ניתוק זרם חשמל למושכר מהווה פעולה כוחנית מצד משכיר

ניתוק זרם חשמל למושכר מהווה פעולה כוחנית מצד משכיר, והדין אינו מתירה. שימוש בכח פיסי פורץ את מסגרת היחסים החוזית ומפר את הסדר הציבורי (ר' למשל בג"ץ 477/81 בן ישראל נ' המפקח הכללי של המשטרה, פ"ד לו(4) 349 בע' 352). סעיף 18 להסכם השכירות דנא אינו מציע מזור לתובעת, בהיותו נוגד את תקנת הציבור. המשפט אינו מתיר לצדדים לחוזה להסכים כי האחד ייעשה דין לעצמו כנגד האחר (ראו לענין זה הסברו של פרופ' ויסמן בספרו (י ויסמן, דיני קנין - החזקה ושימוש (2005), בע' 101, וכן ת.א. (מחוזי י-ם) 3089/01 שפע נ' בזאר שטראוס בע"מ, מיום 21.8.2005, ס' 16 לפסק הדין; ת.א. (שלום חיפה) 10071/09 סלומון נ' אברהם אבו חצירה פ"ד תשנ"ו(4)45 בע' 58). 15. הנתבע העיד כי ניתוק החשמל לווה בנעילת הנכס ע"י התובעת (ס' 31-29 לתצהירו). לטענתו, התנהלותה הכוחנית של התובעת היא שהובילה אותו לחתום על כתב ההתחייבות ולמסור את השיקים. לדבריו (ס' 51 לתצהירו): "... בלית ברירה ותחת כפי של נעילת החנות על ציודה, נאלצתי לחתום על כל מסמך שהמשיבה דרשה שאחתום עליו, לרבות מתן השיקים בסכום לעיל. במידה ולא הייתי נכנע לדרישתה כי אתן לה שיקים, לא היתה לי כל אפשרות לפנות את הרכוש, וכך היה נגרם לי נזק רב מעבר לזה שכבר נגרם לי עקב התנהלותה של התובעת. לאחר שחתמתי על ההתחייבות איפשרה לי התובעת גישה לנכס וחידשה את אספקת החשמל". 16. ואולם, אף כי ניתוק חשמל למושכר - קו"ח נעילת נכס - הם בבחינת מהלך פסול ואסור, הרי שבנסיבות הענין לא היה בהם כדי להכתים את השיקים בפגם של כפיה או כשלון תמורה. התובעת הוכיחה, במידה מספקת במשפט אזרחי, כי השיקים נעשו מתוך רצון חופשי ונמסרו לה בגין חוב תקף - דמי שכירות וחשמל. למעשה, הנתבע הכיר בחובו לתובעת, ואף הסכין עם דרישת הפינוי. להלן אפרט את הממצאים העובדתיים התומכים במסקנה זו: א. אין חולק שכתב ההתחייבות מיום 15.4.2010 נכתב בכתב ידו של הנתבע (ר' עדותו בפ' ע' 9 ש' 18). הנתבע רשם: "אני גריידי יובל... חייב סך של 56,000 ₪ כולל חשמל...". הלשון היא לשון עבר. עובדה זו סותרת את טענת הנתבע, כאילו דובר בדמי שכירות להבטחת תשלום עבור החזקה עתידית בנכס (ר' בס' 35 לתצהירו: "הוסכם כי אפנה את הנכס... ואחתום על התחייבות כי אעשה כן, ובמידה ולא אפנה את הנכס אחויב בדמי שכירות בתקופה בה רכושי יוותר בנכס, ולשם הבטחת דמי השכירות אתן שיקים מראש"). טענה זו של הנתבע אינה נהנית מהגיון. לו דובר על שכירות עתידית, צריך היה למצוא בכתב ההתחייבות מועד פינוי או תיאור של תקופת השכירות בעתיד. חלף זאת, כתב ההתחייבות עוסק במפורש בחוב קיים: "החוב ישולם בפריסה של צ'קים, מקדמה של 3,000 ₪ ישולמו ביום א' בתאריך 18/4/2010. יתרת החוב תיפרש ע"י צ'קים אישיים שלי... כל חודש צ'ק ע"ס 10,600 למשך 5 חודשים החל מחודש 5/10" (ההדגשות הוספו). הנה כי כן, כתב ההתחייבות - לפי לשונו הפשוטה - עוסק בחוב שהשיקים נועדו להסדיר. ב. אף אין להניח כי התובעת נקטה