תאונת דרכים: כאשר עצר ליד ביתו והחל להוריד את החפצים, כשהמנוע עדיין פועל, הוא החליק ונפל תוך כדי ירידה מהרכב. התובע טוען כי לאורך כל עדותו מסר את אותה הגרסה ומשכך לא נמצאו כל סתירות בעדותו ודין תביעתו להתקבל במלואה. לאור האמור טוען התובע כי התאונה אירעה תוך כדי ירידה מהרכב לצורך "מניעת סיכון תעבורתי", ותוך כוונה להמשיך לאחר מכן בנסיעה. האמור, כך טוען התובע, מהווה "טיפול דרך" כמשמעותו בחוק. התובע טוען כי לצורך הקביעה כי מדובר ב"טיפול דרך" כמשמעותו בחוק נקבעו בפסיקה שלושה תנאים: האחד, כי מדובר בטיפול אשר התרחש בדרך, קרי בזמן שבין העליה לרכב בתחילת הנסיעה ועד לירידה ממנו; השני, כי הטיפול היה הכרחי וזאת בשל אירוע פתאומי; והשלישי, כי אין המדובר בתקלה מורכבת הדורשת סיוע של בעל מקצוע. התובע טוען כי במקרה הנדון עומד הוא בתנאים האמורים מאחר והוא הבחין בתזוזת החפצים לאחר תחילת הנסיעה, הטיפול נדרש עקב אירוע פתאומי והורדת החפצים לא דרשה סיוע של איש מקצוע. לשיטת התובע, אין ספק שהיה צורך בטיפול האמור לצורך מניעת סיכון תעבורתי. מוסיף התובע וטוען כי אף אם נקבל את הטענה לפיה עסקינן בתאונה שאירעה תוך כדי פעולה של פריקה וטעינה, הרי שעל פי ההלכה שנפסקה ברע"א 418/03 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמאג'ה פ"ד נט(3) 541 (2004) (להלן: "הלכת אסם"), כאשר האירוע הנבחן מקיים הן את אחד השימושים המהווים שימוש ברכב מנועי על פי החוק, במקרה הנדון עליה וירידה מהרכב, והן את ההוראה הממעטת בדבר פריקה וטעינה, אין באמור בכדי לשלול את זכותו של הנפגע לקבלת פיצוי במסגרת החוק. לאור האמור, טוען התובע, גם פריקה וטעינה הן פעולות הנעשות במסגרת השימוש התחבורתי ברכב כאשר הפציעה היא בירידה או עליה מהרכב ואליו, לצורך פריקה או טעינה. לאור כל האמור לעיל טוען התובע כי הוכח שמדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק והוכחה חבותה של הנתבעת. הנתבעת מצידה איננה חולקת על עצם קרות התאונה ,אף לא על התרחשותה בזיקה לרכב, ואולם טוענת כי זו אירעה כפי שתיאר התובע במסגרת ההודעה שמסר במשטרה ביום 15/07/10 ("ת/1"), קרי, התובע העמיס חפצים לביתו בכפר, הגיע לביתו, עלה לרכב מאחור על מנת לפרוק את החפצים ובעת הירידה מהרכב, תוך כדי פריקתו ולא בסיום הפריקה, הוא נפל ונפצע. הנתבעת טוענת כי לאחר מסירת הודעה זו שונתה גרסתו של התובע מספר פעמים על ידי עורכי דינו על מנת להתאימה להגדרת תאונת דרכים כמשמעותה בחוק. הנתבעת טוענת כי יש להחיל במקרה הנדון את דוקטרינת ההשתק השיפוטי ולא לאפשר לתובע לשנות גרסתו מזו אשר נמסרה על ידו במשטרה, זאת לאור האמור בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת י' וילנר) בת.א. 1072/04 פרחאן נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (10/01/10) (להלן: "עניין פרחאן"), אשר הרחיב את דוקטרינת ההשתק השיפוטי גם למקרים בהם הגרסה הראשונה נמסרה בהליך שהתנהל בפני רשות ציבורית. עוד טוענת הנתבעת כי הודעת התובע במשטרה מהווה הודאת בעל דין. בנסיבות האמורות, טוענת הנתבעת כי משירד התובע מהרכב בסיום הנסיעה כאשר הוא בריא ושלם, בכך הסתיים השימוש המוכר ברכב וכי בעת קרות התאונה שימש הרכב כזירה בלבד. עוד טוענת הנתבעת כי בהלכת אסם נקבע כי הירידה מהרכב היתה במקרה אחד כדי למנוע סיכון תעבורתי ובשני כדי להמשיך בנסיעה שכבר החלה. הנתבעת טוענת כי במקרה הנדון בפנינו, להבדיל מהמקרים שנדונו בהלכת אסם, אין התנגשות בין שימוש מוכר ברכב (ירידה מהרכב לצורך המשך נסיעה או מניעת סיכון תעבורתי) לבין שימוש לא מוכר (פריקה וטעינה), אלא בין שימוש לא מוכר אחד (פריקה וטעינה) לבין שימוש לא מוכר אחר (ירידה מרכב לצורך פריקת מטען לאחר תום הנסיעה וללא כוונה להמשכה). לאור כל האמור לעיל טוענת הנתבעת כי יש לדחות את תביעת התובע ולחייבו בהוצאות משפט. דיון ומסקנות אקדים ואומר כי, אף שבמישור העובדתי מן הראוי לדחות את טענות התובע ולקבל את טענות הנתבעת, לאור ההלכה החלה על המקרה סבורני כי מדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק ובשל כך קמה