נטען כי הריהוט שסופק שונה מן ההזמנה, גדוש פגמים וליקויים

לטענתה, הריהוט שסופק על ידי התובעת שונה מן ההזמנה, גדוש פגמים וליקויים. הנתבעת הוסיפה כי עובדי התובעת חדרו לדירתה ביום 25.9.11, תוך הסגת גבול ופגיעה בפרטיות. הנתבעת הודתה כי הזמינה את הריהוט תמורת סכום כולל של 60,000 ₪, כי נערכו מדידות, כי הריהוט סופק וכי בוצעה חלק מההתקנה ביום 2.9.11 וביום 19.9.11. ואולם, לטענתה בדיעבד נתברר כי הריהוט שהורכב היה מלא פגמים וליקויים. הנתבעת טענה כי היא אפשרה לתובעת לתקן את עבודתה, אולם התובעת התנתה זאת בתשלום יתרת התמורה בסך 25,000 ₪ אצל צד שלישי בנאמנות. הנתבעת הסכימה לכך, בתנאי שהסכומים שכבר שולמו יופקדו בנאמנות. הנתבעת עתרה איפוא, להשבת הסכום ששילמה בסך 35,000 ₪, פיצוי בסך 5,000 ₪ בגין פירוק הריהוט ואחסנתו, ופיצוי נוסף של 25,000 ₪ בגין עוגמת נפש. ההליכים בתיק מטעם התובעת הגישו תצהירים פרץ סופר, אליהו וקנין, אליהו זינו וגלעד סופר. העדים אשרו את האמור בתביעה העיקרית, לרבות פריקת חלק מהסחורה ביום 2.9.11, התקנה ראשונית ביום 19.9.11 וכן כי כאשר הגיעו למקום על מנת לבצע את המשך ההתקנה ביום 25.9.11, סירבה הנתבעת, ובנה מטעמה, ללא סיבה, לאפשר השלמת ההתקנה כנדרש. מטעם הנתבעת הגישו תצהירים הנתבעת עצמה, אשר אישרה את האמור בכתב התביעה שכנגד. כן הוגש תצהיר של בנה אור עמית, לפיו ביום 25.9.11 הוא היה לבדו בדירה, הוא אמר לנציגי התובעת לא להיכנס והם נכנסו על דעת עצמם והחלו לעבוד. הוגש תצהיר של גיל רוזנטל, אחי הנתבעת, לגבי שיחות טלפוניות, בהן נאמר כי התובעת תתקן את הליקויים רק אם תופקד יתרת התמורה, ותצהיר של יוסי אוחיון לגבי המדידות שערך מנהל התובעת בשלב מאוחר. כמו כן, צורפו לתצהירי הנתבעת, תצהיר של גב' עופרה אוזן המפרט אי התאמות בריהוט וכן חוות דעת של המומחה אליעזר גוכמן לגבי הליקויים. כבר עתה יצויין כי תצהיר הגב' אוזן, כמו גם חוות הדעת, נמשכו על ידי הנתבעת מהתיק לאחר שהעדים לא התייצבו לדיון, ולאחר שבית המשפט פסק הוצאות נוכח בקשתה לדחיית הדיון. כיוון שמדובר בתיק בסדר דין מהיר, הורה בית המשפט ביום 30.8.12, על דיון הוכחות אשר נקבע ליום 9.12.12, כאשר למועד זה נקבע, כי על הצדדים לזמן את כל עדיהם ולהיות ערוכים לחקירות קצרות ולאחריהן לסיכומים בעל פה. ביום 9.12.12, במועד שנקבע לשמיעת ההוכחות, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה כל העדים לא יחקרו בחקירה נגדית הדדית, למעט חקירות נגדיות של עדי הנתבעת, עופרה אוזן והמומחה גוכמן. יצוין כי באותו מועד התייצבו לדיון כל העדים האחרים, אולם דווקא שני עדים אלו לא התייצבו לדיון, לאחר שהעדה אוזן