בהסכם מסגרת האשראי נקבע כי מסגרת האשראי תיבחן מדי רבעון, ולתובע הזכות שלא לחדשה על פי שיקול דעתו, ואף להעמידה לפירעון מידי. כמו כן, על פי סעיף 12 להסכמי ההלוואות היה על הנתבעת לדאוג לכך כי בחשבון תהא יתרת זכות מספיקה לפירעון תשלומי ההלוואות במועדי החיוב (ס' 12 תצהיר עמית כהן). בנוסף למסגרת האשראי, הועמדו לנתבעת מעת לעת הלוואות בזק קצרות מועד במקרים בהם נוצר לנתבעת צורך זמני באשראי מעבר למסגרת האשראי המאושרת בחשבון. כך, על מנת לסייע לנתבעת במקרים נקודתיים בהם נזקקה לאשראי נוסף לתקופה קצרה, ועל מנת להימנע ממצב בו הנתבעת לא תוכל למשוך כספים מהחשבון וממצב בו נאלץ התובע להחזיר שיקים משוכים על החשבון מסיבה של אי כיסוי מספיק, נעתר התובע לבקשות הנתבעת להגדלות זמניות של האשראי בחשבון. הגדלות זמניות אלו אושרו, לאחר שהנתבע 2 סיפק הסברים ביחס לכל מקרה ומקרה בו התבקשה חריגה ממסגרת האשראי, וכן ביחס ליכולת ולמועדים לכיסוי חריגות האשראי. לא בכל המקרים נעתר התובע לבקשות החברה להעמדת הלוואות בזק, וכאשר חרגה הנתבעת ממסגרת האשראי, הוחזרו שיקים שמשכה מהחשבון מסיבה של העדר כיסוי מספיק. בזמן אמת, הנתבע 2 לא העלה כל טענה במקרים בהם הוחזרו שיקים מסיבה זו. על פי תצהירה של הגב' עמית כהן (ס' 14), בסמוך לכניסתה לתפקיד מנהלת הסניף ביוני 2010 נפגשה עם הנתבע 2 לפגישת היכרות בנוגע לחשבון הנתבעת. בפגישה זו לא נתבקשה הגדלת האשראי בחשבון, לא נוהל מו"מ על תנאי ניהול החשבון ולא חל כל שינוי משמעותי בתנאי החשבון. דרישת הבנק לקבלת מאזני החברה היא דרישה תקופתית קבועה, אחת לשישה חודשים, לשם בחינה שוטפת של האשראי בחשבון. בראשית שנת 2011 פנה הנתבע 2 למנהלת הסניף וביקש להגדיל את האשראי בחשבון הנתבעת, אך לאחר בחינת הנתונים הכספיים שהומצאו על ידו הוחלט לסרב לבקשתו. לאחר שהנתבע 2 קיבל את ההודעה לפיה סירב התובע לבקשתו להגדלת האשראי, התריע בפני מנהלת הסניף כי בכוונתו להעביר את הפעילות בחשבון הנתבעת לבנק איגוד - אולם בסופו של יום החשבון המשיך להתנהל אצל התובע. מעת לעת אפשר התובע לנתבעת למשוך שיקים או כספים מהחשבון כנגד שיקים שהופקדו בחשבון אך טרם נפרעו פירעון סופי, אולם במהלך המחצית השנייה של שנת 2011 הסתבר כי פעילות זו גוברת ללא הצדקה עסקית וכי נוצרו בחשבון יתרות חוב שלא כוסו. לפיכך, ביקשה מנהלת הסניף מפקיד הבנק, מר יעקב גרין, להודיע לנתבע 2 כי התובע לא יאפשר עוד לנתבעת להמשיך במנהג זה. לבסוף החשבון הוגבל, מסגרת האשראי בוטלה והנתבעת נדרשה לפרוע את החוב בחשבון. התובע רשאי מעת לעת לבחון מחדש את הענקת האשראי ללקוחותיו, ולא מוטלת עליו חובה לחדש אשראי קיים או להעניק אשראי חדש נוסף. גם אם ללקוח יש ביטחונות מספקים, התובע אינו מחויב להעמיד