חיובים באמצעות כרטיס האשראי, שלטענתו, 'לא בוצעו על ידו' ונמשכו מחשבונו המנוהל ע"י הנתבע. עיקר טענות התובע התובע טוען, כי ביום 31.05.2011 התקשרה אליו פקידה מהבנק ומסרה לו כי בחשבונו זוהו פעולות משיכת כספים חריגות בסכומים שאינם אופייניים לו. או אז, גילה התובע כי בוצעו משיכות כספים מחשבונו ללא ידיעתו וללא הרשאתו. עקב כך, פנה התובע אל סניף הנתבע בו מנוהל חשבונו, דיווח לפקידת הבנק האישית שלו בשם ליאורה רודלהיים (להלן: "רודלהיים") על פרטי השיחה שקיבל וביקש לערוך בירור בעניין. בדיקתה של רודלהיים העלתה, כי בוצעו 4 משיכות מחשבונו של התובע באמצעות כרטיס האשראי שלו במשך ארבעה ימים רצופים, בין התאריכים 28-31/05/2011, ואגב כך חויב חשבונו של התובע בסך כולל של 9,900 ₪. כבר באותה שיחה נתן התובע לרודלהיים הוראה לבטל באופן מיידי את כרטיס האשראי שלו. למחרת היום, נסע התובע לחו"ל והותיר את המשך בירור פשר המשיכות הבלתי מורשות לטיפולו של הנתבע. עם חזרתו מחו"ל, זומן התובע לבירור אצל מנהל המחלקה לשירותים בנקאיים, מר דוד פילוסוף (להלן: "פילוסוף"). לאחר מכן, הופנה התובע להמשך בירור אצל חוקר פרטי שהוזמן מטעם הבנק, מר דוד קובי (להלן: "החוקר"), אשר בתורו היפנה את לתובע לבצע בדיקת פוליגרף במכון 'הורוביץ' בחיפה. התובע נבדק ע"י מומחה לפוליגרף, מר יעקב פרידלנדר (להלן: "מומחה הפוליגרף"), אך טוען כי מעולם לא קיבל לידיו את תוצאות הבדיקה. ביום 18.08.2011 נתקבלה אצל התובע תשובת הבנק מיום 16.8.11 אשר דחה את תלונת התובע אודות משיכות ללא הרשאה. מכאן, התביעה שבפניי, בגדרה עותר התובע להשבת הכספים שנמשכו שלא כדין מחשבונו, ללא ידיעתו ועקב שימוש בלתי מורשה בכרטיס האשראי שלו. התובע טוען, כי הוא לא ביצע את המשיכות נשוא התובענה וכי המשיכות הללו בוצעו ללא ידיעתו וללא רשותו. לטענתו, נעשה "שימוש לרעה" בכרטיס האשראי שלו הפוטר אותו מלשאת בחיובים כספיים אלה. עוד טוען התובע, כי במועדי המשיכות הנטענות היה כרטיס האשראי בחזקתו, מעולם לא העביר את הכרטיס לאחר או הרשה את השימוש בו ע"י אדם אחר מלבדו, וכי אין לו כל ידיעה אודות זהות מבצע המשיכות ואין לו כל הסבר כיצד הוצאו הכספים מחשבונו ללא ידיעתו. בסיכומי התובע, נטען כי הנתבע לא הצליח לסתור את גרסתו של התובע אודות שימוש לרעה בכרטיס האשראי, המחייב את הבנק בהשבת מלוא הכספים בהם חויב חשבונו של התובע אגב המשיכות הללו. כן נטען, כי הנתבע כשל בהוכחת טענותיו בדבר התקיימותו של אחד החריגים המנויים בסעיף 5 לחוק כרטיסי חיוב, תשמ"ו-1986 הפוטר את הבנק מחובת ההשבה ומחייב את הלקוח עצמו בנזק שנגרם לו כתוצאה משימוש לרעה בכרטיס החיוב. עוד טוען התובע בסיכומיו, כי מסר גרסה עקבית, מפורטת וסדורה היטב. לעומתו, נתגלו סתירות מהותיות בעדויות ההגנה באופן הנוטל את מהימנותם. גרסת התובע אף מצאה לה תימוכין בגרסת הפקידה רודלהיים וכן בעדויות אחרות אודות קיומם של מקרים כגון דא שבהם נעשה שימוש בלתי מורשה בכרטיסי החיוב בסניפי הבנק. התובע מוסיף וטוען, כי חיזוק נוסף לגרסתו נמצא בדו"ח בנקאי (נ/3) אשר מלמד על ניסיונות לביצוע משיכות נוספות לאחר מועד מתן הוראת ביטול כרטיס החיוב ע"י התובע. עוד