נפילה לאחור בניסיון לחצות כביש בגלל רכב שנסע במהירות מופרזת

בכתב התביעה נטען כי ביום 22.01.10, בעת ניסיון לחצות את הכביש, שעה שהתובעת עמדה במעבר חציה והחלה לרדת אל הכביש, הגיח לפתע רכב לא ידוע שעבר צמוד לתובעת במהירות מופרזת. כתוצאה מההדף ומהבהלה, ומהחשש לפגיעה, נסוגה התובעת המבוהלת לאחור, נתקלה באבן שפה, נפלה על המדרכה ונפגעה. (סעיף 3 לכתב התביעה). 4. בכתב ההגנה, הנתבעת, קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, הכחישה את גרסת התובעת לתאונה וכפרה בטענה, לפיה, התובעת נפגעה בתאונה. הנתבעת טענה כי התאונה אינה מהווה "תאונת דרכים" כהגדרת מונח זה בחוק הפיצויים וכי פגיעותיה של התובעת, ככל שכאלה אירעו, לא נגרמו עקב שימוש ב"רכב מנועי", כהגדרת מונח זה בחוק הפיצויים. (סעיפים 1 ו-4 לכתב ההגנה). דיון 5. בתצהיר עדותה הראשית, מסרה התובעת: "לפני שהתחלתי לחצות את הכביש, הסתכלתי לצדדים כמקובל, וכשראיתי שהכביש פנוי התחלתי לחצות. לאחר שירדתי מהמדרכה לכביש, ובקושי הספקתי לפסוע 2-3 צעדים, הגיע לפתע רכב מצד שמאל שלי, במהירות מופרזת ביותר, ומההדף והבהלה פשוט עפתי אחורנית, ונפלתי על המדרכה". (סעיף 11 לתצהיר). לדברי התובעת, אפוא, בתצהירה, היא התחילה לחצות את הכביש, צעדה 2-3 צעדים, הרכב הגיע משמאלה במהירות ומההדף והבהלה היא "עפה לאחור" ונפלה על המדרכה. 6. גם בחקירתה הנגדית, כמובא להלן, התובעת טענה כי ההדף של המכונית העיף אותה אחורה: "ש. אז את פחדת וחזרת לאחור ת. לא חזרתי לאחור. בטוח אני מההדף המכונית נסעה במהירות ואני מההדף מרוב הפחד שאני עוד רגע עולה עלי, הרגשתי שאני עפה אחורה עד המדרכה נפלתי וכך נשארתי. ש. את זוכרת שאת לא הלכת אחורה צעד שניים אלא ההדף העיף אותך ת. ההדף העיף אותי. ש. את ביוזמתך לא צעדת צעד אחד אחורה ת. אני לא יכולה להגיד לך לפני שלוש שנים באיזה מצב הייתי, הייתי בהלם, בטראומה, באיזה צורה הרגשתי שאני מההדף עפתי אחורה עד המדרכה. ש. למה את קוראת הדף המכונית לא פגעה בך לא היה מגע בינך לבין המכונית ת. הוא לא נגע בי. ש. מה זה הדף אצלך ת. זה כאילו המהירות שלו הרגשתי שאני עפה זה כאילו פצצה התפוצצה עלי. אתה חושב שבאותו רגע אני זכרתי. ש. למה את קוראת הדף ת. המהירות של האוטובוס, לא יודעת מה זה היה, אוטו, היתה מכונית שדהרה במהירות אני הרגשתי שאני עפה החוצה. עפה למדרכה. מההדף. ש. הרוח של המכונית ת. יכול להיות הרוח, אני יודעת מה. .... ש. מתי את למעשה את אומרת אני אפילו לא ראיתי את המכונית לפני שהרגשתי את ההדף שלה ת. לא. אני התקדמתי שלוש פסיעות הסתכלתי ימינה ושמאלה לא היה כלום מכונית דהרה, לא יודעת אוטו מכונית זה לא משנה דהרה במהירות ואני הרגשתי שאני עפה אחורנית. אני זזתי אולי צעד כדי שהאוטו לא יעלה עלי, אז אולי עפתי אחורה". (פרוט' עמ' 15 ש' 15-32. עמ' 16 ש' 12-15). 7. לגרסתה של התובעת, בחקירתה הנגדית, בזמן שהיא נפלה, היא הייתה על הכביש ורחוקה מהמדרכה. לדבריה, היא לא נתקלה במדרכה. במהלך עדותה, התובעת, שהעידה בישיבה, קמה ביוזמתה, התקדמה מספר צעדים, הצביעה לאחור לכיוון קיר אולם בית המשפט, ואמרה: "שם היתה המדרכה". וכן אמרה: "אני לא נתקלתי בשום מדרכה, הייתי רחוקה מהמדרכה". (פרוט' עמ' 16 ש' 16-26). 