בין הצדדים קיים ויכוח מזה זמן רב שעניינו תשלומים לוועד הבית וניהול ענייני וועד הבית. ביום 14/7/10 התקיימה אסיפת דיירים (להלן: "האסיפה") בה נכחו מספר רב של דיירי הבניין. בין היתר, נדונה באסיפה דרישת התובעת להחזר כספי מקופת הוועד בגין דוקרנים להרחקת יונים שהיא רכשה מכספה. באותו מעמד נדרש הנתבע לנושא ההחזר הכספי וביקש אף להציג מכתב שנשלח מהאגודה לתרבות הדיור בנושא. בשלב זה התפתחה תקרית בין הנתבע ואשתו לבין התובעת, שתחילתה מילולית והמשכה פיזי. הצדדים חלוקים באשר לנסיבות המדויקות של אותה תקרית. התובעת טוענת כי במהלך האירוע תקף אותה הנתבע באלימות, חבק את גופה בחוזקה, הרים אותה תוך לחיצה על בית החזה, גרר אותה למרחק של מספר מטרים, השליך אותה על הרצפה ולאחר מכן סטר לה בחוזקה על אזנה השמאלית (כמפורט בסעיף 3 לכתב התביעה). התובעת עותרת לקבל פיצוי כספי בסך 100,000 ₪ מכח עוולת התקיפה הנזיקית. הנתבע מאשר שאכן התפתחה תקרית, מאשר שהויכוח המילולי התפתח לכדי מגע פיזי בין הצדדים, אך טוען כי האירוע החל שעה שהתובעת ניסתה לחטוף מידיו את אותו מכתב של האגודה לתרבות הדיור (להלן: "המכתב") ולמנוע ממנו את הקראת תוכנו לכלל הדיירים. הנתבע טוען כי כאשר השניים "נאבקו" סביב המכתב, התובעת פגעה עם המרפק שלה בגופו במקום שם הוא נותח תקופה קצרה לפני האירועים, כך שהוא איבד את הזיכרון לכמה שניות עקב עוצמת הכאב - אך למעשה, לא מכחיש את האפשרות שבמהלך התקרית הוא נתן לתובעת סטירה. הנתבע מכחיש כי הרים את התובעת או כי גרר אותה או השליכה לקרקע. צר לי על כך שהצדדים הגיעו ביחסיהם העכורים למצב שבו במהלך ישיבת דיירים עולים הטונים כפי שעלו, ובוודאי שיש להצר על כך שבעקבות כך אף הסלימה הסיטואציה. בנוסף, צר לי שהצדדים לא מצאו את הדרך ליישב את הסכסוך בדרכים אלטרנטיביות, אך היות וכך היה - לא נותר אלא להידרש למחלוקות שהונחו על שולחני. בפניי העידו הבאים: מר איתי גנדלמן, חוקר פרטי (להלן: "החוקר") אשר נשכר מטעם התובעת לבצע חקירה סמויה של אחד השכנים, מר חיים מאיסיס (להלן: "חיים"), חיים עצמו, שכן נוסף (להלן: "השכן"), התובעת והנתבע. כמו כן, הוצגו בפניי מסמכים שונים מטעם הצדדים, לרבות הדברים שמסרו שניהם במשטרה בערב האירוע, לאחר שהתובעת הזעיקה את המשטרה אשר אף עיכבה את הנתבע לחקירה בתחנת המשטרה. לאחר ששקלתי את התשתית הראייתית ועמדות שני הצדדים, עמדתי היא כי דין התביעה להתקבל, אך כי הפיצוי אשר יש להעניק לתובעת יהא בשיעור מתון, והכל מחמת הנימוקים שאפרט להלן: גרסת התובעת - מצאתי שהתובעת הגזימה בתיאורים שלה לגבי האירוע ואף יש לזקוף לחובתה את העובדה שהתיאור בכתב התביעה, באשר לכך שהנתבע כך סתם לפתע פתאום החל לתקוף אותה, התברר כלא מדויק ויש להצר על כך שהתובעת "שכחה" לספר בכתב התביעה שכל התקרית החלה בגלל שהנתבע ביקש