בפניי תביעה לחייב לקיים את התחייבותו לשלם את התמורה על פי הסכם בעל פה לאחר שמיעת העדים סיכמו באי כוח הצדדים בעל פה, ופס"ד זה ניתן לאחר דיון לגופו של עניין. מבוא: הנתבע הינו עו"ד במקצועו ויזם מקרקעין בעיסוקו, פעל לקדם וליזום בנייה על גג בבניין ברחוב בוקי בן יגלי 11 בתל אביב, ( להלן: "הבניין"). הנתבע פעל לרכישת הגג, ולעריכת הסכם עם בעלי הבניין, כך שניתן יהיה לבנות על גג הבניין שתי קומות, והבניין כולו יעבור שיפוץ כולל. טענות התובע: התובע טוען, כי בינו לבין הנתבע, עו"ד במקצועו ויזם נדל"ן בעיסוקו נכרת בשנת 2009 הסכם בעל פה, על פיו, יפעל התובע לקבלת והשגת הסכמת הגב' וינר ובן זוגה מר שניידר, שהיו בעלים של אחת מהדירות בבניין, ובתמורה להשגת הסכמתם לפרויקט, יקבל התובע, זכות לבניית דירה אחת בפרויקט תמורת תשלום עלויות הבנייה. התובע טוען, כי שווי הזכות הינו בסך של 1,000,000 ₪. התובע טוען, כי את הזכות שקיבל מהנתבע המחה לטובת הגב' וינר ובן זוגה מר שניידר, בתמורה לסכום של 100,000 דולר. התובע טוען, כי קיבל מהגב' וינר 50,000 דולר, והיתרה הייתה אמורה להשתלם עת קבלת היתר הבנייה. התובע טוען, כי למרות חלוף השנים, הנתבע לא קיים את התחייבותו, לא התחיל בביצוע הפרויקט, כאשר התובע מילא אחר כל התחייבויותיו על פי ההסכם שבין הצדדים. עוד טוען התובע, כי הואיל ועל פי מצג הנתבע, יש בידיו את הסכמת כל הדיירים בבניין למעט הסכמת בני הזוג, הגב' וינר ומר שניידר, הרי לאחר שמילא את חלקו בהסכם והשיג את הסכמת בני הזוג, הייתה מוטלת על הנתבע החובה להתחיל בביצוע הבנייה והקמת הפרויקט, וכי עליו לשלם את התמורה החוזית המוסכמת. התובע טוען, כי מאחר והפרויקט לא יצא לפועל, הוא אמור להשיב לבני הזוג את הסכום ששולם לו, וכי על הנתבע לשאת בנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהפרת ההסכם עמו. עוד נטען, כי ההתקשרות בין התובע לנתבע נעשתה באמצעות מתווך והתובע שילם למתווך דמי תיווך בסכום של 12,000 ₪ כדמי תיווך. אשר על כן עותר התובע להורות על חיובו של הנתבע בתשלום סכום התביעה. טענות הנתבע: הנתבע מאשר, כי אכן היה הסכם בעל פה בין התובע לבין הנתבע, על פיו התחייב הנתבע להשיג את הסכמת בני הזוג לביצוע הפרויקט, וכי בתמורה לקבלת הסכמת בני הזוג לביצוע הפרויקט, הסכים הנתבע להעניק לתובע זכות לדירה אחת מהדירות שיבנו, כלומר את רכיב הקרקע, ועל התובע יהיה לשלם את עלויות הבנייה. הנתבע מאשר, כי פנה לתובע באמצעות המתווך, מר צביאלי, כאשר האחרון סיפר לו כי הוא מכיר אדם שיוכל להשיג את הסכמת בני הזוג לפרויקט. הנתבע טוען, כי ההסכם היה מותנה בתנאי מתלה, והוא ששאר הדיירים יתנו הסכמתם לביצוע הפרויקט וכי הפרויקט יצא לפועל. הנתבע