לשון הרע בתליית מודעות בכניסה לבית משותף

לשון הרע בתליית מודעות בכניסה לבית משותף התובעת והנתבע הינם שכנים המתגוררים ברח' השילה 3 בתל אביב. התובעת, אשה לא צעירה ולא בריאה, מתגוררת בגפה בקומה השלישית. הנתבע הוא דייר השוכר דירה בקומה השנייה בבית המשותף, ובחלק מהזמנים שימש כחבר בנציגות הבית המשותף. לפני מספר שנים רכשה התובעת אחת מהחניות באותו בניין. שכניה טענו כי מקומות החניה הינם בשטח הציבורי השייך לכלל דיירי הבית, והתנגדו לבעלותה בחניה. עקב כך, פרץ סכסוך בין השכנים, והתובעת נאלצה לנקוט בהליך משפטי אשר הצהיר, בסופו, על זכותה הקניינית, אולם מאותו זמן החלה לסבול מהטרדות והתנכלויות השכנים. התובעת טוענת כי הנתבע, למרות שאין לו קשר למחלוקת המשפטית, בהיותו שוכר, נטל חלק פעיל בסכסוך, התייצב בבית המשפט בכל הדיונים בבקשות הצווים למניעת הטרדה מאיימת, במחלוקת הקניינית, ועוד. לצורך שמירה על בטחונה ועל שלמות רכבה, התקינה התובעת מצלמות אבטחה. מצלמות אלו, מיקומן ותפקודן, העסיקו אף הן את בית המשפט. בחודש פברואר 2010 נערכו בבית משפט השלום בתל אביב שני דיונים, וניתנו צוים למניעת הטרדה מאיימת. לטענת התובעת, חרף היות הדיון סגור, פרסם הנתבע את דבר קיומו, ותלה על לוח המודעות של הבניין הודעה לשכנים. לטענתה, במודעות אלו יחס לה הנתבע מעשים כגון הטרדה מכוונת שלו ושל בני ביתו, התקנת מתקני האזנה בשטחים הציבורים, חרחור ריב ומדון בין השכנים ועוד. יתר על כן, באוקטובר 2010, לאחר דיון להארכת הצו, שנערך אף הוא בדלתיים סגורות, תלה הנתבע על לוח המודעות של הבנין, מודעה מטעם ועד הבית, שהוא היה שותף לעריכתה, אשר כללה, לשיטת התובעת, סילוף של החלטת בית המשפט. גם זאת, בכוונה לבזותה ולהשפילה. כאשר הורידה התובעת את המודעה, תלה הנתבע מודעה נוספת, זהה לקודמתה, בתוספת הערה בכתב ידו: "ברשותנו צילומים עם נענועי ישבן אשר אומרים עליך הכל. הם יוגשו למשטרה". התובעת הורידה גם את המודעה הנוספת מלוח המודעות של הבניין, ושוב תלה הנתבע את המודעה בתוספת הערתו: "כל השכנים כולל: דיסק צילומים של אילנה לוי ומעשיה כלפי השכנים." בפעם השלישית כשהסירה התובעת את המודעה כתב: "אילנה לוי עליך לא לקחת את המסמך." ב5/11 הגיש הנתבע תביעה כנגד התובעת בטענה כי פגעה בשמו הטוב בעת שהגישה כנגדו תלונה במשטרה. את כתב התביעה והזימון לדין תלה הנתבע על לוח המודעות בצירוף אזהרה לתובעת כי אסור לה להסירם. התובעת טוענת כי כל אחת מהמודעות שתלה הנתבע על לוח המודעות בכניסה לבית המשותף מהווה הוצאת לשון הרע כמשמעותה בחוק איסור הוצאת לשון הרע תשכ"ה- 1965 ("החוק"), והעמידה את תביעתה בעילה זו על 150,000 ש"ח הנתבעים כפיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק. לטענת התובעת- משהודה הנתבע כי תלה את המודעות, עובר אליו הנטל להוכיח את הגנתו מכוח החוק. לעניין התלונה שהגישה- התובעת טענה כי זכותה החוקית להתלונן על הטרדות, וממילא תביעת הנתבע בגין כך נדחתה, וכך אף הערעור שהגיש משלא קיבל את פסיקת בית המשפט. באשר להתקנת המצלמות טענה כי קיבלה את אישור בית המשפט להתקין אמצעי הגנה כנגד המחבלים ברכושה, וכי המצלמות הותקנו על פי ההוראות שקיבלה ומבלי שיפגעו בפרטיותו של איש. 11. טענות הנתבע לטענת הנתבע, "כל הפרסומים היו בתוך הבניין ולמען דיירי הבית ולא פורסם הדבר ברחוב ולא בכדי