מנהל מקרקעי ישראל, עותר לאישור עיקולים אשר הוטלו אצל המחזיקים, הנתבעים, בהתאם לתקנה 378 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. כמפורט בתובענה, התובע הגיש ארבע תביעות כנגד ברי רשות במקרקעין, אותן מנהל התובע, דב ומשה X (ת.א. 5409/05 10634/06, 10635/06, 10637/06 - להלן: "X"). במסגרת התביעות עתר התובע לקבלת צווי מניעה קבועים, צווי הריסה ודמי שימוש ראויים, בגין שימושים בלתי חוקיים ועשיית עושר במקרקעין המצויים במושב בצרה - משק 46 (להלן: "המשק" או "המקרקעין"). בתאריך 27.7.2011 ניתן פסק דין בתובענות המחייב את הנתבע, משה X, בין היתר, לשלם לתובע סך העומד על כ - 4.5 מיליון ₪. עוד קודם לכן, ניתן כנגד הנתבע דב X פסק דין בהיעדר הגנה. בהתאם, בתאריך 4.8.2011 נחתמה פסיקתא כנגד שני הנתבעים. בתאריך 13.7.2011 הגיש התובע בקשה להטלת עיקולים זמניים, על מנת שבתכוף לאחר מתן פסק הדין יוטלו עיקולים על כספים ו/או נכסים השייכים לX והמוחזקים אצל מחזיקים שונים ובכללם הנתבעים. בתאריך 19.7.2013 נקבע על ידי רשמת בית המשפט (כבוד הרשמת אונגר) כי "ניתן צו עיקול כמבוקש" המוגבל לגובה הסכום הפסוק, כפי שיקבע בפסיקתא אשר תוגש לאישור בית המשפט הדן בתביעות (כבוד הרשמת עמדה בהחלטתה על כך כי אין מדובר בעיקולים זמניים). במועד חתימת הפסיקתא, 4.8.2011, קבע בית המשפט (כבוד השופטת עובדיה) כי המזכירות תבצע את החלטת כבוד הרשמת הנ"ל מתאריך 19.7.2011, בהתאם לנהלים. הבסיס הנטען להטלת העיקולים אצל הנתבעים היה הסכם למכירת המשק בין דב X לנתבע 1 (להלן: "יעקובי") מתאריך 24.3.2008, תמורת סך 5,724,000 ₪. כנטען, בשל טעמים שונים, לא אישר התובע את העברת הזכויות ליעקובי ויעקובי נותר חייב לX סך 1,991,000 ₪, אשר לטענת התובע נותרו בידיו של יעקובי. עוד טוען התובע כי למרות שלא התקיימו תנאי ההסכם, הועברה החזקה במשק ליעקובי ללא הסכמת התובע. כנטען, עם קבלת החזקה במשק קיבל יעקובי בעצמו או באמצעות הנתבעת 2 (להלן: "חברת יעקובי") את הזכות לקבלת דמי שכירות המשולמים על ידי עסקים הפועלים במקום - באמצעות הנתבעים 3 - 8. צעד זה של יעקובי היווה ומהווה הברחת דמי שכירות מהמקרקעין, שהינם מקרקעי מדינה עליהם רובצים חובות. זאת בפרט בשים לב לכך כי ליעקובי ולנתבעים היה ידוע כי המבנים על המקרקעין הוקמו שלא כדין וקיים בגינם חוב משמעותי לתובע, בגינו הוגשו התובענות הנ"ל כנגד X. התובע טען כי מביקור מפקח מטעמו במקרקעין, אישרו עובדי הנתבעים כי דמי השכירות משולמים ליעקובי או לחברת יעקובי. לאור אלה, לשיטת התובע, העיקולים שהוטלו בהתאם להחלטת כבוד הרשמת, כוללים את דמי השכירות המשולמים ליעקובי, את דמי השכירות שבידי יעקובי, את זכויות יעקובי במשק, את דמי השכירות שבידי הנתבעים 3-8 ועוד. בתאריך 11.8.2011 הוגשו תשובות הנתבעים 1-6 לצו העיקול במסגרתן טענו: "אנו לא מחזיקים כל כספים ו/או נכסים עבור הנתבעים (X - נ.