טוען, כי הדיירים האחרים לא נתנו הסכמה לביצוע הפרויקט ומשכך הפרויקט נכשל, ומשלא יצא הפרויקט לפועל לא התקיים התנאי המתלה. הנתבע טוען, כי התובע אינו איש עסקים אלא איש איומים והפחדות, וכי הוא השיג את הסכמת בני הזוג באמצעות איומים. טוען הנתבע, כי מאחר והתובע קשור לגורמים עברייניים הדיירים האחרים נבהלו וסירבו להמשיך בפרויקט, והפרויקט נכשל בגלל התובע. הנתבע טוען עוד, כי התובע לא הוכיח שנגרם לו נזק כלשהו, ולא הוכיח את שווי התמורה הנטענת. לפיכך עותר הנתבע להורות על דחיית התובענה. דיון: אין מחלוקת בין הצדדים, כי הצדדים התקשרו בהסכם על פיו התובע ישיג את הסכמת בני הזוג וינר ושניידר ובתמורה יקבל זכות לבניית יחידת מגורים וישלם את עלויות הבנייה בלבד. עוד אין מחלוקת כי הסכם זה נעשה באמצעות מתווך מר צביאלי. אין מחלוקת כי התובע מילא את חלקו בעסקה והשיג את הסכמת בני הזוג כפי התחייבותו. המחלוקות: האם ההסכם היה מותנה בתנאי מתלה, ואם כן מהו? המצג שהוצג ערב כריתת ההסכם. שווי התמורה, וסכום הפיצוי. הסיבה לכישלון הפרויקט, האם כטענת הנתבע בשל הכנסת גומרים עברייניים על ידי התובע לפרויקט. האם ההסכם היה מותנה בתנאי מתלה; כאמור טוען הנתבע כי ההסכם היה מתנה בתנאי מתלה, התנאי המתלה המפורט בכתב ההגנה מורכב משניים, החלק הראשון, קבלת הסכמת כל הדיירים, והחלק השני, הוצאתו לפועל של הפרויקט. הסכמת כל הדיירים; טוען התובע, כי על פי המצג שהוצג לו באותה הפגישה הנתבע הסביר כי יש בידיו את הסכמת כל הדיירים, וכי הדיירים האחרונים שנותרו ואשר מכשילים את ביצוע הפרויקט הם בני הזוג וינר ושניידר. טוען הנתבע להד"ם, לעמדתו, הובהר כי טרם קיבלו את הסכמת שאר הדיירים, אלא שלטעמו של הנתבע, בני הזוג היו הגרעין הקשה, ולכן פנה לקבלת סיוע מהתובע והסכים לשלם תמורה כה גבוהה בעבור קבלת הסכמתם לפרויקט. בין שתי הגרסאות אני מקבלת בעניין זה את גרסת התובע, וקובעת, כי עובר להתקשרות שבין הצדדים שבפניי הציג הנתבע את מצב הדברים כאילו יש בידיו את הסכמות שאר דיירי הבניין למעט בני הזוג וינר ושניידר, כך הוצג לתובע, מצג שבדיעבד הסתבר כמצג שאינו נכון, ולמעשה בדיעבד הסתבר כי לא היו לנתבע הסמכות משאר הדיירים ואכן לא הצליח לקבלם והפרויקט נכשל. אבהיר מסקנתי. הנתבע הגיש לביהמ"ש המחוזי תביעה כנגד הדיירים בבניין, בתיק 7700-12-12 ובסעיף 1.3 לכתב תביעתו נאמר כך: "לאחר מאמצים רבים , הצליח התובע להשיג את הסכמת כל דיירי הבניין , ואף את הסכמתה העקרונית של הנתבעת 10 - הגב' שמש." בסעיף 13.15 לכתב התביעה טוען התובע, שם הנתבע בפניי: " ודוק, לאחר מו"מ ממושך החלפת טיוטות הסכמים ביו התובע לביו בעלי הזכויות השונים בבניין ולאחר מאמצים ועבודה מרובה, הכולל