התובעת טוענת, כי הנתבע העדיף לבטל את הזמנתו לאחר שלמד על טעות בהזמנתו ובחר שלא לשלם על טעותו, תוך הטלת דופי בתובעת. אין חולק כי התובעת ביצעה את העבודה וכי מדובר במשקופים לדלתות המותאמים לפרויקט הנתבע והסיכוי שיידרשו בעתיד משקופים במידה זו ובדרישות גימור זהות אפסית, כך שלמעשה מדובר בעבודה שנעשתה ולתובעת אין כל שימוש בה. הנתבע בסיכומיו לעומת זאת טוען, כי ניתן להתרשם שהחוזה לא השתכלל בין הצדדים במרץ 2011, וכי הצדדים ניהלו ביניהם מו"מ, כאשר החוזה השתכלל בין הצדדים עוד ביום 24.1.11. הנתבע מסביר, כי בין השנים 2010 עד 2011 שימש כקבלן ראשי בפרויקט "מבנה דוד" בשכונת רמת אביב, אשר בוצע עבור משרד הביטחון וככזה היה הנתבע מחוייב להעמידה בלוחות זמנים נוקשים וחשיפה לקנסות אם לא יעמוד בהם. הנתבע פנה עוד ביום 3.9.10 לתובעת והעביר מסמך המפרט בכתב ידו את פרטי המשקופים המבוקשים על ידו לצורך הפרויקט (28 משקופים). בהמשך לכך נשלחה אליו הצעת מחיר מודפסת ולאחריה בחודש 1/2011 בוצעה ההזמנה, כאשר הנתבע מדגיש כי עליו לעמוד בלו"ז. ביום 20.3.11 חתם למעשה הנתבע על טופס הזמנה נוסף שבמהלכו נדרש להוסיף 2 משקופים להזמנה בעקבות שינוי שערך משרד הביטחון ומדובר היה בשינוי מינורי בלבד, שלא היה אמור לעכב את ההזמנה. הניסיון להציג תאריך זה כתאריך ההזמנה המקורי שבוצע איננו נכון. בסופו של דבר, על פי גירסת הנתבע, ככל שחלף הזמן והמשקופים לא סופקו בתחילת חודש 4/2011 ולאחר שהוברר, כי התובעת לא תעמוד באספקת המשקופים, נאלץ הנתבע לפנות ליצרן משקופים נוסף "דלתות שהרבני" וביום 7.4.11 בוצעה הזמנה של המשקופים אשר יוצרו וסופקו תוך 4 ימים בלבד בהיותם משקופים סטנדרטים (29 מתוך 31 המשקופים) ועליהם שילם הנתבע סך העולה בכ- 2,000 ₪ על הסכום שהיה אמור לשלם לתובעת. בסיכומיו מדגיש הנתבע, כי לא היה לו כל אינטרס לפנות לדלתות שהרבני ואילו היה ממש בטענות התובעת כי עוד ביום 6.4.11 נאמר לו כי ההזמנה תסופק בתוך יום עבודה אחד או תוך 4 ימים, לא היה מבצע את העבודה אצל שהרבני במחיר גבוה יותר. הנתבע מדגיש, כי מוצג ה' למוצגי התובעת הוא מסמך חדש שכלל לא צורך לכתב התביעה או לתצהירי התובעת. הנתבע מדגיש, כי אישר בחתימתו פעמיים את ההזמנה שביצע ב- 9/2010 מועד תחילת ההתקשרות וביום 1/2011 ולשיטתו היתה הזמנתו מאושרת לביצוע החל מ- 1/2011. הוא לא ידע כלל על אותו "טופס הזמנה טכני" אליה מתייחסת התובעת בסיכומיה. עוד מבהיר הנתבע, כי בכל שלב ציין כי ביצוע ההזמנה ובפרק זמן שלא יעלה על 14 יום הוא תנאי לביצוע ההזמנה וכי עמדת התובעת כי מדובר ב- 21 ימי עסקים לא היתה ידועה לו כלל. הנתבע מדגיש, כי יש לדחות את נסיונות התובעת לתאר את המשקופים שהוזמנו כמוצרי אומנות