במהלך קיצוני של ניתוק חשמל (והחלפת מנעולים), אלמלא כבר הצטברו חובות. כאמור, הנתבע העיד שהתובעת כינסה את השוכרים במתחם ביום 21.2.2010, וביקשה מהם להתפנות בתוך חודש ימים (ס' 25 לתצהירו). האם ניתן לקבל שכבר בתום אותו חודש ניתקה את החשמל והחליפה מנעולים, אך משום שחפצה בפינוי? טענה זו אינה נהנית מהגיון. נסיון החיים מלמד כי לו היה מדובר ביוזמת פינוי מצד המשכיר, שאינה קשורה לחובות כספיים של השוכר, התובעת היתה ממתינה זמן מה או נוקטת תחילה באמצעים מתונים (כגון שיגור מכתב התראה). יש לזכור שמדובר באישה מבוגרת ונורמטיבית, שהתאלמנה בסמוך לפני פרוץ הסכסוך. הדעת נותנת שנדחפה למהלך (הפסול) של ניתוק חשמל, רק כאשר אמנם "כלו כל הקיצים" (בלשונה, ס' 24 לתצהירה). ג. מנגד, הנתבע הוא סוחר המנהל עסקים, ובמושכר ניהל זכיון לשיווק רהיטים (ס' 2 לתצהירו). הנתבע מעולם לא ביטל אף אחד מהשיקים שמסר לתובעת, וזאת אף שביום 16.4.2010 חודש זרם החשמל למושכר, והוא המשיך להפעיל את העסק (ס' 44 לתצהיר התובעת, ס' 52-53 לתצהיר הנתבע). הנתבע לא ביטל את כתב ההתחייבות, לא דרש החזר של התשלום בסך 3,000 ₪ ששילם במזומן לפי כתב ההתחייבות, ובזמן אמת לא העלה טענת כפייה. ד. התשתית הראייתית מלמדת כי מצבו הכלכלי של העסק במושכר היה ממילא בכי רע. לכן, הנתבע הסכין עם דרישת הפינוי, ובתוך כך הבין שעליו לסלק את חוב השכירות וביקש לפרוש זאת לתשלומים. הנתבע הודה שהעסק היה מצוי "בקשיים כלכליים" ו"בחובות אדירים", אם כי ביקש לייחס זאת לדרישת "הפינוי המהיר" (עדותו בפ' ע' 9 ש' 6-8 וכן ע' 11 ש' 20-24). ואולם, קשה לקבל כי ניתוק חשמל (או סגירה) לכשלושה ימים הוא שהוביל לקריסת העסק. זאת ועוד: כל השיקים דנא חוללו עקב הגבלת חשבון ואי כיסוי מספיק -- ללמד על מצבו הכלכלי של הנתבע באותה עת. אם השיקים אמנם נמסרו בכפייה, מדוע הנתבע לא ביטלם ביוזמתו, ולו לאחר שכבר פינה את המושכר (לכל המאוחר ביום 1.6.2010)? ה. טענת הנתבע כי מדובר בשיקים שנמסור לביטחון (עדותו בפ' ע' 13 ש' 27-28) - נסתרת מניה וביה: על אף אחד מהשיקים לא נרשם כי הוא נמסר "לביטחון", כמקובל בשיקים שלא נועדו לפרעון. ו. אשר לסכום החוב: התובעת הצהירה כי התובע לא שילם דמי השכירות וחשמל ממאי עד אוקטובר 2009, ולאחר חידוש השכירות - מינואר עד אפריל 2010 (ס' 20 לתצהירה). התובעת לא היססה לתקן את תצהירה בנקודה זו, ולהשמיט את חודש מאי 2009 מחודשי החוב -- שכן עבור מאי 2009 הוציאה חשבונית (ר' עדותה בפ' ע' 24 ש' 6-27). אין מדובר בטעות הפוגמת באמינות העדות, שהרי במקום אחר בתצהירה (בס' 14), אמנם ציינה שהחוב לשנת 2009 הוא מחודש יוני (ולא מאי), ועד אוקטובר. ז. עדות התובעת לפיה הנתבע חזר לשלם שכ"ד דווקא בחדשים נובמבר-דצמבר 2009 -- וזאת לקראת סוף השכירות (ר' ס' 10 לתצהירה) -- נתמכת במועד חידוש השכירות לפי ההסכם (חודש ינואר). ואמנם, אין חולק כי בחודש ינואר 2010 חודשה השכירות; כעבור זמן קצר - ביום 19.1.2010 - נפטר מר יפת המנוח (ס' 16 לתצהיר