משא ומתן עם דיירים הגרים בחו"ל (קנדה) וכאלה המפוזרים בכל קצוות הארץ, השיג התובע את הסכמת בעלי הדירות בבניין כולם. ורק שניים מהם, חרף ההסכמות שהושגו עימם, טרם חתמו על ההסכם בטיעונים כמפורט להלן." הנתבע ניסה לחזור בו מהאמירות המפורטות בכתב התביעה, וטען, כי לכתחילה הייתה הסכמה אולם אחר כך הדיירים חזרו בה ממנה, והציג את כתבי ההגנה שהוגשו על ידי הדיירים באותו הליך מהם עולה לכאורה כי לא הייתה קיימת הסכמה בכתב של כלל הדיירים. ואולם בעדותו בפניי עולה, כי הנתבע בעניין זה התנהל בצורה מעוררת תמיהה לכל הפחות. כאשר נחקר הנתבע בעניין זה התמונה שעלתה הינה, כי הנתבע אינו מדייק. הנתבע טען, כי במועד שבו פגש את התובע והגיע עימו לאותה הסכמה ידועה, היו בידיו יותר ממחצית ההסכמות של דיירי הבניין, ( ראה עדותו של הנתבע מיום 10.9.13 עמוד 27 שורות, 28-29). לאחר מכן הסביר כי אם יש לו הסכמה של 60% מהבעלים הוא יכול לקדם את הפרויקט בהתאם, אבל הוא לא רצה בכך תמ"א 38, ( שם עמוד 28 שורות 1-3). אח"כ העיד, כי במועד הפגישה עם מר דגמי היו בידיו רוב ההסכמות, (שם, שורות 4-5), כאשר נשאל לפרטים הסתבר, כי הספירה שביצע הייתה ספירה ייחודית לו בלבד, הנתבע ומאחר הדברים מצביעים על התנהלותו של התובע ועל מסקנתי אביאם כלשונם, (שם, שורות6-9).: " ש. אתה טוען שבמועד שנפגשת עם דודי רוב הדירות הסכימו לבנייה על הגג? ת. רוב הדיירים. רוב הדירות הסכימו. ש. לפני כמה דקות אמרת שארבע דירות לא הסכימו? ת. מש' הילר, צימרמן , מגן, הרשקוביץ שני שליש, לאה גת זה חצי, שמש אמרה לא, וינר אמרה לא. אם שני שליש נתנו לי חתימה ואמרו לי לא לדאוג שהשליש הנוסף יחתום מבחינתי על הדירה הזו שמתי וי. הרשקוביץ היה וי, הילר, צימרמן, מגן, כל אלה היו וי. " לכן, אינני מיחסת חשיבות רבה לעדותו של מר מימון, שהעיד כי לכאורה נאמר לתובע שלא כל הדיירים נתנו הסכמתם, מר מימון אינו צד להליך ואין בכוונתי להתייחס לחלק זה של עדותו אומר רק שלאור כל הנסיבות והעובדות שמפורטות בפסק דיני זה, אין בידי לקבוע ממצא עובדתי על יסוד עדותו שמרביתה הינה עדות שמיעה. אם לא די בכך, כדי לבסס את המסקנה, בדבר המצג שהוצג על ידי הנתבע עובר לכריתת ההסכם בינו לבין התובע, הרי תכתיב השכל הישר אינו מאפשר כל מסקנה אחרת, ומדוע? המדובר בפרויקט שהינו בנייה על הגג, על פי הטענה מדובר בבנייה של ארבע דירות בלבד. הגג היה בבעלות שני דיירים, עם דייר אחד נחתם הסכם, על פי הזכויות בגג יוענקו לנתבע בתמורה לסכום של 175,000 דולר. עם הבעלים הנוסף של הגג, הגב' שמש, לא נחתם הסכם, אולם כאמור מכתב התביעה שהוגש על ידי הנתבע כנגד הדיירים בבניין נטען כי הייתה קיימת הסכמה עקרונית. בכל מקרה, הזכויות