מחלוקת לגבי מי מבין הנהגים חצה את הצומת לאור מופע האור הירוק או האדום

תאונה בין שני כלי הרכב, אך יש חולק מי מבין הנהגים חצה את הצומת לאור מופע האור הירוק או האדום. על מנת לסבר את האוזן נהג רכב התובעת הגיע מרחוב קרליבך ממופע רמזור שמספרו 5, ואילו נהג רכב הנתבעים הגיע מרחוב לינקולן ממופע רמזור שמספרו 4. רכב התובעת נפגע לאורך צדו הימני - דלת וכנף קדמית ואחורית ימנית, ורכב הנתבעים נפגע בחלקו הקידמי. העיד בפני עת/1 (להלן: "עת/1") שהינו נהג רכב שבבעלות התובעת מסוג מונית (להלן: "רכב התובעת" ו/או "המונית"), כמו כן העיד נתבע 1 (להלן: "נתבע 1") שהינו נהג הרכב המבוטח אצל הנתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבעים"). עיקר טענות הצדדים: לטענת ב"כ התובעת, עת/1 עמד עובר לתאונה לאור מופע האור האדום, כאשר התחלף מופע האור ברמזור לירוק החל בנסיעה לפניה ימינה, ולפתע הגיח רכב הנתבעים מימינו, כאשר זה האחרון היה במהלך נסיעה רציפה. זאת ועוד, העיד הנתבע 1 כי היה בנתיב הימני ביותר והבחין במופע האור הירוק ברמזור 15 מטרים לפני הכניסה לצומת, במהירות נמוכה של כ- 35 קמ"ש, דבר השולל את טענת ב"כ הנתבעים. לאור האמור סבור כי יש להעדיף את גרסתו של עת/1 על פני גרסתו של הנתבע 1. ב"כ הנתבעים בפתח עדותו טען כי לכל היותר בפנינו גרסה מול גרסה ובשל כך יש לדחות את התביעה. יתרה מכך, ביקש לבסס את טענתו כי עת/1 הוא זה שביצע "מחטף רמזור", וזאת לאור תכנית הרמזורים בצומת. זאת ועוד, טען כי בטופס ההודעה מטעם נהג רכב התובעת לא צוין כי הוא נסע לאור מופע האור הירוק ברמזור, כל שצוין הוא כי רכב הנתבעים חצה את הצומת לאור מופע האור האדום, הגם שצוין כי ישנם עדים, אך אלה לא הובאו לדיון. דיון והכרעה: השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן - מי אחראי לקרות התאונה, דהיינו מי מבין הנהגים חצה את הצומת לאור מופע האור הירוק או האדום. אקדים ואומר שלאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפני, השתכנעתי להעדיף את גרסתו של עת/1 על פני גרסתו של הנתבע 1 ולייחס לנתבע 1 אחריות בשיעור של 80%, יחד עם זאת מצאתי לנכון לקבוע רשלנות תורמת בשיעור של 20% לפתחו של עת/1. במקרה שבפני אכן מדובר בגרסה מול גרסה, אולם על ביהמ"ש לבחון האם יש בעדויות, או בראיות חיצוניות, כדי לתמוך בגרסה זו או אחרת. בקליפת אגוז, הערכת מהימנותם של עדים כדי לרדת לחקר האמת, היא מלאכה קשה, אך מלאכה מובהקת המוטלת על בית המשפט. בית המשפט מחליט על-פי אמירות העדים, על סמך התנהגותם בכלל ובפרט במהלך אירוע נשוא התביעה, התנהגותם במהלך העדות ואותות האמת המתגלים במהלכו של המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תש"א - 1970). ההתרשמות הינה מאז ומתמיד אחד מכלי העבודה המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד. אולם, לא הבעת פניו של בעל הדין ולא יופי תוארו, או צחות לשונו היא שתביא את בית המשפט לבכר עדות אחת על פני רעותה. ברי הוא שבית המשפט צריך לתת תשומת ליבו לדרך בה מוסר העד את עדותו, אם בצורה שוטפת ומסודרת, אם בביטחון או בהיסוס. אך התרשמות זו, ראוי שלא תעמוד לבדה, אלא במסגרת המבחנים המקובלים להערכת עדויות, לרבות מבחן ההיגיון, והשכל