סירבה להתייצב ואילו המומחה גוכמן נמצא בחופשת מחלה. בית המשפט ציין כי לו היה מדובר רק בעדה אוזן, היה מורה למשוך את תצהירה, אולם לנוכח העובדה שהדיון נדחה ממילא, עקב מחלתו של מומחה הנתבעת, נקבע כי במועד הנדחה ישמעו עדויות שני העדים היחידים שהצדדים מבקשים לחקרם וסיכומים בע"פ. בנסיבות אלה, נקבע התיק לסיום הוכחות ולסיכומים ליום 5.3.13. זמן קצר לאחר הדיון, ביקש ב"כ הנתבעת שינוי של מועד ההוכחות. ביום 27.12.12, נעתר בית המשפט לבקשה וקבע את ההוכחות ליום 20.6.13 בין השעות 09:30 עד 12:30. בית המשפט ציין במפורש כי על הצדדים לדאוג לזימון העדים גוכמן ואוזן, ולהיות ערוכים לחקירות קצרות ולאחריהן לסיכומים בעל פה. למרות שמועד הדיון נקבע כמתואר כחצי שנה מראש, ב"כ הנתבעת הזמין את עדיו רק שבועיים וחצי טרם הדיון. בנסיבות אלה, ביקש המומחה גוכמן לפטור אותו ממתן עדות, כיוון שנקבעה לו בינתיים נסיעה לחו"ל. בית המשפט קבע כי הדיון לא ידחה וכי לא יוצא צו הבאה לעד גוכמן אשר זומן כאמור באיחור. ביום הדיון נתברר, כי העדה אוזן לא התייצבה גם הפעם, וכן לא התייצב המומחה מר גוכמן. ב"כ הנתבעת ביקש לדחות את הדיון לשם זימונו של המומחה במועד המתאים לו. ב"כ התובעת התנגד לדחייה נוספת של הדיון. בית המשפט, בהחלטה מפורטת ומנומקת, המאזנת בין השיקולים השונים, קבע כי כאשר מדובר כבר בדחייה שנייה של דיון הוכחות בתיק בסדר דין מהיר, שבית המשפט פינה לו זמן ניכר ביומנו, עקב אי התייצבות המומחה, אשר זומן שבועיים וחצי לפני הדיון, למרות שהמועד נקבע חצי שנה מראש - הרי שדחיית הדיון תהיה רק בכפוף לתשלום הוצאות בסך 7,500 ₪ שנפרשו לתשלומים. בנסיבות אלה, ביקש ב"כ הנתבעת למשוך את חוות דעתו של המומחה גוכמן, כמו גם את תצהירה של הגב' אוזן ולסכם על פי החומר הקיים בתיק ללא עדויות המומחים. סיכומי הצדדים התובעת בסיכומיה טענה, כי עמדה בכל התחייבויותיה על פי הסכמות הצדדים, ואילו הנתבעת היא שהפרה ברגל גסה את ההסכמות בכך שמנעה מהתובעת להשלים את ההתקנה בביתה. התובעת מציינת בסיכומים, כי היתה זאת הנתבעת שביקשה לדחות את מועד ההתקנה בשלושה חודשים וחצי, כיוון שהדירה לא הושלמה, ולמרות הנזקים שבאפסנת הריהוט, נעתרה התובעת לבקשה. התובעת הוסיפה כי למרות שהריהוט כבר היה מוכן, היה עליה לקחת מידות חדשות ולייצר מחדש חלק מהמוצרים. ביום 19.9.11 החלה התובעת בהתקנת הריהוט בביתה של הנתבעת, אולם ההתקנה עדיין לא הסתיימה ותואם מועד להשלמת העניין ליום 25.9.11. ואולם, כאשר הגיעה צוות עובדי התובעת לבית הנתבעת לביצוע ההתקנה, סירבה הנתבעת לאפשר כניסת עובדי התובעת להמשך העבודה. הנתבעת אף סירבה לשלוח מומחה שיבחן את העבודה וסרבה