נטען, כי להוכחת גרסת הבנק לעניין התקיימותו של החריג העוסק ב- 'כוונת מרמה של הלקוח' נדרש נטל הוכחה מעל מאזן ההסתברויות המוטל לפתחו של הטוען לה, ובעניינו לא עמד התובע בנטל זה. לטענת התובע, התנהלותו של הבנק במהלך ניהול התיק לוקה בחוסר תו"ל, שעה שנמנע הבנק מלהציג בפני ביהמ"ש והתובע מסמכים קיימים בידו ואשר היה בהם כדי לשפוך אור על סוגיות מהותיות בתיק. כך למשל, החוקר מטעם הבנק החזיק בידו את הדו"ח הבנקאי (נ/3) ושימש אותו בחקירתו, ברם דו"ח זה הוצג לראשונה במהלך הדיון, לא צורף לתצהירו של החוקר ולא גולה ע"י הנתבע. בהתייחס לממצאי בדיקת הפוליגרף עליה נשען הבנק להוכחת הגנתו, נטען כי עסקינן בבדיקה חסרת כל תוקף משפטי והיא אינה כשרה לשמש כראיה בהליך דנן, מאחר והבנק גילה רק במהלך דיון ההוכחות קיומו של טופס הסכמה חתום ע"י התובע שכלל לא צורף על ידי הבנק לתצהיר החוקר, לא גולה בהליך גילוי מסמכים ואף לא היווה חלק מטענות הבנק בכתב ההגנה. אי-לכך מדובר, לשיטת התובע, בהרחבת חזית אסורה. אמנם, התובע הביע הסכמה לעבור בדיקת פוליגרף, אך לא הוסבר לו כי בדיקת הפוליגרף תהווה ראיה קבילה בבית המשפט. לטענתו, הוא הוחתם על טופס ההסכמה ללא שידע או הבין את משמעות תוכנו ומבלי שהיה מודע להשלכות המשפטיות הנובעות מחתימתו, ומשכך אין לראות בהסכם הפוליגרף הסכם מחייב, ואין לתת לתוצאות בדיקת הפוליגרף משקל ראייתי כלשהוא. עיקר טענות הבנק הבנק טוען, כי פעולות המשיכה מושא תביעה זו, בוצעו כדין, באמצעות כרטיס הכספומט שברשות התובע, ומשכך אין התובע זכאי לקבל מהבנק את הכספים שנמשכו מחשבונו. לשיטת הבנק, לאחר בדיקה של המחלקה לשירותים בנקאיים בעניין תלונת התובע, בין היתר, באמצעות חקירה ובדיקת פוליגרף שנערכו בהסכמת התובע, הגיע הבנק לכלל מסקנה כי כל משיכות הכספים להן מתכחש התובע נעשו בכרטיס הכספומט המקורי של התובע, ובנסיבות לא נעשה בכרטיס האשראי "שימוש לרעה", כמשמעו בחוק כרטיסי חיוב. הבנק מפנה בסיכומיו לפסיקה הנוהגת במקרה כגון דא, ולפיה נטל ההוכחה בעסקאות בהן נעשה "שימוש לרעה" מוטל על כתפי התובע. רק לאחר שהתובע מרים את הנטל ומוכיח 'שימוש לרעה' בכרטיס האשראי שלו, קרי שלא הוא ולא אחר מטעמו השתמשו בכרטיס למשיכת הסכומים האמורים בתביעה וכי נעשה שימוש בכרטיס ע"י צד ג' ללא ידיעתו ו/או הרשאתו, קמה חובתו של המנפיק להוכיח כי בנסיבות העניין מתקיימים הסייגים לאחריותו בהתאם להוראת סעיף 5(ד) לחוק הנ"ל. לטענת הבנק, התובע לא השכיל להרים את הנטל ולהוכיח 'שימוש לרעה' בכרטיס החיוב, היינו כי אחר ולא הוא ביצע את המשיכות נשוא הדיון באמצעות כרטיס החיוב שלו ללא ידיעתו וללא הסכמתו. זאת, לאור עדותו שלו ולפיה אישר כי כרטיס האשראי היה ברשותו ובחזקתו בעת ביצוע המשיכות להן הוא מתכחש, וכן בשים לב לעובדה כי ניסיונות המשיכה פסקו לאחר ביטול כרטיס החיוב, באופן התומך בגרסת הבנק כי המשיכות בוצעו ע"י התובע בעצמו. בנסיבות אלו, אין הבנק נדרש להוכיח התקיימותו של אחד הסייגים המפורטים בסעיף 5 לחוק. הבנק טוען, כי למעט עדותו, לא הביא התובע ראיות המאששות את גרסתו. עדותו לא הייתה אחידה והיא עברה שינויים לאורך ההליך, במיוחד בעניין זהות המתקשר שהודיע