לנתבעת חבות. להלן אנמק החלטתי. סעיף 1 לחוק קובע כי תאונת דרכים הינה: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי;" ככלל, תהליך הבדיקה שעל בית המשפט לערוך בבואו להכריע האם המדובר בתאונת דרכים אם לאו, הינו בן שלושה שלבים: בשלב הראשון יש לקבוע האם האירוע נשוא התביעה נופל לגדרה של ההגדרה הבסיסית. במסגרת האמור יש לבחון את קיומם של ששת המרכיבים של ההגדרה הבסיסית: 1. מאורע; 2. נזק גוף; 3. עקב; 4. שימוש; 5. ברכב מנועי; 6. למטרות תחבורה. אם אחד המרכיבים הנ"ל אינו מתקיים יש לעבור לשלב השני בתהליך הפרשני, בגדרו יש לבחון האם האירוע נופל לגדר אחת החזקות המרבות המנויות בהגדרה. הנטל בשני שלבים אלו מוטל על הטוען לקיומה של תאונת דרכים. באם התשובה הינה שלילית בשני השלבים תם ההליך הפרשני והתביעה תידחה. אם התשובה באחד משני השלבים הראשונים הינה חיובית, יש לעבור לשלב השלישי בתהליך הפרשני במסגרתו יש לבחון האם על האירוע הנבחן לא חלה החזקה הממעטת המנויה בהגדרה. בשלב זה מוטל הנטל על הטוען לקיום החזקה הממעטת [רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532, 555 (להלן: "עניין עוזר")]. בענייננו, המחלוקת עוסקת בהגדרה הבסיסית בלבד. עיקר המחלוקת בין הצדדים מתייחס לרכיב בדבר "שימוש ברכב מנועי". בסעיף 1 לחוק נקבע כי "שימוש ברכב מנועי" הינו: "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;" התובע טוען כאמור כי מתקיימים חלקי ההגדרה בדבר טיפול דרך לצורך מניעת סיכון תעבורתי, ולחילופין ירידה מהרכב. מאחר והצדדים חלוקים באשר לנסיבות קרות התאונה יש לבחון תחילה האם התובע הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את נסיבות התאונה כפי שנטענו על ידו במידה הדרושה בהליך אזרחי. לאחר מכן יהא צורך לבחון האם הנסיבות שהוכחו עולות כדי שימוש ברכב מנועי כמשמעותו בחוק. ככל שהתשובה לכך תהא חיובית, יהא צורך לבדוק את העמידה בשאר רכיבי ההגדרה הבסיסית. אומר מיד כי דעתי איננה נוחה נוכח שלל הגרסאות שהעלה התובע באשר לנסיבות קרות התאונה, החל מהגרסה שמסר בהודעתו במשטרה וכלה בגרסה שמסר במסגרת חקירתו הנגדית בבית המשפט. ראויה לציון גם העובדה כי גרסת התובע התפתחה עם התקדמות ההליך, מגרסה עמומה וסתמית, נטולת פרטים, לכדי גרסה אשר עשויה להשתבץ במספר חלופות מכוח החוק. במסגרת כתב התביעה סיפק התובע גרסה לאקונית למדי לנסיבות קרות התאונה: "התאונה אירעה לאחר שהתובע, נפל מהרכב אשר היה מותנע בפאתי הכפר עראבה...". כך אמר ולא יסף. ברי כי מתיאור זה לא ניתן ללמוד דבר על נסיבות התאונה. בתצהיר עדותו הראשית, טען התובע: "הריני להצהיר כי התאונה אירעה לאחר שנפלתי מהרכב עת ניסיתי לרדת מהרכב אשר היה מותנע לצורך מניעת סיכון אגב נסיעה בפאתי הכפר עראבה, וכתוצאה מאירוע התאונה נפגעתי בכל חלקי גופי ונגרמו לי חבלות של ממש." מעבר לטענה המשפטית בדבר צורך במניעת סיכון כלשהו, שכשלעצמו לא פורט, ולהוספת טענות עובדתיות כי הנפילה אירעה תוך נסיון ירידה מהרכב, וכי הדבר התרחש "אגב נסיעה" - תהא אשר תהא הטענה העובדתית המקופלת במלים אלה - הרי שגם בהצהרה זו אין כדי לשפוך אור על נסיבות קרות התאונה. רק במסגרת חקירתו הנגדית של התובע ניתנה גרסתו הסופית של התובע לסדר האירועים: "ש. מקריא לך את סעיף 4 מתצהירך, כלומר תוך כדי נסיעה עצרת את הרכב, משכת א[נ]ברקס, ירדת ונפלת? ת. לא. אני העמסתי בטנדר חפצים מקרוב משפחה, רציתי להמשיך בנסיעה לקנות מוצרי חשמל לבית שלי. תוך כדי הנסיעה, שמעתי רעש ותזוזה של חפצי[ם], החלטתי להוריד את החפצים בבית ולהמשיך בנסיעה. עצרתי ליד הבית כדי להוריד את החפצים, תוך כדי ירידה, החלקתי ונפלתי על הרצפה". (פרוטוקול הדיון, עמ' 5 ש' 6-11). ככל שמעדות זו ניתן היה להבין כי התובע החליק ביציאה מהרכב (מהדלת), עוד לפני שעלה לחלקו האחורי לצורך הפריקה, בהמשך הבהיר התובע כי לפי גרסתו הנפילה לא התרחשה בעת ירידה מהרכב טרם החל בפריקת החפצים, אלא בירידה בעת פריקתם. וכך העיד התובע: "ש. זאת אומרת שלמעשה אתה נפלת בגלל שרצית להוריד את הדברים. ת. כן. בזמן הירידה נפלתי. ש. הורדת