פיצויים לאסיר שנפגע בתאונת דרכים

להלן פסק דין בנושא פיצויים לאסיר שנפגע בתאונת דרכים: בפני מתבררת תביעת התובע לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה משתי תאונות, המהוות "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד. התאונה הראשונה ארעה לטענתו, בתחילת שנת 2008 (אין הוא יכול לנקוב בתאריך מדויק) ואילו השניה ארעה ביום 18.1.2010. יצויין כי התובע, יליד 1984, הינו אסיר מזה 13 שנים, ושתי התאונות התרחשו בהיותו אסיר. בהחלטה מיום 4.12.12 הוריתי על פיצול הדיון בין שאלת החבות לשאלת הנזק, וזאת לאור הכחשת הנתבעת את התרחשות התאונה הראשונה, והכחשת פגיעת התובע בתאונה השניה, שאין מחלוקת כי אכן התרחשה. בהתאם הוריתי על הגשת תצהירי עדות ראשית, כאשר התובע הגיש תצהיר מטעמו בלבד (ת/1), והנתבעת הגישה תצהיר הסוהר עימאד חלבי ביחס לתאונה הראשונה (נ/1), לאור טענת התובע כי היה מעורב בה, ותצהירים של שני סוהרים נוספים ביחס לתאונה השניה. בנוסף הוגש תיקו הרפואי המלא של התובע אצל הנתבעת. התאונה הראשונה 1. התובע תיאר בתצהירו את התאונה באופן הבא: "...נתבקשתי להעביר פרגולה כבדה העשויה מעץ, שהיתה מונחת מאחורי כלא "שטה", ולצורך כך הגיע סוהר....עימאד חלבי כשהוא נוהג טרקטור בייגר עם כף...הוא שם את הכף מתחת לצד אחד של הפרגולה כאשר אני החזקתי בפרגולה מהצד האחר, כפי שנתבקשתי לעשות, וכשהוא הרים את הפרגולה באמצעות הכף של הבייגר, כל המשקל של הפרגולה נחת עלי, כתוצאה מכך הרגשתי כאב עז בבטן...." תיאור זה דומה לתיאור שהופיע בסעיף 5(א) לכתב התביעה, למעט העובדה שבכתב התביעה צויין שהפרגולה היא מברזל ואילו בתצהיר צויין שהיא מעץ. 2. במהלך עדותו בפני התפתחה הגירסה, והתובע הוסיף פרטים רבים שלא הופיעו בתצהירו והם: * הפרגולה היתה ממוקמת מאחורי מעון הסגל (עמ' 6 שורות 21-22) * הפרגולה היא מסגרת עץ אליה מחוברים ספסלים משני הצדדים, ושולחן שמחובר לחלק התחתון של הפרגולה, כך שכל המכלול מחובר (עמ' 7 שורות 8-9). * קודם להבאת הטרקטור למקום ניסה התובע, יחד עם שני אסירים נוספים, להרים את הפרגולה ולהעבירה אולם היא היתה תקועה באדמה. * בעת ארוע התאונה הטרקטור עם הכף לא היה אמור להעביר את הפרגולה אלא רק לסייע בהוצאתה מהקרקע שכן היא היתה תקועה. * בעת נסיון הרמת הפרגולה מצד אחד עם הטרקטור, עמדו התובע ושני האסירים הנוספים בצד הנגדי על מנת לסייע בהוצאתה מהאדמה. שני אסירים אלו הספיקו לחמוק מפגיעת הפרגולה בעת נסיון הוצאתה מהקרקע מאחר והם עמדו בצידי הפרגולה והוא במרכז. (ראה התיאור בעמ' 7 שורות 11-21). * התובע אינו מוכן לפרט את פרטיהם של שני האסירים הנוספים מחשש שיבולע לו בכלא, אם כי לטענתו הוא ציין בפני ב"כ שהיו שני אסירים נוספים, ואין לו הסבר מדוע לא הוזכרה עובדה זו (ללא פרטיהם) בתצהירו. * התובע טען כי באותו היום, בחלוף שעה-שעתיים פנה לקבלת טיפול רפואי, ובאם הדבר לא נרשם בתיעוד הרפואי שמנהלת הנתבעת, הדבר נובע מכך שלא תמיד רושמים כל ביקור, ולעיתים הרופא נותן אקמול ולא מתעד את הפנייה. 