ע.) ו/או מי מהם". תשובות זהות הוגשו על ידי הנתבעים 7 - 8 בתאריך 26.9.2011. בשים לב לטיב העיקולים שהוטלו, טען התובע כי תשובות הנתבעים הינן התחמקות מיתממת ומשכך בתאריך 3.10.2011 הוגשה התובענה. בכתב הגנתם טענו הנתבעים כי התובענה הוגשה באיחור ודינה להידחות. עוד טענו כנגד סמכותו של בית המשפט אשר דן בתובענות כנגד X, להטיל את העיקולים שאישורם מבוקש. לגופם של דברים טענו הנתבעים, כי אין בידיהם כספים או נכסים של X ומשכך דין התביעה להידחות. לביסוס טענותיהם הגישו הצדדים תצהירים במקום עדויות ראשיות. מטעם התובע הוגש תצהירו של מר עמיר גילת, סגן מנהל מחלקת פיקוח אצל התובע אשר תמך בחלק מן העובדות שנטענו לעיל. מנגד, תצהירו של יעקובי היה התצהיר העיקרי מטעם הנתבעים. במסגרת תצהירו טען יעקובי כי על פי צו העיקול היה עליו להודיע האם הוא מחזיק בנכסיו של החייב - היינו של X. לטענתו, הואיל ואינו חייב לX ולו אגורה שחוקה כדבריו, הודיע לבית המשפט בתאריך 11.8.2011, כי אינו מחזיק בנכס כלשהו השייך לX. יעקובי טען כי שילם את מלוא התמורה בגין המשק ולראיה בתצהירו של עד התובע, מר גילת, נזנחה הטענה ליתרת חוב בסך 1,991,000 ₪ המוחזקת בידיו, בגין ההסכם למכירת המשק. עוד הוסיף וטען כי לא ידע על חוב כלשהו של X לתובע, בפרט שחובותיו של X נולדו בשנת 2011 עם מתן פסק הדין ואילו הוא רכש את המשק בשנת 2008. לשיטתו, אילו היה יודע על חוב גבוה לתובע לא היה רוכש את המשק. יעקובי הוסיף וטען כי חובו של X הינו בגין שנים בהן לא היה לו כל קשר למשק וכי הסכמי השכירות של הנתבעים 3 - 8 עם חברת יעקובי, לא נוגעים לX. יעקובי הדגיש כי על ההודעה שקיבל ממזכירות בית המשפט, בעקבות בקשת העיקול של התובע, נכתב כי עליו להודיע האם בידיו נכסים או כספים השייכים לX. הואיל ואינו חייב לX דבר השיב למזכירות כי אין בידיו ובידי חברת יעקובי נכסים כאמור, השייכים לX. ברוח זו הצהירו יתר הנתבעים; לשיטתם, בעת קבלת צו העיקול לא היו בידיהם נכסים/כספים השייכים לX; עוד טענו כי אינם חייבים לX ולו אגורה שחוקה וכי הם משלמים דמי שכירות לחברת יעקובי. לשיטתם, אין בצו העיקול שקבלו כדי למנוע העברת דמי שכירות לחברת יעקובי. הנתבעים טענו אף כי בקשת התובע למתן צו מניעה זמני, אשר הוגשה לאחר הגשת התובענה, לפיה ימנעו הנתבעים מהעברת דמי שכירות ליעקובי, נדחתה ולפיכך אין ולא היתה מניעה מצדם להמשיך ולשלם את דמי השכירות ליעקובי. בפתח ישיבת ההוכחות, הגיעו הצדדים להסדר דיוני במסגרתו ויתרו על חקירות העדים והסכימו כי פסק דין מנומק יינתן על בסיס כתבי הטענות, הראיות וסיכומי הצדדים. דיון והכרעה המסגרת הנורמטיבית המסגרת הנורמטיבית בתובענה לאישור עיקול, פורטה בפסק הדין בענין חברת "דלק בלסקי" (כבוד השופט סוקול) והדברים יפים גם לענייננו: "תקנה 374 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), מורה כי בית המשפט או הרשם "רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו, ברשות