לשמה. מדובר במשקופים פשוטים מפח שנבדלים זה מזה בכיוונים ובמיקומים של התקנת זיזים, צירים וגומיות. לאחר שבחנתי את סיכומי הצדדים ואת תיק המוצגים אותו צרפו, אני נותן בזאת את פסיקתי: דין התביעה להידחות. אינני נותן אמון, כי הנתבע ידע שהחוזה בין הצדדים השתכלל מתאריך 20.3.11 ונסיבות המקרה מלמדות, כי סבר כמנהג האדם הסביר, כי החוזה השתכלל עוד ב- 18.1.2011. מדובר בנתבע אשר למעשה שכר את התובעת לצורך ביצוע עבודה של משקופים לדלתות, לאחר שזכה בפרוייקט של משרד הביטחון שבו היו לוחות הזמנים קשיחים והיה עליו לעמוד בהם. לא היה שום אינטרס לנתבע, אילו התובעת עמדה בהתחייבויות אשר לקחה על עצמה, לפנות לספק אחר - אחים שהרבני ולשלם לו שכר גבוה יותר על 29 מתוך 31 המשקופים, כאשר על פי ההזמנה מדובר במשקופים סטנדרטים ולא מדובר בהזמנה מיוחדת. שניים מתוך סך המשקופים הם אכן שינוי של ההזמנה הסטנדרטית והן היו הסיבה לחתימת הנתבע פעם נוספת על ההזמנה מיום 20.3.2011 אך לא זו היתה ההזמנה המקורית שמכוחה היתה צריכה להתחיל התובעת בביצוע יצירת המשקופים, כפי שטענה. כזכור, הסמיכו הצדדים את ביהמ"ש לפסוק לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט ולמעשה עדותו של מנהל התובעת נשמעה בחקירה בלבד במסגרת ק.מ. מורחב, כאשר בשלב השני היה צריך להעיד הסוכן מטעם התובעת, אשר למעשה ניהל את המו"מ עם הנתבע וכן היה צריך להעיד הנתבע. הזהרתי את עצמי משכך, שכן נוצר לכאורה יתרון לנתבע בכך שהנתבע לא העיד ורק מנהל התובעת נחקר, אך יש לזכור שגם סוכן התובעת, שעדותו היתה חשובה, לא נשמעה. משכך, לא נתתי משמעות על פי עודף מאזן ההסתברות, הן לאי העדת הסוכן מטעם התובעת והן להעדת מנהל התובעת אך לא להעדת מנהל הנתבע. הכרעתי מבוססת אך ורק על בסיס מידת החומר שבפניי ומידת התרשמותי והתרשמותי היא שהנתבע פעל לבסוף בביטול החוזה לאחר שכלו כל הקיצין ולמעשה לא היתה לו ברירה אלא לפנות לאחים שהרבני ולשלם סכום גבוה יותר בגין ההזמנה, שאם לא כן היה נקלע לקנס והפרה אל מול משרד הביטחון איתו התקשר בחוזה. לא התרשמתי כי הנתבע ביטל את הזמנתו לאחר שלמד על טעות בהזמנתו. זאת ועוד, התובעת לא הוכיחה כי אותם משקופים אשר לטענתה ייצרה, נמצאים עדיין במחסניה וכי לא תוכל לעשות בהם כל שימוש. מדובר במשקופים שאין בהם ייחוד, כפי שניסתה לטעון התובעת, כך שניתן יהיה להקטין את הנזק ואף למכור אותם. עם זאת, אני אתחשב בהוצאות המשפט בעובדה כי יוצרו ולמעשה החוזה בין הצדדים לא צלח וכן כי 2 מתוך סך המשקופים הם בכל זאת משקופים לא סטנדרטים. אינני יכול להתעלם מריבוי דיונים שלא לצורך בתיק זה ולא באשמת הנתבע. התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ + מע"מ בלבד. דלתות (תביעות)