להקריא את המכתב ושהיא לקחה מידיו את המכתב. למשמע גרסתה של התובעת נראה כאילו התובע, באמצע האסיפה, התקרב אליה והחל לתקוף אותה - ולא צוין כי היא היתה זו אשר הלכה אליו וחטפה מידיו את המכתב תחילה. התובעת נשאלה בחקירתה הנגדית מדוע נושא המכתב לא מוזכר בכתב התביעה - והיא השיבה שהיא סיפרה על כך לבאי כוחה וכי היא לא יודעת למה זה לא נרשם (עמ' 19 שורה 23). בנוסף, יש לראות כי בעדותה טענה התובעת כי היא לא לקחה את המכתב וכי היא רק ניסתה לקחת אותו והוא נפל ארצה (עמ' 19, שורות 28-29), אלא שדברים אלו עומדים בסטירה למה שהיא עצמה מסרה למשטרה (ת/3, שורה 10, לאמור: "ואז אני לקחתי לו את המכתב ..."). כאשר הוקרא לתובעת המשפט דלעיל מתוך חקירתה במשטרה היא טענה שוב כי היא לא לקחה את המכתב (עמ' 19 שורה 32) - אך אני מוצאת לקבל דווקא את הגרסה שהיא מסרה למשטרה ב"זמן אמת" ויש לזקוף לחובתה את הכחשתה לגבי דברים שהיא עצמה אמרה במשטרה. בכל אופן, היות ונושא המכתב כבר היה ידוע בעת ניהול החקירות, בבית המשפט תיארה התובעת את התקרית "כולל נושא המכתב", וטענה כי הנתבע לפת אותה בחזקה, הרים אותה, הלך כמה צעדים, השליך אותה ונתן לה סטירה על לחי שמאל (עמ' 17 שורות 6-12). לגבי תיאורה, אומר כי יש קושי מסוים לקבל את הטענה לגבי כך שהנתבע הרים את התובעת, גרר אותה ואף השליך אותה על הרצפה - שכן התובעת יותר גבוהה מהנתבע (על פי התרשמותי בדיון, וראו כי היא מאשרת שהיא יותר גבוהה - עמ' 21 שורה 8). לכן, יתכן והוא הרים אותה מעט, או ניסה ללפות אותה ולהרים אותה אך בוודאי שקשה לראות כיצד הוא גורר אותה למרחקים ומפיל אותה לארץ - כפי שהיא טענה. בנוסף, יש לראות כי בתחילת העדות טענה התובעת כי הנתבע גרר אותה אחורה, אך לאחר מכן טענה כי גרר אותה קדימה (כלומר, דחף אותה קדימה - עמ' 21 שורות 9-11). הליכה שכזו קדימה, מצד הנתבע בעודו מרים את התובעת אינה אפשרית בנסיבות - ואפנה שוב לכך שבעדות שמסרה התובעת במשטרה היא מתארת רק זאת: "חיבק אותי קרוב אליו והרים אותי ואז השכנים באו והורידו אותי ולאחר שהורידו אותי הוא סטר לי מכה חזקה לכיוון האוזן השמאלית" (שורות 13-14). במצב דברים זה, לא אוכל לתת אמון בגרסתה של התובעת באשר למכלול האירועים ומצאתי כי התיאורים שלה מוגזמים וציוריים, ומונעים בין היתר מהסכסוך הארוך שהיה לה עם הנתבע עוד לפני התקרית. גרסת חיים - חיים העיד שיש לו מחלוקת עניינית עם הנתבע באשר לניהול ענייני וועד הבית וכי המדובר במחלוקת מהותית אשר משתרעת על פני זמן רב. לכן יש לראות את הדברים שהוא מסר בכפוף לכך שהוא העיד על עצמו שבינו ובין הנתבע יש סכסוך מר וארוך. עם זאת, אם נדלה מתוך עדותו את הפרטים הרלבנטיים לענייננו, נראה שעיקר עדותו הראשית היתה כי: "באיזה שהוא שלב הוא התרגז, הוא משך אותה כלפיו ונתן לה "ואחד" מכה בלחי