ללקוח אשראי בגובה ביטחונותיו. בחשבון הנתבעת לא היו ביטחונות מספיקים. החשבונות הפרטיים של הנתבע 2 ושל אביו לא תמכו בחשבון הנתבעת, והתובע התייחס לכל אחד מן החשבונות כחשבון נפרד העומד בפני עצמו. כך, האשראי שניתן בכל חשבון נבחן לגופו של החשבון הרלוונטי בלבד ולא ביחס לחשבונות האחרים. טענות הנתבעת בעת פתיחת החשבון סוכם עם מנהלת הסניף על מסגרת אשראי כוללת בחשבון בסך של 160,000 ₪: סך של 50,000 ₪ הקצאת אשראי בעו"ש; סך של 35,000 ₪ בכרטיסי אשראי, וסך של 75,000 ₪ בהלוואות ובהלוואות בזק. הנתבעת הסתמכה על האשראי שניתן לה ולא חרגה ממנו. הלוואות הבזק היו דבר שבשגרה בפעילות השוטפת של החשבון. על מנת לקבלן התקשר הנתבע 2 לסניף - ומיד לאחר מכן הוזרם האשראי לחשבון העו"ש. ככל הנראה, התובע בחר ליתן לנתבעת חלק מן האשראי בדרך של הלוואות בזק בכדי לגבות עמלות ושיעורי ריבית גבוהים משמעותית מאלו הנגבים בגין הקצאת אשראי קבוע או שוטף. הנתבעת שיעבדה לתובע שלושה מספרי ספק שלה בחברות האשראי (המכונים "זדים"), אשר דרכם נסלקו לחשבון זיכויים מכרטיסי אשראי של לקוחות הנתבעת. בפועל שועבדו על ידי התובע תשעה מספרי ספקים של הנתבעת כאשר לחשבון נסלקו כל הזיכויים ממספרי הספק בחברות האשראי של הנתבעת. הנתבעת הפקידה לחשבון שיקים עתידיים של לקוחותיה, וכנגד הפקדתם הועמד לנתבעת אשראי נוסף משתנה באופן יחסי לסכום השיקים המופקדים. במהלך פברואר 2010 הבנק לא כיבד מספר שיקים של הנתבעת בסכום כולל של 35,490 ₪ ללא סיבה, וחרף העובדה שבאותו היום הופקדו לחשבון כספים בסכומים העולים על סכום השיקים הנ"ל. עקב כך פנה הנתבע 2 לתובע והתריע בפניו כי אם לא יעמוד במוסכם, יעביר את חשבון הנתבעת וכן את החשבונות הפרטיים שלו ושל אביו לבנק איגוד. בהמשך ניהל מו"מ עם הנהלת הסניף להטבת התנאים בחשבון והגדלת מסגרת האשראי, במסגרתו ביקש התובע וקיבל מאזנים של הנתבעת וכן בטוחות נוספות על אלו שניתנו שלו בחשבון הנתבעת ובחשבון האישי של הנתבע 2. בסופו של יום, סוכם בין התובע לנתבע 2 כי כנגד משכון נכס של צד שלישי בשווי 240,000 ₪ כבטוחה, יקבל הנתבע 2 בחשבונו הפרטי אשראי בסך של 250,000 ₪, עליו הסתמך לצורך פעילות הנתבעת כפי שהיה ידוע לתובע. לטובת הבטחת האשראי שניתן בחשבון אביו של הנתבע 2, שועבד נכס בבעלותו ששוויו דאז עמד סך של 1,000,000 ₪, ונכון למועד הגשת כתב הטענות שוויו עומד על סך של 1,500,000 ₪. לטענת הנתבעת, חשבונותיהם הפרטיים של הנתבע 2 ושל אביו תמכו בחשבונה. הסך הכולל של האשראי בשלושת החשבונות הסתכם ב- 810,000 ₪, ולהבטחתו הועמדו לזכות התובע בטוחות שערכן הכולל הסתכם ב- 1,240,000 ₪ נכון למועד העמדתן. על אף שגובה האשראי היווה כ-65% משוויין הכולל של הבטוחות שהועמדו לטובת התובע, ועל