8. התובעת נשאלה אם היא חזרה לאחור על מנת לאפשר לרכב שהגיע במהירות לעבור. כן נשאלה אם תוך כדי חזרתה לאחור היא לא שמה לב ונתקלה באבן השפה של המדרכה. התובעת השיבה על כך בשלילה. כך חקירתה הנגדית בנקודה זו: "ש. יכול להיות שכשאת חזרת לאחור כדי לתת לנהג המשוגע הזה לעבור, את לא שמת לב ונתקלת באבן השפה של המדרכה וזה מה שגרם לנפילה שלך ת. לא יכול להיות". (פרוט' עמ' 16 ש' 31-עמ' 17 ש' 1). 9. התובעת נחקרה על ידי המוסד לביטוח לאומי ומסרה הודעה ביום 01.06.10. (מוצג נ/1). בהודעה זו, בשונה מעדותה הנ"ל, התובעת מסרה כי לאחר שהיא ירדה לכביש, פתאום עבר רכב ומהבהלה היא קפצה אחורה ונפלה על אבן השפה. כך לשון הודעתה: "חיכיתי עד שלא תהיה תנועה והתחלתי לחצות את הכביש, כשירדתי לכביש פתאום עבר רכב ומהבהלה קפצתי אחורה ונפלתי על אבן השפה עם צד שמאל של הגו[ף] ונשברה לי עצם הירך". (ש' 15-16). בחקירתה הנגדית, התובעת אישרה כי תיאור התאונה המפורט במוצג נ/1 הוא תיאור נכון וכי העובדות, אותן היא מסרה בהודעתה במוסד לביטוח לאומי, נכונות. (ר' בפרוט' עמ' 17 ש' 5-6, 14-19, 27). 10. התובעת נשאלה לפשר הסתירות בין גרסתה בעדותה לגרסתה בהודעתה במוסד לביטוח לאומי, והיא השיבה כי אחרי התאונה היא הייתה תחת השפעת תרופות והיא לא זכרה את נסיבות התאונה. כך חקירתה: "ש. אין פה מילה אחת על הדף ת. צריך להיות, אחרי התאונה אני לא זכרתי דברים הייתי בטיפול עם כדורים, אתה חושב שאני זוכרת? ש. את אומרת שאי אפשר לסמוך על הזכרון שלך אי אפשר לסמוך על מה שאת מספרת בגלל הכדורים ת. כן, אני לקחתי אפידורל ואסיול. ש. בעצם הדברים מבולבלים אצלך ת. כן מבולבל. כי מה שאמרתי הראשון זה הנכון אבל אני לא זוכרת". (פרוט' עמ' 17 ש' 20-27). 11. בגרסאותיה של התובעת, קיימות, אפוא, סתירות מהותיות. בעוד שבתצהירה ובעדותה, התובעת טענה כי ההדף העיף והפיל אותה, בהודעתה במוסד לביטוח לאומי היא כלל לא הזכירה הדף או נפילה כתוצאה מהדף. כמו כן, בעוד שבעדותה טענה בתוקף כי לא נתקלה במדרכה ולא נפלה על אבן השפה, בהודעתה במוסד לביטוח לאומי מסרה כי היא נפלה על אבן השפה. בסופו של דבר התובעת אמרה כי אחרי התאונה היא הייתה נתונה תחת השפעת תרופות וכי היא לא זכרה את נסיבות התאונה. למעשה, לקראת סוף חקירתה הנגדית, התובעת אמרה כי גם במועד עדותה היא אינה זוכרת את נסיבות התאונה. במצב דברים זה, לא ניתן לסמוך על עדות התובעת ולא ניתן לקבוע כל ממצא לגבי נסיבות התאונה בהסתמך עליה. 12. בתצהירה התובעת טענה כי לפתע הגיע "רכב" מצד שמאל שלה. (סעיף 11 לתצהיר). בחקירה הנגדית, כאשר התובעת נתבקשה להסביר למה כוונתה במילה "הדף", היא אמרה: "המהירות של האוטובוס, לא יודעת מה זה היה, אוטו, היתה מכונית שדהרה במהירות...". בהמשך היא נחקרה אם הרכב היה אוטובוס או מכונית פרטית והיא השיבה כדלקמן: "ש. את אומרת באותה נשימה אוטובוס או מכונית ת. אני לא זוכרת הייתי בטיפול ברמת חן, הייתי בכדורים בהכל. ש. יכול להיות שזה היה אוטובוס יכול להיות מכונית פרטית ת. לא זוכרת יכול להיות שזה היה אוטובוס או מכונית פרטית, אני מהמהירות של האוטו עפתי אחורה אני לא זוכרת, מההדף אני עפתי אני זוכרת ככה. ש. אוטובוס את אמרת ת. אבל אני לא זוכרת, אוטובוס או פרטית נסעה במהירות. מה זה משנה אם זה אוטובוס או פרטית כמו מטורפים נוסעים, אתה לא יכול לחצות גם באור ירוק, אנשים דורסים". (פרוט' עמ' 16 ש' 1-8). התובעת אמרה, אפוא, כי כלי הרכב שהגיח בהפתעה היה אוטובוס. בהמשך אמרה שאינה זוכרת אם זה היה אוטובוס. לאחר מכן אמרה כי יכול להיות שהיה זה אוטובוס אך גם יכול להיות שהייתה זו מכונית פרטית. מבחינה