בגג, (המקרקעין להבדיל מאחוזי הבנייה השייכים לכלל הדיירים בבניין), נמכרו לנתבע, לפי טענתו בפניי בתמורה לסכום של 175,000 דולר, ועל המקרקעין הללו ניתן היה לבנות בהתאם לאחוזי הבנייה ארבע יחידות דיור. ( ראה עדותו של הנתבע , שם בעמוד 28 שורות 22-26). הנתבע מבקש כי ביהמ"ש יקבל את גרסתו, על פיה, הוא שילם או אמור לשלם בעבור זכות הקרקע של ארבע יחידות 175,000 דולר, (כלומר בממוצע כל אחת מהיחידות הנתבע אמור לשלם בעבורה 43,750 דולר), אולם הוא מוכן לתת את היחידה ללא תמורה או תשלום לתובע, ( כזכור על כך אין מחלוקת), בתמורה להשגת הסכמת בני הזוג וינר ושניידר, וכל זאת כשאין בידיו את שאר הסכמות הדיירים האחרים? הנתבע מוכן לשלם בעבור הסכמת בני הזוג וינר ושניידר, למעלה מארבעים אלף דולר, שווי הכלכלי של הזכות לפי מחיר הרכישה שלו, כאשר לטעמו ולעמדתו באותו המועד הדיירים האחרים טרם נתנו את הסכמתם? אני סבורה שלא כך הדבר, לדעתי, הנתבע, סימן "וי" על כל הדיירים וסבר כי יש בידיו את ההסכמה של כולם למעט בני הזוג וינר ושניידר, הדברים עולים בקנה אחד עם גרסתו בכתב התביעה שהגיש כנגד הדיירים, עם עדותו בפניי, כי הוא סימן "וי", על דיירים כמסכימים למרות שלא היה בידיו כל מסמך חתום, ועל הגיונם של הדברים, תמורה בסכומים כאלה לא סביר שנותנים לדייר שאינו אחרון, הדייר שמפריע למימושו של הפרויקט. אם היו לנתבע הסכמות כל הדיירים, הרי העסקה שאליה הגיע עם התובע עשויה להתקבל על הדעת. לפיכך, אני סבורה כי מבחינה עובדתית, ככל הנראה לא היו בידיו של הנתבע הסכמות שאר הדיירים, שכן הנתבע כפי עדותו ספר דיירים כמסכימים על יסודות רעועים ביותר, אולם אני קובעת כי הנתבע הציג לתובע מצג על פיו יש בידיו את הסכמת שאר דיירי הבניין למעט בני הזוג ונר ושניידר. אני קובעת כי קבלת הסכמת שאר הדיירים לפרויקט לא היווה תנאי מתלה, משום המצג שהוצג על ידי הנתבע לתובע עובר לכריתת ההסכם, ועל פי עמדתו הוא באשר להסכמות הדיירים והאופן שבו הוא פירש את הדיאלוג עם הדיירים, (דיאלוג שאינו קשור לתובע). התנאי המתלה - מימושו של הפרויקט; טוען התובע , כי קבלת התמורה מהנתבע לא הייתה מותנית בכל תנאי, בעוד הנתבע טוען, כי קבלת התמורה הייתה מותנית ביציאתו לפועל של הפרויקט. אני סבורה כי ההסכם בין הצדדים היה מותנה בכך שהפרויקט יצא לפועל ויתממש. ראשית, בעניין זה אציין, כי אם בוחנים את עדותו של התובע, הרי לטעמי הוא אינו מכחיש את קיומו של התנאי הנטען אלא טוען, שמאחר והנתבע הציג בפניי מצג על פיו בני הזוג היו הדיירים האחרונים שטרם נתנו את הסכמתם, הרי לאחר השגת ההסכמה מבני הזוג אין כל מניעה ליציאתו לפועל של הפרויקט, וכך הוא מעיד, ( פרוטוקול הדיון מיום 2.9.13 עמוד 11 שורות 