את הדברים? ת. התחלתי להוריד, לא זוכר אם הורדתי את הכול, התחלתי להוריד." (עמ' 6 ש' 12-15) ובהמשך: "ש. עלית לארגז להוריד את הדברים, הורדת אותם, רצית לרדת ונפלת נכון? ת. לא יודע, אם כבר הורדתי או חלק. התחלתי להוריד, תוך כדי ירידה החלקתי ונפלתי על הרצפה." (עמ' 7 ש' 28; וכן עמ' 8 ש'1-2) במסגרת חקירתו הנגדית של התובע עלו נתונים עובדתיים נוספים שלא התאימו לגרסאות קודמות של התובע. כך, הן במסגרת כתב התביעה והן במסגרת התצהיר, טען התובע כי התאונה אירעה "בפאתי הכפר עראבה" בעוד שמחקירתו הנגדית עולה כי התאונה התרחשה בתוך תחומי הכפר ובסמוך לביתו, לטענתו בדרך הגישה המובילה לביתו, במרחק של כ-5-10 מטרים מהבית (עמ' 5 ש' 27-32; וכן עמ' 7 ש' 23-25). התובע דקלם סיסמאות שהונחו בפיו, כמו "מניעת סכנה" וכיו"ב, אך לא סיפק פרטים עליהם נשאל, כגון: סוג החפצים אותם הוביל, האם הירידה מהרכב בה נפל התרחשה במהלך הפריקה או בסיומה, וכיו"ב. התובע הוסיף פרטים כבושים, הנוגעים ללב העניין, שלא פורטו קודם לכן, כמו העובדה שכבר כמעט הגיע לביתו. הוא הציג גרסה לפיה, אף שכבר סיים למעשה את הנסיעה לביתו, כדי 5 או 10 מטרים בלבד מהיעד, בחר לעצור במרחק כ- 5-10 מטרים לפני ביתו, גרסה שאינה מסתברת ואינה תואמת את נסיון החיים וטבע האדם, ולו מהטעם שהדבר יצריך סחיבת החפצים לביתו מרחק רב יותר. התובע לא סיפק הסבר מיוזמתו לטענתו בדבר עצירת רכבו טרם הגעה ליעדו, וכשנשאל באשר לסיבה לכך השיב "בגלל שהיה חסום". מדוע היה שביל הגישה חסום ובאיזה אופן? סתם ולא פירש. לעומת זאת, הגרסאות שמסר התובע בהזדמנויות שונות טרם תחילת ההליך, היו שונות. הגרסה הראשונה שמסר התובע היתה בקבלתו בבית החולים ביום התאונה. בתעודת השחרור נכתב כך: "בן 33, לדבריו היום תוך כדי ירידה מאוטו נחבל ברגל". מן האמור לא ניתן ללמוד הרבה על נסיבות קרות התאונה. ביום 15/07/10, כשבוע לאחר קרות התאונה, מסר התובע הודעה במשטרה בדבר נסיבות התאונה (ת/1), אשר בשל חשיבותה נביאה כלשונה: "ביום חמישי בשעה 10:30 בתאריך 8/7/2010 הייתי מעמיס בטנדר פיגו חפצים לצורכי בית שלי בכפר עראבה. הגעתי לבית שלי עליתי לטנדר מאחורה והתחלתי לפרק ולהוריד את החפצים מטנדר לבית. בעת הירידה התחלקתי רציתי להוריד את הרגל הימנית לחוץ הטנדר לטמפון [טמבון- א.ד.]. חשבתי שהרגל תגיע לטמפון. אז הרגל בכיוון שלה היתה רחוקה מהטמפון אז נפלתי על הרצפה וכתוצאה מכך נגרם לי שבר ברגל ימין לכן לקחו אותי לבית חולים פוריה ועשו צילום לרגל שלי ויצא שבר ברגל. נאלץ הרופא לשים גבס על הרגל ואמר חייב ארבעה שבועות. לפחות." בניגוד לגרסתו הסופית של התובע כפי שהועלתה בסיכומיו, הרי שבהודעתו במשטרה, שבוע לאחר קרות התאונה, לא נמצא כל אזכור לטענה בדבר רעש מהחפצים תוך כדי נסיעה, סיכון תעבורתי - או סיכון כלשהו- שיצרו החפצים, ובדבר כוונתו להמשיך בנסיעה לאחר פריקתם. מהודעה זו עולה כי התובע אשר הוביל חפצים לביתו, הגיע אל הבית ולאחר שכבר החל בפריקת החפצים, ותוך כדי ירידה מן הרכב, נפל ונפצע. הא ותו לא. יש לציין כי הודעה זו ניתנה על ידי התובע כשבוע לאחר התאונה ולא מיד לאחריה, כך שלא ניתן לטעון כי התובע היה מבולבל או נסער כתוצאה מהתאונה. גרסה עובדתית נוספת מטעם התובע עלתה במכתב ששלח בא כוחו דאז לנתבעת מיום 27/09/10 ("נ/1"), כלהלן: "1. בתאריך לעיל בכפר עראבה נהג מרשי ברכב משא פתוח מסוג פיגו ותוך כדי נהיגה ראה תזוזה של מטען עצר הרכב ועלה לייצב אותו ולהמשיך בנסיעה. 2. תוך כדי ירידה מהרכב נתקעה רגלו ונפל ונפגע בכף רגלו נגרם שבר ואושפז בבית חולים פורייה." [ההדגשה אינה במקור- א.