חזותית קיים הבדל משמעותי, הן מבחינת הגודל והן מבחינה הצורה, בין אוטובוס לבין מכונית פרטית ולכן אמרותיה הנ"ל של התובעת לעניין סוג הרכב, מעוררים קושי מהותי. אם היה זה אוטובוס שהגיח לעברה במפתיע, היה מצופה מהתובעת לזכור עובדה זו. 13. קושי נוסף נעוץ בדיווחי התובעת אודות התאונה כאשר היא פנתה לקבלת טיפול רפואי. בסיכום ביניים וסיכום אשפוז של המרכז הרפואי תל אביב ע"ש סוראסקי מתאריכים 26.01.10 ו-01.02.10 נאמר: "ביום קבלתה נפלה במהלך חצייה של מעבר חצייה...". במכתב שחרור מרכז רפואי רעות מתאריך 18.03.10 נכתב: "ב- 22.01.10 נפלה ונחבלה ירך שמאל". בתעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה מתאריך 15.02.10 נכתב: "נפלה בדרך מעבודה". (ר' נספחים א', ב' ו-ו' לכתב התביעה). בתיעוד רפואי ראשוני זה, אין אזכור לנפילה עקב או כתוצאה מנסיעת רכב לכוון התובעת. 14. מטעם התובעת העידו שתי עדות נוספות אשר לא היו עדות לתאונה עצמה והן מסרו גרסה ביחס לנסיבות התאונה כפי שסופרו להן על ידי התובעת. כאמור לעיל, דינה של התביעה להידחות כבר בשל הקשיים והסתירות בגרסאות התובעת שהינה עדת הראייה היחידה לתאונה וההתייחסות להלן לעדויות העדות האחרות היא מעל לצורך. 15. גב' סימה הרוש, שהינה מכרה של התובעת, הצהירה כי היא נקלעה למקום התאונה, סמוך לאחר אירוע התאונה, באקראי. לדבריה, בעוד התובעת הייתה שרועה על הרצפה, היא שאלה אותה "מה קרה?" והתובעת אמרה לה: "רכב שנסע במהירות הפיל אותי מההדף שלו". (סעיף 3 לתצהיר). דא עקא, כאשר גב' הרוש נשאלה, בחקירתה הנגדית, אם היא זוכרת את המילים שהתובעת אמרה לה בזמן ששכבה על הכביש, גב' הרוש השיבה בשלילה ואמרה שאינה זוכרת. זאת שעה שתצהירה נערך כשנתיים וחצי לאחר התאונה ועדותה נמסרה כשמונה חודשים לאחר עריכת התצהיר. (פרוט' עמ' 10 ש' 24-25). 16. בתה של התובעת, גב' ליאור בלאס, אשר לדבריה, הגיעה למקום התאונה שעה שאמה עדיין הייתה שרועה על הכביש, מסרה בתצהירה כי שמעה את התובעת אומרת: "נפלתי, רכב העיף אותי, נסע במהירות, נפלתי אחורנית והרכב לא עצר". (סעיף 5 לתצהיר). בחקירה הנגדית, חזרה בה הבת מדבריה הנ"ל בתצהירה ואמרה כי התובעת כלל לא אמרה במקום התאונה כיצד קרתה התאונה. לדבריה בעדותה, התובעת סיפרה לה על נסיבות התאונה זמן רב לאחר התאונה, כאשר הייתה בשיקום ואפילו מאוחר יותר. כך חקירתה של גב' ליאור בלאס בנקודה זו: "ש. מתי היא הספיקה להגיד את זה באמבולנס ת. לא, ברגע שהיתה יותר צלולה, היא היה בבית חולים, הכניסו אותה לחדר ניתוח היא לא יכלה לדבר, היא בקושי תקשרה. ש. מתי היא סיפרה ת. שהיתה צלולה, לא יודעת במדויק אחרי הרבה זמן, אחרי שכבר היתה בשיקום אמרה שבאה לחצות את הכביש, יש שם חבל על הזמן תנועה, רכב נסע במהירות מטורפת היא נבהלה מההדף עפה אחורה. ש. את זה היא סיפרה בשיקום או אחרי זה אפילו ת. כן". (פרוט' עמ' 14 ש' 20). 17. סיכומו של דבר, התובעת לא הוכיחה כי היא נפגעה בנסיבות הנטענות על ידה. לנוכח הסתירות בגרסאותיה, לא ניתן לסמוך על הצהרות התובעת ולא ניתן לקבוע כל ממצא לגבי נסיבות התאונה בהסתמך עליהן. משהתובעת לא הוכיחה את נסיבות התאונה, ממילא לא ניתן לקבוע אם התאונה היא תאונת דרכים אם לאו. 18. אשר על האמור, התביעה נדחית. 19. התובעת תשלם לנתבעת את הוצאות המשפט ובנוסף, שכר טרחת עו"ד בסך 5,000₪. רכבתאונות נפילהמשפט תעבורהנפילה ברחוב / שטח ציבורימהירות מופרזת / דו"ח מהירותנפילהכביש