המבקש או ברשות מחזיק [...]". המחזיק הינו צד שלישי, זר להליך שבין התובע (מבקש העיקול) לחייב, אשר מחזיק בידיו נכסים של החייב (ועל כן קרוי "המחזיק"). נכסים של החייב המוחזקים אצל המחזיק כוללים גם זכויות שיש לחַייב כלפי המחזיק, לרבות הזכות לקבלת כספים מהמחזיק (ראה י' זוסמן סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית, עמ' 582; רע"א 2158/92 קליאוט נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד מו(3) 804, 808). מטרתו של צו העיקול הינו שִֹימַת יד על נכסי הנתבע-החייב, על מנת להבטיח את פירעון החוב אם יזכה התובע בתביעתו. 12.משניתן צו העיקול נמסרת למחזיק הודעה על-פי תקנה 376 לתקנות, ולפיה על המחזיק להשיב לבית המשפט, במועד שנקבע, אם נכסי החייב מצויים בידו ואם בכוונתו להגיש בקשה לביטול העיקול. 13. לא השיב המחזיק על ההודעה שנמסרה לו, או שהשיב כי אינו מחזיק בנכסי החייב או בזכויותיו, פתוחות בפני התובע שתי אפשרויות; האחת - התובע יכול לזנוח את העיקול אצל המחזיק, והשנייה - הגשת בקשה לאישור העיקול (תקנה 378). בקשה לאישור עיקול פותחת חזית בין התובע לבין המחזיק. על-פי תקנה 378(ב), רואים את הבקשה לאישור עיקול כתביעה נגד המחזיק (אף שהתביעה אינה צריכה לעמוד בהוראות תקנה 9 לתקנות). הנתבע משיב לבקשה על-ידי הגשת כתב הגנה (ראה ע"א 2158/92 הנ"ל)... בבקשה לאישור עיקול מוטל על התובע לשכנע כי בידי המחזיק עמדו, במועד תחילתו של צו העיקול, נכסים או זכויות של החייב..." [ראה ע"א 287/04 דלק בלסקי שותפות לשיווק דלקים ושמנים נגד נאדר ריאן ואחרים, פורסם במאגרים; ההדגשות שלי - נ.ע.]. יודגש כי, במסגרת הליכי עיקול זמני, "תופס" צו העיקול את נכסי החייב במועד הטלת צו העיקול. זאת בהבדל מהליכי הוצאה לפועל, בהם צו העיקול מתייחס לנכסים אשר יגיעו למחזיק שלשה חודשים לאחר מתן הצו. יפים לענין זה הדברים שנקבעו ברע"א 1821/98 ניקו בדים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ פ"ד נד(1) 773, מפי כבוד השופט חשין: "המועד הקובע לבחינה אם נתגבשה זכותו של פלוני וניתנת היא לעיקול - או אם לא נתגבשה ואין היא ניתנת לעיקול - הוא, למותר לומר, מועד העיקול" (בעמוד 794). בנסיבות אלה, סבורני כי המחלוקת היחידה בתיק דנן הינה האם במועד קבלת צווי העיקול, החזיקו הנתבעים או מי מהם בכספים/נכסים השייכים לX. מחלוקת זו נלמדת אף מכתב התביעה במסגרתו טוען התובע: "לאור העובדה שהמחזיקים 1-6 לא הודו כי בידיהם כספים להם זכאים X ולאור העובדה שהמשיבים 7-9 כלל לא טרחו להגיב לצווי העיקול, מתבקש בית המשפט הנכבד לאשר את העיקולים אצל המשיבים וזאת כאמור בתקנה 378 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984" (כך במקור). סבורני כי התובע לא עמד בנטל להוכיח כי במועד העיקול היו בידי הנתבעים נכסים ברי עיקול ולפיכך דין התובענה להידחות. כפי שיפורט להלן, אינני סבור כי כדי לבסס את אדניה