3. לעומת עדותו של התובע, ועל מנת לסתור אותה, הובאה עדותו של הסוהר עימאד חלבי, אשר בתצהירו (נ/1) שלל כל מעורבות שלו בתאונה, שכן טען שהוא כלל אינו עוסק בעבודות שבוצעו באמצעות הטרקטור, למרות שהיה אחראי על הטרקטור כאחראי תחבורה בכלא, שכן עבודות כאלו מבוצעות ע"י עובדים בצוות "בדק בית". העד אישר כי בכלא היו פרגולות אולם טען כי לא זכור לו שהיו פרגולות ממתכת (יש לזכור שהתצהיר ניתן לאחר שהוגש תצהיר התובע בו כבר צויין כי מדובר בפרגולה מעץ!!) בנוסף ציין העד כי אינו זוכר את התובע וגם לאחר שראה תמונה שלו, קודם לעריכת התצהיר, לא זיהה אותו. העד שלל את האפשרות כי בקשו להרים פרגולה באמצעות טרקטור וטען כי באם היה צורך להזיז פרגולה הדבר היה נעשה בעזרת מנוף או לאחר פירוקה לחלקים. כמו כן נטען, באופן כללי כי אסיר המרצה מאסר עולם, כמו התובע, לא יצא מהכלא לביצוע עבודה כלשהי. בחקירתו של העד התברר כי הלה הרבה פחות פסקני בתשובותיו מאשר הדברים שנרשמו בתצהיר. כך למשל, אישר העד כי לעיתים עשה שימוש בטרקטור במתחם הכלא (עמ' 10 שורות 14-15), אם כי מאוחר יותר חזר וטען כי לא נהג על טרקטורים במתחם הכלא (עמ' 11 שורות 16-17). כמו כן התברר כי הכחשת הארוע על ידי העד נבעה מכך שלא זכר את האירוע כפי שתואר בפניו, ומאחר ולא זיהה את התובע בתמונות שהוצגו בפניו (עמ' 10 שורות 13-15). 4. אומר כבר עתה כי התרשמתי שעדותו של העד חלבי היתה מתחמקת ביותר ואינני מוצאת כי יש בעדותו לסתור את עדות התובע. טענותיו בתצהירו היו כלליות, כמו הטענה שלא יתכן וניסו להרים פרגולה באמצעות טרקטור, ומאחר וטענתו כי אף פעם לא נהג על טרקטור בתחום הכלא נסתרה במהלך עדותו בפני, אינני מוצאת לנכון לסמוך על עדות זו קביעה כי התאונה לא התרחשה. התברר במהלך העדות כי קודם לעריכת התצהיר לא נמסרו לו פרטים מזהים באשר למקום הארוע הנטען ואפילו לא נמסרה לו העובדה כי בתצהירו התובע מדבר על פרגולה מעץ ולא ממתכת, דבר המעיד על כך שבעת עריכת תצהירו לא נעשה מאמץ ממשי לרענן את זכרונו, ולנתבעת היה נוח כי יצהיר הצהרה כללית וגורפת המכחישה כל אפשרות למעורבות שלו בתאונה. 5. אלא שהעובדה כי לא ניתן לסמוך ממצא על עדותו של חלבי, אין בה להספיק לטעמי, על מנת לקבל את גירסת התובע, ולהשתית על עדותו, שהיא עדות יחידה של בעל דין, קביעה בדבר התרחשות התאונה כנטען. אמנם נכון כי עדותו של התובע היתה מרשימה, הן מבחינת רהיטותה והן מבחינת מידת הפירוט שנכללה בה, אולם לאחר בחינתה לעומק, הן מבחינת הגיון הדברים שבטענות גופן, והן אל מול הגירסה ה"רזה" שנמסרה בתצהירו, והעדרה של כל ראיה תומכת, אינני סבורה כי ניתן לסמוך עליה במידה המאפשרת קביעה בדבר התרחשות התאונה כנטען. כפי שפורט לעיל, התובע החסיר בתצהירו פרטים רבים, מהותיים ביותר, ביחס לאופן התרחשות התאונה, מקום התרחשותה ובעיקר קיומם של עדים להתרחשותה. גם באם אצא מהנחה שחוסר הפרטים נובע מניסוח התצהיר על ידי ב"כ התובע ולא על ידי התובע עצמו, הרי שחוסרם של אותם פרטים עומד בעוכרי התובע שכן, גירסתו המלאה ביחס לאופן התרחשות