אף שחשבון הנתבעת לא חרג מהאשראי המוסכם החליט התובע במפתיע, ללא כל התראה מוקדמת ובאופן שרירותי להפסיק לכבד את המוסכם בינו לבין הנתבעת. התובע ביטל את כרטיסי האשראי, לא כיבד הוראות קבע בחשבון וכן שיקים שנמשכו לצדדים שלישיים, ועצר באופן מוחלט את המשיכות מהחשבון. בכך, ומכיוון שלא מסר הודעה מוקדמת ולא אפשר לנתבעת להתארגן בהתאם, הביא לקריסת החשבון ולפגיעה בשמה הטוב של הנתבעת ובמוניטין העסקי שלה. כמו כן, הועבר מידע מהתובע לחברת BDI ולבנקים אחרים וספקים, אשר שינו עקב כך לרעה את הסכמיהם עם הנתבעת. למעשה, מוטט התובע כליל את פעילות הנתבעת. במעשיו הפר התובע את כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992 (להלן: "כללי הבנקאות"), וכן את חובת הנאמנות המוטלת עליו, שכן היה עליו ליתן לנתבעת הודעה מוקדמת בדבר השינוי. בין התובע לבין הנתבעת היה קיים נוהג לפיו אפשר התובע לנתבעת לפרוע שיקים מחשבונה אף ללא יתרה מספקת בחשבון, בהסתמך על שיקים שהתקבלו בחשבון ובטרם חלפו שלושה ימי הערך לפירעונם. הנתבעת הסתמכה על נוהג זה. לנוכח המפורט לעיל, עובר להגשת התביעה לא מימשה הנתבעת את מלוא האשראי אשר אושר לה הלכה למעשה אי לכך הפר התובע את החוזה עמה, הפר את סעיף 5 לכללי הבנקאות הפר חובה חקוקה ופעל בניגוד לחובות תום הלב והנאמנות המוגברות החלות עליו. הנזק שגרם התובע לנתבעת על ידי פגיעה במוניטין שלה עולה על סכום החוב. על כן זכאית הנתבעת לקיזוז מלוא הסעד הכספי הנתבע. דיון והכרעה טענתה העיקרית של הנתבעת בסיכומיה, הינה כנגד הפסקת הנוהג של מתן אשראי נוסף שהתובע העניק לה כנגד שיקים שהופקדו לחשבון במהלך שלושת ימי המעבר - שלא כדין. לשיטתה, לא נמסרה הודעה בכתב כדין בדבר הפסקת אשראי, בניגוד לקבוע הן בכללי הבנקאות והן בהסכם ניהול החשבון, וכמו כן התובע לא הוכיח כי מסר הודעה בעל פה באמצעות פקיד הבנק מר יעקב גרין. התנהלות זו של הבנק, נטען, גרמה נזק חמור לנתבעת. הלכה היא, כי בעל דין שאינו מעלה בסיכומיו טענה מסוימת נחשב כמי שזנחה: "כלל גדול נקוט בידי בית המשפט, לפיו, אם אין בעל הדין מעלה בסיכומי טענותיו טענה מסויימת, משמעות הדבר הוא שאף אם הועלתה על ידיו קודם לכן, הרי בכך שלא העלה אותה בשלב סיכומי הטענות, הוא נחשב כמי שזנחה". (דברי כבוד השופט קיסטר בע"א 401/66 ברוריה מרום נ' בן ציון מרום, פ"ד כא(1) 673 [ 19.06.1967]). את יתר טענותיה זנחה הנתבעת. הנתבעת מודה בסיכומיה כי לא עלה בידה להוכיח את הנזק שנגרם לה. לטענתה, אי יכולתה להוכיח את הנזק נבעה מכך שבמסגרת הליכי כינוס הנכסים שננקטו ע"י הבנק נתפסו משרדיה, ובתקופה זו נפרצו המשרדים ומחשבי הנתבעת בהם נמצא חומר הראיות - נגנבו. כמו כן, הנתבעת קרסה לאחר ששיקים שמשכה הוחזרו ע"י התובע , ולכן