אי דיווח על התאונה למשטרה בשל חששו שהמשטרה תיקח לו את רישיון הנהיגה שזו פרנסתו

התובע הסביר כי לא דיווח על התאונה למשטרה, בשל חששו שהמשטרה תיקח לו את רישיון הנהיגה שזו פרנסתו. הוא לא פנה לבית חולים, ולא צרף לבית המשפט תמונות על התאונה, ומדובר בעדות יחידה של בעל דין, ובהתאם להוראות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, לא יפסוק בית המשפט בהליך אזרחי, בנסיבות המפורטות בגוף הסעיף, על-פי עדותו של עד יחיד, אלא אם ייתן טעם על שום מה הוא מוכן להסתפק בעדות יחידה; בהתאם לנסיבות העניין. על אף הסתירות בגרסתו של התובע (שאינני רואה בהן עניינים מהותיים), מעיון במסמכים הרפואיים שצורפו לתביעה, ניתן להסיק, כי אכן התובע נפגע בתאונת דרכים, ואני אפרט: ביום התאונה, קרי 18.10.10 הופנה התובע לצילום רנטגן, כאשר במסמך כתוב:" מתלונן על נפגע בתאונת דרכים כנהג עם חגורת בטיחות, מתלונן על כאבים בצוואר וגב עליון" (נספח 6 לתצהיר התובע). עוד באותו יום, מרפאת מקור ברוך הנפיקה עבור התובע מסמך שבו מצוין "שינויים ניוונים עם זיזים קדמיים ואחוריים בחוליות 6-5-C4 עם הצרות מרווחים ביניהן" (נספח 7 לתצהיר התובע). במסמך מיום 24.1.12 תחת הכותרת תלונות מצוינת "תאונת דרכים ב10.2010" (נספח 10 לתצהיר התובע). התובע הופנה לטיפול פיזיותרפיה, והוא שילם בהתאם. (נספח 14, 17 לתצהיר התובע). יתירה מזה, עדותו של התובע בקשר לנסיבות התאונה היתה מהימנה, קוהרנטית והנני מאמץ אותה. לאור המובא והאמור לעיל, הנני קובע שהתאונה מיום 18.10.10 מהווה "תאונת דרכים" כמשמעותה של זו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד) ועל הנתבעת לפצות את התובע בגינה. הפסד שכר לעבר ככל שמדובר בעבר, עסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש, כפי שנפסק: "באותם המקרים בהם לאור טבעו ואפיו של הנזק ניתן להביא נתונים מדוייקים, על הנפגע - התובע לעשות כן ומשנכשל בנטל זה לא ייפסק לו פיצוי". (ע"א 355/80 נתן אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד לה (2) 800,809). עובר לתאונה התובע השתכר הכנסה חודשית בסך של כ- 2,500 ש"ח. התובע היה בחופשה מחלה החל מיום 18.10.10 ועד ליום 29.10.10, דהיינו 12 יום (נספחים 4 ו-5 לתצהיר התובע), משכך, סבורני כי יש לפצות את התובע בגין ימים אלה, ועל דרך האומדנא, בסך של 1,250 ₪. הוצאות רפואיות ונסיעה גם כאן עסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש. (ראו ע"א 524/74 אסבסטוס נ' פזגז פ"ד ל(3) 281,285; ע"א 355/80 אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע פ"ד לה(2) 800,809(. התובע היה במעקב רפואי, המציא קבלות על סך 1,092 ₪. לדידי, סבורני כי יש לפצות את התובע בסכום זה, ובמעוגל 1,100 ₪. לגבי נסיעות, התובע לא המציא קבלות המעידות על כך, אך הוא היה במעקב טיפולי, ולכן, ועל דרך האומדנא, אני פוסק לתובע סך של 250 ₪ בגין נסיעות. באשר להוצאות רפואיות לעתיד, לתובע לא נקבעה נכות כלשהי, ולא הומצאו מסמכים אשר מעידים כי התובע יצטרך טיפולים בעתיד, ולכן איני סבור כי יש מקום להיעתר לדרישת התובע, בגין כך. עזרת הזולת לעבר ולעתיד מדובר בנזק אשר יש להוכיחו בראיות של ממש ולא הומצאו לבית המשפט הוכחות כי התובעת נזקקה לעזרה החורגת מהעזרה המקובלת בין בני משפחה (ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז פ"ד לח(3) 588, 580). אשר על כן, אני דוחה את דרישת התובע בגין ראש נזק זה. כאב וסבל לאחר ששמעתי אתהעדותו של התובע ועיינתי במסמכים שהוגשו, סבורני שזהו המקרה המתאים להפעלת סמכותי לפי תקנה 2 ב' לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים )נזק לא ממוני( אי לכך הנני קובע שבגין ראש נזק זה תפצה הנתבעת את התובע בסך של 5,000 ₪ . סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הנתבעת תפצה את התובע על פי הפירוט שלהלן: הפסדי שכר: 1,250 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעה: 1,350 ₪ כאב וסבל: 5,000 ₪ סה"כ פיצויים: 7,600 ₪ כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות משפט וכן בשכ"ט עו"ד בגובה 12%. משטרהמשפט תעבורהרישיון נהיגה