התאונה, הינה בבחינת "עדות כבושה" שהנתבעת לא יכלה להתמודד איתה (כך גם לגבי הטענה בסיכומים שהנתבעת לא הביאה צילומי מצלמות אבטחה - הכיצד יכלו לעשות כן באם התובע לא מיקם בתצהירו את מקום אירוע התאונה בבירור?), ואשר מאפשרת למעשה לתובע לטעון לפרטים שונים שאין כל דרך להפריכם. יתירה מכך, התביעה שהוגשה בשנת 2011, היא הפעם הראשונה שנטען להתרחשות התאונה במעורבות של טרקטור, ואין כל תיעוד רפואי, הקושר בין הופעת הבקע לבין התאונה. כך ברישום הרפואי הראשון בו נזכר בקע, שהוא מחודש 2/08 (מועד שמקורב למועד התאונה הנטען - תחילת 2008) מצויין כי "לפני 3 חודשים תוך כדי עבודה פיזית הרגיש כאב חלש באזור הטבור..". אמנם הכיתוב קשה מאוד לפענוח אולם ברור שיש בו לתמוך בטענת התובע כי בעקבות ארוע מסויים החל לחוש כאבים באזור הטבור, אולם לא מופיע שם שום פרט הקושר את הופעת הבקע לנסיון הרמת הפרגולה או לארוע הקשור לשימוש בטרקטור בדרך כלשהי. אפילו ברישום המאוחר בבית חולים העמק, לכשהגיע לבסוף לניתוח בחודש 1/09, מופיע רישום הופעת הבקע, לפני כשנה (דבר התואם את המועד הנטען של התאונה), בעקבות הרמת משקל כבד, אולם אין כל אזכור, גם לא במועד זה, להתרחשות התאונה כנטען ולמעורבות הטרקטור בה. אינני מתעלמת מן העובדה כי התובע הינו אסיר, וככזה יכולת השפעתו על הרישומים הרפואיים ודיוקם בוודאי פחותה מאשר אדם שאינו אסיר ומקבל טיפול רפואי במוסד רפואי שאינו בכלא, ומקבלת אני את האפשרות כי יתכן שהגורמים המטפלים בכלא אינם מקפידים על תיעוד מלא ומפורט של תלונות האסיר, אולם עיון בתיקו הרפואי מעיד כי קיימים רישומים רבים ורציפים (לא בענין הבקע...) בדבר הענקת טיפול רפואי במהלך שנת 2008, והעדרו של ציון כלשהו להתרחשות התאונה במהלך תקופה ממושכת שהתובע פנה לקבלת טיפול רפואי בעניינים שונים, ובמיוחד בהעדר אזכור למעורבות הטרקטור באותן הפעמים שנרשמה תלונתו, בהחלט פוגם באפשרות לקבוע ממצא על סמך עדותו כראיה יחידה. 6. לאור האמור לעיל, ובהתחשב בכך שעדות התובע הינה עדות יחידה של בעל דין, אינני מוצאת כי ניתן לסמוך עליה ממצא בדבר התרחשות התאונה הראשונה כנטען, ואין בעובדה כי גם את עדותו של עימאד חלבי לא מצאתי כמהימנה מספיק על מנת לסמוך עליה ממצא כנגד התובע, כדי לחזק את עדות התובע בענין זה. מקבלת אני את טענת ב"כ התובע שאין מקום לזקוף לחובת התובע את אי העדת שני האסירים שהיו עימו, לטענתו, בעת התרחשות התאונה, וזאת לאור חששו, שנראה כן ואמיתי, מפגיעה בכלא באם יזכיר את מעורבותם. יחד עם זאת, העובדה שענין זה לא הוזכר בתצהירו ממנו ניתן ללמוד כי התובע היה לבדו במקום בעת הרמת הפרגולה (מלבד מפעיל הטרקטור), מהווה נסיבה נוספת שיש בה להחליש את עדותו ולמנוע אפשרות להסתמך עליה. 7. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי התובע לא עמד בנטל, המוטל עליו, להוכיח את התרחשות התאונה הראשונה כנטען ולפיכך דין תביעתו לגביה להידחות. ככל שיש בכך להפיס דעתו של התובע אציין כי אין בכך קביעה שזו לא התרחשה, אלא רק שבמכלול הנסיבות לא היטה התובע בעדותו היחידה, את מאזן ההסתברויות המאפשר לבית המשפט לקבל עדות זו כהוכחה מספקת להתרחשותה כנטען. התאונה השניה 8. התאונה השניה ארעה ביום 18.1.10 בעת שהתובע הובל, עם אסירים אחרים, ברכב הנתבעת בחזרה לכלא חרמון בו שהה אז, לאחר בדיקה רפואית בבית כלא ג'למי. לפי תיאור התובע, בעת שהמשאית היתה בין שני שערי היציאה, היא החליקה בתעלת הבידוק הבטחוני בין שני השערים, פגעה בשער השני וכתוצאה מכך טען כי נפל על רצפת המשאית ונחבל, בעיקר בגבו. כאמור לעיל ביחס לתאונה זו אין מחלוקת כי התרחשה, וגם לא נסתרה טענת התובע כי היה ברכב בעת התרחשותה, אלא שטענת הנתבעת, הנסמכת על דו"ח שנערך בסמוך לאחר התרחשות התאונה, לא היו נפגעים בגינה. לטענת הנתבעת, הנסמכת על תצהירי העדים זיאן יוסף (נ/2) וביבאר שריף (נ/3), החלקת המשאית היתה במהירות אפסית ופגיעתה בשער היתה קלה ביותר, וכל האסירים שהיו בה היו חגורים בחגורת בטיחות כך שלא יכול להיות שהתובע נפל לרצפת המשאית כנטען. שני העדים הוסיפו כי באם היה מי מהאסירים מתלונן על פגיעה גופנית ומבקש עזרה, היו מובילים אותו למרפאה הנמצאת במקום ומדווחים על כך. 9. בתשובה לטענות אלו העיד התובע בעדותו בפני כי טענת הנתבעת שבכל המשאיות ישנן חגורות בטיחות לכל האסירים מאחור איננה נכונה, וטען כי ביום שהובא לדיון בפני הוסע ברכב שאין בו חגורות בטיחות. התובע תיאר בעדותו את אופן התרחשות התאונה, ומשנשאל הכיצד, לאור מימדי גופו (שאינם קטנים) יכול היה ליפול בין הספסלים (שהם כמו מושבי אוטובוס, האחד לפני השני), טען כי במועד התאונה לא היה משקלו כבד כפי שהינו היום. 10. לאחר שמיעת עדותו של התובע ועדי הנתבעת בענין זה, אני קובעת כי התאונה השניה אכן ארעה וכי לתובע נגרם נזק גוף כתוצאה מהתרחשותה, גם באם מדובר, כטענת הנתבעת בפגיעה קלה. אינני מקבלת את האמור בדו"ח שצורף לתצהירי עדי הנתבעת, בדבר העדר נפגעים בתאונה, כ"כזה ראה וקדש", והציון שלא היו נפגעים יכולה לנבוע מאחת משתיים: או שהתובע לא התלונן מיד על כאביו מאחר ולא חשב שישעו לתלונותיו, או שהתלונן ואכן בפועל לא שעו לתלונותיו (כטענתו). ברור לי שעדי הנתבעת לא יכולים לזכור את הארוע הספציפי (מעבר לנאמר בדו"ח) וברור לי גם שקיימות סיבות מובנות מדוע בתיאוריהם ימעיטו ממידת החומרה של התאונה. מחקירת עדי הנתבעת התברר כי טענתם שהאסירים תמיד חגורים ולא מתחילים בנסיעה לפני שמוודאים זאת (סיפת החלק הראשון לסעיף 5 לנ/3, וחלק ראשון של סעיף 6 לנ/2), הינה טענה "מן הפה לחוץ" שכן מעדותם עלה, בניגוד לרושם העולה מתצהיריהם, כי לא נעשית לפני תחילת הנסיעה בדיקה על מנת לוודא שהאסירים אכן חגרו את עצמם בחגורות בטיחות בהתאם להוראות הניתנות להם. העדים לא יכלו גם לשלול את האפשרות כי במשאית המעורבת בתאונה כלל לא היו חגורות בטיחות כטענת התובע, שכן אף אחד מהעדים לא בדק נקודה זו קודם לעריכת התצהיר או לפני הדיון בפני. טענה כללית כי בכל רכבי הנתבעת, בשנת 2010, היו חגורות בטיחות תקינות לכל האסירים היא טענה גורפת שלא נראה כי נטענה לאחר בדיקה