לפגוע באילנה לוי כלל וכלל. הכול נבע מהרצון לעדכן את השכנים על הנעשה בבניין ולהזהירם מפני אילנה לוי, המצלמות והמקרופונים הנמצאים בבנין." לטענתו, נכתבה על ידו המודעה הראשונה שתלה על לוח המודעות, מתוקף תפקידו כחבר הנציגות, ובה הזהיר את הדיירים מפני המצלמות שהותקנו על ידי התובעת בשטח המשותף. במודעה זו , הזהיר את הדיירים גם מפני האזנות הסתר שמבצעת התובעת והתריע לפני הדיירים כי יזהרו מפניה. במודעה מחודש אוקטובר 2011 פירט, לשיטתו, את ההוראות שניתנו לתובעת להסרת המצלמות, ומשהוסרה המודעה ע"י התובעת, מצא לנכון לציין כי בידו דיסק המתעד את מעשיה ולהזהיר אותה לבל תסיר את המודעה פעם נוספת. לטענת הנתבע, פרסום בחדר מדרגות איננו בבחינת "לשון הרע", המידע שמסר היה נכון ואמיתי, נבע מתפקידו כחבר בנציגות הבית המשותף ונגע במישרין ליתר הדיירים ולפגיעה אפשרית ב"אורחות חייהם וביכולת תנועתם החופשית" ונועד להגנתם. לשיטתו, גם אם היה פער מסוים בין האמת, על כל פרטיה, לבין הפרסום, הריהו "פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש." באשר למודעה בה פרסם את כתב התביעה שהגיש, טוען הנתבע להגנת ס' 13 לחוק, הפורשת כנפיה על בעלי דין ועל כתבי בי-דין. 12. הנתבע טוען כי התובעת אכן התקינה מצלמות סמויות, בעלות כושר הקלטת קול, וכי בית המשפט הגביל אותה למצלמה אחת בלבד, המכוונת כלפי מכוניתה. עוד טען כי צילם אותה עושה תנועות מגונות, ביציאתה מביתה, ביודעה כי היא מצולמת. לשיטתו, התנהגותה הנלוזה מכוונת לסלק אותו מדירתו, על מנת לפגוע בו ובמי שמשכירים לו, משפחה נוספת עימה היא מסוכסכת. לטענתו, ניתן לצפות כי אדם שנתפס בקלקלתו, ממעקבים, צילומי סתר ותלונות סרק, יביע חרטה ובושה אך התובעת מצאה לנכון להגיש תביעה בשל כך. 13. דיון סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע כי "לשון הרע" היא כל העלול לפגוע, להשפיל או לבזות את הנפגע באחת מהדרכים המצוינות בו. הפרסום הינו פוגע אם ייחשב ככזה ע"י האדם הסביר, דהיינו, מבחן אובייקטיבי הבא למצב מטרת המחוקק כי "זכותו של כל אדם כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על ידי הודעות כוזבות בגנותו." (ע"א 723/74 הוצאת הארץ בע"מ נ' חברת החשמל בע"מ ואח' פד ל"א (2), 293). מכאן, שכוונתו של המפרסם איננה רלבנטית. 14. הסכסוך בין הצדדים ממושך, וגם המודעות שנתלו ע"י הנתבע מרובות. הראשונה, מיום 7.2.10 הינה העתק התלונה שהגיש הנתבע כנגד התובעת במשטרת ישראל. בתלונה נכתב כי התובעת מקימה במתכוון רעש בשעות הלילה, מזיזה רהיטים מעל דירתו, מתניעה את מכוניתה בארבע לפנות בוקר כאשר כל הגזים עולים אל חדר השינה שלו, וזאת "כדי לגרום לנו הפרעות באופן הקשה ביותר ונראה כי היא אוהבת את ההתעללות בשכנים באופן המחייב בדיקה אחרת נוספת.". העתק התלונה הופנה לעיריית תל אביב, "עו"ד המשפחה", כל השכנים וועד הבית. 15. זכותו החוקית של אדם להגיש תלונה במשטרה ואולם "אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה" (ס' 15 (8) לחוק). כאן, הביא הנתבע לידיעת השכנים את דבר הגשת התלונה שתוכנה ייחס לתובעת רצון להתעללות ואף רימז על לקויות נוספות, המשחירות פניה של התובעת ברבים. 