תביעה שעניינה טענה בדבר אי גילוי של עובדה מהותית: 2. בני הזוג לשעבר, רכשו דירה ביום 24.2.92 מבני הזוג איליה. בהסכם המכר דובר על כך, שהמוכרים חרגו מגבול המגרש שלהם ופלשו לשטח ציבורי פתוח. הצדדים סיכמו מה שסיכמו לגבי עניין זה שאינו קשור במישרין לתביעה הנדונה. לטענת התובעים, רק ברבות הימים התברר, בדיעבד, שבדירה היה גם מום נסתר שהנתבעים לא גילו לתובעים . המדובר הוא במרפסת שהנתבעים סגרו והפכו לחדר. מדובר בפעולה הטעונה היתר בניה, והיתר כזה לא התבקש ולא התקבל אצל הנתבעים. 3. זה המקום להעיר שלוש הערות במאמר מוסגר: ראשית- התובעים התגרשו לפני כשלוש שנים. אף שדן, הבעל לשעבר, נרשם פורמלית כתובע, הוא הודיע שהוא אינו רואה עצמו קשור לתביעה. הוא התייצב לדיון והעיד בחוסר רצון מופגן. התובעת, אירית, הסבירה, ששמו של דן שורבב לתביעה מטעמים פורמליסטיים גרידא, כיון שהיה צד להסכם רכישת הדירה מהנתבעים. שנית- זהו כבר "סיבוב" התדיינות שני בין הצדדים. ההתדיינות הראשונה בין הצדדים התקיימה בבית המשפט לתביעות קטנות בתיק 1923/06 . שם, דובר על פיצוי שבני הזוג אגיון תבעו בקשר עם הוצאות שהוציאו בעניין ניסיונם להכשיר את הרחבת שטח הגינה (מה שכונה לעיל "פלישת הנתבעים לשטח הציבורי הפתוח"). שלישית- גם לתביעה הנדונה היה "גלגול" קודם , שכן התובעים ביקשו וקיבלו רשות לתקן את תביעתם. ההכרעה היא, איפוא, בעניינה של התביעה המתוקנת. 4. (א) כיון שהסכם המכר שבין הצדדים נערך עוד בפברואר 2002, הנתבעים טענו שהתביעה התיישנה. התובעת השיבה, שאין לראות את תחילתו של "מרוץ ההתיישנות" ביום עריכת ההסכם, אלא שתחילתה של ההתיישנות רק ביום בו התגלה לה, שאחד החדרים בדירה נבנה ללא היתר. על פי עדותה, עובדה זו התגלתה לה באקראי, לאחר שכבר מכרה את הדירה לצדדים שלישיים, על פי חוזה שנערך עימם ביום 19.3.2010, נספח ב' לתביעה המתוקנת. הקונים נזקקו למשכנתא ובמסגרת הצורך בהערכת שוויה של הדירה - הבנק שלח שמאי והשמאי, הוא זה שגילה לראשונה לתובעת, את דבר הבניה ללא היתר. כלומר, התובעת טענה לחלות של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תש"ח - 1958 שכותרתו: "התיישנות שלא מדעת". (ב) הנתבעים טענו, שעניין הבניה ללא היתר עורר את חשדו של מר דן אגיון כבר בעת הרכישה, ולכן היה בידם של התובעים לברר כבר אז את העובדות לאשורן. טענה זו לא נטענה במסגרת דיני החוזים, אלא כדי לשכנע, שאך כפסע היה בין התובעים לבין גילוי העובדות לאשורן, ואילו פעלו התובעים ב"זהירות סבירה", היו יכולים לגלות את המום הנסתר כבר קודם להסכם שבין הצדדים. זו מעין טענה שניתן לכנותה: "הקונה לא נזהר מספיק". הנתבעים טענו איפוא, לחלות החריג ולפיו, אילו התובעת נהגה בזהירות סבירה בזמן שרכשה מהם את הדירה - העובדות המלאות בענין בנית החדר הנוסף היו נודעות להם סמוך להתקשרות עם הנתבעים. הטענה בתמצית היא, שהיה בידם לגלות את העובדות כבר אז. (ג) השתכנעתי באופן מלא, שאכן התובעת הופתעה בעניין החדר שנבנה ללא היתר, והדברים באו למודעותה רק לאחר שכבר מכרה את הדירה. ככלל, עדותה של התובעת היתה ברורה, בהירה ואמינה ביותר. גם הבעל לשעבר, דן, העיד, שבזמן אמת, המוכר - הנתבע - לא סיפר לו שהוא בנה את החדר הנוסף ללא היתר. אדרבא, לדבריו, הנתבע אמר לו ש"הכל בסדר בעיריה" (ראו " עמ' 11 ). (ד) מדברים אלה אני מסיק, ללא כל היסוס, שאכן התובעת הפכה להיות מודעת למום הנסתר, של היות חדר בדירה בנוי ללא היתר, רק אחרי שהיא כבר מכרה את הדירה, בשנת 2010. המסקנה המתבקשת, אפוא, היא שאיני מקבל את טענת ההתיישנות. 