כלשהי. יצויין שדו"ח התחקיר איננו מתייחס כלל לסוגיה זו, ככל הנראה בשל הער דיווח על נפגעים בתאונה, ומשכך אין באמור בדו"ח לשפוך אור על נקודה זו. מהעדויות בפני עולה, כי בניגוד לרושם הנוצר מקריאת התצהירים, אף אחד מהמלווים לא מוודא את חגירת חגורות הבטיחות וה"בדיקה" הנטענת נעשית ממקום עמידת המלווה מחוץ למשאית, באופן שבוודאי לא ניתן לומר כי יש בו ווידוא ממשי של חגירת החגורות. אינני קובעת שיש פסול בכך, שכן חובת האסירים הינה לחגור עצמם, אולם בהעדר בדיקה ממשית כיצד יכולים עדים אלו להצהיר בבטחון שהאסירים תמיד חגורים? וכיצד הם מוסיפים וטוענים בתצהירם כי במידת הצורך הם מסייעים לאסירים להחגר (סעיף 5 לנ/3)? נראה לי כי עדים אלו בתצהיריהם ניסו לצייר תמונה "ורודה" בהרבה מזו הקיימת במציאות, ולפיכך אני מעדיפה בענין זה את גירסת התובע כי לא היה חגור בחגורת בטיחות בעת אירוע התאונה. 11. טענתה הנוספת של הנתבעת כי תיאור אופן החבלה של התובע, תוך נפילה לרצפת המשאית, אינו סביר כלל הן לאור קלות התאונה והן לאור ממדי גופו של התובע, דינה להידחות. אמנם נכון כי בניגוד לטענת התובע, מהתיעוד הרפואי עולה כי במועד התאונה סבל מהשמנת יתר משמעותית (בסמוך לאחריה אף ביקש לבצע ניתוח קיצור קיבה), אולם אינני מוצאת שיש במימדי גופו של התובע לשלול את האפשרות כי נחבל במהלך התאונה, גם אם לא נפל אפיים ארצה. די בכך שהתובע הוכיח כי התאונה ארעה וכי לא היה חגור בעת התרחשותה על מנת שתתאפשר סיטואציה בה נזרק ממקומו קדימה וסבל מחבלה, בין אם נפל לרצפה ובין אם לאו, ופגיעות מסוג "צליפת שוט" (אפילו מקום בו אדם חגור) הגורמות חבלה הינן, ניתן לומר בצער, ענין של יום-יום בפני ביהמ"ש. צר לי שהנתבעת לא השכילה, לפחות ביחס לתאונה זו, לייתר את שמיעת הראיות. מכל האמור עולה כי התביעה בגין התאונה הראשונה נדחית ואילו ביחס לתאונה השניה נקבע כי זו התרחשה וכי נגרם לתובע "נזק גוף" כהגדרתו בחוק במהלכה. מאחר והצדדים פרשו בפני את מלוא טיעוניהם בענין מינוי המומחה הרפואי בתחום האורטופדי בגין הפגיעה בתאונה השניה, וחרף טענות ב"כ הנתבעת בעיקר באשר להעדר רצף תלונות במהלך יותר מ-10 חודשים לאחר התאונה, הרי שאני סבורה כי לאור הממצאים בדבר הגבלת תנועה וממצאים בהדמייה, ורצף תלונות מאוחר יותר, יש מקום למינוי מומחה רפואי שיחווה דעתו ביחס לנכות התובע והקשר בינה לבין הפגיעה בתאונה מיום 18.1.10. בהעדר יכולת של התובע, בנסיבותיו, לשאת בתשלום שכר הטרחה של המומחה (דבר שיתכן והייתי מורה עליו, ולו חלקית בנסיבות הענין) אני מורה שהנתבעת תישא בשכר המומחה, תוך קביעה מפורשת כי במידה ויקבע כי לתובע לא נותרה נכות שמקורה בתאונה מיום 18.1.10, ינוכה שכר המומחה מכל סכום פיצוי שייפסק לתובע, באם ייפסק. קודם לקביעת זהות המומחה ומתן הוראות באשר למתן חוות הדעת (בהתחשב בכך שהתובע עודנו אסיר וצפוי להיות כזה לתקופה לא קצרה) אאפשר לצדדים לבוא בדברים באשר לזהות המומחה שימונה, ובהעדר הסכמה בתוך 15 יום, תנתן החלטה נוספת בענין. בית סוהר / כלאאסיריםפיצוייםתאונת דרכים