תביעה בעניין סכומים אשר נפסקו כהוצאות משפט

תביעה אשר עניינה סכומים, אשר לטענת התובעים, נפסקו להם כהוצאות משפט, אך הנתבעת ממאנת לשלם. התובעים, בעלים של 14 נכסים, ראו עצמם כנפגעים כתוצאה מתוכנית הר/1921 ועל כן הגישו לועדה המקומית לתכנון ולבנייה הרצליה, היא הנתבעת, תביעה לתשלום פיצוי בגין ירידת ערך מקרקעיהם. הועדה המקומית דחתה את התביעה על בסיס חוות דעת שמאיות אשר נערכו על ידי שמאי מטעמה. התובעים הגישו ערר לוועדת הערר לתכנון ולבנייה מחוז תל-אביב (להלן - ועדת הערר). ועדת הערר החליטה להעביר את שומת הפיצויים להחלטת "שמאי מכריע" (להלן - השמאי המכריע). השמאי המכריע סבר, כי אכן התובעים דנן נפגעו כתוצאה מהתוכנית וקבע את שיעור הפגיעה בכל אחד מהנכסים (כמחצית מהסכום הנתבע). הועדה המקומית סברה, שבשומת השמאי המכריע נפלו טעויות והגישה ערר על השומה. העררים נדחו והנתבעת חויבה בהוצאות. על דחיית הערר הגישה הוועדה המקומית עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בתל אביב בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. העתירה נדחתה. יצוין, כי בין הצדדים הוסכם, שהנתבעת תגיש ערר אחד נגד 3 משיבים (3 נכסים), אך ההחלטה וההערכה הסופית בעניין העררים שהוגשו תיושם על כל החלטות השמאי המכריע. על פי טענת התובעים, הנתבעת לא שילמה את מלוא ההוצאות אשר נפסקו לחובתה בהחלטת ועדת הערר, כדלהלן: החזר מלוא הסכום ששלמו התובעים לשמאי המכריע לכל אחד מהם; החזר שכר טרחת השמאי מטעם התובעים לכל אחד מהם; שכר טרחת עו"ד בסך של 4,000 ₪ לכל אחד מהתובעים; הפרשי ריבית והצמדה על מלוא סכום הפיצויים בשל איחור בתשלום חלק מהפיצויים. על פי טענת הנתבעת, בין הצדדים הוסכם, כי ההחלטה וההערכה הסופית בעניין העררים שהוגשו תיושם על כל החלטות השמאי המכריע בהיבט המהותי בלבד, היינו - ההחלטה אם לקבל את חוות דעת השמאי המכריע, כולה או חלקה, הא ותו לא. לעומתה טוענים התובעים, כי ההסכמה חלה על כל חלקי ההחלטה, כולל ההוצאות ושכר טרחת עו"ד. כמו כן, חלוקים ביניהם הצדדים לגבי החלטת ועדת הערר הנוגעת לפסיקת ההוצאות. על פי טענת התובעים, מדובר בסך של 4,000 ₪ בתוספת מע"מ עבור שכ"ט עו"ד ובנוסף הוצאות הכוללות הן את שכר השמאי המכריע והן את שכר השמאי מטעם התובעים. לעומתם, הנתבעת טוענת, שהחלטת ועדת הערר מורה, כי תשלם סך כולל של 4,000 ₪ הכולל הן הוצאות והן שכר טרחת עו"ד. בהחלטתה קבעה ועדת הערר, כדלהלן: "... אנו מחייבים את העוררת בתשלום הוצאות העררים ושכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪ לכל אחד מהמשיבים בצרוף מע"מ כחוק". לשון ההחלטה ברורה. על הנתבעת לשלם לתובעים סך של 4,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק עבור שכ"ט עו"ד ובנוסף את הוצאותיהם. על פי טענת הנתבעת, ועדת הערר לא ביצעה הפרדה בין שכ"ט עו"ד לבין הוצאות משפט, אלא להפך - קבעה "הוצאות ושכ"ט בסך של 4,000 ₪". אין לקבל פרשנותה זו של הנתבעת שכן לו היה הדבר נכון, הייתה ועדת הערר קובעת "סך כולל" של 4,000 ₪, אך היא לא עשתה כן. כמו כן, יש לדחות את טענת הנתבעת, כי ההחלטה בדבר הוצאות תיושם אך ורק לגבי התובעים שהיו משיבים בערר. הצדדים הגיעו ביניהם להסכמה, כי ההחלטה וההכרעה הסופית בעניין זה תיושם על כל החלטות השמאי המכריע. "ההחלטה וההכרעה" משמען גם פסיקת הוצאות. יתרה מכך, מאחר ולשון החלטת ועדת הערר מציינת את "העררים" ברבים ובכותרת ההחלטה מפורטים כל העוררים, ברור, שכוונת ועדת הערר הייתה לכל אחד מהתובעים בעניינינו. יוזכר - בעניין זה