5. בא כוחם של הנתבעים, ניסה להראות, שבפועל, התובעת ידעה גם ידעה, שקיימת חריגת בנייה בדירה, אלא שסברה, שהנתבעים הסדירו את החריגה והפכו אותה ל"לגלית". זאת כיצד? בסעיף 9 לכתב התביעה המקורי, נאמר כך: "הנתבעים הפרו את ההסכם כי לא דאגו להסדיר את חריגת הבנייה. יצוין, כי מאחר והבית נרשם על שם התובעים, סברו התובעים כי הנתבעים הסדירו את החריגה, ואולם רק לאחר שמכרו התובעים את הבית וביקשו לבצע העברת הזכויות, התברר להם כי הנתבעים לא הסדירו את חריגת הבנייה, על אף התחייבותם בהסכם המכר. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, עדותה של התובעת היתה , כאמור, מאד מהימנה ומרשימה. השתכנעתי באופן שאין למעלה ממנו, שאכן העובדות היו כפי שתיארה בעדותה. שנית, סעיף 9 אכן מנוסח באופן "לא מוצלח". אבל, מקריאת סעיף 10 עולה בבירור, שאכן, ככל הנראה, כוונת הכתוב בסעיף 9 היתה לעניין ה"פלישה" בגינה, ולא לעניין החדר שנבנה ללא היתר . אם לא תאמר כך- מה בא סעיף 10 להוסיף? שלישית, אפילו תמצי לומר, שאכן סעיף 9 מעלה קושי עבור התובעת, אין זה חזיון נדיר במחוזותינו, שה"עידון" והזיכוך של העובדות נעשה רק במסגרת תצהירי העדות הראשית, להבדיל מכתבי הטענות. בסופו של דבר, התשתית הראייתית היא זו, שנפרשת בפני בית המשפט בעדויות לרבות תצהירי עדות ראשית. "מדיניות מתקין התקנות היתה בעבר, ובמידה רבה, הינה גם כיום, להבין בין טענות בעלי הדין בכתבי הטענות, המגבשות את הפלוגתאות שבמחלוקת לבין הראיות הבאות להוכיח טענות אלה... מטרת כתבי הטענות היא אך לתחום את יריעות המחלוקת. לפיכך, ב"כוחו" של בעל דין אף לטעון בכתב טענותיו טענה שאיננה אמת" (ההדגשות במקור) ראו: י. זוסמן סדרי הדין האזרחי, מה' שביעית, עמ' 270. רביעית, וזה העיקר- הנתבע עצמו הודה ש: "הוא (הכוונה לדן אגיון -י.ט) שאל אותי ואני אמרתי לו שאני בניתי. לא אמרתי לו שזה עם היתר בנייה (עמ' 19, שורה 3). ובהמשך העיד: ש. אמרת שאין צורך בהיתר בנייה? ת. כן. הוא ידע מזה. (שם, שורות 21-22) מדברים אלה אתה נמצא למד, שהגרסה העובדתית, שנטענה על ידי בא כוחם של הנתבעים, כאילו התובעים ידעו שהיתה עבירת בנייה, אלא שהיא הוסדרה- אינה נתמכת על ידי הנתבע עצמו . 6. נמצא לנו , אפוא, שנסתתמו טענותיהם של הנתבעים, ולא נמצאה בפיהם טענת הגנה ראויה בעניין אי גילוי העובדה, שאחד החדרים שבדירה נבנה ללא היתר. 7. תוצאות אי הגילוי- סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 קובע כי הטעיה כוללת גם "אי גילוין של עובדות אשר לפי הדין, לפי נוהג, או לפי הנסיבות, היה על הצד השני לגלותן". מי שטוען שהוטעה על דרך של אי גילוי, חייב איפוא להצביע על קיומה של חוב גילוי שמקורה בדין, בנוהג או בנסיבות. ראו: ד. פרידמן ונילי כהן "חוזים", כרך א', עמ' 573-585. כאשר מתעוררת טענה של אי גילוי, היא נכרכת בדרך כלל, עם הפרתה של החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. בנסיבות הענין דנא, נוכח חלוף הזמן, טענת אי הגילוי אינה קשורה לאפשרות של הצד הנפגע לבטל את החוזה, אלא, היא קשורה לזכותו של הנפגע לפיצויים בשל הפרתה של חובת תום הלב. כשלעצמי, אין בלבי ספק, שחובת הגילוי של הנתבעים לגבי הפגם שבדירה (חדר שנבנה ללא היתר), מתקיימות הן מתוקף הנסיבות, והן מתוך החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. לפיכך, פשוט הוא בעיני, שאי הגילוי מצד הנתבעים, עולה כדי הטעיה שמזכה את התובעת בפיצוי. 