תביעה ותביעה שכנגד שעניינן הפרה נטענת של הסכם עיבוד קרקע הרקע העובדתי וטענות הצדדים 1. התובע הינו הבעלים של חלקות אדמה חקלאיות במושב קדרון הידועות כחלקה א' בשטח של כ- 20 דונם וחלקה ב' בשטח של כ- 5.5 דונם (להלן: "החלקות"). 2. בשנת 1998 התקשר התובע עם הנתבע, חקלאי במקצועו, בהסכם עיבוד קרקע, לפיו נמסרה זכות השימוש בחלקות לנתבע החל מיום 1.11.98 עד ליום 1.9.07. כמו כן, הוסכם על הארכת תקופת ההסכם לתקופה נוספת של ארבע שנים, עד לשנת 2011 (להלן: "ההסכם") (העתק ההסכם צורף כנספח א' לתצהיר התובע). 3. התובע טוען, כי הנתבע הודיע באופן חד צדדי על הפסקת עיבוד החלקות, הזניח את המטע ובכך הפר את ההסכם (העתק המכתב בו מודיע על הפסקת העיבוד צורף כנספח ב לתצהיר התובע). 4. עוד טוען התובע, כי על פי סעיף 22 להסכם, שעה שהנתבע נטש את החלקות והפר את ההסכם, קמה זכאותו לקבל לידיו את החלקות על כל הבנוי והנטוע עליהן. דא עקא, טוען התובע, כי לאחר שמטע הרימונים בחלקה ב' שב לחזקתו בשל הפרת ההסכם, הגיח הנתבע במפתיע והחל לכרות את המטע ובכך גרם לו נזק רב בגין אובדן הכנסה. בחוות דעת השמאי החקלאי עבדא מנשה נאמדו נזקי התובע בגין אובדן הכנסות מעצי הרימונים בחלקה ב' כאמור בסך של 65,000 ₪ (העתק חוות הדעת צורף כנספח ג לתצהיר התובע). 5. לפיכך, עותר התובע לחיוב הנתבע בסך של 65,000 ₪, בהתאם לחוות הדעת וכן בסך של 10,000 ₪ בגין עוגמת נפש. 6. מנגד, טוען הנתבע, כי התובע הוא שהפר את ההסכם בכך שמנע ממנו את זכות השימוש בחלקה א'. לטענתו, המעבר לחלקה א' נחסם, הן על ידי רוכש החלקה הגובלת והן על ידי התובע עצמו, באופן שמנע ממנו דרכי הגישה לחלקה עם כלים חקלאיים ובכך מנע ממנו לעבדה. לפיכך, נאלץ ליבש את מטע הרימונים שנטע בחלקה א' והוכרח על ידי התובע לעקור את העצים בחלקה זו משום רצונו להשכיר את זכות השימוש בה לצד ג' ביחד עם חלקה ב'. 7. עוד טוען הנתבע, כי בדיעבד נודע לו כי התובע השכיר את החלקות למר גד שנקמן (להלן: "שנקמן") כבר בתאריך 1.1.2010, שנתיים לפני סיום תקופת השימוש על פי ההסכם (העתק ההסכם, כפי שהוגש למשרד החקלאות, צורף כנספח ב לתצהיר הנתבע). 8. לטענתו, הפסקת השימוש בחלקה א' נכפתה עליו בחודש אפריל 2010 עם חסימת דרכי הגישה לחלקה זו, ואילו בחלקה ב' נאלץ להפסיק את השימוש בסביבות חודש נובמבר 2010, עם מסירתה לשנקמן (סעיף 27 לתצהיר הנתבע). 9. עוד טוען הנתבע, כי מי שעקר את עצי הרימונים בחלקה ב' הינו שנקמן, לאחר שקבל לידיו את זכות השימוש בחלקות ולראיה המציא קבלה בדבר עקירת עצי הרימונים על שמו של שנקמן. 10. בכתב התביעה שכנגד עתר התובע שכנגד לפיצויו בגין הנזקים הכספיים הכבדים, ובין היתר, אובדן הכנסות בגין שתי עונות בחלקה א' ועונה אחת בחלקה ב'. בחוות דעת השמאי החקלאי יעקב שפיר מטעמו נאמד אובדן הכנסותיו בסך של 195,335 ₪. עוד נקבע כי לא נגרם כל נזק לנתבע שכנגד עקב כריתת מטע הרימונים בחלקה ב'. דיון 11. לאחר ששמעתי את הצדדים וקראתי את סיכומיהם הגעתי לכלל מסקנה כי דין שתי התביעות להידחות. ואנמק. 