הימנית" (עמ' 11, שורה 20). לאחר מכן, בחקירתו הנגדית הוא מאשר שהתקרית החלה כאשר התובעת הגיעה אל המקום בו עמד הנתבע, עמדה מולו וחטפה מידיו של הנתבע את המכתב. אז, הסתובבה התובעת ורצתה ללכת עם המכתב ואחרי שהסתובבה - הגב שלה היה מופנה כלפי הנתבע. בשלב זה הנתבע חבק את התובעת מאחור ואחר שהרפה - נתן לה סטירה. חיים לא מתאר שהנתבע גרר את התובעת אחורה כפי שהיא מתארת, ולא מציין שהוא הטיח אותה על הרצפה כמו שהיא מתארת (וכאשר נשאל במפורש אם התובע הפיל את התובעת לרצפה או אם היא בכלל נפלה לרצפה - הוא לא משיב לעניין, עמ' 11 שורה 31). עוד אעיר כי באשר לסטירה, טוען חיים שהמדובר בסטירה על לחי ימין (עמ' 13 שורה 27), אם כי הדבר מעורר קושי מסוים לאור העובדה שהתובעת טוענת שהיתה זו הלחי השמאלית. באשר לשאלה אם התובעת פגעה גם בנתבע באזור הבטן - טוען העד חיים שהוא לא זוכר שהוא ראה חבטה שכזו (עמ' 13 שורה 24), ומסביר שהוא היה בצד שממנו ראה את הסטירה שנתן הנתבע לתובעת ואם היא נתנה לו מרפק בצד השני - הוא לא יכול היה לראות זאת (שם, שורה 25). יש עוד לראות כי בשיחתו עם החוקר הוא משנה את גרסתו לגבי ה"מרפק" מצד התובעת - ונפרט בהמשך. גרסת הנתבע - כבר בסמוך למועד התרחשות האירוע, לאחר שהגיעה המשטרה לבניין, מסר הנתבע את הגרסה הראשונית שלו ובה טען שבין השניים התפתחה תקרית כאשר התובעת לקחה מידיו את המכתב. הוא הסביר שהיא ניגשה אליו, חטפה את המכתב והסתובבה כך שגבה היה מופנה אל החזה שלו ואז הוא ניסה לעצור אותה בכך שהוא למעשה חובק אותה, היא נתנה לו מכת מרפק באזור הניתוח וטוען שלאחר מכן מחמת הכאב הוא לא זוכר דבר. הנתבע נחקר פעם שניה במשטרה לאחר שנעצר, ואז נשאל שוב לגבי האפשרות שהוא נתן לה סטירה באותו מעמד. הנתבע השיב שיכול להיות שכך היה, ואם אכן כך היה אזי שלא היתה כוונה מאחורי הדברים, אלא שהם התרחשו במסגרת ה"מאבק" על המכתב ובמסגרת התגוננות מבחינתו, וכי הוא מתנצל מאוד על הדברים, ככל שאירעו. אף בעדותו בביהמ"ש הסכים הנתבע לכך שייתכן והוא אכן נתן לתובעת סטירה ומסר כי "במידה וקרה משהו אני נורא מצטער זה לא היה כוונתי סה"כ רציתי להחזיר את המכתב לרשותי" (עמ' 24 שורה 5 ושוב בעמ' 26 שורה 21). הנתבע המשיך לטעון כי הוא לא זוכר את מתן הסטירה בשל כאב שחש - אך מחקירתו ומדבריו ניכר היה שהוא מודה שהוא אכן נתן לתובעת סטירה, והבין שהשכנים האחרים אמרו לו שכך היה. לגבי שאר רכיבי האירוע הוא חזר על הגרסה שמסר במשטרה, לפיה התובעת לקחה את המכתב, הסתובבה עם הגב אליו, התחילה ללכת והוא ניסה לתפוס אותה בכך שחבק אותה (עמ' 24 שורות 16-17). העדים הנוספים - החוקר העיד כי התובעת שכרה את שירותיו על מנת לבצע חקירה לגבי חיים (אם כי בשלב שני הסביר כי למעשה הוא התבקש לחפש "מישהו שהיה עד לאירוע" וכי "הדלת הראשונה שעליה הוא דפק היתה