לא היו בידה אמצעים לשלם למומחה לצורך חוות דעת בדבר הנזק שנגרם לה, או לרואה החשבון שיכול היה לספק חלק מן הראיות שנדרשו לה. לנוכח האמור, לטענת הנתבעת, יש לדחות את התביעה נגדה, ולחילופין לקבוע כי יתרת החוב הנומינלי נכון לחודש אוגוסט 2011 היא יתרת החוב הקובעת, ללא חיובי ריבית והצמדה. התובע בסיכומיו אינו חולק על כך שהמשבר שחל ביחסים בין הצדדים נבע מסירובו לאפשר לנתבעת לצרוך אשראי מעבר לסכום מסגרת האשראי בהתבסס על שיקים של צדדים שלישיים שהנתבעת הפקידה בחשבונה ואשר טרם חלפו שלושת ימי הסליקה שלהם, המכונים "שיקים במעבר" (וכך יכונו להלן). לשיטתו של התובע, אף שניאות מעת לעת לאפשר לנתבעת משיכת כספים מן החשבון על יסוד שיקים במעבר, עשה זאת בכפוף לבדיקה פרטנית ונקודתית של השיקים ולא כשיטה או נוהג. התובע סירב להמשיך בכך כאשר פעילות זו החלה לחזור על עצמה בתדירות גבוהה. התובע מדגיש כי בסעיף 8.2 להסכם ניהול החשבון נקבע כי זיכוי חשבון של לקוחות בקשר להמחאות נחשב ארעי, כך שהלקוח אינו רשאי למשוך את תמורת השיק לפני גבייתו בפועל על ידי הבנק (להלן: "הסכם ניהול החשבון"). לטענת התובע, סירובו של הבנק אינו מהווה ביטול של מסגרת אשראי מאושרת, אלא סירוב לספק אשראי נוסף תוך הסתמכות על שיקים במעבר - שהרי הבנק כיבד שיקים של הנתבעת כל עוד הם נמשכו בגבול מסגרת האשראי בחשבון העו"ש - ובנק אינו חייב לספק אשראי ללקוחו (ס' 2 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981). מן האמור עולה, כי המחלוקת העיקרית שנותרה אפוא בין הצדדים נוגעת לכך שהתובע חדל מלאפשר לנתבעת להסתמך על שיקים במעבר, ללא התראה מראש. למעשה, טוענת הנתבעת כי נוצר נוהג העולה לכדי הסכם מחייב למשיכת כספים מהחשבון כנגד שיקים במעבר, וכאשר התובע חדל מלאפשר זאת ללא מתן הודעה מוקדמת - הפר את ההסכם בין הצדדים. טענה דומה נטענה ברע"א 10683/07 מטאניס מיכאל חב' לבניין ועב' אבן בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ( 23.12.2007), במסגרת ערעור על החלטה בבקשה לפי חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981. בפרשה זו קבע כבוד השופט רובינשטיין, כי ככלל התנהגות הצדדים ביחס למסגרת האשראי במידה שהיא נמשכת ועקבית עשויה ליצור הסכם מכללא בין הצדדים, אולם לנוכח עובדות המקרה הטענה נדחתה, וכבוד השופט רובינשטיין אימץ את דבריו הבאים של כבוד השופט יצחק עמית במאמרו "חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981" הפרקליט מ"ד (1998) 449: ""להוכחת שינוי של הסכם האשראי שבכתב נדרש דפוס התנהגות מתמשך בין הבנק לבין הלקוח - להבדיל מהתנהגויות אקראיות, שאין ביניהן חוט מקשר (ההדגשה הוספה - א"ר). החזרת שיקים על-ידי הבנק בעבר היא כשלעצמה יכולה לסתור