לתובע על המשיכות החריגות. תחילה טען התובע, כי נציג הבנק התקשר אליו ומסר לו אודות חריגות בפעולות המשיכה בחשבונו, ואילו בהמשך טען התובע כי היה זה נציג חברת האשראי שהתקשר אליו. עוד נתגלתה סתירה מהותית נוספות בגרסתו של התובע לעניין תוכן הפנייה אליו, שכן פעם טען התובע כי דווח לו על משיכות חריגות, ופעם טען כי דווח לו על כרטיס מזויף. הספק באמיתות גרסתו של התובע מתעצם לאור העיכוב שחל בהגשת תלונה למשטרה מטעם התובע ביחס למשיכות נשוא התביעה רק בסמוך למועד הגשת התביעה דנן. הבנק מבקש להישען בהגנתו על ממצאי החוקר הפרטי שחקר את המקרה מטעם הבנק, וכן בדיקת הפוליגרף שבוצעה לאחר מכן לתובע בהסכמתו. לטענתו, ממצאי בדיקת הפוליגרף היו חד משמעיים, ולפיהם אובחנו תגובות מחשידות לאמירת שקר בתשובות התובע לשאלות שנשאל ע"י בודק הפוליגרף. משאישר התובע בעצמו, כי הוא הסכים לעבור בדיקת פוליגרף, וכן אישר את חתימתו על טופס ההסכמה לביצוע בדיקת פוליגרף מיום 18.7.11 (נ/2), הרי שיש לקבל את חוות דעת הבודק כראיה בתיק דנן, זאת במיוחד שב"כ התובע לא חלקה על האמור בחוו"ד הבודק לעניין השאלות שנשאלו. טענתו המרכזית של הבנק בגוף התביעה היא, כי המשיכות נשוא הדיון נעשו באמצעות כרטיס האשראי המקורי של התובע שהיה במועדי המשיכות בחזקתו וברשותו של התובע, עפ"י הודאתו הוא, ולא באמצעות כרטיס מזויף, כטענת התובע. בהקשר זה, נסמך הבנק על עדותו של פילוסוף, מנהל המחלקה לשירותים בנקאיים, שהסביר הסבר היטב כיצד ניתן לדעת אם הכרטיס באמצעותו בוצעו המשיכות הוא כרטיס מקורי או מזויף, כך ככל שהיה כרטיס מזויף וככל שהמשיכות בוצעו באמצעותו, סביר להניח כי מי שהחזיק את הכרטיס המזויף (בהנחה שהוא אחר ולא התובע) ימשיך ויפעל לבצע פעולות משיכה באמצעותו. עוד העיד פילוסוף, כי הכרטיס היה אמור להיבלע במכשיר למשיכת מזומנים מיד עם כל ניסיון נוסף לעשיית שימוש לרעה בכרטיס לאחר חסימתו. עוד ממועד ביטול כרטיס הכספומט שהיה ברשות התובע, עובדה שהייתה ידועה אך ורק לתובע, לא נעשה כל ניסיון נוסף לעשיית שימוש לרעה בכרטיס, ובכך יש הוכחה שלא היה כרטיס מזויף ושהפעולות נעשו כולן בכרטיס המקורי שהיה כאמור ברשות התובע באותו זמן. הבנק מוסיף וטוען, כי מארג הראיות שנפרש לפני ביהמ"ש, העדרם של ניסיונות משיכה לאחר ביטול הכרטיס, בצירוף ממצאי החקירה ותוצאות בדיקת הפוליגרף, אי הגשת תלונה במשטרה בזמן הרלוונטי ואי דיוקים ושינויים בגרסת התובע לגבי אופי הפנייה של הבנק אליו ותוכנה, כולם מטים את הכף לכיוון דחיית גרסתו של התובע לפיה הוא לא ביצע את המשיכות בעצמו. הראיות מטעם התובע - העיד הוא עצמו ופקידת הבנק רודלהיים. מטעם הבנק - העידו מנהלת סניף בית הקרנות של הבנק, גב' עופרה מירב, פילוסוף, החוקר ומומחה הפוליגרף. המסגרת הנורמטיבית המתווה הנורמטיבי החל על הסוגיה המונחת בפניי מוסדר בחוק כרטיסי חיוב, תשמ"ו-1986 (להלן: "החוק") אשר זכה לניתוח מעמיק בת"א (ת"א) 200462/02 שנון ליאור נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (21.8.06) שם קבעה כבוד השופטת אבניאל כי : "מנגנון חלוקת האחריות בין המנפיק ללקוח, על פי סעיף 5 לחוק, מבוסס על שלושה עקרונות יסוד, אשר לאורם