של חיים" - עמ' 9 שורות 26-27). לא מצאתי כל סיבה הגיונית לנהל חקירה סמויה שכזו. התובעת היתה יכולה לזמן כעדים מטעם ביהמ"ש את כל השכנים, כולל חיים, ולא הבנתי מדוע היה צורך להערים על חיים (או על כל שכן אחר) ולשלוח אליו שני חוקרים פרטיים שיציגו את עצמם כמי שמעוניינים לשכור דירה בבניין על מנת לברר עימו במרמה מה הוא זוכר מהאירוע. לא למותר לציין שאני מוצאת כמקוממת במיוחד את העבודה שהחוקר הציג את עצמו כסגן אלוף בצה"ל, ונדמה לי שהדברים עולים כדי התחזות. לא אבין מדוע התובעת רצתה לדעת מראש מה יגיד חיים, לפני שהיא מזמנת אותו כעד. בכל אופן, החקירה לא הוסיפה מאום לתשתית הראייתית שכן מהתמלילים של השיחה שבין החוקרים לבין חיים (ואשתו) עולה שהוא מסר בשיחה בדיוק את אותם פרטים שהוא מסר בבהמ"ש: "תפס אותה חזק ... הוא עוזב אותה פה ... נותן לה סטירה" (עמ' 13 לתמליל ת/2, שורות 13 ו-21), "הוא עוזב אותה, נתן לה סטירה, זה היה ספונטאני ... היא קיבלה סטירה חזקה" (עמ' 15 לתמליל שורות 1-3), "אני מרים אותה ככה .. ואחרי הוא מוריד אותה הוא נתן לה מכה באוזן ככה" (עמ' 21 לתמליל, שורות 22-24). לא למותר לציין כי חיים אף הסביר כי "הוא השתגע ממנה. הוא השתגע שהיא מציקה לו, היא מציקה לו, היא מציקה לו ואז הוא הוציא את הכעס שלו באסיפה" (עמ' 15 שורה 13). עוד יש לציין כי בתמליל חיים מוסר כי: "היא נתנה לו מרפק ... ופה היה לו ניתוח. היה לו ניתוח" (עמ' 20 לתמליל ת/2, שורה 26), אם כי לאחר כמה שורות החוקר שואל אותו שוב אם התובעת נתנה לנתבע מרפק וחיים משיב: "מה פתאום?" (עמ' 21 שורה 8). באשר לכך שהחוקר טוען שבמהלך המפגש חיים הדגים פיזית כיצד הנתבע גרר את התובעת וכיצד הוא השליך אותה על הרצפה (עמ' 9 שורה 15) - הרי שלא מצאתי לתת כל משקל לעדות זו, היא היתה בלתי אמינה וקריאת התמליל מלמדת שקצת קשה לקבל את התיאור מצדו של החוקר. השכן הנוסף שזומן על ידי התובעת הסביר כי הוא לא ראה את ההתרחשות עצמה, כיון שהלך לכיוון הרכב שלו ב"רגעים הקריטיים" והסתובב אחורה רק אחרי ששמע המולה ואז ראה ששכן אחד מחזיק את הנתבע ושכן אחר מחזיק את התובעת (עמ' 14 שורות 25-29). העד הבהיר כמה פעמים שהוא לא ראה "מה שהיה בין שניהם" ועדותו מהימנה עלי. העד אף הוסיף כי התובעת פנתה אליו כחצי שנה לאחר האירוע וביקשה שיבוא להעיד מטעמה וכי הוא סירב כיון שמסר לה שהוא לא ראה את התקרית (וכי הנתבע ביקש ממנו אותה בקשה ואף לה הוא סירב מחמת אותו נימוק - עמ' 15 שורות 1-4). לכן, לא היה בעדותו כדי לסייע. סיכום הממצאים העובדתיים - מהמקובץ עולה כי הוכח כדבעי שאכן הנתבע אחז בתובעת בשלב מסוים בניסיונו לקחת חזרה את המכתב, כי היא נתנה לו "מרפק" וכי הוא נתן לה סטירה. לגבי שני אלמנטים אלו (האחיזה והסטירה) קיימות עדויות מוצקות ואף קיימת הודאה מצד הנתבע. שאר