לשלם את יתרת החוב. התובעת טוענת כי על פי התצהירים מטעמה, אשר הוגשו בהסכמה בהעדר חקירה נגדית, הרי שהיא סיפקה את הריהוט כדין בהתאם להסכמות, ועובדה היא כי לא הייתה כל טענה בעת מועד ההתקנה הראשון בנוכחות הנתבעת. התובעת טוענת כי לאחר משיכת תצהירה של אוזן וחוות הדעת של גוכמן, הרי שאין בידי הנתבעת כל הוכחה שהריהוט אותה סיפקה התובעת אינו תואם את ההזמנה, או שיש בו פגמים וליקויים. התובעת טוענת כי על פי תצהירי עדיה, הנתבעת היתה בבית ביום 25.9.11, בניגוד לטענתה כי היה במקום רק הבן. התובעת טוענת כי לא הוצגה כל ראיה לעניין הנזקים הנטענים על ידי הנתבעת כגון קבלות על הזמנת מטבח חלופי. מבחינה משפטית, טוענת התובעת כי ההלכה הפסוקה קובעת שכאשר יש ללקוח טענות לגבי ליקויים, שומה עליו לאפשר לספק לתקן את הדרוש תיקון. בענייננו, הנתבעת התעלמה התעלמות מוחלטת מעקרון זה, ומנעה מהתובעת לתקן את הדרוש תיקון, ככל שיש טענה כזו, לפני פנייה לערכאות משפטיות. עוד נטען, כי גם בהתאם לעקרון הקטנת הנזק, שומה היה על הנתבעת לאפשר תיקונים אם סבורה היא כי הריהוט פגום. בהעדר מתן אפשרות כזו, יש לנכות מנזקיה של הנתבעת כל נזק שיכול היה להיות לו הייתה מאפשרת את התיקון. הנתבעת בסיכומיה, טענה כי הזמינה את הריהוט מנגריה ולא קנתה ריהוט מוכן, במיוחד כדי שיתאים למידות דירתה. ואולם, לטענתה הריהוט שסופק על ידי התובעת לא תאם את קירות הגבס והיה מלא בפגמים וליקויים ובהם שברים בפורמייקה, חיתוך גס בעץ, גימור לקוי וכדומה. הנתבעת טענה כי בטופס הזמנת הריהוט, אשר נוסח על ידי התובעת, מצוין הסכום של 60,000 ₪, כסכום כולל ואין כל דרישה לתשלום נוסף עבור מע"מ ועבור הובלה. הנתבעת טענה עוד כי לא הוכח כל נזק שנגרם מאחסנת הריהוט עקב דחיית ההתקנה או נזק עקיף של הפסד ימי עבודה ועוגמת נפש. באשר להתקנה ביום 25.9.11, טענה הנתבעת כי עוד לפני 25.9.11, היא הודיעה לתובעת כי איננה מסכימה להשלמת העבודה לנוכח הליקויים והיא מבקשת פירוק הריהוט והשבת הכסף. לפיכך, לא ראוי היה שהתובעת הגיעה ביום 25.9.11, לאחר שורת המיילים שבהם הובהר כי אין מקום לכך, וכניסתה למקום היתה בגדר הסגת גבול. באשר לאפשרות תיקונים, ציינה הנתבעת כי היא הסכימה להצעת התובעת לבצע את התיקונים אלא שהתובעת התנתה זאת בהפקדה כספית. באשר לליקויים ולפגמים, בהעדר חוות הדעת נסמכה הנתבעת על התמונות ג'1 עד ג'14, מהן עולים הליקויים. לטענת הנתבעת, גם בהעדר חוות דעת המומחה, יכול בית המשפט להסתמך באופן ישיר על התמונות, מהן עולה תמונה של ליקויים משמעותיים. הנתבעת טוענת כי לנוכח הליקויים, הרי שמדובר בהפרה יסודית ולחילופין בהפרה לא יסודית של ההסכם, ולכן לנתבעת