13-21): ש. לפי ההסכמה זו לגישתך מה יקרה אם מסיבה כלשהיא הפרוייקט לא יצא לפועל, מה אז תקבל? ת. לגישתי כשבן אדם אומר שכל הדיירים חתומים ושהוא שילם על הגג 300 אלף דולר כי הוא קנה את הגג כמו בתמ"א 38, אמורים להגיע להסכמות עם כלל הדיירים ואם אין הסכמות אין פרוייקט ואף אחד לא מפסיד הרבה כסף. בתמ"א 38 לא מוציאים כסף עד שאין הסכמה של כל הדיירים. במקרה של עמיר דורון בגלל שהוא טען שהוא קנה את הגג ב- 300 אלף דולר וכל הדיירים חתמו לו ותב"ע לב העיר מותר להוסיף 2.5 קומות וגב' וינר זו אחרונה שנשארה לחתום בהיגיון הבריא הוא היה צריך להגיש בקשה להיתר בנייה לעירייה ת"א והוא היה מקבל היתר. דומני כי ניתן להסתפק בכך כדי לבסס את עמדת הנתבע באשר לקיומו של תנאי מתלה, והוא מימוש הפרויקט, ואולם תמיכה לכך ניתן למצוא בנספחים שצורפו על ידי התובע בעצמו. הראשון הינו נספח א' הסכם שנערך בין בני הזוג וינר לבין הנתבע, ובו בסעיף 4 נאמר כי : "במידה ולא יעלה בידי צד ב' להשיג את הסכמות שאר דיירי הבניין ו/או חתימות הדיירים בכמות מספקת על מנת להתחיל בהליך עפ"י החוק, יבוטל הסכם זה." נכון הוא, כי עסקינן בהסכם מוכן, סטנדרטי שלא נערך באופן ספציפי בעבור הגב' וינר ומר שניידר, אולם, קיומו של תנאי מעין זה תומך בעמדת הנתבע כי אכן היה קיים תנאי מתלה, וכי רק התמורה תשולם רק לאחר יציאתו לפועל של הפרויקט. השני, הינו נספח ב', ההסכם שבין התובע ובין הגב' וינר, שבמסגרתו המחה התובע לגב' וינר את זכויותיו לקבלת זכות קרקע ליחידת מגורים, גם בהסכם זה, קיים סעיף הקובע, כי במידה ולא יוצא היתר בנייה יוחזר הסכום ששולם. גם הגיונו של הפרויקט כולו, ומהות העסקה מחייבים מסקנה, כי התשלום לתובע היה מותנה בכך שההסכם יצא לפועל, וימומש. אציין כי נכון הוא שברגיל, קבלת הסכמת כל הדיירים מאפשרת הוצאת הפרויקט לפועל, אולם לא בכל מקרה כאשר מצליחים להגיע להסכמה עם כלל הדיירים הפרויקט מתממש, והנתבע, מפרט בכתב הגנתו במפורש את התנאים בנפרד ובמובחן, שכן קיימות סיבות נוספות מדוע פרויקט כזה לא יצא לפועל, (לא יתקבל היתר כפי שצופה, דרישות חדשות של הרשות, שינוי מצב כלכלי במשק וכד'). אין מחלוקת כי התנאי לא התקיים וההסכם לא יצא לפועל. אני קובעת כי ההסכם שבין התובע לנתבע להשגת הסכמת בני הזוג לפרויקט, היה מותנה בכך שהפרויקט יצא לפועל ובפועל הפרויקט לא יצא לפועל. הטענה כי התובע גרם לכישלונו של הפרויקט; הנתבע טען, כי התובע הינו אדם אלים שנקט בהפחדות ואיומים , אשר הובילו את הדיירים לכך שהם התנגדו לביצוע הפרויקט. מעבר לכך שלא הובאה כל ראייה לטענות קשות וחמורות אלו, הנתבע צירף כתב הגנה של שני דיירים, בהם לא מצאנו כל אזכור לטענה כזו מטעם הדיירים. עוד יש לזכור