12. בסיכומים מטעמו, תולה, כאמור, הנתבע את יהבו על התנהלות התובע שעה שחתם ביום 1.1.2010 על הסכם עיבוד קרקע נוגד עם שנקמן לגבי החלקות, וזאת מאחורי גבו וללא ידיעתו והסכמתו (סעיף 6 לסיכומי הנתבע). משכך, לטענתו, הפר התובע את ההסכם. עוד טוען הנתבע, כי חלקה א' נחסמה למעבר כלים חקלאיים ומשכך נאלץ להפסיק לעבדה. עם זאת, לשיטתו חלקה ב' הינה נפרדת מחלקה א' ומעולם לא הסכים לפנותה, אלא גורש ממנה (סעיפים 37-38 לסיכומי הנתבע). 13. הנתבע הגיש הסכם, הנחזה להיות חתום על ידי שנקמן והתובע מיום 1.1.2010, ולפיו העביר התובע לשנקמן את זכות השימוש בחלקות החל ממועד חתימתו של ההסכם. 14. אמנם התובע טען בעדותו כי החתימה על ההסכם עם שנקמן איננה חתימתו וכי התאריכים אינם נכונים (עמוד 6 לפרוטוקול בשורות 15-16). עם זאת, לא הכחיש כי חתם על ההסכם עימו, ובחר שלא להציגו (עמוד 6 לפרוטוקול בשורה 18). 15. לענין זה נפסק, כי "כלל הראיה הטובה ביותר מורנו כי שומה עליו על בעל-דין להציג לפני בית-המשפט את הראיה הטובה ביותר שניתן להביאה להוכחת העובדה שאותה מבקש הוא להוכיח... החלת כלל זה לעניין הוכחת מסמכים יורנו, כלשונו של השופט זוסמן בע"פ 105/51 היועץ המשפטי נ' פלד (פרשת פלד [4]), בעמ' 785, כי "...תכנו של מסמך בכתב אינו ניתן להוכחה אלא על-ידי הצגת המסמך בפני בית-המשפט". (ע"א 625/98 אונגר נ' עופר, פ"ד נה (5) 71, 83 (להלן: "פרשת אונגר"). 16. ועוד נפסק בפרשת אונגר, בעמ' 84-83, באשר לטעמו של כלל זה: "לכלל עתיק-יומין זה הועלו הצדקים מהצדקים שונים - רובם ככולם מייסדים עצמם על השכל הישר ועל הנסיון האנושי - ועיקר שבהם הוא (לענין הוכחתם של מיסמכים) כי רק המיסמך המקורי - על דרך העיקרון - יכול שיאמר (על עצמו) אמת, את כל האמת ורק את האמת". 17. במהלך השנים נקבעו על ידי בתי המשפט מספר חריגים לכלל זה, שהתירו - בהתקיימן של נסיבות מסוימות - את הבאתן של ראיות מישניות. לבית המשפט יש שיקול דעת רחב בעניין זה. 18. עם השנים, הסתמנה בבתי המשפט מגמה להקל ביישומו של הכלל והחריגים הלכו והתרבו, עד שכב' הנשיא שמגר קבע כי: "יש מבין חכמי המשפט שהתבטאו, כי כל שנותר מכלל הראיה הטובה ביותר הוא, כי המקור של מסמך פרטי (להבדיל ממסמך ציבורי) צריך להיות מוגש לבית המשפט כדי להוכיח תוכנו, אלא אם ניתן להסביר את העדרו של המקור, הא ותו לא" (ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169, 206). פסיקה זו הינה חלק מתהליך של מגמה של מעבר מהכלל של קבילות לכלל של מהימנות. 19. המגמה הנ"ל, ניכרת גם בשאלת נטל ההוכחה, קרי: בשאלה על מי מוטל הנטל להוכיח כי ניתן להגיש לבית המשפט את הראיה המישנית. בעוד שבעבר נקבע כי על המבקש להגיש ראיה מישנית להוכחת תוכנו של מסמך להוכיח כי אין בידו להגיש את המקור. בפרשת אונגר נקבע כי: "מקום שבעל-דין מבקש מבית-משפט כי לא יקבל כראיה העתקו של מסמך, נושא הוא בנטל להביא ראיות המוכיחות לכאורה את היעדר האותנטיות של המקור או את הפגיעה בהגינות אם יתקבל ההעתק כראיה". (פרשת אונגר, בעמוד 88). 