הזכות להודיע על ביטול העסקה ולדרוש השבת הסכומים ששילמה כפי שעשתה. ההכרעה בהעדר התצהיר של עופרה אוזן וחוות הדעת של המומחה אליעזר גוכמן, מבקש ב"כ הנתבעת להסתמך על תמונות שצורפו לכתב ההגנה. דא עקא, התמונות לא צורפו לאף אחד מהתצהירים שהוגשו בתיק, והן כפי הנראה נספחים לחוות דעתו של המומחה גוכמן, אשר נמשכה מן התיק לבקשת ב"כ הנתבעת. יצוין כי בהתאם לתקנה 214 ט' יש לצרף את כל הראיות לתצהירים המוגשים בכתב ולא ניתן להסתמך על ראיות שלא צורפו כנדרש. חרף האמור לעיל, אני נכון לקבל, במידה רבה לפנים משורת הדין, כי היו כפי הנראה ליקויים ופגמים מינוריים בריהוט, וזאת על סמך תצהירה של הנתבעת עצמה שצורף לכתב ההגנה, ותצהירו של אחיה גיל רוזנטל, ששניהם לא נחקרו בהסכמה על ידי ב"כ התובעת. מנהל התובעת עצמו בתצהירו מציין, כי לא ניתן לטעון לאיכות ירודה או לחוסר התאמה, לפני השלמת מלאכת ההתקנה. מאמירה זו ניתן להבין במשתמע, כי קיימת הסכמה לקיומם של ליקויים, אשר אמורים היו להפתר במועד שנקבע להשלמת העבודות. שני הצדדים התייחסו למדידות שערך מנהל התובעת בשלב מאוחר. הנתבעת טענה כי הדבר מעיד על חוסר התאמה במידות הריהוט מלכתחילה, ואילו התובעת טענה כי הדבר מעיד על שינויים בתכנית בשלב מאוחר. כך או כך, אין מחלוקת כי היה בכוונת התובעת להתאים את הריהוט ע"פ המידות הסופיות, והדבר לא התאפשר לה. נמצא איפוא כי גם אם הוכח שהיו אי אלה ליקויים, לטענת מנהל התובעת בתצהירו, שהנתבעת נמנעה מלחקור אותו על כך, מדובר למעשה בחוסר השלמה, כאשר אם היה ניתן לתובעת להשלים את המלאכה, הליקויים לכאורה היו מתוקנים. מכל מקום, וודאי שאין אותם ליקויים מינוריים מצדיקים ביטול החוזה כפי שנהגה הנתבעת. אין בכוונתי להכריע במחלוקת העובדתית אם הנתבעת נכחה בבית ביום 25.9.11 אם לאו. כך או כך, ברור שהיה זה מועד מתואם מראש להשלמת ההתקנה. כעולה מרצף המיילים, הנתבעת, היא זו שמנעה מנציגי התובעת להגיע לסיים את מה שהתחילו, בין אם עשתה זאת בעצמה, ובין באמצעות בנה. צר הדבר, אולם על פניו נראה כי יותר מכל מדובר בקצר בתקשורת בין הצדדים. לאחר שבוצעה התקנה ראשונית בלבד, ונקבע מועד ליום 25.9.11 להשלמתה ולתיקון כל הליקויים, לא היה מקום להתנהגות הנתבעת, בכך שסירבה לאפשר השלמת ההתקנה והתיקונים של הליקויים שהיו לטענתה. ראוי היה שהנתבעת תאפשר לתובעת להשלים את העבודה, תצביע בפניה על כל הליקויים אחד לאחד, ככל היו כאלה, ותדרוש את תיקונם. אם לאחר מכן יוותרו עדיין אי אלו ליקויים, יכולה היתה הנתבעת לתבוע בגין הנזק. כללים אלו נובעים הן מהפסיקה שאוזכרה על ידי התובעת, גם אם רק בהיקש מבדק בבית בקבלת דירה, הן מהעיקרון הכללי של חובת