כל אחד מבעלי הנכסים, נשא בנטל שכרו של השמאי ואין זה מתקבל כלל על הדעת, שהועדה תפסוק פיצוי בגין הוצאות רק לקומץ קטן מהקבוצה בסכום שאינו קרוב להוצאותיהם הריאליות. כמו כן, אין לקבל את טענת הנתבעת לפיה, שכר השמאי המכריע אינו חלק מהוצאות התובעים בעררים. השמאי המכריע מונה לצורך הכרעה בעררים והחלטותיו היו נשוא העררים ועל כן שכרו הוא חלק מהוצאות התובעים בעררים. מאידך, יש לדחות את טענת התובעים, כי עלויות השמאי מטעמם הן חלק מההוצאות אליהם מתייחסת החלטת ועדת הערר. לשון החלטת ועדת הערר ברורה והיא מדברת על ההוצאות בעררים ולא על הוצאות קודמות, כמו השמאי מטעם התובעים, אשר שרותיו נשכרו לצורך ההליך בפני הועדה המקומית. על כן לא שוכנעתי, שהתובעים זכאים להחזר בגין הוצאתם זו. תמיכה נוספת למסקנה זו ניתן גם למצוא במכתבו של ב"כ התובעים מיום 19.11.2011 (נספח ז' לכתב התביעה) בו הוא מפרט את דרישותיו, ולא מונה ביניהן את עלות השמאי מטעם התובעים. מהאמור לעיל עולה, כי ועדת הערר פסקה לכל אחד מהתובעים (לכל זוג) סך של 4,000 ₪ בתוספת מע"מ עבור שכ"ט עו"ד וכן סך של 2,350$ אותו שילמו לשמאי המכריע. התובעים אינם זכאים להשבת הסכום ששילמו עבור השמאי מטעמם. כמו כן, טוענים התובעים, כי על הנתבעת לשלם להם תוספת בגין הפרשי הצמדה עבור המדד של חודש פברואר 2010, שכן לטענתם, התשלום כפי שבוצע על ידי הנתבעת, אינו יכול להיחשב תשלום במועד. אין מחלוקת, כי תחילה בוצע תשלום עבור 12 מתוך 14 נכסים, שכן על פי טענת הנתבעת, לא היו בידיה יפויי כוח להעביר הכספים לידי ב"כ התובעים עבור שני זוגות אלה. ביום 14.1.2010 בשעות הצהריים הודיעה הנתבעת טלפונית למשרד ב"כ התובעים שהוכנה המחאה במשרדי הנתבעת לביצוע פסק הדין. ביום המחרת נלקחה ההמחאה על ידי התובעים והופקדה ביום שלאחר מכן, היינו ביום 16.01.2010. לטענת התובעים, יפויי הכוח היו בידי הנתבעת והועברו אליה פעמיים לבקשתה. ביום 16.02.2011 נערכה המחאה נוספת לפקודת ב"כ התובעים אשר כללה את הפיצוי עבור שני הזוגות הנוספים. לטענת התובעים, בנסיבות אלה כלל הפיצוי אשר נפסק נושא הפרשי הצמדה וריבית. אין בידי לקבל את טענות התובעים בעניין זה. גם אם חל עיכוב בתשלום עבור 2 נכסים, אין בכך כדי להצדיק הטלת ריבית והפרשי הצמדה על סכום הפיצוי לכלל 14 הנכסים. הנתבעת אשר ביצעה את התשלום באיחור, צריכה הייתה לשכנע, כי אכן האיחור היה מוצדק. לטענתה, ללא יפויי כוח לא יכולה הייתה לשחרר את הכספים לידי ב"כ התובעים. אכן, עיון בתצהירים מראה, כי בידי ב"כ התובעים היו 3 סטים של יפויי כוח. יפויי כוח אחד עבור 12 הנכסים ועוד שני יפויי כוח נפרדים עבור שני הנכסים האחרים. בנסיבות אלו, שוכנעתי, כי ייתכן ששני יפויי כוח נשמטו מהחומר שהועבר לנתבעת ועל כן אין, מקום לפסוק הפרשי הצמדה וריבית. סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעים סך של 4,000 ₪, בתוספת מע"מ, כפול 14, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 30.8.2007 ועד לתשלום המלא בפועל. כמו כן, הנתבעת תשלם לתובעים סך השווה ל - 2,350$, כפול 14, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום התשלום לשמאי המכריע ועד לתשלום המלא בפועל לתובעים. מסכומים אלו יופחתו הסכומים אשר כבר שולמו בפועל לתובעים על ידי הנתבעת, ככל ששולמו, בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. הנתבעת תשלם לתובעים הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 28,000 ₪. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. הוצאות משפט