של תובענה זו די בתצהיר קצר ולקוני של נציג התובע אשר מרבית העובדות הרלבנטיות והמהותיות לתובענה, אינן בידיעתו האישית. די בהשוואה בין הטענות בכתב התביעה לנטען בתצהיר כדי ללמד כי מרבית הטענות בכתב התביעה לא נתמכו בעדויות כלשהן. יפה לענין זה תיאורו הציורי של ב"כ הנתבעים לפיו פעורה תהום בין טענות התובע, על בסיסן הוטלו העיקולים דנן, לבין טיבן של הראיות עליהן מבקש לבסס המנהל את תביעתו. סבורני כאמור, כי אין בתצהיר כדי להוות "תחמושת ראייתית" מספקת לצורך ביסוסה של התובענה ומשכך דינה להידחות. צווי העיקול שהוטלו וההודעות למחזיק שנתקבלו אצל הנתבעים בקשת העיקולים שהגיש התובע במסגרת התובענות כנגד X אושרה - כמבוקש. במסגרת הבקשה ובין היתר התבקשו עיקולים הרלבנטיים לנתבעים דנן, כדלקמן: "עיקול זמני על כספים להם זכאים המשיבים 1-2 (X) ומוחזקים בידי המחזיק 1 ו/או המחזיקה 2 (יעקובי וחברת יעקובי) ו/או המוחזקים בנאמנות ע"י המחזיק 3 ו/או המחזיק 4 [עו"ד ערפאן ועו"ד חנא] מכוח הסכם מכר של הנחלה בין המחזיק 1 (יעקובי) למשיב 1 (X)" "עיקול זמני על דמי שכירות בגין המבנים המושכרים במקרקעין נשוא התובענה, אשר הועברו למחזיק 1 (יעקובי) ו/או המחזיקה 2 (חברת יעקובי)." "עיקול זמני על דמי שכירות בגין המבנים המושכרים במקרקעין נשוא התובענה, אשר טרם שולמו למשיבים ו/או למחזיק 1 (יעקובי) ו/או למחזיקה 2 (חברת יעקובי) המצויים בידי השוכרים השונים במקרקעין, המחזיקים 6-11 (נתבעים 3-8) וזאת לרבות דמי שכירות שטרם הגיע מועד פרעונם" (התוספות בסוגריים אינן במקור). דא עקא, אין מחלוקת כי צו העיקול שהתקבל בידי הנתבעים לא כלל הוראות אלה והנתבעים כלל לא ידעו על קיומו של צו הכולל הוראות אלה. אין מחלוקת כי הצו שהתקבל אצל הנתבעים כלל הוראות כדלקמן: "אל:... צו עיקול כספים על יסוד החלטת בית המשפט מיום 19.7.11 ניתן צו עיקול זמני על נכסיו של: דב X ת.ז... משה X ת.ז.... הצו ניתן לבקשת: ... פרטי הנכסים המעוקלים: כספים. כספים המוחזקים בידי... ... העיקול ניתן להבטחת תביעה אזרחית" כפי שטען ב"כ הנתבעים, במסגרת הוראות ביצוע המצורפות לצו עיקול כאמור, נכתב בין היתר כי: "על-פי תקנה 376 לתקנות...עליך להשיב בכתב לבית המשפט תוך 10 ימים מיום קבלת הודעה זו, אם הינך מחזיק בנכסים או בכספים של הנתבע...". אין מחלוקת כי במועד הטלת צו העיקול וקבלת צו העיקול לא ידע יעקובי כי צו העיקול קשור להסכם למכירת המשק וכן כי העיקול מתייחס לכספי שכירות כלשהם, הקשורים למבנים המושכרים לנתבעים 3-8. משכך, לאור ההלכה הפסוקה לפיה המועד הקובע הינו מועד הטלת צו העיקול, ובשים לב לכך כי במועד זה לא היו בידי הנתבעים נכסים העונים על הוראות צו העיקול שהתקבל בידיהם, ולמצער לא יכלו לדעת אחרת, דין התובענה להידחות. אציין כי הואיל ואין מדובר בבקשת עיקול בסיסית המתייחסת לכספים של חייב אצל מחזיק אלא בבקשת עיקול הכוללת רכיבים שונים, לרבות כאלה המתייחסים למניעת העברת כספי שכירות אשר אינם קשורים באופן ישיר לX - הנתבע - מן הראוי היה שהתובע היה בודק אילו מסמכים נשלחו לנתבעים ובמידת הצורך מוודא כי הנתבעים מודעים לבקשת העיקול כלשונה ולהחלטות שניתנו בעקבותיה. משהתובע לא עשה כן הוא אינו יכול לבוא בטרוניות לנתבעים. סבורני כי התובע אף אינו יכול לבוא בטרוניות למזכירות בית המשפט אשר לטענתו "...