה. אציין, כי בעדותה לפני מסרה, כי הנתבע אמר שיחזיר לה בכל חודש את ההלוואה שלכאורה קיבל ממנה (עמ' 3 ש' 32) ולמרות שלא החזיר לה את הכספים המשיכה ונתנה לו כספים נוספים לטענתה. בנוסף, התובעת טענה בסעיף 13 לתצהירה, כי במהלך השנים 2006-2009 הלוותה לנתבע סכומים קטנים ובכל פעם, הנתבע הבטיח להשיב את הכספים, אולם לא עשה כן. היינו אף עוד בטרם הלוותה התובעת לנתבע את הסכום של 80,000 ₪ בשנת 2008 ידעה לטענתה, כי הנתבע אינו משיב לה כספים שמלווה לו עוד משנת 2006 ואילך. חרף זאת, המשיכה התובעת והלוותה לו סכום גבוה במיוחד ואף לא טרחה לעגן זאת בהסכם בכתב. התובעת טענה בסעיף 17 לתצהירה, כי הנתבע השפיל אותה וקילל אותה ואף תקף אותה מילולית ופיזית ועל כן ניסתה לשים קץ לחייה ואושפזה בעקבות כך בבית חולים בחודש ספטמבר 2009. התובעת צירפה לתצהירה סיכום אשפוז מיום 8.9.09. מגיליון האשפוז עולה גרסה שונה ולפיה "ביום קבלתה ניסתה לחתוך וורידים בידיים במטרה להתאבד וזאת מאחר והיא חושדת שחברה בוגד בה". בחקירתה, הכחישה התובעת, כי אמרה את הדברים לרופאים (עמ' 4 ש' 7-13). אני מתקשה לקבל שהרופאים כתבו זאת על דעת עצמם ויותר סביר שהתובעת או מי מטעמה מסרו זאת לרופאים, במיוחד שהנתבע אינו מכחיש, כי הכיר אישה אחרת באותה תקופה (סעיף 11 לתצהירו). התובעת העידה, שבבית החולים היו אחותה הקטנה ואימה. התובעת לא זימנה אותן לעדות על מנת שיתמכו בטענתה, כי לא מסרה לרופאים, כי ניסתה להתאבד בגלל חשד שהנתבע בוגד בה אלא בשל יחסו אליה לאחר שביקשה לכאורה את כספה בחזרה. התובעת מסרה בסעיף 20 לתצהירה, כי כתבה מכתב התאבדות בו הסבירה את מעללי הנתבע ואף רשמה במכתב, כי הנתבע חייב לה סכומי כסף אדירים בסביבות 100,000 ₪ ואז היא ניסתה לשים קץ לחייה. התובעת לא הציגה את המכתב האמור שיכול היה אולי לסייע לה, כי בזמן אמת ייחסה את ניסיון ההתאבדות שלה לכך שהנתבע אינו משיב לה את כספה. התובעת נחקרה בעניין זה ומסרה, שהפתק אולי עד היום במשטרה (עמ' 4 ש' 22). התובעת אף לא הראתה, כי עשתה מאמצים על מנת לאתר את אותו מכתב מהמשטרה או מתיק החקירה שנפתח בשעתו וכי ביקשה צו על מנת לקבל את תיק החקירה. בנוסף, התובעת העידה, כי כל ההידרדרות ביחסים בינה לבין הנתבע החלה כאשר התעקשה שהנתבע יחזיר לה את הכסף (סעיף 16 לתצהיר ועמ' 4 ש' 4-6). עדותה זו של התובעת לא הותירה עלי רושם אמין. לשיטתה, אמרה מהתחלה לנתבע, כי מדובר בהלוואה ודרשה ממנו להתחייב להחזיר אותה עד סוף שנת 2008 ועל כן לא ברור, מה אירע דווקא בחודש ספטמבר 2009 יותר משנה לאחר מתן ההלוואה שאז התנהגות הנתבע השתנתה בשל בקשתה, כי יחזיר לה את הכסף, במיוחד שעל פי תצהירה כבר משנת 2006 הלוותה כספים לנתבע אותם לא החזיר לה. כאמור, הנתבע טען בכתב ההגנה, כי התובעת שלחה כספים לאחותה באוקראינה שהיא חולה. התובעת הכחישה זאת וטענה, כי אחותה אינה חולה עכשיו והיא לא שולחת לה יותר כספים (עמ' 5 ש' 5-11). התובעת העידה, כי אימה ואחותה הקטנה מתגוררות בישראל ואף ביקרו אותה בבית חולים. חרף