העובדות שאינן שנויות במחלוקת: התובע הוא ספר ששכר מהנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") נכס ששימש כמספרה, ברחוב אבן גבירול 77 בתל -אביב (להלן : "המושכר"). הסכם השכירות נחתם ביום 11/10/05, למשך שנה מיום 1/11/05, עם חמש תקופות אופציה שנתיות, היינו עד יום 1/11/11. שכר הדירה הועמד על כ- 2,600 ₪ לחודש. בהסכם נקבע כי "במידה והשוכרים ירצו להעביר את העסק יהיה עליהם למצוא דייר חלופי אשר יעמוד בכל תנאי חוזה זה ויהיה מקובל על המשכיר". בחודש אוקטובר 2010, לקראת תקופת האופציה החמישית, נפגשו התובע, רעייתו והנתבעים נוכח פניית התובע אל הנתבעים בנושא השנוי במחלוקת ביניהם. לשיטת התובע הפניה נעשתה בנוגע לרצונו להביא תחתיו שוכר חלופי ולשיטת הנתבעים הוא ביקש לבחון אפשרות להארכת השכירות ולבחון את שכר הדירה לתקופה שלאחר שנת האופציה האחרונה. ביום 27/11/10 כשהחלה כבר תקופת האופציה החמישית, נשלחה לתובע טיוטת הסכם שבו העמידה הנתבעת את דרישתה לדמי שכירות על סך של 3,100 ₪, בצרוף מע"מ שישולמו מדי חודש בחודשו באמצעות המחאות. נסתבר כי התובע חתם ביום 30/03/11 על זכרון דברים עם השוכר החלופי ולפיו הוא יקבל ממנו 70,000 ש"ח בתוספת מע"מ, כדמי פינוי המושכר. במהלך חודש אפריל 2011, נערכה פגישה בנוכחות התובע ורעייתו, הנתבעים, ומר יוסי נחום שהוצע כשוכר חלופי (להלן: "השוכר החלופי") ואביו. הנתבעים דרשו מהשוכר החלופי שתשלומי שכר הדירה, ישולמו באמצעות חברת אשראי, ומשזה לא הסתייע, לא נחתם עמו הסכם שכירות. משהסכם השכירות לא יצא לפועל, בוטל זכרון הדברים בין התובע לשוכר החלופי והתובע השיב לו את המקדמה ששילם. משביקש התובע להציע שוכר אחר, הודיעו לו הנתבעים כי אין בכוונתם להמשיך להשכיר את המושכר לאחר שהתובע יפנה אותו, אלא למוכרו. טענות הצדדים: התובע טען כי הנתבעים חזרו בהם מהסכמתם לאפשר לתובע להביא שוכר חלופי וגרמו לתובע לאבד את תשלום דמי הפינוי, ואף גרמו לו עוגמת נפש. לחילופין, עתר תובע לחייב את הנתבעים בפיצויים בגין הסתמכותו על הבטחתם לאפשר כניסת שוכר חלופי, לרבות בגין עלות פרסום בעתון, אומדן הפסדי עבודה בגין הצגת המושכר למתעניינים וניהול מו"מ, תשלום דמי שכירות לסיום שנת האופציה ועד מועד הפינוי ועוגמת נפש. התובע טען כי הנתבעים פעלו ממניעים זרים וזאת על מנת להשכיר את המושכר לשוכר שישלם להם שכר דירה גבוה יותר, כפי שאכן אירע בפועל. הנתבעים טענו ראשית כי אין כל אחריות של הנתבע 2 (להלן: "הנתבע"), שהינו בעלה של הנתבעת והסכם השכירות נחתם עמה בלבד, כמי שהיא בעלת המושכר יחד עם בני משפחתה וכמורשת מטעמם. לגופו של עניין, טענו הנתבעים, כי השוכר החלופי שהוצג, לא הניח את דעתם בשל כושרו הכלכלי ועל כן לא הסכימו להשכיר לו את המושכר. דיון והכרעה: הצדדים חלוקים בשאלה האם בפגישה שנערכה בחודש אוקטובר 2010 בהשתתפות התובע, רעייתו והנתבעים, נדונה בקשת התובע להציע שוכר חלופי. הנתבעים טענו כי נושא זה לא עלה בפגישה, אלא דובר בה על הארכת הסכם השכירות לתובע. לדבר נפקות שכן בעקבות הפגישה נשלחה אל התובע טיוטת הסכם שכירות שבו הועמד שכר הדירה על 3,100 ₪ לחודש (כששכה"ד המקורי עמד על כ- 2,600 ₪) שאמור להשתלם בהמחאות חודשיות (ולא באמצעי אחר). שוכנעתי מהראיות שהובאו כי בפניית התובע לנתבעים בנוגע להארכת הסכם השכירות, לא צוין שמדובר בהכנסת שוכר חלופי אלא נדון גובה שכר הדירה במידה והתובע יוותר במושכר