ד.) אם כן, זו הפעם הראשונה בה התפתחה גרסת התובע לכדי תזוזה של החפצים בזמן הנסיעה, ואולם כאן, בניגוד גמור לגרסתו של התובע בבית המשפט, טען התובע באמצעות בא כוחו הקודם, כי הוא עצר בדרך ועלה לרכב על מנת לייצב את החפצים ולא על מנת לפרוק אותם. התובע לא סיפק הסבר משכנע באשר לסתירה בין הגרסה שהועלתה על ידו באמצעות בא כוחו הקודם במסגרת המכתב לנתבעת מיום 27/09/10 ובין הגרסאות העולות מתצהירו ומחקירתו הנגדית (עמ' 5 ש' 16-17; עמ' 6 ש' 16-31; עמ' 7 ש' 1-3; ובעמ' 8 ש' 3-6). עדותו של התובע לא נתמכה על ידי כל עדות נוספת וככזו הינה בבחינת עדות יחידה של בעל דין ביחס לנסיבות קרות התאונה, כמשמעותה בהוראת סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. אין ספק כי תאונות עשויות להתרחש אף מבלי שיהיו לכך עדים, ואולם, לאור הוראת סעיף 54 הנ"ל מוטלת על בית המשפט חובת "אזהרה עצמית" שמשמעותה כי עליו לנהוג בזהירות כפולה ומכופלת בהחליטו לקבל עדות שכזו. ולא זו בלבד, אלא שעל בית המשפט לנמק החלטתו כדבעי ולהצביע על טעם אמיתי בעטיו תועדף העדות היחידה. בענייננו, בעיקר לאור חוסר העקביות בגרסאות שמסר התובע בזמנים שונים, ומשבחר התובע שלא לזמן עדים נוספים לתמיכה בגרסתו (למשל, אחיו, שלפי הנטען פינה אותו לבית החולים), אני קובע כי התובע לא עמד בנטל הראיה המוטל על כתפיו ולא הצליח להוכיח את גרסתו בדבר נסיבות קרות התאונה, כפי שמצאה ביטוי בסיכומיו. קרי, התובע לא הוכיח כי האופן בו העמיס את החפצים על הרכב יצר סיכון תעבורתי שבגינו נדרש לעצור ולפרוק את החפצים בטרם ימשיך בנסיעתו. לאור האמור ולאור העובדה כי ההודעה שמסר התובע במשטרה הינה הגרסה המשמעותית הקרובה ביותר למועד קרות התאונה ושמא אף בטרם הודרך התובע על ידי עורכי דין, ולאור העובדה שהנתבעת אינה טוענת כי התאונה אירעה באופן שונה, הרי שזו הגרסה אותה יש להעדיף. יצוין כי לעניין הפריקה גרסתו של התובע במסגרת הודעתו במשטרה עולה בקנה אחד עם חקירתו הנגדית שם העיד התובע כי בעת נפילתו כבר החל בפריקת החפצים אך איננו זוכר אם כבר סיים את הפריקה (עמ' 6 ש' 12-15; וכן עמ' 7 ש' 28, ובעמ' 8 ש'1-2). לאור האמור לעיל מתייתר הצורך לדון בטענות הנתבעת בדבר היות הודעת התובע במשטרה "מעין" השתק שיפוטי. בשולי הדברים אציין כי למקרא פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניין פרחאן, ספק אם יש מקום להחילו במישרין על מקרה כגון זה שבפניי. בעניין פרחאן נקבע כי אין מניעה מלהחיל את דוקטרינת ההשתק השיפוטי גם במקרים בהם נמסרה הגרסה הראשונה בהליך מנהלי, אשר מקנה לבעל הדין טובת הנאה מכספי הציבור. בענייננו אין מדובר בהליך מנהלי אלא בהודעה שמסר התובע ואשר כשלעצמה לא הקנתה לו טובת הנאה. כמובן שלהודעה במשטרה נודעת משמעות ראייתית כבדת משקל, אך מסופקני אם חלה עליה דוקטרינת ההשתק השיפוטי, ככזו. סיכום ביניים - אני מקבל את טענת הנתבעת בפתח סיכומיה וקובע כי התאונה התרחשה כפי שהתובע תיאר בהודעה במשטרה, אשר צוטטה לעיל. זוהי, אפוא, נקודת המוצא לדיון. משהגדרנו את המסגרת העובדתית של התאונה יש לנסח את השאלה העומדת בפנינו כלהלן: האם נהג אשר ביקש לפרוק ביעדו הסופי את החפצים שהוביל בחלקו האחורי של רכבו (במקרה זה, בארגז של טנדר), ובעת ירידה מהרכב תוך כדי הפריקה נפל מהרכב אל הקרקע ונפצע, זכאי לפיצוי במסגרת החוק. מן הראוי לחדד ולהבהיר כבר עתה כי בחינת השאלה נחלקת לשני שלבים, אשר חשוב להקפיד על הבחנה ביניהם; ראשית, יש לבחון האם נסיבות אלה מהוות "שימוש ברכב מנועי". ככל שהתשובה חיובית, יש להוסיף ולבחון את העמידה במרכיביה האחרים של ההגדרה הבסיסית. אביא בהקשר זה דווקא מדברים שנאמרו בפסק הדין בעניין פדידה [רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נא(3) 825, 827 (1997)], בו נקבע כי ירידת נהג משאית מן המשאית לאחר שעלה לתא הנהג כדי ליטול מצית, אינה "למטרות תחבורה", ומשום כך נפילתו בעת הירידה אינה תאונת דרכים. מטבע הדברים, ההפניה לפס"ד זה נעשית ע"י מבטחות, וכך גם נוהגת הנתבעת כאן. וכך נאמר, בהקשר זה, בפס"ד פדידה: "אין מחלוקת שלמבקש נגרם נזק בתאונה. גם אין מחלוקת שהוא עשה בנסיבות המקרה "שימוש" ברכב. הדבר עולה מהגדרת "שימוש ברכב מנועי" בסעיף 1 לחוק הפיצויים. על-פי הגדרה זו, כולל שימוש ברכב מנועי גם "כניסה לתוכו או ירידה ממנו". אך האם שימושו של המבקש ברכב היה בנסיבות המקרה למטרות תחבורה? זו השאלה העומדת במוקד המחלוקת שבין הצדדים. על-פי ההגדרה הבסיסית, הדרישה ל"שימוש" ברכב, והדרישה כי השימוש ייעשה "למטרות תחבורה", הן שתי דרישות נפרדות