הפיקה בשגגה צווים שאינם מדויקים, אשר אינם מבטאים כראוי את החלטת בית המשפט הנכבד..." ובשל כך לשיטתו אינו צריך להיפגע מכך (סעיף 24 לסיכומי התשובה). לדידי, על התובע האחריות לוודא כי ההליכים שבוצעו על ידיו מבוצעים כדבעי ובכלל זה נוסח צווי העיקול היוצא אל הנתבעים. ניהול הליך משפטי אינו בבחינת "שגר ושכח" וככל שהתובע לא דאג לוודא בנסיבות דנן כי צווי העיקול המונפקים לצידי ג' תואמים את שביקש, אין לו להלין אלא על עצמו. לפיכך, איני מקבל אף את טענת התובע כי הנתבעים אינם צריכים ליהנות מ"טעות" זו, שכן עם קבלת התובענה היה ברור להם טיב העיקולים; לפיכך, ממועד זה ואילך היה על הנתבעים 3-8 לחדול מהעברת כספי השכירות ליעקובי ו/או למי מטעמו. סבורני כי טענה מעין זו אינה מתיישבת עם מהות ההליך והוראות התקנות. טענה זו אינה מתיישבת אף עם הסעד שהתבקש בתביעה ולפיו התובע עתר לאישור העיקולים בשל טיב תשובות הנתבעים לצו העיקול שהומצא להם והעובדה כי נתבעים 7-8 לא השיבו לצו במועד (כאמור, תשובתם התקבלה באיחור). מסקנה זו מקבלת משנה תוקף לאור העובדה כי התובע עתר כשלשה חודשים לאחר הגשת התובענה בבקשה לצו מניעה זמני, במסגרתה ביקש למנוע מן הנתבעים 3 - 8 להמשיך ולשלם דמי שכירות ליעקובי וכן צו מניעה המונע מיעקובי להעביר את כספי השכירות לצידי ג' כלשהם. בקשה זו של התובע נדחתה והתובע לא השיג עליה (החלטת כבוד השופטת טלמור מיום 23.2.2012). המסקנה המתבקשת הינה כי תשלום דמי השכירות ליעקובי לא נמנע מן הנתבעים לא בצו העיקול שהתקבל בידיהם ואף לא מאוחר יותר ואף בכך יש כדי לתמוך בתוצאה אליה הגעתי. טענות הרחבת חזית והודאה והדחה טרם אבחן להלן את כל אחד ממרכיבי צו העיקול שניתן כאמור, אתייחס לשתי טענות שהועלו על ידי התובע, האחת עניינה הרחבת חזית והשנית טענת הודאה והדחה. התובע טען כי הפירוט בתצהירו של יעקובי בהשוואה לכתב ההגנה הלקוני מטעם הנתבעים, מהווה הרחבת חזית. אין דעתי כדעתו. כאמור, המחלוקת בתיקים מעין אלה, בדרך כלל, הינה האם במועד הטלת צו העיקול היו בידי הנתבע נכסים של החייב. משכך, אם טוען הנתבע בכתב הגנתו כי אינו מחזיק בנכסי החייב די בכך כדי לבסס את הגנתו. סבורני כי אין בעובדה כי יעקובי התייחס בתצהירו לטענות שהועלו על ידי התובע בתביעתו ובתצהיר העד מטעמו ושלל אותן, משום הרחבת חזית; כך, טענותיו של יעקובי כי שילם את מלוא התמורה בהסכם עם X; כי לא ידע על חוב של X לתובע; כי חובו של X הינו בגין שנים שלא היה לו קשר למקרקעין; וכן כי הסכמי השכירות עם הנתבעים 3-8 אינם נוגעים