תיבחן סוגיית חלוקת האחריות; העיקרון הראשון הוא 'עיקרון פיזור הנזק'. בבסיסו הרעיוני של עקרון זה הוא, כי יש להטיל את הסיכון הנובע משימוש לרעה בכרטיסי חיוב על הגורם, שהינו בעל היכולת הטובה ביותר לספוג את הסיכון ולגלגלו הלאה על ציבור לקוחותיו. מטבע הדברים, מנפיקי כרטיסי החיוב הינם המתאימים ביותר לשאת בסיכון זה, וכך אף קבע המחוקק. העקרונות השני והשלישי הינם 'מבחן האשמה' ו'הרשלנות הנזיקית'. בסיסם של עקרונות אלו הוא ברעיון כי יש מקרים, בהם התנהגות הלקוח תרמה תרומה ממשית להתרחשות השימוש לרעה בכרטיס החיוב. במקרים כאלו, בהם דברים האשם והרשלנות בבעל הכרטיס, יש להטיל את האחריות ואת הנזק על מי שיצר את הסיכון. חלוקת האחריות על פי העקרונות הנ"ל מביאה למסקנה, כי על הלקוח להפנים, שבמידה ולא ינקטו מצדו אמצעי זהירות למניעת שימוש בכרטיס האשראי שלו או לא תימסר הודעה על ידו למנפיק מבעוד מועד על השימוש לרעה בכרטיס, יתכן ומנפיק הכרטיס יינזק. במקרים כאלה, קובע סעיף 5(ד) לחוק, כי הלקוח לא ייהנה מחלוקת האחריות המקורית ויישא במלוא הנזק לבדו" [ראו והשוו: ת"א (נת') 5963/02 מועלם אתי נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ (27.05.07)]. סעיף 5 (ד) לחוק קובע, כי 'הגבלת האחריות האמורה בסעיף זה לא תחול אם נתקיים אחד מאלה': (1) הלקוח מסר את כרטיס החיוב לאדם אחר, למעט מסירה בנסיבות סבירות למטרת שמירה בלבד; לעניין זה, מסירת כרטיס החיוב יחד עם הצופן לא תיחשב כמסירה בנסיבות סבירות; (2) השימוש בכרטיס החיוב נעשה בידיעת הלקוח; (3) הלקוח פעל בכוונת מרמה. דהיינו, במקרים אלה, יהיה הלקוח אחראי לכל הסכום שחויב בו כתוצאה מהשימוש לרעה. אחריותו של מנפיק לשימוש לרעה שנעשה בכרטיס מוסדרת בסעיף 6 לחוק, כאשר לצד זאת, קובע סעיף 5 לחוק מעין "השתתפות עצמית" של המחזיק במקרים מסוימים של שימוש לרעה. סעיפים 5 ו-6 לחוק דנים באחריות המנפיק בשני מצבים: האחד, האחריות לשימוש לרעה בכרטיס לאחר שנמסרה הודעה על ידי הלקוח למנפיק בדבר אובדן או שימוש לרעה, או אז, חובתו של המנפיק להשיב ללקוח כל חיוב שנוצר לאחר ההודעה ; והשני, אחריות לחיובים שנוצרו כתוצאה משימוש לרעה לפני מסירת הודעה למנפיק. סעיף 6 לחוק קובע, כי "חוייב לקוח בשל עסקאות או פעולות שנעשו תוך כדי שימוש לרעה בכרטיס חיוב, ישיב המנפיק ללקוח, בהקדם האפשרי אך לא יאוחר מעשרה ימי עסקים מיום הודעת הלקוח, את סכום החיוב, למעט הסכום שבו חייב הלקוח לפי סעיף 5(ג)". נטל ההוכחה, כי בעסקאות נעשה "שימוש לרעה" מוטל על התובע שהינו בבחינת "המוציא מחברו", אולם הנטל להוכחת התקיימות התנאים שבסעיף 5 (ד) לחוק מוטל על הנתבע, וכידוע זה מכבר, הנטל להוכחת מעשה מרמה הינו גבוה ממאזן ההסתברות הרגיל הנדרש במשפט אזרחי, ומצריך הבאת ראיות בעלות משקל רב יותר (ע"א 678/86 חסן חניפס נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (1989); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (5.10.06)). על התובע להוכיח שני יסודות: הראשון, כי נעשו משיכות וכי המשיכות בוצעו על ידי מי שאינו זכאי לכך. בפסיקה הקיימת הובעה הדעה, ולפיה בחינה של הוראות סעיף 5(ד) לחוק מלמדת כי המדובר