ומצטברות. לפיכך, העובדה כי אין חולק שבמקרה דנן מדובר ב"שימוש" ברכב מנועי, אינה מלמדת כי השימוש נעשה "למטרות תחבורה" ". ודוק; מן האמור עולה כי, בשונה מטענות הנתבעת, כל ירידה מרכב מקיימת את התנאי של "שימוש" ברכב, ולא רק ירידה לצורך כזה או אחר. לעניין מרכיב ה"שימוש", מעצם הגדרתו עולה כי ירידה - כל ירידה, בין אם למטרות תחבורה בין אם למטרות אחרות - היא שימוש. מצויידים בתובנה לפיה נדרשת בחינה דו-שלבית, תחילה של עמידה בהגדרת "שימוש ברכב מנועי" ורק לאחר מכן של עמידה בשאר מרכיבי ההגדרה הבסיסית, לרבות היות השימוש "למטרות תחבורה", נפנה עתה אל השלב הראשון בבחינה. פסק הדין המנחה לענייננו הינו הלכת אסם. בהלכת אסם נקבע כי כאשר אותו אירוע מקיים את אחת מדרכי השימוש המוכרות על פי הגדרת "שימוש ברכב מנועי" ומנגד מקיים אף את ההחרגה שבסיפא בדבר פריקה וטעינה, גוברת דרך השימוש המוכרת, ובהתקיים יתר הדרישות המנויות בחוק תקום לנפגע זכאות לפיצוי על פי החוק. כדברי כב' השופט א' ריבלין: "המודל השני מורה כי גם במקרים הללו די בכך שהאירוע מקיים את אחת מדרכי השימוש המוכרות על-מנת שתקום תחולה לחוק הפיצויים. על-פי מודל זה, אין בעובדה שהאירוע מקיים גם את הוראת ההמעטה שעניינה פריקה וטעינה כדי לאיין את נפקות קיומו המקביל של "שימוש ברכב מנועי" על-פי הגדרת החוק. מודל זה נשען על תפיסה שלפיה אירוע המקיים הן את הריבוי הן את ההמעטה מגלם בתוכו למעשה שתי פעולות, ומתוך שאחת מהן הוכרה במפורש על-ידי החוק כדרך של "שימוש ברכב מנועי", אין להדירה מן החוק אך משום שבמקביל נתקיימה גם פעולה אחרת, שאינה מהווה שימוש כזה. המודל הראוי הוא לדעתנו המודל השני". (בעמ' 560-561) לקביעה זו ניתנו מספר טעמים: ראשית, לשון החוק. אין בהגדרת השימוש ברכב מנועי כל סימן או רמז לעדיפותה של ההוראה הממעטת (פריקה וטעינה) על פני הוראת הריבוי שלפניה. שנית, פעולת הטעינה והפריקה נחשבה קודם לתיקון 8 לחוק כפעולה בעלת אופי תחבורתי ונכללה בהגדרת תאונת דרכים. התיקון הוא שהצר את גבולות השימוש ברכב והוציא את הפריקה והטעינה מגדרו של החוק. אלא שקביעת החריג הסטטוטורי איננה משנה את אופי הפעולה ואיננה מאיינת את נפקותן של פעולות אחרות המהוות שימוש מוכר אפילו אם נעשו בזיקה לפריקה ולטעינה. שלישית, המחוקק לא ראה להחיל משטר של פיצויים לפי החוק על הסיכון הכרוך בפריקה וטעינה, וזאת כתגובה לפסיקה קודמת שראתה בטעינת רכב ובפריקתו שימוש בו. החריג נועד להבהיר ולמנוע כל ספקות שפריקה וטעינה אינן בגדר שימוש, אולם אין כל בסיס להנחה כי במקום בו מתקיים סיכון נוסף מוכר גם אז ביקש המחוקק לשלול קיומה של תאונת דרכים. רביעית, מודל זה קובע כלל ברור, אחיד, שוויוני ועקבי המפחית את הצורך להציב גבולות בין דרכי השימוש השונות. חמישית, התכלית הסוציאלית של החוק מטה את הכף לטובת הכרה בזכות לפיצוי במקרים גבוליים. ובהמשך קובע כב' השופט ריבלין את ההלכה באומרו (בעמ' 563): "מכל הטעמים האלה סבורני כי מן הראוי לאמץ את המודל שלפיו מקום שבו ניתן לשייך אירוע אחד לכמה קטגוריות בהגדרת השימוש, כאשר על-פי אחת מהן הפעולה מהווה "שימוש", ועל-פי האחרת - לאו, תקום לנפגע זכאות על-פי חוק הפיצויים (ובלבד כמובן שמתקיימות יתר הדרישות המנויות בחוק זה)". [לפסיקה מאוחרת יותר של בית המשפט העליון אשר שבה וחידדה את הלכת אסם, ראו למשל: רע"א 11043/05 אלטורי מאג'ד נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (26/09/06); רע"א 10262/04 גפן נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (03/02/05); ע"א 10157/09 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' פטקין (29/06/10)]. הנתבעת מצידה טוענת כי בפרשת אסם דובר בירידה מרכב אשר במקרה אחד היתה כדי למנוע סיכון תעבורתי ובמקרה שני היתה לצורך המשך נסיעה. הנתבעת מבקשת לצמצם את תחולת ההלכה ולסייגה, תוך מתן פרשנות לפיה ההלכה אינה חלה במקרה כגון זה שבפנינו משום שבענייננו הירידה היתה לצורך פריקה לאחר סיום הנסיעה, לא לצורך מניעת סיכון תעבורתי ולא לצורך המשך נסיעה. הנתבעת סבורה כי ירידה כאמור איננה