20. יישום עקרונות אלו על המקרה דנן, מוביל למסקנה כי אין להחיל את "כלל הראיה הטובה ביותר" ביחס להסכם. ההסכם עם שנקמן הינו באמתחתו של התובע, והתובע בחר שלא להציגו על מנת להוכיח את טענתו, לפיה החתימה של ההסכם שהוצג על ידי הנתבע איננה חתימתו וכי תקופת השימוש הנקובה בו הינה שגויה (עמוד 6 לפרוטוקול בשורות 15-16). 21. מכאן שהוכח לפני כי התובע חתם על הסכם של עיבוד החלקות עם שנקמן ביום 1.1.2010, בטרם עזב הנתבע את החלקות. 22. עם זאת, עובדה זו אינה מעלה ואינה מורידה באשר לסיבת עזיבתו של הנתבע את החלקות, שעה שבעדותו בבית משפט, הודה הנתבע בפה מלא, כי עזב את החלקות לבקשתו של שנקמן: "שנקמן טען שאישתו גוססת ושאני אעשה לקראתה שיהיה לה תעסוקה וירוק בעיניים והיא מבקשת ממני לתת לה את השטח. מי אני שאמנע מאדם גוסס ומבקש ממני בצורה קורעת לב ואני הסכמתי לרדת מהשטח" (הדגשה לא במקור - עמוד 9 לפרוטוקול בשורות 29-32). ובהמשך: "הוא בא אלי וביקש ממני לפנות את חלקה א' ועשיתי זאת לבקשת שנקמן. עקרתי את העצים גם. שנקמן עבד עלי" (עמוד 10 לפרוטוקול בשורות 1 - 2). 23. לאור האמור, ניסיונו של הנתבע לטעון לקנוניה בין התובע לבין שנקמן לצורך הוצאתו מהחלקות, תוך הסתמכותו על הסכם, החתום לכאורה על ידי שנקמן והתובע מיום 1.1.2010, ולפיו העביר זכות השימוש בחלקות לידי שנקמן החל ממועד חתימתו של ההסכם, איננו מעלה ואינו מוריד, שהרי הנתבע מודה בפה מלא, כי עזב בהסכמה את החלקות. יש לציין לענין זה כי שנקמן, בתצהירו שלא נסתר, שכן ב"כ הנתבע ויתרה על העדתו, הצהיר כי קבל חזקה בחלקות אך בחודש ינואר 2011. 24. עוד אין בידי לקבל את ניסיונו של הנתבע לעשות הפרדה בין שתי החלקות, שעה שלטענתו הסכים להתפנות מחלקה א' בלבד ולא מחלקה ב', אותה רצה להמשיך לעבד (סעיף 44 לסיכומי הנתבע). 25. ראשית, בהסכם אין כל הפרדה בין שתי החלקות. אף דמי השימוש נקבעו עבור שתי החלקות יחדיו. 26. שנית, הנתבע עצמו בעדותו קושר בין חלקה א' לחלקה ב': "לא יעזור כלום זה קשור אחד בשני. חלקה א' וחלקה ב'" (עמוד 10 לפרוטוקול בשורה 26). 27. שלישית, הנתבע בעדותו מודה כי נטש למעשה את חלקה ב': "ש: מתי שנקמן נכנס לחלקה ב'? ת: לא יודע. לא עניין אותי. אחרי שהתובע גרש אותי יש לי צרות אחרות, הבנתי שאני ירדתי וזהו" (עמוד 11 לפרוטוקול בשורות 4-5). 28. זאת ועוד, הנתבע מודה, כי בזמן אמת הסכים עם התובע לפנות את שתי החלקות ורק בדיעבד סבר כי התובע לא היה זכאי לפנותו גם מחלקה ב' (עמוד 14 לפרוטוקול בשורות 19-23). 29. רביעית, מסקנה זו עולה בקנה אחד עם תצהירו של שנקמן, אשר ב"כ הנתבע ויתרה על חקירתו, ולפיו קבל חזקה בחלקות בינואר 2011, בהסכמת הנתבע (סעיף 3 לתצהירו). 30. הנה כי כן, מסקנתי הינה כי הנתבע עזב מרצונו את שתי החלקות. 31. ולבסוף, אין בידי לקבל את טענת הנתבע, לפיה לא הפר את ההסכם ומשכך לא הסתיימה תקופת השימוש, והיה זכאי לעשות בעצים בחלקה ב' כרצונו. גם אם הייתי מוצאת לקבל טענת הנתבע, ולפיה התובע הפר את ההסכם והנתבע הסכים לפנות את חלקה א' בלבד בשל חסימת המעבר לחלקה, הרי שעל פי עדותו של הנתבע, הסכים לעזוב את חלקה ב', גם אם בשל מרמה או בקנוניה בין התובע לבין שנקמן. 