16. המודעה השנייה, מאותו יום, מתריעה בפני השכנים כי הותקנו מצלמות והאזנות סתר בבניין. הנתבע, החותם בשמו, ולא בשם הנציגות, מוסיף: "יש לשים לב האם יש בביתכם מתנה שניתנה ע"י אילנה לוי, יש סבירות רבה שאכן אתם מואזנים ללא ידיעתכם בביתכם (ראו הוזהרתם) אני בכל אופן השלכתי לפח את המתנה שקיבלתי ממנה בעבר הרחוק כאשר חשבתי שהיא אשה טובה ורצינית. כמו כן אין להאמין לכל מילה ודבר הנאמר ע"י אילנה כאשר היא מצטטת אותי ואו את האחר, מפני שהיא בעלת יכולת להעביר מסרים לא יפים ועד כדי לגרום לסכסוך אישי בין השכנים (ראו הוזהרתם)". גם כאן, מעבר להתרעה מפני הצילומים והאזנות, מייחס הנתבע לתובעת סכסכנות, אי אמירת אמת ומסוכנות לציבור. 17. המודעה השלישית הינה מכתב שכתב הנתבע לתובעת ושהעתקו נתלה על לוח המודעות, המתריע בפניה על התלונה שהגישה ודורש מממנה פיצוי. בסופו של המכתב דורש הנתבע מהתובעת לבל תתקרב אליו. איננה סבורה כי מכתב זה מהווה הוצאת לשון הרע כמשמעותה בס' 1 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה -1965. 18. המכתב השלישי הינו פרוטוקול הדיון שנערך בדלתיים סגורות והנתבע לא היה צד לו. הדיון, בו נתבקשה הארכת צו למניעת הטרדה מאיימת שניתן ששה חודשים קודם לכן, עסק במצלמות שהותקנו ע"י התובעת ושנועדו, לגרסתה למנוע חבלות ברכבה. בדיון התלוננו הצדדים זה כנגד זה, וגם הנתבע, שנכח באולם, התערב בו. בסוף הדיון הוארך הצו וחל הדדית על הצדדים. סעיף (13) 7 לחוק קובע כי ניתן לפרסם ציטוט מדויק של הליך משפטי ובלבד שהדיון היה "ישיבה פומבית". למרות שעל הפרוטוקול נכתב "בדלתיים סגורות", לא מצאתי כי ניתן צו לאיסור הפרסום. מכיוון שכך, יש להחיל את הוראות הסעיף הנ"ל על מודעה זו. 19. המודעה הרביעית הינה מכתב המופנה לתובעת ומודיע לה איזו מצלמה הינה רשאית להותיר ואלו עליה להסיר. גם כאן, אינני רואה כי במודעה יש משום השפלה או ביזוי של התובעת. משהוסרה מודעה זו, תלה הנתבע את המודעה בשנית, אולם הוסיף בכתב ידו כי בידיו צילומים "עם נענועי ישבן אשר אומרים הכל עליך." לא מצאתי לנכון לבחון את טענות הצדדים בקשר לצילומים אלו, שאם נעשו, יש בהם משום פגיעה בפרטיות. מאידך האמירה בסיפא, איננה מתכוונת לשבח את התובעת או להחמיא לה על כישוריה, אלא לבזותה ולהשפילה בפני יתר הדיירים. 20. במודעה הבאה מתריע הנתבע בתובעת לבל תסיר את המודעה, ואין היא מהווה פרסום נוסף שיש לחייב את הנתבע בגינו. 21. הנני סבורה כי המודעות שאושרו על ידי מייחסות לתובעת מכלול של תכונות שליליות שבגינן על יתר הדיירים בבניין להישמר מפניה, והן מהוות פרסום פוגע. 22. אינני מקבלת את טענת הנתבע כי תליית מודעה בחדר מדרגות איננה פרסום, שכן לא רק אל התובעת הופנו, אלא גם ליתר השכנים: "פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע, תהא עוולה אזרחית." לא יכול להיות ספק כי המודעות, ככאלה, עונות על הגדרת ס' 7 לחוק דלעיל. 23. אינני מקבלת גם את טענת ההגנה כי מתוקף תפקידו של הנתבע, כחבר נציגות, היה עליו לתלות מודעות אלה. הנתבע מסתמך על ס' 15 (2) לחוק הפוטר את המפרסם "אם היחסים שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את אותו פרסום." לטענתו, מעשיה של התובעת הטילו עליו חובה כזו, בין חוקית בין מוסרית ובין חברתית. לטעמו, נעשה הפרסום על מנת להגן על עניינו האישי, כמו גם על עניינם של יתר הדיירים, כנדרש בס' 15(3) לחוק- בטענה להגנת תום הלב. 24. "המקרים בהם הכירו בתי המשפט בקיום חובה לעשות את הפרסום הם המקרים שבהם היה הפרסום נחוץ לשם אזהרה מפני פגיעה בחיי אדם, בבריאותו של אדם או ברכושו...