כי לכתחילה בכתב הגנתו טען הנתבע, שהתובע הגיש את הסכמת בני הזוג וינר ושניידר באיומים לשימוש באלימות, ואילו בני הזוג שהעידו בפניי הכחישו זאת מכול וכל, והסבירו כי התמורה שקיבלו בעבור הסכמתם לביצוע הפרויקט הייתה גבוהה. מעבר לכך שהזכות ליחידה אחת נמכרה להם במחיר של 100,000 דולר, (הם היו אמורים לשלם בעבור הבנייה), הנתבע מכר להם זכות ליחידה נוספת בסכום זהה, וכך הם היו בסיומו של הפרויקט, לו היה יוצא לפועל, מקבלים שתי דירות, במרכז תל אביב, במחיר שלטעמם היה מחיר נפלא. כלומר, בני הזוג העידו בפניי כי היו סבורים שקיבלו תמורה הולמת להסכמתם ומעבר לכך, ולמעשה העובדה שהם קיבלו תמורה כזו, והנתבע לא אחז בהסכמות של הדיירים האחרים כפי שהצהיר אלא רק בהבטחות שלא ברור טיבן המשפטי, הובילה להכשלת הפרויקט. אני דוחה טענה זו של הנתבע. שווי התמורה; טוען התובע כי שווי הזכות לבניית יחידה אחת על הגג שניתנה לו בהסכם, עומד על מיליון ₪, ואילו הוא מעמיד את תביעתו לסכום של 100,000 דולר, כפי הערך שבו המחה את הזכות לגב' וינר. הנתבע טוען, כי לא הוכח שווי הזכות. אני סבורה, כי ניתן לקבוע לצורכי תביעה זו, גם ללא חוות דעת שמאי כי שווי הזכות שניתנה לתובע עומדת על הסכום של 100,000 דולר. ראשית, יש לזכור כי הנתבע רכש ( באופן חלקי), על פי עדותו את הגג (כלומר את רכיב הקרקע), בסכום של 175,000 דולר, כך שמכירת רבע במחיר של 100,000 דולר אינה מופרכת. שנית, ההסכם עם הגב' וינר נערך לפני שנתגלעה המחלוקת ולפני שהיה ידוע לתובע, כי אין את הסכמת כלל הדיירים, כלומר, עסקינן בהסכם אותנטי, שמעריך את שווי הסכות בהסכמה בין הצדדים בסכום של 100,000 דולר. שלישית, הנתבע בעצמו מכר לגב' וינר, בסמוך לאותם המועדים, יחידה נוספת, היינו זכות ליחידה נוספת, וזאת בסכום של 100,000 דולר (ראה הסכם הבנייה והסכם השיתוף, שם מאשר הנתבע כי הוא מקצה לגב' וינר דירה , סעיף 12 להסכם). כלומר, לפני פרוץ הסכסוך בין הצדדים, הצדדים בעצמם סברו כי שווי זכות יחידה אחת בקרקע, הינה 100,000 דולר, ומשכך אני קובעת, כי הוכח בפניי ששווי הזכות שניתנה לתובע בתמורה להתחייבויותיו על פי ההסכם שבין הצדדים, הינה בסכום של 100,000 דולר. סיכום ביניים: קבעתי כי ההסכם שבין התובע לנתבע היה מותנה בתנאי מתלה שלא התקיים. קבעתי עוד שהנתבע הציג מצג על פיו יש בידיו את הסכמות שאר דיירי הבניין, מצג שהסתבר כמצג שאינו נכון. קבעתי כי שווי התמורה שהיה אמור התובע לקבל בתמורה למילוי התחייבותו הינו 100,000 דולר. אין מחלוקת כי התובע מילא את חלקו בהסכם. הפיצוי; טוען התובע, כי הנתבע הפר את ההסכם, הציג מצגים מטעים, וכתוצאה מהתנהגות הנתבע נגרמו לו נזקים של אי קבלת התמורה, הצורך בהשבת הסכום של 