למעשה בהוראות פטור, שבהתקיים אחת מהן, פטורה המנפיקה מחובתה להשיב את הסכומים שחויבו כתוצאה מהשימוש לרעה שנעשה בכרטיס, ומשכך הנטל להוכחת הוראת הפטור, שבבסיסה נדרש התובע להוכיח עובדה שלילית מוטל על המנפיקה (ראו: ת"ק (קריות) 32359-10-12 יואל נ' ישראכרט בע"מ (6.5.13) והאזכורים שם; רתק נדחה). באותו מקרה, דחה ביהמ"ש את התביעה מאחר ולא הוכח היסוד השני ונפסק כי "התובע לא הביא ולו ראיה אחת לכך שהמשיכות בוצעו על ידי מי שאינו זכאי לכך, שהנו היסוד השני הנדרש כדי להוכיח שימוש לרעה. אין די בטיעון, כי בוצעו משיכות כדי להרים את הנטל המוטל על כתפי התובע, ועל התובע לגבות את טענתו בראיות כלשהן". עוד נפסק שם, כי "משמעות קבלת טיעונו של התובע הוא כי כל אימת שהתובע מגיש תביעה וטוען טענה אחת בודדת, כי בוצעו משיכות בכרטיסו יעבור הנטל אל המנפיק להוכיח את אחד המקרים הקבועים בחוק לפטור מאחריות. תוצאה שכזו אין לקבל" [ראו והשוו: ת"ק (קריות) 5918-08-09 אריה לוי נ' לאומי קארד בע"מ (31.3.10); ת"א (ת"א 180435/02 בן עובד חיים נ' ישראכרט בע"מ (27.10.04)]. יוצא, אפוא, כי החוק מטיל אחריות על המנפיק להשיב ללקוח את הסכומים בהם חויב כתוצאה משימוש לרעה בכרטיס החיוב מעבר לסכום התקרה הקבוע בסעיף 5(ג)(1) לחוק, כאשר יהיה הלקוח אחראי לסכומים שבוצעו עד למתן הודעה על השימוש לרעה, למעט מקרה שבו נמסרה ההודעה באותו יום שבו נודע ללקוח על השימוש לרעה בכרטיס. כמו כן, ינוכו סכומי העסקאות או הפעולות שבוצעו בפועל כאמור בסעיף 5(ג)(2) לחוק. יחד עם זאת, אם התקיים אחד היסודות הקבועים בסעיף 5(ד) לחוק, תהיה פטורה המנפיקה מכל אחריות לפיצוי. בעניין 'חריג המרמה', קבעה כבוד השופטת פנינה לוקיץ' בת"ק (קריות) 5918-08-09 אריה לוי נ' לאומי קארד בע"מ (31.3.10), כי מאחר והוראת החוק אינה קובעת באיזה שלב צריכה להתקיים המרמה על מנת לחייב את הלקוח בגינה, דהיינו האם חייבת המרמה להתייחס לשלב ביצוע העסקאות והכחשתן, או שדי בכך שבשלב כלשהו של הנפקת הכרטיס בוצעה מרמה מצדו של הלקוח. כמו כן, אין בו קביעה האם נדרש קשר סיבתי בין המרמה המיוחסת ללקוח לבין אותו "שימוש לרעה" שנעשה באמצעות הכרטיס. כבוד השופטת ביצעה היקש מדיני הביטוח (סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981), ולפיו די בכך שנמסר מידע כוזב על ידי המבוטח מתוך כוונת מרמה על מנת להפטיר את המבטחת מחבותה, גם באם לא התקיים קשר סיבתי בין מסירת המידע הכוזב לבין עצם הזכאות לקבלת התגמולים. נפסק שם, כי כפי שסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח בא להרתיע מבוטחים ממצגי שווא כלפי המבטחת, כך שסעיף 5(ד) לחוק בא להרתיע לקוחות מאי הקפדה על נוהלי השימוש בכרטיס החיוב, ובוודאי ממעשי מרמה שהם בניגוד לנוהל התקין בהנפקת כרטיס חיוב [ראו והשוו: ת"א (נת') 5963/02 מועלם אתי נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ (27.5.07) העוסק במועד מסירת ההודעה על ידי הלקוח על אובדן הכרטיס או גניבתו לאחר שכבר נודע לו הדבר מצד אחד לעומת הבסיס העומד מאחורי חוק כרטיסי חיוב כחוק צרכני]. דיון ומסקנות אחר עיון בכתובים, שקילת טענות הצדדים ואחר בחינת שלל הראיות שהוגשו