את טענת הלקוח, כי נוצר חוזה חדש בין הצדדים. העובדה, כי בעל החשבון 'נזכר' רק לאחר קבלת הודעת ההגבלה להעלות את הטענה, שמסגרת האשראי שונתה, עלולה להיות לו לרועץ בהוכחת טענתו... שיקולי הבנק לאפשר חריגה ממסגרת האשראי הם שיקולים עסקיים טהורים, שבבסיסם היחסים עם הלקוח הספציפי... זכותו של לקוח, הפועל בחריגה ממסגרת האשראי המאושרת, נופלת מזכותו החוזית על-פי הסכם המסגרת להקצאת אשראי. העובדה, שהבנק הסכים בעבר לסטייה מעבר לאשראי המאושר אינה מלמדת, כשלעצמה, על חובה להמשיך לעשות כן בעתיד ולתמיד. אין בה, כשלעצמה, כדי לשמש בסיס לקיומו של יסוד סביר להניח, שהיתה חובה על הבנק לפרוע שיקים, גם כאשר יש חריגה ממסגרת האשראי" (בעמ' 470-469, וראו האסמכתאות שם; כן ראו יובל אזני שיקים ללא כיסוי - כרך ב' (2003) 441-436 (להלן אזני): "העובדה שהבנק פורע מעת לעת שיקים מעבר למסגרת האשראי, אינה יכולה ליצור מציאות אובייקטיבית אפילו בתודעתו הסובייקטיבית של הלקוח, כי הסכם האשראי שונה או כי נוצר הסכם אשראי חדש" (בעמ' 436))"". כלומר, לא די בכך שהבנק הסכים בעבר לסטייה ממסגרת האשראי המאושר, על מנת לשמש בסיס לקיומה של חובה להמשיך לעשות כן בעתיד. הנטל אפוא להוכיח כי התנהגות הבנק עולה לכדי הסכם מכללא המחייב את הבנק - הינו כבד. אקדים ואומר כי אני סבורה שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח שהתנהלות התובע באפשרו לה משיכת כספים מעבר למסגרת בהסתמך על שיקים במעבר, עלתה לכדי הסכם מחייב. כאשר התובע אפשר לנתבעת משיכת כספים כנגד שיקים במעבר, הוא עשה כן בניגוד לתנאים שנקבעו בהסכם ניהול החשבון. כבוד השופט עמית במאמרו מציין כי "כאשר מדובר בשינוי של חוזה בכתב, על דרך של התנהגות הצדדים המאוחרת לכריתתו, יש להשתית המסקנה, כי החוזה שונה, על בסיס מוצק". (עמ' 469) לעניין זה יפים דברי הנשיא שמגר (כתוארו אז) בע"א 4956/90 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ, פ"ד מו(4) 35 ( 29.07.1992): "עקביותם הפנימית של דיני החוזים מחייבת, כי המסקנה שהוראה חוזית שונתה או בוטלה תושתת על בסיס מוצק וברור, לא פחות מזה הנדרש לשם הסקת עצם קיום היחס החוזי בין הצדדים. גם הצורך במערכת יחסים יציבה וניתנת לחיזוי מראש על-ידי הצדדים מחייב, כי לא בנקל יוסק מהתנהגותם של הצדדים הרצון בשינוי של החוזה ביניהם, ודברים אלו נכונים, מקל וחומר, כשמדובר בחוזה שלא נקצב לו זמן, ואשר מעצם טיבו הוא חוזה לתקופה ארוכה, כבענייננו". (ר' גם ע"א 7156/10 חברת הירקון בע"מ נ' מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל ( 11.10.2012); ע"א 901/90 נחמיאס נ' קולומביה סחר ותעשיה בע"מ, פ"ד מז(1) 252). במקרה דנן, מאחר שמדובר בשיקים במעבר, אשר אין להם כל ערך ממשי