50,000 דולר לגב' וינר, וכן תשלום ששולם למתווך שתיווך בעסקה שבין התובע לנתבע בסכום של 12,000 דולר. טוען הנתבע, כי התובע אינו זכאי לכל פיצוי משום שהתנאי המתלה לא התקיים, ומשום שגם אם ביהמ"ש יקבע כי הפר את ההסכם באיזה אופן, הרי לא הוכח שנגרמו לתובע הנזקים הנטענים, בין היתר משום שהמדובר בכספים שקיבל בפועל וגם לא הוכח שהחזיר. אני קובעת כי בענייננו, התובע זכאי לקבלת פיצוי בין בגין הפרת ההסכם על ידי הנתבע, ובין בשל המצגים שהציג ואשר על יסודם נערכה העסקה ונעשתה ההתקשרות, מצגים שהסתברו כלא נכונים, והכוונה לקיומם של הסכמות הדיירים האחרים בבניין. האם התובע זכאי למלוא התמורה החוזית? המצב בענייננו, הינו כי התובע מילא את חלקו בהסכם, אולם התובע היה מודע לכך שהתמורה תתקבל רק אם הפרויקט יצא לפועל, ולכן לא ניתן לקבוע כי התמורה הייתה תמורה וודאית, ואין מחלוקת כי הפרויקט לא יצא לפועל. מאידך, קבעתי, ואני סבורה כי לאור הראיות שהובאו בפניי, הדברים הוכחו באופן חד משמעי, הנתבע התנהל בהתנהלות רשלנית מאין כמותה, כאשר ספר לעצמו בינו לבינו דיירים ב"וי", בעוד שכלל לא הייתה בידיו הסכמתם של אותם הדיירים שבסופו של דבר לא נתנו את הסכמתם. כאשר אני בוחנת את שיעור הפיצוי שעלי לפסוק, כאשר אין בידי מנגנון פיצוי מוסכם בהסכם עצמו, ובנסיבות המיוחדות של התיק, אני סבורה כי יש לפנות לדיני החוזים הכלליים. המלומדים פרופ' גבריאלה שלו ויהודה אדר, בספרם "דיני חוזים - התרופות", תשס"ט, פרק 7 בעמוד 503, סבורים, כי לא ניתן לקבוע מסמרות או הנחיות כלליות בקביעת "פיצויים מקובלים", ואולם בהקשר המיוחד של חוזי מכר מקרקעין " מסתמן נוהג שיפוטי שלפיו תניה הקובעת עד כ- 20% מערך הנכס כפיצוי מוסכם במקרה של הפרה יסודית תוכר בדרך כלל כסבירה, ולכן - כמוגנת מפני התערבות שיפוטית." בענייננו, כשאני לוקחת בחשבון את מכלול העובדות, העובדה כי עסקינן בהסכם מותנה, אשר הייתה אפשרות לביטולו שלא באשמת מי מהצדדים, ולכן התמורה לא הייתה וודאית, העובדה כי התובע מילא את כל חלקו וכל שנותר היה להמתין לקבלת התמורה, העובדה כי הנתבע לא דיווח על העדר הסכמות שאר הדיירים, ונהפוך הוא הציג מצג כאילו כל הדיירים האחרים נתנו הסכמתם. כדי להוביל להתערבותו של התובע ופעילותו להגשת הסכמת בני הזוג וינר, כאשר אני לוקחת בחשבון את ההוצאות שהוציא התובע, דמי תיווך בסכום של 12,000 ₪, אני סבורה כי התובע זכאי לקבלת פיצוי בסכום של 15% משווי העסקה, שהועמד על ידי התובע בכתב התביעה בסכום של 362,800 ₪. אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע את הסכום של 54,420 ₪. בנוסף הנתבע ישלם הוצאות כדין ושכ"ט בגין ניהול ההליך בסכום של 7,000 ₪. חוזהחוזה בעל פהבעל פה