לX. טענות אלה הינן בגדר החזית הנטענת בכתב ההגנה, לפיה אין בידי הנתבעים נכסים של X, בדיוק כפי שנתבקשו להודיע במענה לצו העיקול שהומצא להם. הלכה היא כי טענות ועובדות נוספות שנועדו לאמת את העילה שנטענה, אין בהן כדי ליצור "שינוי חזית". התובע טוען אף כי יעקובי הודה בקיומו של חוב לX בעבר, חוב אשר אינו קיים עוד. משכך טוען התובע כי יש להעביר את נטל השכנוע לנתבעים, בשל הודאה והדחה. מצאתי לדחות אף טענה זו. ודוק. עיון בכתבי הטענות מלמד כי לא מיניה ולא מקצתיה; הנתבעים מכחישים את לב ליבה של התובענה ובנסיבות אלה לא ניתן לדבר כלל על הודאה והדחה. כך, טענת התובע להודאה לכאורה של יעקובי, כי בעבר היה חייב לX סכומים כלשהם בקשר עם הסכם המכר וכי הוא אינו חייב עוד, אין לה בסיס ראייתי כלשהו. טענות העד מטעם התובע לענין זה בוססו "על יעוץ משפטי שקיבלתי" (בין היתר, סעיפים 8 ו - 15 לתצהיר) ובכך אין די. מנגד, לא מצאתי בתצהירו של יעקובי ואף לא בכתבי הטענות מטעם הנתבעים בדל של הודאה בחוב לX; ההיפך. יעקובי הכחיש כל חוב לX וטען כי שילם לו את כל ומלוא התמורה (טענות הנתבעים בפרק ג' וד' לסיכומיהם מקובלות עלי). בנסיבות אלה, אף דינה של טענה זו להידחות. די באמור לעיל כדי לבסס את דחייתה של התובענה. מכל מקום, אבחן להלן גם את כל אחד מרכיבי צו העיקול. לא הוכח כי במועד צו העיקול היתה בידי יעקובי יתרת תמורה שטרם שולמה לX כאמור, התובע מבסס את התובענה על תצהירו של סגן מנהל מחלקת הפיקוח אצל התובע על נספחיו. דא עקא, וכאמור, תצהיר זה הינו תצהיר לקוני המפרט רק חלק מן העובדות בתביעה ואין בו כל ראיה ויתרה מכך אף לא טענה כי נותר חוב של יעקובי לX בגין מכר המשק. אמנם במסגרת התובענה טען התובע כי נותר חוב בסך 1,991,000 ₪ בגין ההסכם למכירת המשק, אלא שטענה זו נזנחה בתצהיר התובע. משזנח התובע טענה הרי שדין תביעתו לענין זה להידחות. אתייחס אף ליתר הטענות בענין זה. התובע ניסה לבסס את חיובו של יעקובי אף על ההסכם למכירת המשק. כך, במסגרת סיכומיו טען כי בסעיף 13 להסכם למכירת המשק התחייב X לשלם את כל חובותיו לתובע תוך 48 חודשים מיום חתימת ההסכם. בנוסף, בסעיף 14 להסכם הוסכם כי אם X לא יעשה כן, הרי שיעקובי זכאי לשלם חובות אלה במקומו. מכך מסיק התובע כי משאין מחלוקת כי החוב לתובע לא שולם וכי משחלפו 48 חודשים ממועד חתימת ההסכם, ברור כי יתרת התמורה בסך 1,991,000 ₪ נותרה בידי יעקובי. בכל הכבוד אינני מקבל תזה זו שאינה מושתת על ראיות כלל אלא על הנחה היפותטית; על כך לא ניתן לבסס את חיובם של יעקובי וחברת יעקובי. תחילה מן הטעם כי ההסכם נחתם בשנת 2008 והחוב לתובע התגבש בפסק דין בשנת 2011. יתרה מכך, אין זה סביר כי יעקובי היה מתקשר בהסכם ומקבל עליו התחייבויות כלשהן, לו היה יודע כי X חייב למנהל כ - 5,000,000 ₪ בעת חתימת ההסכם. בנוסף, אין זה סביר כי יעקובי היה מעביר סמוך לחתימת ההסכם כ - 4 מיליון ₪ כולל תשלום לפדיון משכנתא, לו