בפועל בטרם חלפו שלושת ימי המעבר - אין זה סביר מבחינת ההיגיון הכלכלי כי בנק יתכוון לשנות באופן קבוע את האמור בסכם ניהול החשבון בעניין זה. רוצה לומר, נטל כבד אף יותר רובץ על כתפי הנתבעת, שכן עליה להוכיח לא רק כי התנהגות הבנק עולה לכדי הסכם מכללא מחייב, אלא אף כי הצדדים התכוונו לשנות את ההסכם ביניהם (הסכם ניהול החשבון) על דרך ההתנהגות, ובאופן שאינו מתקבל על הדעת מבחינת ההיגיון הכלכלי. הנתבע 2 העיד בעניין זה כדלקמן: "ש. "ההסדר" שאתה מתייחס אליו בסעיף 5 בתצהירך - הוא נעשה בכתב או בעל פה? [ס' 5 לתצהיר הנתבע 2 מתייחס לנושא השיקים במעבר, ה.פ.] ת. חלק מהדברים נעשו בכתב וחלק בעל פה במשך שנים. ש. אפשר לקבל את המסמכים בכתב? ת. הם אמורים להיות בבנק. ש. האם הגשת בקשה לגילוי מסמכים ספציפיים לגבי מסמכי ההסדר נשוא סעיף 5 לתצהירך? ת. לא היה הסדר, היתה פעילות שוטפת של החברה בבנק..." (עמ' 45 לפרוטוקול) עדותו של הנתבע 2 תומכת בטענת הנתבעת לפיה הפעילות השוטפת של הנתבעת בחשבון התנהלה בהתאם לאמור בסעיף 5 לתצהירו, בעניין השיקים במעבר. אולם, הנתבע 2 מציין כי לא היה הסדר מובנה באשר לכך, ואין די בעדותו כדי להוכיח את טענת הנתבעת בדבר הסכם מכללא. מנגד, הגב' קטי מרש העידה כי במקרים בהם אושרה משיכה מן החשבון על בסיס שיקים במעבר, זה נעשה על סמך בדיקה ספציפית של השיק, ולא כשיטה או נוהג: "ש. אתם הסכמתם, שלכבד שיק שהתובעת הפקידה באותו יום, מלקוח שלה, לדוגמא על 50,000 ₪ ולראות בו, כמו תקבול סופי, דהיינו לוותר על שלושת ימי הסליקה? ת. אתה מציין עובדה? כי אני לא כל כך הבנתי. תלוי של מי השיק. ש. כשיטה, אתם נתתם לתובעת אפשרות ת. זה לא שיטה, ש. לגבי תיק הלקוח הזה, התובעת [צ.ל. הנתבעת, ה.פ.] אני אומר לך, קיבלה מכם את האפשרות למחול על שלושת ימי הסליקה עד לפרעון סופי של שיק זכות שהיא הפקידה לחשבונה, וכבר באותו יום להשתמש בכסף הזה. כן או לא? ת. תלוי של מי השיקים, יכול להיות שהיו מקרים שזה נעשה, כי בדקנו את מוסר השיק, מושך השיק ואם היה ניסיון טוב איתו ואנחנו יודעים שהשיקים טובים ולא חזרו, אז אנחנו ממשיכים לעבוד מול הלקוח הזה כמובן כפוף לבדיקת הלקוח. ש. דהיינו, מה שאת אומרת זה שכל פעם שאישרת את האשראי הזה את בדקת את מושך השיק? ת. ב 99 אחוז מהמקרים" (עמ' 23 לפרוטוקול) מעדותה עולה כי במקרים בהם הותר לנתבעת למשוך כספים כנגד שיקים במעבר - זה נעשה לאחר בדיקה נקודתית של השיקים, ולא כנוהל שיגרתי שנעשה באופן אוטומטי. עדותה זו לא נסתרה. על פי עדותה של הגב' עמית כהן, לאחר שתקופה מסוימת הבנק אישר לנתבעת פעמים רבות משיכת כספים כנגד שיקים במעבר, הוחלט להפסיק זאת לחלוטין (עמ' 28-29 לפרוטוקול). רוצה לומר, כאשר היה חשש מצד התובע כי האפשרות למשוך כספים