הרכיבים שתארה התובעת לא הוכחו. המסקנה המשפטית - לשיטתי, האמור עולה בגדר תקיפה בהתאם להוראות סעיף 23(א) לפקודת הנזיקין, לאמור: "תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו." לא אוכל לקבל את טענת הנתבע לפיה רכיבי העוולה לא מתקיימים בשל שלא הוכחה הכוונה, שכן אף אם הוא חש כאב עז לאחר שהתובעת "נתנה לו מרפק", הוא היה חייב לשלוט במעשיו ולהמנע מלתת לה סטירה, ואין המדובר באינסטינקט בלתי נשלט. בדומה - לא אוכל לקבל את טענתו לפיה מתקיימים יסודות סעיף 24(1) לפקודת הנזיקין המעניקים הגנה למעוול במקרה ומעשה התקיפה נעשה "בסבירות כדי להגן על עצמו או על זולתו מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחירות או ברכוש, והיחס בין הנזק שסביר היה שייגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שיימנע על ידיו, היה סביר" - שכן תגובתו של הנתבע ללקיחת המכתב ואף ל"מרפק" שקיבל, לא היתה סבירה ולא פרופורציונלית. גובה הנזק - התובעת טוענת כי יש לפצותה בפיצוי כספי בסך של 100,000 ₪, לאור הנזק הפיזי והנפשי שהסבה לה התקרית, כמו גם בשל השפלתה בפני הדיירים. התובעת מוסיפה ואומרת שלאחר האירוע היה לה סימן אדום על הלחי, במקום שבו הונחתה הסטירה, כי היא הלכה למחרת לרופא, אשר ראה את הסימנים של היד של הנתבע על הלחי (עמ' 17 שורה 26) ומוסיפה כי באותו הערב השמיעה שלה נחלשה אך כי למחרת "אחרי שהלכתי לרופא הוא אמר לי מה לעשות כדי להחזיר לי את השמיעה האבסולוטית" (עמ' 17 שורה 27). בסיכומי התובעת נטען כי כיון שיסודות עוולת התקיפה הוכחו - אין התובעת חייבת להוכיח את נזקה וכי היא זכאית לפיצוי ללא הוכחת נזק ולפיצויים עונשיים. לא ברור לי על מה מבוססת ההשערה שאין חובה להוכיח את הנזק, אך מצאתי כי אכן נגרם לתובעת נזק בשל הכאב שחשה לאחר קבלת הסטירה, אף אם נמשך עד יום המחרת, ובשל עוגמת הנפש שהיתה כרוכה בדבר. נזק רפואי פיזי ממשי לא הוכח ואף לא הוכחו נזקים נוספים. נדמה לי שבנסיבות, הפיצוי הראוי הינו בסך של 9,000 ₪. באשר להוצאותיה של התובעת - יש לראות שהיא מבקשת שבנוסף על הפיצוי ישולמו לה הוצאות בגין העובדה שהיא שכרה את שירותי חברת החקירות. לא שוכנעתי שיש מקום לפסוק לזכותה את אותן הוצאות, הגם שהיא הוציאה אותן בקשר עם המשפט שכן כפי שציינתי לא שוכנעתי שהיו אלו הוצאות חיוניות לצורך הגשת התביעה והנסיון להוכיח אותה. לכן, הגם שההוצאה היתה משמעותית והגם שהוצגו קבלות לגבי התשלום לחוקרים הפרטיים לא מצאתי שיש סיבה לחייב את הנתבע בתשלום שכזה. לסכום הפיצוי שנפסק מעלה יש להוסיף הוצאות בגין החזר יחסי של אגרת ביהמ"ש בסך 1,250 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪ (כולל מע"מ). אני מאוד מקווה שהצדדים יוכלו לשוב לנהל את שגרת חייהם בדרך ארץ ובכבוד הדדי. בתים משותפיםועד בית משותףסכסוך