לתקופת שכירות נוספת. ראשית, עדות הנתבעים היתה קוהרנטית והתרשמתי ממהימנותם ונכונותם להודות גם בנושאים שלא היו נוחים להם ע"מ לדבוק באמת. לא שוכנעתי בטענת ב"כ התובע כי נמצאו סתירות בעדותם בענין שהוא מהותי. ההיפך, אי ההתאמה המוחלטת (בנושאים שוליים בעדות) מעידה על כנותם והעובדה שלא היו מתואמים. שנית, ב"כ הנתבעים הפנה לכך שלא הוגש תצהיר מטעם רעיית התובע שהיתה מעורבת בהידברויות ואף נכחה בפגישה. הימנעות זאת מהבאת ראיה רלוונטית בסוגיה השנויה במחלוקת בין הצדדים נזקפת לחובת התובע, וקמה החזקה שאילו הובאה הראיה היא היתה מחזקת את גרסת הצד שכנגד (ראה: קדמי, על הראיות, חלק רביעי 1889 (תש"ע-2009); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה (4) 651, ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 595, 602). הנתבעים העידו כי סברו שמדובר בהמשך השכירות של התובע ועל כן, משביקש התובע להאריך את הסכם השכירות, הוגדל שכר הדירה מ- 2,600 ₪ ל- 3,100 ₪, ואופן התשלום נותר כבמקור וזאת כעולה מטיוטת חוזה השכירות שנשלחה אל התובע. הנתבעת העידה כי היא היתה מרוצה פחות או יותר מהתובע כשוכר. רק בשלב מאוחר יותר התברר לה שכוונות התובע שונות והוא מעוניין לעזוב את המושכר על מנת להכניס שוכר חלופי שימשיך להשתמש במושכר כמספרה, ולמכור לו את המוניטין וההשקעה בתשתיות במקום. לפיכך, משטיוטת הסכם השכירות נועדה לתובע ולא לשוכר אחר, הרי שאין ללמוד מאופן התשלום הקבוע בה על התחייבות הנתבעת לקבל שוכר חלופי באותם תנאי תשלום שהוצעו לתובע. הנתבעת הודתה כי משהתברר לה שהתובע מעונין להציע שוכר חלופי ע"מ לקבל ממנו דמי פינוי בגין השקעותיו בעסק (תשתיות ומוניטין), עינה לא הייתה צרה בו והיא הסכימה ואף אישרה בכתב (בדואר אלקטרוני מיום 05/12/10) כי תדרוש מהשוכר החלופי 3,100 ₪ בתוספת מע"מ ולא מעבר לכך. בנוסף, וככל שהתובע לא יצליח למכור את העסק, מאפשרת הנתבעת לתובע לעזוב את המושכר לפני תום תקופת האופציה (נובמבר 2011) ועד לעזיבת המושכר, ישא התובע בשכר דירה בהתאם לחוזה המקורי. לא ניתן ללמוד מדברים אלו שהועלו על הכתב בזמן אמת כי הנתבעת התחייבה לאופן תשלום מסוים כשמדובר בשוכר אחר ואף ויתרה על זכותה הקבועה בהסכם השכירות לאשר את השוכר שיוצע. מעדות השוכר החלופי שהעיד לפניי ומיתר הראיות עולה כי הנתבעים פגשו לראשונה את השוכר החלופי רק במהלך הפגישה שנערכה בחודש אפריל 2011. השוכר החלופי העיד העיד שהגיע לפגישה עם אביו ובידו שיק בנקאי לתשלום לתובע (ולא ערבות בנקאית להבטחת חיובי השכירות כפי שנטען ע"י התובע) הנתבעים לא התרשמו ממצבו הכלכלי של השוכר החלופי לטובה, שכן כפי שאף העיד האחרון, דובר על בחור צעיר, שעבד כמעצב שיער שכיר, ללא כל ניסיון קודם בניהול עסק. השוכר החלופי הגיע עם אביו שאף הוא לא הותיר רושם בדבר איתנו הכלכלית, ומשכך דרשו הנתבעים כי דמי השכירות ישתלמו באמצעות חברת אשראי. הנתבעת הודתה בעדותה כי הרעיון לתשלום דמי שכירות באמצעות חברת אשראי נולד זמן קצר לפני כן כשהתוודעה אליו ממכרה/מטפלת שבפניה הלינה על לחצים המופעלים כלפיה ע"י התובע בנוגע למציאת שוכר למושכר. מניתוח הראיות עולה כי בהסכמת הנתבעת להכנסת שוכר חלופי, לא וויתרה הנתבעת על זכותה הקבועה בחוזה המקורי, ולפיו השוכר החלופי יהיה מקובל על המשכיר. דרישה זו מצידו של משכיר, היא הגיונית ולא היה סביר אף שהנתבעת תסכים לקבל כל מאן דהוא כשוכר. לגיטימי