הישר. לא זו אף זו, ידוע לכל כי במשפט האזרחי השתרש הכלל - "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג' יא). דהיינו, כאשר פלוני תובע את אלמוני, מוטלת עליו החובה להוכיח בראיות כי אכן אלמוני חייב לו. על שכמו של התובע מוטלת גם חובת השכנוע. שהרי, מידת ההוכחה במשפט האזרחי היא הטיית מאזן ההסתברות למעלה מ- 51%, בעל דין שיזכה במשפט, לאחר הליך של שמיעת ראיות, הוא זה אשר שכנע את בית המשפט כי נכונות גרסתו מסתברת יותר מזו של יריבו. הלכה למעשה, משמעותה של מידת ההוכחה האמורה היא שלדעת בית המשפט על בסיס הראיות שהונחו בפניו, כמותן, דיותן, והמשקל הראייתי שיש להעניק להן, מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגרסה שכנגד. באופן ציורי נוהגים לומר שדרושה רק רמת נטל ההוכחה עד למעלה מ-50%, דהיינו, די לנושא בנטל השכנוע שגרסתו תשכנע את בית המשפט ב-51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת, על מנת שיצא ידי חובתו. ומן הכלל אל הפרט: העיד בפני עת/1 ואמר (עמ' 1): "... אני עמדתי בנתיב הימני ביותר מתוך שלושה כי היה רמזור אדום, בקרליבך לכיוון יצחק שדה. שהתחלף הרמזור פניתי ימינה למנחם בגין... אחרי 2-3 שניות הרגשתי מכה רצינית בצד של הרכב...". כמו כן, העיד כי התאונה התרחשה בערב פורים כאשר המקום נשוא התאונה היה הומה באדם. הגם שסיפר כי ראה שרכב הנתבעים בא מהנתיב הימני ביותר ברחוב לינקולן. לאחר התאונה תיאר עת/1 כי הנתבע 1 ירד מהרכב, ושאל "איך" קרתה התאונה, וזה השיב שאם הוא היה חוצה את הצומת לאור מופע האור האדום, אזי הרכבים שהיו משמאלו של רכב הנתבעים היו נפגעים. הנתבע 1 בחקירתו הנגדית התחמק מתשובה כאשר נשאל האם דיבר עם עת/1 לאחר התאונה, והשיב (עמ' 5): "יכול להיות... זה לא מעניין אותי". זאת ועוד, עת/1 בחקירתו הנגדית הבהיר כי הוא לא כתב את טופס ההודעה, אלא הצהיר את אשר ארע לנציג מחברת הביטוח. בטופס ההודעה צוין: "רכב שלנו נסע מרח' קרליבך ופנה ימינה לרח' מנחם בגין ואז רכב יצא מרח' לינקולן לא עצר באדום ופגע בנו בצד ימין...". אכן לא מתואר בטופס ההודעה כי עת/1 טרם התאונה היה במצב עצירה, אולם אין בכך כדי לשלול את גרסתו. שהרי העיד ב"רחל בתך הקטנה" בצורה קולחת ועקבית כי קודם לתאונה היה במצב של עצירה, שהתחלף מופע האור ברמזור לירוק החל בנסיעה וכעבר שניות בודדות ארעה התאונה. אציין, שדבר שבשגרה הוא שנציגי חברת הביטוח רושמים את פרטי קרות התאונה בהתאם לדיווחו של הנהג, ולא תמיד נרשמים כל פרטי האירוע. בית המשט מתרשם מהעדויות המובאות בפניו ומביא אל הכף את מכלול הדברים. לא זו אף זו, עת/1 בחקירתו הנגדית שלל כי היה בנסיעה רציפה, ושהוא זה שביצע "מחטף רמזור". מנגד, העיד הנתבע 1 כי הגיע מרחוב לינקולן ואמר (עמ' 4): "... התקרבתי לרמזור 15-20 מטרים מהרמזור, והמשכתי בנסיעה. הייתי בנתיב הימני, אם אני לא טועה יש שני נתיבים, ... ואני מאט שראיתי שהוא מתחלף לירוק, אז המשכתי בנסיעה, ולא מהירה... הייתי במהירות של אולי 35 קמ"ש. אני נסעתי וראיתי אותו נכנס בי...". הנתבע 1 אישר כי התאונה התרחשה בערב פורים, ושהייתה תנועה בכביש, אולם שנשאל האם היו עוד רכבים בכביש, רק אז טרח לציין שדווקא מכיוון נסיעתו, דהיינו ברחוב לינקולן הוא היה