זאת, לא זימנה אותן לעדות על מנת שייתמכו בטענתה, כי אינה מעבירה כספים לאחותה החולה באוקראינה או שהאחות כבר אינה חולה וזאת למרות שהנתבע טוען זאת כהסבר למשיכת הכספים מחשבון התובעת. התובעת מנסה לתמוך גרסתה בכך שהלוותה לנתבע את הכסף בעובדה שבעת שהחלה מערכת היחסים בינה לבין הנתבע, הנתבע היה בן 20 צעיר ממנה בשנים רבות, חסר השכלה אקדמאית ובאותה תקופה בנה את ביתו. משכך, סביר לשיטתה, כי לקח ממנה את הכספים לשם השלמת בניית ביתו, במיוחד שעשה ציפוי אבן טבעית לבית דבר שעולה כסף רב. הנתבע אישר שאכן השקיע כספים בבניית ביתו אולם לקח הלוואות לצורך כך. עוד העיד, כי שיפץ את הבית בשנים 2005 ו- 2006 (עמ' 7 ש' 7-8) וגמר סופית את הבית בשנת 2012 לפני שהתחתן (עמ' 7 ש' 10). לא הוכח לי שהנתבע לקח כספים מהתובעת לשם בניית ביתו. אציין, כי אפילו התובעת אינה טוענת זאת בתצהיר מטעמה, זאת למרות שבמועד בו נתנה לשיטתה כספים לנתבע מערכת היחסים ביניהם הייתה תקינה, כך שכאשר הנתבע ביקש ממנה סכום כסף כה גדול סביר שתשאל אותו לצורך מה מבקש את הכסף, אם לא אמר לה זאת מיוזמתו. ב"כ התובעת הציג בפני הנתבע מצג לפיו, הנתבע ביקש לרקום מזימה כנגד התובעת בשביל לגזול את כספה ועל כן העמיד פנים שהוא אוהב אותה למרות פער הגילאים ביניהם והלאומים השונים אליהם משתייכים. הנתבע הכחיש זאת (עמ' 9 ש' 13-19). לא מצאתי לקבל את הסברה הזו לאחר שגם לא הוכחה וגם מצאתי אותה לא סבירה. על פי תצהיר התובעת, היא החלה לצאת עם הנתבע בשנת 2003 ואילו את ההלוואה לכאורה נתנה לו בחודש אוגוסט שנת 2008. לא הוכח לי שכבר בשנת 2003 היו לתובעת סכומי כסף גבוהים או שהנתבע ידע מכך ועל כן השקיע חמש שנות זוגיות בקשר על מנת שחמש שנים לאחר מכן יוכל לגזול את כספה של התובעת כנטען. הנתבע נשאל, אם הכל היה בסדר ותקין, מדוע החליט שרוצה ללכת עם מישהי אחרת. הנתבע הסביר שלאחר שבוע בכלא החליט שלא רוצה לחזור להיות עם התובעת וכן שלא רצה להתחתן איתה מאחר והדבר אסור על פי דתו, למרות שהתובעת הייתה מוכנה להתאסלם (עמ' 9 ש' 30-31, עמ' 10 ש' 1-5). בנוסף טען, כי גם אם היה איתה כמה שנים עדיין הם יכולים להיפרד (עמ' 9 ש' 5-7). העובדה שהנתבע החליט לסיים את מערכת היחסים שהייתה לו עם התובעת אין בה כדי לסייע לתובעת בהוכחת טענתה, כי הלוותה כספים לנתבע. מערכות יחסים יכולות להסתיים לאחר תקופה אין בכך כל דבר חריג או יוצא דופן. לסיכום, אני קובעת שעדות התובעת היא עדות יחידה של בעל דין שלא נתמכת בראיה כלשהי. גרסתה מוכחשת על ידי הנתבע. מצאתי תמיהות וסתירות בעדות התובעת כמפורט לעיל ועל כן איני יכולה להסתפק בעדותה היחידה של התובעת להוכחת תביעתה. אציין, כי גם לו לא היו מתעוררות תמיהות מעדות התובעת, אזי כאשר כפות המאזניים שקולות המשמעות היא שהתובעת לא עמדה בנטל להוכיח תביעתה. לאור המפורט לעיל, אני קובעת שדין התביעה להידחות. אני מחייבת את התובעת בסכום כולל בגין הוצאות הנתבע ושכר טירחת עו"ד בסך 8,000 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. הלוואה