בתיק, אני מחליטה כי דין התביעה להידחות, כפי שיבואר להלן. מהראיות שהונחו לפניי עולה, כי התובע מנהל חשבון בנק אצל הנתבע מזה מס' שנים וכי הבנק הנפיק עבורו את כרטיס האשראי נשוא דיוננו. התובע טוען, כי מעולם לא התעוררו בעיות כלשהן בכל הקשור לחשבונו המנוהל אצל הנתבע וכי נהג לבצע משיכות במסגרת האשראי שניתנה לו. הנתבע לא חלק על טענות אלו ולא סתר אותן (ראו גם: עדותה של רודלהיים בעמ' 4 לפרוטוקול ש' 6-13). עוד עולה מהמסכים שהובאו בפניי, כי בחודש מאי 2011 בוצעו משיכות מזומנים באמצעות כרטיס האשראי של התובע בסכום כולל של 9,900 ₪, כולן ממכשירי משיכת מזומנים שונים הממוקמים ב- 4 סניפי בנק שונים, ב- 4 מועדי משיכה רצופים על פני 4 ימים ואשר מומשו בחשבונו של התובע ב- 3 תאריכי חיוב רצופים, וזאת במועדים ובשיעורים הבאים (מספרי המכשירים סומנו על ידי באותיות לועזיות): תא' משיכה שעה תאריך חיוב סכום משיכה בנק מכשיר סניף 28.5.11 12:00 29.5.11 2,400 מרכנתיל A העמקים 29.5.11 14:46 2,500 הפועלים B רמת ישי 30.5.11 12:48 30.5.11 2,500 הבינלאומי C חיפה 31.5.11 14:16 31.5.11 100 הפועלים D קריית טבעון 14:18 2,400 למקרא העדויות שבתיק עולה, כי ביום 31.05.11 קיבל התובע שיחה טלפונית, ובה הודע לו כי בוצעו פעולות חריגות בחשבונו. אמנם, גרסתו של התובע בכל הקשור לזהות המתקשר לא הייתה אחידה, שכן התובע לא ידע לומר באם פקיד מהבנק או נציג חברת האשראי התקשר אליו לברר את פשר המשיכות המבוצעות בחשבונו (ראו סעיף 5 לכתב התביעה, וכן עדות התובע בעמ' 9, ש' 1-2). ברם, אין לכך כל רבותא, כיוון שפילוסוף בעצמו הודה בחקירתו הנגדית כי הבנק, באמצעות אחת המחלקות שלו, גילה פעילות חריגה במשיכות שבוצע מחשבונו של התובע, באמצעות משיכת מזומנים בכרטיס אשראי, והוא זה אשר יזם את השיחה עם התובע, במסגרת פיקוח שהוא מפעיל, בכדי לוודא עמו באם המשיכות הללו בוצעו על ידו. כך העיד פילוסוף: "כאשר בוצע ב-31 לחודש פעולה באמצעות כרטיס שהתובע אוחז בו, אזי דלקה לנו התראה ובעטיה של התראה זו אנו פנינו ללקוח" (עמ' 22, ש' 14-18). לאור עדותו של פילוסוף לא נותר עוד מקום לספק בדבר זהות הגורם המתקשר שהודיע לתובע על ביצוע המשיכות נשוא הדיון או לגבי תוכן ומהות הפנייה. מיד עם היוודע דבר החריגות בחשבונו, פנה התובע אל פקידת הבנק רודלהיים, המטפלת בחשבונו באופן אישי מזה שנים רבות, דיווח לה אודות ההודעה שקיבל בדבר משיכות חריגות, טען כי המשיכות לא בוצעו על ידו וביקש לברר את פשרן. בעשותו כאמור, פעל התובע על פי חובתו להודיע לבנק על שימוש לרעה בכרטיס החיוב, מיד עם היוודע הדבר, כדי שהמנפיק יוכל לפעול באפן מיידי למניעת השימוש, כאמור בסעיף 5(ג)(1) לחוק. כך אכן היה בנסיבות המקרה שלפנינו. רודלהיים העידה, כי מיד עם פניית התובע אליה, היא חסמה את השימוש בכרטיס החיוב. עוד העידה, כי יום למחרת הפנייה, בתאריך 01.06.2011, דווחה רודלהיים למחלקה לשירותים בנקאיים על תלונות התובע אודות שימוש לרעה בכרטיס והעבירה אליה את המשך הטיפול בפרשה (ראו סעיף 3 לתצהיר פילוסוף). הדיווח הנ"ל כלל "הצהרה על שימוש לרעה בכרטיס חיוב עקב אובדן/גניבת כרטיס" ; "הצהרה על שימוש לרעה בכרטיס חיוב