נתבע או נאשם אינו יכול להסתפק בכך שיוכיח, כי היתה עליו חובה לעשות פרסום וכי חובה זו חלה כלפי מי שאליו הופנה הפרסום. ההגנה הקבועה בס' 15(2) לחוק תחול רק בהתקיים התנאי השלישי המצטבר- שתוכן הפרסום המהווה את עילת התביעה אינו חורג מהנדרש לשם מילוי החובה...בית המשפט יקבע כי המרכיב השלישי התקיים, רק אם יימצא קשר הגיוני בין החובה לפרסם לבין הפרסום שבמחלוקת, כשמאידך גיסא"כל מה שאינו רלבנטי לשם מילוי החובה...לא יהיה מוגן."...אם חלק מתוכן הפרסום יהיה רלבנטי לקיום החובה וחלק אחר לא, ושני החלקים ניתנים להפרדה, תחול ההגנה רק על החלק הרלבנטי; אולם מחוסר הרלבנטיות שבחלק האחד ניתן יהיה ללמוד גם על העדר תום הלב גם בנוגע לחלק שעליו חלה ההגנה." (אורי שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 285,6) 25. המודעות לא נחזו להיות מפי וועד הבית, אלא נחתמו בשמו של הנתבע וברובן אף הודגשה היריבות האישית בינו לבין התובעת. כך למשל, בסיפא למכתבו הראשון כתב: "מכתב זה הינו על דעת עצמי בלבד ואין לאיש כל קשר למכתבי זה." 26. זאת ועוד, גם אם נטל על עצמו להזהיר את יתר דיירי הבית מפני התובעת, לא הסתפק בהתרעה כי התקינה מצלמות נסתרות, אלא אף הזהיר מפני ההאזנות, ו/או מתנות שנתנה ואולי התקינה בהם אמצעי מעקב, ואף הוסיף משלו את תכונת הסכסכנות ואי אמירת האמת שהוא מייחס לה. באמירות אלו, ניסה להסית את יתר הדיירים נגדה, ולרכוש לו תומכים במאבקו הפרטי נגדה (שהנתבע מודה בו בסיכומיו: "אין זה סוד, (והדבר מצא ביטוי במהלך המשפט) שמאז תלונתה הכוזבת של התובעת במשטרה בתאריך 12.1.10 יחסינו הפכו באחת מחבריים לעוינים.".) משכך, כאמור, נדחית הטענה. 27. בסיכומיו, מפנה הנתבע אצבע מאשימה כלפי התובעת וטוען כי היא אשת רב ומדון המסוכסכת עם כל השכנים, היוצרת פרובוקציות מכוונות, מתחקה אחר הדיירים וכי שמה לה למטרה לסלקו מהדירה אותה שכר. עוד טען כי בנסיבות אלו, תוכן מכתביו איננו משפיל או מבזה אותה. 28. מערכת היחסים העכורה בין הצדדים אינה רלבנטית לשאלת אחריותו של הנתבע. מכל מקום, כבר הוסבר לעיל כי המבחן להשפלתו של אדם או ביזויו איננו סובייקטיבי, אלא אובייקטיבי, ולא יכול להיות חולק על כך שהתכונות שמייחס הנתבע לתובעת הינן מסוג הכתרים שאדם מן הישוב נפגע, מתבזה ומושפל מהם. על מנת שלא לפגוע בכבודם של הצדדים, לא מצאתי לנכון לעסוק בטענות הנתבע ל"נענוע ישבן" של התובעת ביחד עם נכדתה, ניצול קטינים, ותנועות מגונות, שמוטב היה שלא יטענו. 29. הפיצוי כבר הוזכר כי שני הצדדים עוסקים בסכסוך בבתי המשפט ובמשטרה. לצורך ההגינות יש לחזור ולהזכיר כי התובעת זכתה בהכרה משפטית על זכותה הקנינית בחניה- זכייה שפירושה שלא היה מקום להתנגדות השכנים לשימוש הבלעדי שהיא עושה בה ובודאי שלא לנזקים ולנזק שגרמו לרכבה. גם תלונת הנתבע כלפיה נדחתה וכך אף התביעה שהגיש. בנסיבות אלו, סברתי כי הפיצוי שייפסק צריך להתריע בפני הנתבע כי יזהר בכבודה של שכנתו. 30. הנני קובעת כי בגין הפרסומים שהוכרו על ידי כפרסומים פוגעים, ישלם הנתבע לתובעת סכום כולל של 35,000 ₪. בנוסף, ישא הנתבע בהוצאות משפט התובעת ובנוסף, בשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 10,000 ₪. לשון הרע / הוצאת דיבהבתים משותפים