32. הנתבע איננו מכחיש את העובדה כי כרת את עצי הרימונים: "הנתבע יטען כי מעולם לא עקר עצים בחלקה ב' בגינם הוגשה תביעה זו ולכל היותר חתך אותם בלבד. העצים נעקרו על ידי גדי לאחר שקבל לידיו את זכות השימוש בחלקה על שני חלקיה" (סעיף 31 לכתב ההגנה). 33. העצים בחלקה ב' נכרתו על ידי הנתבע לאחר מועד עזיבתו. כך, הנתבע בעדותו לא זכר מהו מועד עזיבתו את החלקות ולא זכר האם החיתוך בוצע לאחר ששנקמן קבל החזקה בחלקות (עמוד 12 לפרוטוקול בשורה 20). דא עקא, באינפורמציה שמסר למומחה מטעמו צויין כי מועד עזיבת החלקות, על פי גירסתו הוא, הינו נובמבר 2010 ומועד כריתת עצי הרימונים הינו סוף שנת 2010. מכאן, שמחוות דעת מטעם הנתבע עצמו עולה, כי העצים נכרתו לאחר מועד עזיבתו את החלקות. 34. לפיכך, משהסכים הנתבע לעזוב את החלקות, מכל סיבה שהיא, הרי שתמה זכאותו לעשות שימוש בחלקות ומשכך לא היה זכאי לכרות העצים. 35. זאת ועוד, לא שוכנעתי בלשון המעטה ולא מצאתי ליתן אמון בהסברו המאוחר של הנתבע בתצהירו לכריתת העצים (הסבר שלא בא לו זכר בכתב ההגנה), ולפיו חתך את העצים ולא עקר אותם מתוך צפיה כי לאחר החיתוך יצמחו העצים מחדש, ותוך תקופה של 3 שנים ישלימו את הצמיחה (סעיף 36 לתצהירו). 36. בכל מקרה, במועד כריתת העצים לא היתה לנתבע עוד זכות חזקה בחלקה ב', ומשכך לא היה זכאי לכרות את העצים. 37. לאור האמור לעיל, שעה שהוכח לפני כי העצים נכרתו לאחר עזיבת הנתבע את החלקות, הרי שכריתת העצים נעשתה בניגוד להוראות סעיף 22 להסכם הקובע כי : "בכל מקרה של הפרת הסכם ע"י הלל יהיה הבעלים זכאי לקבל לידיו את החלקה על כל הבנוי עליה מבלי לפגוע באמור בסעיף לעיל ולהלל לא תהיה שום טענה ו/או תביעה בקשר לכך". 38. באשר לגובה נזקי התובע - כאמור, הצדדים ויתרו על העדת המומחים מטעמם. בחוות דעתו של השמאי והאגרונום עבדא מנשה מטעם התובע נקבע, כי שווי הנזק הינו 65,000 ₪ בגין אובדן רווחים לתקופה של 7 שנים בגין גידול עצי הרימונים. 39. ואולם, התובע, כאמור, חתם על הסכם לעיבוד קרקע עם שנקמן עוד ביום 1.1.2010 למטרת גידול ירקות. משכך, על מנת לעמוד בתנאי ההסכם עם שנקמן, אשר נחתם כאמור עוד לפני מועד עקירת עצי הרימונים על ידי הנתבע, ממילא היה נדרש לעקירת עצי הרימונים. לא נטען, וממילא לא הוכח, כי שנקמן היה ממשיך לגדל רימונים בחלקה ב', ולפיכך, לא הוכח כל נזק בגין אובדן רווחים מגידולי עצי הרימונים. 40. באשר לתביעה שכנגד, שעה שהגעתי לכלל מסקנה כי הנתבע עזב את החלקות בהסכמה, הרי שדין התביעה שכנגד בכל הנוגע לאובדן רווחי הקטיף בחלקות, להידחות אף היא. למעלה מן הצורך יצויין, כי חוות הדעת לא נתמכה ולו בבדל של ראיה בדבר הכנסותיו של התובע שכנגד כגון שומות מס הכנסה. סוף דבר 41. אני דוחה את התביעה ואת התביעה שכנגד. 42. נוכח התוצאה האמורה - אין צו להוצאות. חוזהתביעה שכנגד