עקב אובדן/גניבת כרטיס"; וכן פנייה ל- "בירור בגין משיכה/ות באמצעות מכשיר כספומט" (ת/1 ; נספחים א' - ג' לתצהיר פילוסוף). לאחר קבלת הפניה במחלקת שירותים בנקאיים בחטיבת התפעול של הבנק החל בירור בעניין תלונתו של התובע. פילוסוף העיד אודות ממצאי הבדיקה, ולפיהם המשיכות בוצעו באמצעות הכרטיס המקורי של התובע עד למועד ביטולו בתאריך 31.05.11 וכי מרגע ביטול כרטיס החיוב ע"י הנתבע לא היו משיכות נוספות או ניסיונות למשיכת מזומנים. עוד ששלה הבדיקה, כי המשיכות בוצעו ע"י כרטיס מזויף, שכן כל ניסיון משיכה נוסף לאחר חסימת הכרטיס היה מביא לבליעתו. פילוסוף העיד, כי נוכח ממצאי הבדיקה זומן התובע לתשאול בקשר עם טענתו לשימוש לרעה בכרטיס. פילוסוף הציע לתובע לעבור בדיקת פוליגרף והתובע הסכים לכך. עוד הסכים התובע לעריכת בדיקה ע"י חוקר פרטי שהוזמן ע"י הבנק. אין חולק, כי התובע שיתף פעולה הן עם החוקר הפרטי והן עם בוחן הפוליגרף. על-פי דו"ח החקירה, לא נמצאו ראיות המאששות את גרסתו של התובע בדבר שימוש לרעה, זאת בעיקר משום שהמשיכות נעשו כאשר הכרטיס היה ברשותו והקוד הסודי היה בידיעתו הבלעדית, והוא לא העביר ולא הרשה לאחרים מטעמו לעשות שימוש בכרטיס. גם ממצאי בדיקת הפוליגרף הצביעו על גרסה שקרית של התובע לעניין טענתו בדבר שימוש לרעה בכרטיס. לאור ממצאים אלה, החליטו בבנק לדחות את תלונת התובע ודרישתו להשבת הכספים בגין "שימוש לרעה" בכרטיס, והודעה על כך נמסרה לו ביום 16.08.11 (מכתב מנהל סניף הבנק - נספח ה' לתצהיר פילוסוף). כבר עמדנו על כך, שהתובע מכחיש ביצוע כל המשיכות שפורטו בטבלת העזר דלעיל. לעומתו, טוען הבנק כי המשיכות בוצעו ע"י התובע ו/או מי מטעמו באמצעות כרטיס החיוב המקורי שלו ולא באמצעות כרטיס מזויף. לפיכך, יש לבחון האם הוכיח התובע היסוד השני הנדרש להוכחת "שימוש לרעה", ולפיו "המשיכות נעשו על ידי מי שאינו זכאי לכך", כאמור בסעיף 5 (ג) לחוק (אין חולק, כי היסוד הראשון, קרי ביצוע משיכות באמצעות הכרטיס, הוכח). כפי שכבר צוין לעיל, הנטל להוכיח שימוש לרעה רובץ על התובע, שכן בהעדר שימוש לרעה, לא קמה לבנק חבות כלשהיא כלפיו. סבורה אני, כי בנסיבות המקרה שלפנינו, כשל התובע בלהוכיח "שימוש לרעה", ומשכך אין מקום לחייב את הבנק בהשבת הכספים לתובע. ראשית ייאמר, כי עדות התובע הינה בבחינת עדות בעל דין יחידה, כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות, על כל המשתמע מכך. למעט עדותו המתכחשת למשיכות נשוא דיוננו, לא הניח התובע תשתית ראייתית המוכיחה, כי השימוש בכרטיס החיוב נעשה ע"י צד שלישי שאינו מורשה לכך. התובע טען בתביעתו, כי המשיכות לא בוצעו על ידו וכי הוא לא מסר את הכרטיס לאחר ולא הרשה לאיש לעשות בו שימוש או לבצע משיכת מזומנים באמצעותו (סעיפים 13 ו- 14 לתצהיר התובע). הלה אישר, כי במועדי המשיכות היה הכרטיס ברשותו ובחזקתו ואף טען הן במהלך עדותו והן בפני החוקר אליו הופנה להמשך בירור תלונתו, כי המשיכות נשוא הדיון בוצעו בסניפים ובמקומות בהם הוא נהג לבצע משיכת מזומנים בעבר (עמ' 7 ש' 21-32 ועמ' 8, ש' 4-7 ראו גם עדות החוקר לעניין מקום ביצוע המשיכות בעמ' 19, ש' 6-26). התובע נמנע מלהביא ראיות המעידות