התובעת; ס' 4, 24 לתצהיר הנתבע). התובעת הציגה חשבוניות מס עבור קבלת תשלומי שכירות לחודשים ינואר, פברואר, מרס, אפריל, מאי, נובמבר ודצמבר 2009. בכך סתרה את טענת הנתבע, כאילו דמי השכירות שולמו "בשחור" (ס' 7 לתצהירו). ח. התובעת העידה שתחשיב החוב המופיע בכתב ההתחייבות נעשה על ידי הנתבע: "ש. מה היה גובה החוב של מר גריידי באפריל 2010? ת. לפי מה שהם אמרו לי, אני קיבלתי את החוב כמו שהם אמרו" (פ' ע' 23 ש' 30-29). אני מקבלת טענה זו, שהרי המסמך נערך בכתב-ידו של הנתבע. יוער כי לשיטת התובעת, הנתבע אף היה חייב יותר: "עשיתי חשבון והיה לי נראה לי כאילו [חייב] יותר בגלל החשמל אבל כשהוא פירט לי, אמרתי פחות או יותר ולא צריך להתווכח" (פ' ע' 23 ש' 28-27). ט. הנתבע טען כי דמי השכירות שנדרשו ממנו בכתב ההתחייבות "הנם מופקעים" (ס' 36 לתצהירו), אך לא הסביר בתצהירו מדוע, ולא טרח לגלות מהו החישוב שלפיו רשם את סכום ההתחייבות. בחקירתו טען טענות סותרות. פעם אחת טען: "היתה בינינו מחלוקת על חוב אחד של חודש שכירות אחד" (פ' ע' 6 ש' 28). בהמשך טען: "השיקים ניתנו לביטחון לאור בקשתה של התובעת להשאיר השיקים פתוחים" (פ' ע' 7 ש' 5-6). יוזכר כי השיקים לא נמשכו לביטחון, ובכתב ההתחייבות צוין סכום עבור "חוב". בהמשך טען כי מדובר ב"שיקים לעתיד כדי להבטיח את השכירות" (פ' ע' 13 ש' 20-21), אך לא פירש לאיזו תקופה ובגין כמה חדשים, ובכתב ההתחייבות אין איזכור לכך. בהמשך חקירתו, הנתבע הכיר בכך שעליו לפרוע את השיק של מאי 2010: "מכיון שבחודש מאי עדיין השתמשתי במבנה ביקשתי ממנה להפקיד שיק תמורת תשלום השכירות" (פ' ע' 14 ש' 5-6). הוא טען שהשיקים נמסרו עבור החדשים המצוינים בהם כזמני פרעון, ומכיון שפינה את המושכר בסוף מאי 2010 - אין לגבות ממנו את יתרת השיקים (פ' ע' 14 ש' 11-17). אם כך, מדוע לא ביקש לקבל חזרה לידיו את ארבעת השיקים, וזאת לאחר שפינה את המושכר בסוף מאי 2010? י. הנה כי כן, גרסת הנתבע סובלת מסתירות והעדר עקביות. לעומת זאת, גרסת התובעת מתיישבת עם הסכם השכירות: לפי חוזה השכירות היה על השוכר לשלם 5,000 ₪ לחודש. לכן, תשלום סך של 56,000 ₪ לפי כתב ההתחייבות מתיישב עם תשלום שכ"ד עבור עשרה חודשים: יוני-אוקטובר 2009 + ינואר-מאי 2010 (עד למועד הפינוי הצפוי), וזאת בתוספת תשלום מסוים לחשמל, שברגיל עמד על כ- 1,000 ₪ לחודש (ר' עדות התובעת בפ' ע' 25 ש' 16-17). 17. מן המקובץ עולה כי לא נפל כל פגם בשיקים דנא. השיקים נמסרו ע"י הנתבע מתוך שהכיר בחובו כשוכר, הסכין עם דרישת הפינוי, וביקש לסלק את החוב. המהלך של ניתוק החשמל (והחלפת המנעולים) אמנם זירז את תהליך הפינוי וגביית החוב, אך בנסיבות הענין לא יצר "כפיה" או כשלון תמורה. 18. דין התביעה להתקבל. על הנתבע לשלם לתובעת את סכומי השיקים נשוא הסכסוך, בתוספת הצמדה וריבית כחוק לפי זמני הפרעון ועד לתשלום בפועל. ההתנגדות נדחית, והליכי ההוצל"פ יימשכו כסדרם. הנתבע יישא בהוצאות התובעת: אגרה ושכ"ט עו"ד בסך 23.5% מסכום פסה"ד. שכירותחשמל