8. התובעת העידה, שחשה מבוכה כלפי מי שרכשו את הדירה ממנה ושהרגישה, מעבר לחובתה המשפטית, גם חובה מוסרית להסדיר את העניין. על פי הסברה, ה"אינסטינקט ההתנהגותי" שלה לא הוביל אותה להגיש מיד תביעה נגד הנתבעים , אלא היא חתרה קודם כל להסדרת חריגת הבנייה. הגשת התביעה הפכה ריאלית, רק כאשר ההוצאות שמלכתחילה היתה מוכנה לספוג על חשבונה, תפחו. 9. התובעת עתרה לפיצוי כדלקמן: א. 32,494 ₪ שנקבעו בסעיף 41 כפיצוי מוסכם (לפי 7,000 דולר) . ב. 25,000 ₪ בהם התחייבה לצורך הכשרת חריגת הבנייה. ג. 20,000 ₪ בגין עוגמת נפש. סה"כ - 77,494 ₪. 10. כנגד "ראשי" תביעה אלה, טענו הנתבעים שתי טענות מרכזיות: האחת - שההוצאות בהן התחייבה התובעת היו קשורות בעיקרן לנסיונה להכשיר את החריגה האחרת - זו שכן גולתה על ידי הנתבעים. כלומר, הפלישה לשטח הציבורי הפתוח. אין זה מיותר להזכיר, שנושא זה כבר שמש בסיס להתדיינות בין הצדדים ושולם פיצוי. השניה - שלא ניתן לפסוק פיצוי "כפול". הן פיצוי מוסכם והן פיצוי עבור נזק לא ממוני. 11. הנתבעים טענו כאילו התשלום בסך 25,000 ₪, שבו התובעת התחייבה למהנדס - מתייחס לענין הגינה ולכן התובעת אינה יכולה לזכות בשיפוי כפול. זו טענה, שאין בידי לקבל. העד אלרן אביטן, הנדסאי שעבד בחברת המהנדסים העיד, שמי שקישר בין התובעת לבינו, היה עו"ד איתי יצחק שאמר לו שיש בעיה של חדר ללא היתר בניה. (עמ' 7). התשובה העיקרית שלו היתה עבור אותו חדר. לפיכך, אני קובע, כי התשלומים שבהם התובעת התחייבה כלפי משרד המהנדסים, היו עבור השגת היתר בניה בדיעבד. 12. (א) הטענה השניה שהנתבעים העלו היתה, כזכור, שלא ניתן לפסוק פיצוי כפול: גם פיצוי מוסכם וגם פיצוי עבור עגמת נפש. איני יודע מהו הבסיס המשפטי לטענה זו. (סעיף 13 לחוק החוזים ותרופות בשל הפרת חוזה), מסמיך את בית המשפט לפסוק פיצוי עבור נזק שאינו ממוני, וסעיף 15 לחוק זה שעניינו פיצוי מוסכם, , אינו מטיל כל הגבלה על פסיקת פיצוי נוספת. (ב) עם זאת, הפיצוי המוסכם ודאי נושא בחובו גם פיצוי כלשהו עבור עגמת נפש. 13. בנסיבות הענין, אני פוסק כדלקמן: א. פיצוי בסך 7,000 דולר שהצדדים קבעו כפיצוי מוסכם. על פי הפסיקה הנוהגת, שער ההמרה יהיה השער ביום ההסכם שבין הצדדים - 24.02.02 ומאותו יום ישא הפרשי הצמדה וריבית עד לפרעון בפועל. ב. ראו: ד. קציר: פסיקת ריבית, הצמדה ושערוך, הוצ' "תמר" (1996) עמ' 482-487 והאסמכתאות שם, נוכח הנפח הכספי הלא מבוטל של הפיצוי המוסכם, הנובע מזקיפה של הפרשי הצמדה וריבית על פני תקופה של יותר מעשור שנים - לא ראיתי מקום לפסוק בנוסף גם פיצוי עבור עגמת נפש. אין פירוש הדבר, שאיני מכיר בעגמת הנפש שנגרמה לתובעת. אדרבא, השתכנעתי, שבעקבות הגילוי המאוחר והמפתיע של המום בדירה - היא נקלעה למצוקה קשה שהתעצמה עוד יותר כתוצאה ממצבה האישי והכלכלי. נראה לי, שיש בפיצוי המוסכם כפי שנפסק לעיל, כדי להוות פיצוי נאות. ג. 25,000 ₪ בהם התחייבה התובעת - סכום זה ישולם לתובעת כנגד המצאת אסמכתאות, שאכן נשאה בתשלום בפועל. 14. בנסיבות הענין, אני פוסק גם, כי הנתבעים ישאו בהוצאות התובעת בסכום כולל של 10,000 ₪ ובכלל זה גם, החזר אגרת משפט. מוזר בעיני, שהנתבעים דחו כל הצעת פשרה ועמדו על ניהול ההליך עד תום. בנסיבות הענין, היתה בכך הארכה שלא לצורך של ההליך. עוד מוזר בעיני, שבא כח הנתבעים ביקש רשות להוסיף טענות בכתב אחרי שהצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה. למרבה הצער, עוד קודם שניתנה רשות, הוא צירף לבקשה למתן רשות את מה שחפץ לצרף, כאילו מתן הרשות הוא משהו פורמלי גרידא. נוכח התוצאה הכוללת, לא ראיתי מקום לחיוב נוסף בהוצאות כפי שמתחייב מהתנהלות זו. ליקויי בניהפגם נסתר (חוק המכר)