הקטנת הנזק החולש על כל עיני החיובים, והן מהשכל הישר. נראה איפוא כי הגורם הראשון והמיידי, לכך שהעסקה לא הושלמה ונגררה לתביעה ולתביעה שכנגד, הינה התנהגות הנתבעת. מנגד, התנהלות התובעת, אשר לאחר מכן התנתה את השלמת העבודה ועריכת התיקונים הנדרשים בהפקדת יתרת התמורה, אף היא איננה ראויה ואיננה בגדר שימוש בתום לב בזכות חוזית. מוטב היה כי שני הצדדים היו נוהגים זה בזה בהגינות, ומאפשרים ביצוע השלמות ותיקונים ללא תנאים וללא דרישות, מתוך הכלל לפיו יש להעדיף תמיד קיום החוזה על פני ביטולו. באשר לתביעה העיקרית, יש ממש בטענת הנתבעת כי על פי הסכם ההזמנה מדובר בסכום כולל של 60,000 ₪, ואין כל התניה של תוספת מע"מ ודמי הובלה. התובעת סיפקה את הריהוט, אולם עדיין לא השלימה את ההתקנה ואת תיקון הליקויים, ככל שהיו כאלה, ולכן אין היא זכאית לדעתי למלוא יתרת התמורה. על דרך האומדן נראה לי, כי נכון לנכות מן יתרת התמורה את עלות העבודה של השלמת ההתקנות ותיקון הליקויים האמורים, שאני מעריך אותה בכ- 10,000 ₪ לערך. באשר לתביעה שכנגד, לאחר שהנתבעת לא הוכיחה כי מדובר בליקויים משמעותיים ומהותיים המצדיקים ביטול העסקה, ולאחר שהנתבעת היא זו שמנעה מהתובעת להשלים את ההתקנה ולתקן את הליקויים, ככל שישנם, הרי וודאי שאיננה זכאית לא להשבת הסכומים ששילמה ולא לפיצויים נוספים. בנסיבות אלה, ודאי שאין מקום לפיצוי בגין "הסגת גבול" או פגיעה בפרטיות. מדובר במועד אשר הוסכם בין הצדדים, לשם השלמת ביצוע ההתקנה במועד הראשון. התובעת פעלה בהתאם להסכמות בכך שהגיעה למקום להשלמת התקנה, ולתיקון כל ליקוי שתטען לו הנתבעת, אלא שהנתבעת, בעצמה או באמצעות בנה, סרבה לאפשר לה למלא את חובתה החוזית. העובדה שהנתבעת על דעת עצמה ושלא כדין, הודיעה חד צדדית כי היא מבטלת את ההסכם ודורשת השבת הסכומים ששילמה ופירוק הריהוט שהותקן, ושהוכן במיוחד למידות של דירתה, מלמדת על העדר תום לב מצידה אשר מונע פיצוי בתביעה שכנגד. למעלה מן הצורך יצוין, כי אפילו אם המומחה גוכמן היה מעיד, וחוות דעתו לא היתה נמשכת מן התיק, הרי שחלק הארי של הליקויים עליהם הוא מצביע, הם ליקויים שעל פניהם ניתנים לתיקון בקלות. אין בחוות דעתו שום הערכה של הליקויים ועלות תיקונם, אלא אך ורק עלות פירוקם והתקנה מחודשת וד"ל. נוכח כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה העיקרית רק בחלקה, ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת, סכום של 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% ואגרת בית המשפט משוערכת. התביעה שכנגד נדחית. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים. זכות ערעור כחוק. רהיטים (תביעות)