כנגד שיקים במעבר הפכה אינטנסיבית מדי - הוא חדל מלאפשר זאת. הדבר מעיד על אומד דעתו של התובע שלא לשנות באופן קבוע מההסכם בין הצדדים. אמנם, פקיד הבנק מר יעקב גרין כינה את התנהגות הבנק בעניין זה "נוהג" (עמ' 13 לפרוטוקול), אולם אין בעדותו כדי להוכיח כי לתובע הייתה כוונה ליצור נוהג במשמעות המשפטית של שינוי ההסכם המקורי בין הצדדים, להבדיל מנכונות התובע לפנים משורת הדין לחרוג מההסכם בין הצדדים על מנת לסייע לנתבעת להתנהל באופן שיאפשר לה שלא לחרוג ממסגרת האשראי. לנוכח המפורט לעיל, איני סבורה אפוא כי עלה בידי הנתבעת לעמוד בנטל הכבד להוכיח כי נוצר הסכם המשנה את הסכם ניהול החשבון. לפיכך, לא הוכח כי הבנק פעל שלא כדין כאשר סירב להמשיך לעשות כן. מה גם, שהתובע הוכיח במאזן הסתברויות שנמסרה לנתבע 2 הודעה טלפונית כי לא יתאפשר עוד לנתבעת למשוך כספים כנגד שיקים במעבר, בהתאם לתצהיר עמית כהן, ס' 16 ותצהיר יעקב גרין, ס' 3, ועדויותיהם, בניגוד לעדותו היחידה של הנתבע 2 כי לא נמסרה לו הודעה על כך (עמ' 45 לפרוטוקול). הלוואות הבזק משהנתבעת לא טענה דבר בסיכומיה ביחס להלוואות הבזק, אתייחס להתנהלות הבנק בעניין זה במאמר מוסגר ולמעלה מן הצורך - מפני שנושא זה עלה במהלך החקירות הנגדיות, וכן מחומר הראיות. כנספח יג' למוצגי התובעת צורף תדפיס הלוואות הבזק שניתנו לנתבעת בשנות פעילות החשבון. מנספח זה, וכן מדפי החשבון (נספח ו' למוצגי התובעת), ניתן לראות כי ההלוואות ניתנו מספר פעמים בחודש, על בסיס קבוע החל מהיום בו נפתח החשבון. רוצה לומר, מן המסמכים עולה כי באמצעות הלוואות הבזק גדל בפועל האשראי של הנתבעת בעשרות אלפי ₪ מדי חודש, ובאופן קבוע. כך אף עלה מעדותה של הגב' קטי מרש: "... את מסכימה איתי שחוץ מההלוואות הנוספות שיש שם אתם בעצם הענקתם לו אשראי נוסף של 50,000 ₪ מתחילת ינואר עד סופו באמצעות ארבע הלוואות בזק שאחת החליפה את השנייה. מסכימה איתי? ת. נוסף לחמישים וה 25 אני מסכימה. (עמ' 23 לפרוטוקול) ובהמשך: "ש. את מסכימה איתי שהתוספת של 50,000 או 70,000 של הלוואות בזק הועמדו לתובעת כמסגרת אשראי נוספת? ת. בהנחה שהוא המציא בטחונות אנחנו נתנו לו את זה, בהנחה שהיו לו בטחונות כנגד האשראי" (עמ' 24 לפרוטוקול) הגב' עמית כהן העידה במענה לשאלת בית המשפט מדוע הבנק חדל מליתן הלוואות בזק: "מעבר לחמישים אלף היתה עוד יתרה של 75 אלף של הלוואות בזק. יכולתם לתת הלוואות בזק כמו שעשיתם קודם? ת. יכול להיות שזה נוצל אני לא זוכרת לאותו יום... בדפי החשבון כאן אין לי אפשרות לראות אם היו הלוואות נוספות בחשבון בתקופה הזו" (עמ' 31 לפרוטוקול) כלומר, הלוואות הבזק ניתנו לנתבעת מעבר למסגרת האשראי המאושרת ועל בסיס קבוע, והתובע חדל מלתת הלוואות אלה בחודש יוני 2011, אך