היחיד בכביש. זאת ועוד, השיב הנתבע 1 כי לא ראה את רכב התובעת קודם לקרות התאונה, אלא הבחין ברכב התובעת רק בעת התאונה - וישאל השואל הכיצד לא הבחין הנתבע 1 ברכב התובעת קודם לקרות התאונה כאשר שדה הראייה מכיוון נסיעתו פתוח? לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בכל אשר הובא בפני, השתכנעתי כי גרסתו של עת/1 מסתברת יותר מגרסתו של הנתבע 1, ויש לקבל את התביעה על-פי מאזן ההסתברויות. עת/1 מסר גרסתו בצורה ברורה וקוהרנטית, לפיה עצר את רכבו לאור מופע האור האדום ברמזור, כשהתחלף מופע האור ברמזור לירוק החל בנסיעה, וכעבור 2-3 שניות ארעה התאונה. כעולה מחומר הראיות שהובא בפני עת/1 היה כבר בצומת, לקראת סיומה, וניתן לראות כי עבר כברת דרך. זאת ועוד, אין חולק כי נתבע 1 היה בנתיב הימני ביותר, במהלך נסיעה רציפה, וישאל שוב השואל - הכיצד ביום בו טען הנתבע 1 כי הייתה תנועה בכביש, ראה לנכון להשיב, רק לאחר שנשאל כי בעצם מכיוון רחוב לינקולן הוא היה היחיד. יתרה מכך, לא ברור כיצד הנתבע 1 לא הבחין ברכב התובעת, כאשר שדה הראייה פתוח מלפניו, אלא הבחין ב- עת/1 רק כאשר התרחשה התאונה. דהיינו, אין בעדותו כדי לסתור את גרסת עת/1 כי היה בעצירה טרם כניסתו לצומת, שהרי לא הבחין ברכבו כלל. למעלה מכך אציין כי לאור תכנית הרמזורים שהוצגה בפני, נהג רכב התובעת נסע במופע 5, ונהג רכב הנתבעים נסע במופע 4. מופע 5 מסתיים בשנייה 22 ורק לאחר 7 שניות מתקבל אור ירוק לנהג רכב הנתבעים, דהיינו בשנייה 29. כעולה מעדותו של הנתבע 1 מופע 4 התחלף לירוק כ- 15 מטרים לפני שהוא הגיע לצומת כשהיה בנסיעה רציפה במהירות של 35 קמ"ש. כלומר, צודק ב"כ התובעת שאם נקבל את גרסתו, אזי עת/1 היה אמור לחצות את הצומת לאור מופע אור אדום מלא ברמזור, ולא כטענת ב"כ הנתבעים לפיה הוא ביצע "מחטף רמזור". לדידי, המושג "מחטף רמזור" אינו יכול להתקיים על ידי מי שעומד ברמזור אדום וממתין למופע אור ירוק, הוא יכול לחול על מי שנוהג לאור מופע האור הירוק. בשולי הדברים אציין כי הסברו של עת/1 ובא-כוחו באשר לעד שלא זומן לעדות שכנעה אותי, מאחר ולא היה בידיהם מלוא הפרטים של העד. לאור האמור יש לייחס את מירב האחריות לתאונה לפתחו של הנתבע 1, ולייחס ל- עת/1 רשלנות תורמת בשיעור של 20% בהתחשב כי עסקינן בצומת, שהרי גם אם לנהג הזכות בדרך עליו לנהוג שלא "בצורה עיוורת", ולראות את אשר מתרחש סביבו. לטעמי היה עליו ליתן דעתו על אפשרות שכלי רכב יכנסו לצומת מימין. משנקבעה שאלת האחריות לתאונה, עתה יש לבחון את הנזקים הנטענים על ידי התובעת. התובעת תמכה את נזקיה בחוו"ד שמאית המעידה על שומת הנזק, חוו"ד זו לא נסתרה והחלטתי לאמצה. באשר לרכיב ימי עמידה, צוין בדו"ח השמאי כי לצורך תיקון הרכב נדרשו שלושה ימי עמידה, החלטתי לקבל רכיב זה, בסך של 300 ₪ ליום, בהתחשב כי המדובר ברכב מסוג מונית והסכום הינו סביר. סוף דבר לאור המקובץ לעיל , הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובעת סך של 9,240 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה, ואגרת בית משפט ששולמה. שכר בטלת עדים כפי שנפסק במהלך הדיון ושכ"ט עו"ד בסכום של 2,000 ₪. הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים. משפט תעבורהצומת