מהווה שימוש מוכר כאמור בהגדרת "שימוש ברכב מנועי" ומשכך אין כלל התנגשות בין שימוש מוכר לשימוש שאיננו מוכר כאמור בהלכת אסם. סבורני כי הפרשנות שנותנת הנתבעת להלכת אסם אינה עולה בקנה אחד עם האמור בפסק דינו של בית המשפט העליון ועם נימוקיו. אומנם צודקת הנתבעת כי בשני המקרים הפרטניים בהם דובר בערעורים המאוחדים שעמדו שם לדיון, ארעה התאונה בעת פעולת פריקה אשר לא התבצעה לאחר סיום הנסיעה, כלומר בשני המקרים אמורה היתה הנסיעה להימשך לאחר פעולת הפריקה. ואולם, בחינת פסק הדין והנמקתו, מלמדת כי ההלכה שיצאה מלפני בית המשפט העליון אינה מבחינה בין מקרה בו התרחשה הירידה מהרכב בעת פריקה שבוצעה בתום נסיעה ומקרה בו התרחשה הירידה בעת פריקה בתום נסיעה כשלאחריה תוכנן המשך נסיעה. ראשית, לשון ההלכה שנפסקה הינה רחבה. בית המשפט העליון לא צמצם את ההלכה שקבע לנסיבות העובדתיות של המקרים שבפניו, אלא קבע הלכה כללית בסוגיה ואף הבהיר כי הוא קובע הלכה כללית בסוגיה. שנית, הפרשנות המוצעת על ידי הנתבעת לפסק הדין בעניין אסם אינה עולה בקנה אחד עם נימוקי פסק הדין. כך, למשל, הנימוק הרביעי לבחירת המודל השני, לפיו בהינתן אירוע המקיים הן השימוש המוכר בדבר עליה וירידה והן את ההוראה הממעטת בדבר פריקה וטעינה האירוע יהווה שימוש ברכב מנועי, היה הצורך בוודאות והשאיפה לצמצום ההתדיינויות והקשיים עליהם יש ליתן את הדעת לצורך הכרעה בדבר תחולת החוק: "רביעית, המודל המוצע קובע כלל הכרעה ברור, אחיד, שוויוני ועקבי, המפחית מן הצורך לעסוק בסרטוט גבולות קפדני בין דרכי השימוש השונות. ממילא מתרחק מודל זה מהבחנות דקות ומלאכותיות. "אכן, עלינו להימנע מיצירתן של הבחנות דקות ודקיקות, שלא נוכל לעמוד בהן" (דברי הנשיא ברק בפרשת שולמן [6], בעמ' 873). ... בהתחשב בכל אלה ניתן לשער כי הצורך לקבוע אם השימוש המוכר אמנם מהווה חלק אינטגרלי מפעולת הטעינה או הפריקה אם לאו, יגרור עמו קשיים מעשיים לא מבוטלים. יצוין כי התכלית של הגברת הפשטות והיעילות חשובה במיוחד כאשר מדובר בחוק הפיצויים, אשר מלכתחילה נועד להגשים תכלית זו, ועד כה עשה כן באופן חלקי בלבד." (בעמ' 562) מן הדברים עולה כי בהלכת אסם נעשה נסיון, כעניין של מדיניות, להגדיר כלל הכרעה פשוט וברור ככל האפשר. משכך, קשה לקבל טענה כי ההכרעה בהתאם לכלל ההכרעה שנבחר, תהא מותנית בשאלה האם תוכנן המשך נסיעה אם לאו, שאלה שההכרעה בה תהא כרוכה לעתים קרובות במחלוקות ובקשיים ראייתיים, שהרי הנסיעה בהכרח נקטעה בשל התאונה, וממילא ניתן יהיה להעלות טענות בדיעבד, בדבר כוונה להמשיך את הנסיעה, לחנות מוצרי חשמל כבענייננו או לכל "יעד סופי" אחר. אכן, מהלכת אסם ומהנמקתה עולה כי קביעת בית המשפט העליון באשר לתוצאת ה"התנגשות" בין ירידה ועליה לבין פריקה וטעינה, הינה קביעה גורפת למדי שאיננה מתחשבת בשאלה האם תוכנן המשך נסיעה אם לאו. באותה מידה, הקביעה בהלכת אסם באשר לתוצאת ה"התנגשות" גם אינה מתחשבת בשאלה האם הירידה מהרכב היתה במהלך הפריקה או בסיומה. מדובר בהבחנות דקות ודקיקות, העשויות ליצור קשיים לא מבוטלים בשל הקושי הברור בשרטוט הגבולות בין פעולות אלה לאלה בשלל המצבים האפשריים. בהלכת אסם קובע כב' השופט ריבלין, באופן כללי ורחב, כי גם אם נראה בפעולת העליה לרכב או הירידה ממנו כפעולת לוואי הקשורה קשר הדוק לטעינה או לפריקה גם אז לא תישלל תחולת החוק: ניתן לצאת מתוך ההנחה כי האירועים נושא הערעורים שבפנינו מקיימים את חריג הטעינה והפריקה. משפורש חריג זה ככולל, דרך משל, את הפעולה של פתיחת הדופן האחורית של משאית לצורך טעינתה, כמו גם את פעולת סגירת הדופן עם סיום הטעינה (פרשת אלשעאר [8]), ניתן להניח כי גם פעולה של עלייה למשאית או ירידה ממנה לצורך טעינה ופריקה עשויה להיחשב פעולת לוואי של הטעינה והפריקה. זאת, מקום שבו נועדו הפעולות האלה לאפשר להקל את מלאכת הטעינה והפריקה שטרם נסתיימה או להשלימה. ודוק, מצבי הכניסה והירידה אינם עשויים מיקשה אחת לעניין זה. לא הרי אדם היושב ברכב פרטי ויורד ממנו בתום הנסיעה תוך שהוא "פורק" סל מצרכים המצוי במושב שלידו, כהרי אדם היורד דרך הפתח