ללא הודעה מוקדמת (אין מחלוקת כי נספח ה' למוצגי התובע אינו מהווה הודעה מוקדמת). אולם, אף אם התנהלותו של הבנק ביחס להלוואות הבזק היוותה הגדלה דה פקטו של מסגרת האשראי על בסיס קבוע המחייב את התובע במתן הודעה מוקדמת על הפסקתה, הרי שאין מחלוקת כי הנתבעת לא הוכיחה שאי מתן הודעה כאמור גרם לה נזק כספי כלשהו שיש לקזזו מסכום התביעה, משלא הובאה כל ראיה בעניין זה, כפי שמודה הנתבעת עצמה בסיכומיה. אין לקבל את טענות הנתבעת באשר לחוסר יכולתה להוכיח את נזקה. טענת הנתבעת בדבר גניבת המחשבים בעת בה משרדיה היו תפוסים על ידי כונס הנכסים לא נתמכה בראיות ולא הוכחה. אף הטענה כי לנתבע לא היו אמצעים כלכליים על מנת להביא חוות דעת מומחה התומכת בטענותיו, נטענה בעלמא ולא הוכחה. מעבר לכך, לא הוכח כי אלמלא התנהגותו של התובע היה מצב חשבונה של הנתבעת טוב יותר, במיוחד לנוכח העובדה שבאותה מידה ייתכן כי אם התובע היה מכבד שיקים של הנתבעת, מוסיף ליתן לה הלוואות לאחר שחדל מכך או מאפשר לה להמשיך למשוך כספים מן החשבון כנגד שיקים במעבר - הייתה נוצרת חריגה גבוהה יותר בחשבונה ובמקביל היה חובה של הנתבעת גבוה אף יותר. לאור מסקנתי לפיה לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי נוצר הסכם המשנה את הסכם ניהול החשבון ביחס לשיקים במעבר, הרי טענתה החלופית של הנתבעת, לפיה לאור התנהלות התובע יש להעמיד את סכום החוב נומינלית ליתרה בחודש אוגוסט 2011, דינה להידחות. לנוכח המפורט לעיל, משאין מחלוקת לגבי סכום החוב והנתבעת לא הוכיחה את נזקיה - נקבע כי דין התביעה להתקבל במלואה. בטרם סיום ברצוני להתייחס בקצרה לשתי נקודות נוספות. האחת - במסגרת בקשת הרשות להתגונן טען הנתבע 2 טענת קיזוז, בסך של 1,000,000 ₪ בדבר נזק שגרם לו התובע באופן אישי, בעניין ארבע דירות שהיו בבעלותו ועוקלו על ידי התובע, ובעטיו של התובע נאסר על הנתבע 2 לעשות בהם דיספוזיציה - מה שסיכל את מכירתם. התובע השיב לטענותיו באמצעות תצהירה של הדס ברון שאף נחקרה על תצהירה (בכפוף להתנגדות ב"כ הנתבע לעצם עדותה), אולם יובהר כי הנתבע 2 טען טענה זאת לגבי התביעה האישית נגדו בלבד "עומדת לי טענת קיזוז עצמאית לנוכח מעללי הבנק ומעשיו המעוולים כלפי באופן אישי - עם חשבוני האישי.." (סעיף 6 לתצהיר הנתבע 2). הנתבעת לא חזרה על טענה זו במסגרת הסיכומים, ומשעוכבו ההליכים נגד הנתבע 2 - אין מקום להידרש לה במסגרת פסק הדין. השנייה - לסיכומי תשובה מטעמו צירף התובע פסק דין שניתן כנגד הנתבע 2, בניגוד לדין האוסר על צירוף ראיה חדשה במסגרת הסיכומים. יובהר כי ראיה זו לא נלקחה בחשבון במסגרת פסק הדין. סוף דבר התביעה נגד הנתבעת מתקבלת. בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות. חוזהאשראיהסכם מסגרת