מצד הנתבעת, לדרוש שוכר שיהא בעל יכולת כלכלית לעמוד בתשלום הסכמי השכירות. דרישה זו מקבלת משנה תוקף עת עסקינן בתשלומים חודשיים המשתלמים לידיה. משכך ומשראתה הנתבעת כי מוצג בפניה אדם צעיר, שאינו בעל ניסיון בניהול עסק, חששה היה מובן, ולגיטימי מצידה כי תדרוש בטוחות לתשלום, אף אם לא דרשה בעבר בטוחות אלו מהתובע. לפיכך דרישת הנתבעת, לתשלום באמצעות אשראי, היא בגדר הסביר, ועומדת בקנה אחד עם התחייבותה החוזית להתיר כניסת דייר חלופי שיהא מקובל עליה. כאמור, התרשמתי מכנות עדות הנתבעת ולא מצאתי שכבר אז בפגישה עם השוכר החלופי, היא גמרה בדעתה שלא להשכיר את המושכר, אלא שהיא אף הציעה לו לבדוק את אופן התשלום עם חברת האשראי, ומשנסתבר לה כי אין ביכולתו לעשות כן, התחזקו חששותיה והיא סרבה להשכיר את המושכר במתכונת זאת. אין להוציא מכלל אפשרות שאילו היו מוצעות לנתבעת בטוחות טובות באשר להבטחת תשלומי השוכר החלופי, היא הייתה נענית וחותמת עימו על הסכם שכירות. נכון הוא שהנתבעת אמרה לתובע, כי אין בכוונתה להשכיר יותר את המושכר אלא בכוונתה למוכרו. הנתבעת העידה כי זו אכן הייתה כוונתה אז, שכן ראתה כי המושכר גורם לה לטרדה, מאחר והתובע הפעיל עליה לחצים רבים באמצעות פניות רבות מצידו, מצד רעייתו ומצד אחרים מטעמו והטריד אותה בנושא. אין באמירה זאת כדי לשנות את העובדה שסירובה של הנתבעת להשכיר את המושכר לשוכר החלופי, נעשה ממניעים ענייניים. הנתבעים העידו באופן עקבי כי אכן נפגשו עם מתווכים ע"מ להציע את המושכר למכירה. משראו שהמחיר אינו תואם את ציפיותיהם, הציע הנתבע כי יקח על עצמו את ניהול השכירות ויטפל בכל, אז חזרה בה הנתבעת מכוונתה למכור את המושכר. לפיכך, שוכנעתי שהסרוב לקבל את המציע החלופי אינו נובע ממניעים פסולים בדבר הרצון לשפר את שכר הדירה. מובנת אכזבתו של התובע, שכבר חתם על זכרון דברים עם השוכר החלופי שהיה מקנה לו תשלום של 70,000 ₪. אולם, הסכם זה היה תלוי בחתימת השוכר החלופי על הסכם שכירות עם הנתבעת. הסכמת הנתבעת להתקשר עם השוכר החלופי כפופה לזכותה החוזית לאשר אותו כשוכר, ואילו לא אישרה אותו כשוכר מטעמים לגיטימיים ולא מחוסר תום לב, הרי שאינה חבה בנזקי התובע. ודוק, בהתקשרותו של התובע עם השוכר החלופי הוא דרש שהשוכר החלופי ישלם לו את דמי הפינוי באמצעות שיק בנקאי. לפיכך, דרישתה של הנתבעת לבטוחה כלשהיא לתשלומי שכר דירה משוכר זה הינה לגיטימית. משנדחתה התביעה נגד הנתבעת, ברי שיש מקום לדחות את התביעה כנגד הנתבע, שהיה בעלה ופעל כשלוח מטעמה. בנסיבות העניין לא היה מקום לשרבבו כנתבע נוסף בתובענה. בהתייחס לנזקי התובע יש מקום להעיר בקצרה כי רכיבי תביעתו בגין נזקי ההסתמכות (להבדיל מפיצויי קיום שנתבעו כסעד עיקרי), נמצאו כרכיבים מופרזים. דוגמא לכך ניתן לראות בטענות התובע כי מאחר וחיפש שוכרים חלופיים, נפגעו הכנסותיו בעסק ועל כן הציג את דו"ח הכנסותיו המראה ירידה דראסטית בהכנסות. בחינת הירידה בהכנסות מלמדת כי אילו טענתו היתה נכונה, הרי שהיה אמור להיפגש ברוב שעות העבודה עם שוכרים חלופיים רבים, בעוד לא היה בידו להראות זאת. מתיישב על הדעת שמאמצי התובע עסקו ברצונו להשיא את דמי הפינוי שיקבל עבור המושכר וככל שנעדר מעסקו, אין הדבר קשור לנתבעת. על כן, מצאתי כי דין התביעה להידחות. התובע ישא בהוצאות הנתבעים בגין שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל. שוכר חלופיחזרה מהסכמהשכירות