האחורי של משאית ועל גבו מטען. במקרה השני יקל לראות בירידה מן הרכב כ"חלק אינטגראלי" מפעולת הפריקה. דוגמאות אלה, הנמצאות בשוליים אך מדגישות את הקושי שהיה עלול להיווצר במקרים המצויים בתווך לוּ בחרנו במודל הראשון, שעל-פיו אין השימוש המוכר, שהוא גם חלק אינטגרלי מהפריקה או הטעינה, בא בגדר החוק. אלא שכמתואר לעיל, המודל השני מייתר קושי זה בקובעו כי השימוש המוכר - כניסה לרכב או יציאה ממנו - די בו כדי להביא את המקרה בגדר חוק הפיצויים. על-פי מודל זה, גם אם נראה בפעולת העלייה לרכב או הירידה ממנו, כפי שהתרחשה בערעורים שבפנינו, כפעולת לוואי הקשורה בזיקה הדוקה לטעינה או לפריקה, גם אז לא תישלל תחולת החוק." (בעמ' 563) לאור כל האמור לעיל, סבורני כי לא ניתן לקרוא לתוך פסק הדין בעניין אסם את הפרשנות המוצעת על ידי הנתבעת, ועל פי פסק הדין בעניין אסם בכל מקרה של ירידה ועליה במסגרת פריקה וטעינה תחול הלכת אסם וידו של השימוש המוכר בדבר עליה וירידה תהא על העליונה. משנמצא כי בהתאם להלכת אסם, ירידת התובע מהרכב, הגם שנעשתה בעת פריקת הרכב מחפצים, מקיימת את יסוד ה"שימוש ברכב מנועי", הרי שיש לעבור אל השלב הבא ולבחון את העמידה בשאר מרכיבי ההגדרה הבסיסית. ובעיקר: האם שימוש זה - דהיינו אותה ירידה מן הרכב אגב פריקה - נעשה "למטרות תחבורה". ההלכה בהקשר זה הינה מרובת שנים ומושרשת היטב, ולפיה פריקה וטעינה מקיימות את המבחן התחבורתי. כפי שנאמר, למשל, בפסק הדין המנחה בעניין עוזר הנ"ל, בעמ' 564-5: "על רקע מובן זה לדיבור "למטרות תחבורה" יש לבחון את דינה של טעינה ופריקה. נראה לי כי נזק גוף הנגרם בשל טעינת מטען על רכב, אשר נועדה להעמיס את המטען לצורכי הובלתו ברכב, הוא "לצורכי תחבורה". הוא הדין בנזק גוף הנגרם בשל פריקת מטען שהובל ברכב. אכן, נזק גוף הנגרם בטעינה של מטען על רכב ובפריקתו ממנו, נופל לגדר המבחן התעבורתי". ומסכם כב' הנשיא ברק את הדיון שם, באומרו: " ... לעניין הדיבור "למטרות תחבורה", נזק גוף הנגרם בשל טעינה ופריקה עשוי להיחשב כנזק הנגרם עקב השימוש ברכב "למטרות תחבורה" ". הדבר בא לידי ביטוי גם בהלכת אסם עצמה, בנימוק השני שניתן להעדפת המודל השני: "שנית, מודל זה מתיישב עם התפיסה, שהובעה כאמור עוד בטרם נחקק תיקון מס' 8, ולפיה פעולת הטעינה והפריקה היא בעלת אופי תעבורתי (פרשת קדר [7], בעמ' 497). קביעת החריג הסטטוטורי אינה גורעת מתפיסה זו ואינה משנה מאופיין התחבורתי של פעולות הפריקה והטעינה. ..." חלק מהשימושים של רכב, ורכב משא פתוח מן הסוג בו עשה התובע שימוש בפרט, הינו הובלת משאות. בעת הירידה מהרכב במהלך פריקתו לא היווה הרכב זירה אקראית בלבד, שכן פריקת החפצים מהרכב נעשתה בזיקה ליעודו התחבורתי. על כן מתקיים היסוד "למטרות תחבורה". הפרשנות האמורה להלכת אסם עולה בקנה אחד עם פסיקה מאוחרת יותר של בתי המשפט המחוזיים. כך, בבר"ע (מחוזי ב"ש) 535/07 קירור בני בע"מ נגד רחמונוב חיקמט (21/10/09), שם דובר בתאונה שאירעה בעת ירידה מרכב בתום ניקוי הרכב שבוצע בתום פריקה שבוצעה בתום הנסיעה, נפסק ע"י כב' השופט נ' הנדל כלהלן: "ברם, כפי שמלאכת ההכרעה דורשת להיכנס לעובי הקורה של סעיף ההגדרות בחוק הפלת"ד, כך גם יש להיכנס לעובי הקורה של עובדות המקרה. בוריאציה העובדתית דנא, מתעוררת השאלה הבאה: מדוע אין לומר כי המשיב סיים את מעשה הפריקה ולכן הירידה מהרכב אינה כבר למטרת תחבורה? לשון אחרת: לו המשיב היה יורד מהרכב להמשך ביצוע הפריקה, כי אז ניתן לסבור שהמקרה עונה על הדרישה ל"שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". אומנם, כאן ניתן להקשות ולומר שהפעולה הסתיימה ועל כן הירידה אינה למטרת תחבורה. טרם אשיב לשאלה זו, ראוי להבהיר שהצדדים למעשה לא התייחסו לשלב הניקיון על ידי המשיב והעובד הנוסף. כפי שצוין לעיל, עם סיום פריקת המקררים נותרו המשיב והעובד הנוסף במכולה לביצוע עבודות ניקיון. עבודה זו הינה חלק מפעולת הפריקה. זאת, לא רק מפני שהצדדים לא טענו אחרת, אלא משום שפעולה זו בוצעה באופן מיידי. נדמה שכך הנוהג וכך ההיגיון. עבודת הניקיון כפי שתוארה כאן, בסמיכות מיידית