היה יודע כי רובץ על המשק חוב כבד נוסף של מיליוני ₪, העולה על סכומים אלה. אף העובדה כי התובע לא יידע את יעקובי על חובות כלשהם של X חרף העובדה כי ההסכם הגיע לידיו והתובע ידע על קיומו, תומכת לטעמי באמור. יוער עוד כי אף נוסח צו העיקול תומך אף הוא בדחיית העתירה בענין זה. כמפורט לעיל, התובע ביקש עיקול כדלהלן: "עיקול זמני על כספים להם זכאים המשיבים 1-2 (X) ומוחזקים בידי המחזיק 1 ו/או המחזיקה 2 (יעקובי וחברת יעקובי)...". אף אם נניח כי בידי יעקובי נותרה היתרה הנ"ל הרי שאף לשיטת התובע אין X זכאי לה כפי שהתבקש בבקשה. האם במועד הטלת צו העיקול היו בידי יעקובי דמי שכירות בגין המבנים המושכרים ובהתאם דמי שכירות בידי הנתבעים 3 - 8 שעליהם לשלם ליעקובי הדברים האמורים לגבי אי העמידה בנטל החל על התובע, לאור התצהיר מטעמו - חלים אף בכל הקשור לרכיבים אלה בבקשת העיקול. כאמור הנתבעים כלל לא ידעו על דרישות אלה ולפיכך אין להטיל עליהם חבות בדיעבד, מה גם שבקשה למנוע זאת מהם, לאחר הגשת התובענה, נדחתה כאמור. יתר על כן, העד מטעם התובע כלל אינו מתייחס לא "ברחל בתך" ולא בכלל לשאלה האם במועד הצו היו בידי יעקובי דמי שכירות כלשהם ששילמו הנתבעים האחרים. כמפורט לעיל, הנטל להוכיח אחרת מוטל לפתחו של התובע והוא לא עמד אף בנדרש לענין זה. בפסק הדין בענין דלק הנ"ל נקבע לענין זה כי: "...נטל הוכחה זה עלול לעתים להיות קשה להרמה, שהרי בידי המעקל מצויים, מטבע הדברים, נתונים מעטים על יחסי החייב והמחזיק, ועל כן בתי המשפט מסתפקים בשלב הגשת הבקשה לאישור עיקול בטענות כלליות המצביעות על החשד. עם זאת לאחר מכן רשאי התובע לקבל מסמכים ופרטים מידי הנתבע והחייב, ובעקבותיהם לפרט את עילתו נגד המחזיק. למרות קשיי הוכחה אלו נותר נטל ההוכחה על שכמי התובע, ואם ייכשל בהוכחת זכותו של החייב כלפי המחזיק, תידחה בקשתו לאישור העיקול". בשים לב למצבת הראיות, לא נסתרו טענות הנתבעים וממילא לא נסתרו הטענות כי לא היו בידיהם נכסים ברי עיקול בעת מתן צו העיקול, כפי שנתקבל בידיהם. לפני סיום יוער כי טענות התובע לחוסר תום לב מצד הנתבעים וכן כי מדובר בנתבעים שאינם "נורמטיביים" אשר אינם בוחלים בביצוע פעולות בניגוד לצו בית משפט, נטענו אף הן ללא בסיס ראייתי כלשהו. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור הקביעות דלעיל ולאור העובדה כי לא נמנע מן הנתבעים לאחר הגשת התובענה המשך תשלום דמי השכירות ליעקובי. לסיכום לאור האמור, התובענה נדחית. בהתאם, בטלים העיקולים הזמניים שהוטלו במסגרת ההליך. לאור התוצאה אליה הגעתי מחד ולעובדה כי לא נוהלו הוכחות מאידך, מצאתי לחייב את התובע בהוצאות ושכ"ט בסך 20,000 ₪ (כשסכום זה כולל את ההוצאות שנפסקו בהחלטה בסעד הזמני והותנו בתוצאות), לתשלום בתוך 30 יום. המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים. זכות ערעור בתוך 45 יום. קרקעותמקרקעיןעיקולמינהל מקרקעי ישראלמקרקעי ישראל