לפריקת הסחורה, מהווה שלב מתבקש לסיום הפעולה. ככזאת, היא חלק אינהרנטי מהפריקה..... בל נשכח כי כלי הרכב, מטבעו, הוא כלי שמממש את חופש התנועה במובן הפיזי הן של האדם והן של חפציו. זהו החופש לנוע ולהניע. בראיה הכלכלית העברת טובין ממקום למקום הינה מטרה תחבורתית חשובה. אין תמה, אפוא, שפעולת פריקת סחורה וטעינתה נמנית עם מטרות התעבורה וכי הירידה מפעולה כגון דא הינה "שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה"." כך, בע"א (מחוזי ת"א) 2292/07 מחמוד בולבול נ' עבד אלחי מופיד (21/09/08), שם דובר בנפילה מרכב, אליו עלה הנפגע לצורך בדיקה מדוע לא ניתן לבצע פריקה של המטען, כחצי שעה לאחר תום הנסיעה, נקבע כי מדובר בתאונת דרכים: "כשלעצמנו, מצאנו קושי להכריע בסוגייה זו [האם פעולת הירידה מהרכב מהווה פעולת לוואי לפעולת הפריקה והטעינה- א.ד.], שכן אין לפנינו נתונים האם בדיקתו של המשיב תרמה או הקלה על ביצוע הפריקה, וגם אם ידוע לנו כי המשאית לא נפרקה באותו היום, לא הובהר אימתי כן נפרקה. מכל מקום, את ההתלבטות דלעיל ביקש כבוד השופט ריבלין למנוע בפרשת אוסם. אחת מהנמקותיו של כבוד השופט, בהעדיפו כי במקום בו נעשתה פעולה של ירידה מהמכולה במקביל לפעולה של פריקה או טעינה, לא תשלל תחולת החוק היתה כי "ניתן לשער כי הצורך לקבוע אם השימוש המוכר אמנם מהווה חלק אינטגרלי מפעולת הטעינה או הפריקה אם לאו, יגרור עמו קשיים מעשיים לא מבוטלים. יצוין כי התכלית של הגברת הפשטות והיעילות חשובה במיוחד כאשר מדובר בחוק הפיצויים, אשר מלכתחילה נועד להגשים תכלית זו, ועד כה עשה כן באופן חלקי בלבד". (פרשת אוסם, בעמ' 562). וכך, אף שהירידה והעליה הן כשלעצמן מהוות פעולות לוואי של פריקה וטעינה, אך בה בעת מהוות גם שימוש מוכר על פי החוק, גובר השימוש המוכר." כך, בת.א. (מחוזי חיפה) 599/05 ברכיה אמיר נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (06/11/06) שם דובר בתאונה שאירעה אגב ירידה מרכב במהלך פריקה, נקבע ע"י כב' השופט י' עמית: "ייתכן וניתן לדקדק בהלכת אוסם ולומר כי תחולתה מוגבלת מקום בו הכניסה והירידה מהרכב נעשו בתחילתה או בסיומה של פריקה וטעינה. כשלעצמי, איני סבור כך, ואני נכון לקבל טענתה של הנתבעת 3, כי הלכת אוסם חלה בענייננו, כי השימוש של ירידה מהרכב גובר על השימוש של פריקה וטעינה, ולכן התקיים הרכיב של "שימוש ברכב מנועי" שבהגדרה הבסיסית." יוער כי בנסיבותיו של אותו עניין נפסק כי לא מדובר בתאונת דרכים, אולם זאת מאחר ולא התקיים מרכיב אחר בהגדרה הבסיסית, מרכיב הקשר הסיבתי, שכן נזק הגוף נגרם לנפגע בשל לוח הזכוכית שנשבר ללא קשר לירידה מהרכב. אני ער לקיומה של פסיקה אשר הולכת בדרך שונה מזו שצוטטה לעיל. לעתים הדבר נובע מכך שבחינת העמידה במבחן התחבורתי נעשית עוד בטרם הוכרעה שאלת השימוש, ולא בשלבים נפרדים, כמבואר לעיל בסמוך לציטוט מפס"ד פדידה. לעתים מחמת בחינת המושג "תאונת דרכים" באופן אינטואיטיבי או שלא בהתאמה לתהליך הפרשני שפורט לעיל. איני רואה לייחס חשיבות לפסיקת בית משפט השלום אליה הפנתה הנתבעת, שדומני כי היא אינה הולכת בדרך אשר בהלכת אסם הורה בית המשפט העליון לערכאות הדיוניות לילך בה. ככלל, ובדומה לאופן שהודגם בציטוטים הנ"ל, הפסיקה מיישמת את הלכת אסם כלשונה, קרי, בכל מקרה של התנגשות בין פעולת ירידה ועליה לבין פעולת טעינה ופריקה, תהא ידה של הראשונה על העליונה והאירוע יחשב שימוש ברכב מנועי כמשמעותו בחוק. הפסיקה אף מוסיפה וקובעת כי שימוש מוכר זה - ירידה ועליה אגב פריקה וטעינה - הינו למטרות תחבורה. הוא הדין בענייננו. לאור כל האמור לעיל ובהתאם להלכת אסם, יש לראות בתאונה נשוא תיק זה ככזו שאירעה בעת שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, כמשמעות מושגים אלה בחוק. באשר לשאר מרכיבי ההגדרה הבסיסית, לרבות קשר סיבתי בין השימוש ובין הנזק שאירע לתובע כתוצאה מהשימוש, לא הועלתה כל טענה, ולמעשה הנושא אינו במחלוקת. סוף דבר לאור כל האמור אני קובע כי התאונה מהווה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. נפילה מרכב עומדתאונות נפילהנפילה