על מקום הימצאותו במועדי ביצוע המשיכות, אנשים שהיה עמם, מעשיו במועדים אלה וכיו"ב , וזאת על מנת לשלול מעורבות בביצוע המשיכות ולעמוד בעול המוטל עליו להוכיח, כי המשיכות בוצעו ע"י מאן דהוא שאינו זכאי לכך, באופן המעביר את הנטל אל כתפי הנתבעת להוכיח התקיימותם של החריגים המנויים בסעיף 6 לחוק [ראו והשוו: ת"א (ב"ש) 4945/04 ביתן יואל נ' הבנק הבינלאומי בע"מ (9.7.09)]. דרישה זו מתעצמת לאחר ששלל התובע בתחקור שבוצע לו ע"י החוקר הפרטי שורה של אפשרויות וביניהן: השמיד את הפתק המקורי של הקוד הסודי וזכר אותו בעל פה; איש מלבדו לא ביצע משיכות מזומנים עבורו והוא לא גילה את הקוד הסודי לאף אדם אחר; לא ביקרו בביתו בעלי מקצוע בתקופה הרלוונטית; לא העסיק בביתו עוזרת בית; לא ניסו להשיג ממנו בעורמה את הקוד הסודי; לא אירעה פריצה לביתו (ראו סעיף 7 לתצהיר החוקר; וכן עדות החוקר בעמ' 20, ש' 1-13). גם פילוסוף מסר במהלך עדותו, כי בתשאול שערך לתובע נשללו מצבים אחרים היכולים להסביר את פשר המשיכות החריגות. וכך אמר : "אמרתי לו אולי הוא העסיק מישהו בבית או עובד זר, אולי מישהו מבני ביתו, אמרנו לו שהכרטיס ביקר במקום ואז הוא אמר לי שהוא אדם ישר, אמרתי לו היות ואני לא יכול לקבוע אני מוכן להעמיד חוקר מטעמי מבלי לחייב אותו, אז הוא אמר לי עכשיו תמנה חוקר. אמרתי לו שאני שולח אותו הביתה ל-24 שעות תחשוב ואז תיתן תשובה, בסוף הוא חזר עם תשובה חיובית ומבחינתי הפרק הזה הסתיים" (עמ' 25, ש' 17-25). יתרה מזו, גרסתו של התובע לעניין סכום המשיכות שנהג לבצע באמצעות הכרטיס, ולפיה שלל ביצוע משיכות יומיומיות בסך 2,500 ₪ (עמ' 9, ש' 18-24), לא תאמה את עדותה של רודלהיים אשר מסרה במהלך חקירתה הנגדית, כי היו מקרים בהם משך התובע מזומנים בסכום המקסימאלי שהותר לו בסך 2,500 ₪ אף מבלי שנזקק לקבלת אישור מיוחד לצורך כך (עמ' 4, ש' 22-32). מעבר לכך יש להוסיף, כי פילוסוף מסר במהלך עדותו כי לאחר שנתקבלה תלונת התובע על שימוש לרעה בכרטיס, חסם הנתבע את הכרטיס, באופן שכל ניסיון נוסף לעשיית שימוש לרעה בכרטיס, היה אמור הכרטיס להיבלע במכשיר למשיכת מזומנים. פילוסוף העיד, כי בדיקות שנעשו העלו, כי לא נמצא דיווח על כרטיס שנבלע מאז מועד ביטול הכרטיס ועד למועד מתן העדות (עמ' 22, ש' 24-31). פילוסוף הוסיף ומסר, כי לאחר ביטול הכרטיס לא היו משיכות או ניסיונות למשיכת כספים באמצעות הכרטיס. לטענת הנתבע, יש בכך הוכחה כי המשיכות בוצעו באמצעות הכרטיס המקורי וכי לא היה שימוש בכרטיס מזויף. לביסוס ראיותיו, צירף הבנק דו"ח בנקאי (נ/3) המתעד את הפעולות שבוצעו בכרטיס התובע. יצוין כי עדותו של פילוסוף תומכת במסקנה, כי לא הוכח "שימוש לרעה" בכרטיס. מהמקובץ לעיל עולה, כי לא עלה ביד התובע להוכיח כי המשיכות נעשו על ידי מי שאינו זכאי לכך, כאשר אין בפנינו ולו ראשית של ראיה לכך. שומה היה על התובע להרים את הנטל הראשוני המוטל עליו ולהוכיח את שני היסודות הקבועים בחוק, וכאשר הוא כשל בכך מתייתר, למעשה, הצורך לבחון האם חל אחד החריגים הנמנים בסעיף 5 (ד) לחוק שלצורך הוכחתם היה עובר הנטל לשכמו של הבנק. מסכימה אני עם הדעה שהובעה בשורה של פסקי דין, כי משמעות קבלת טענות התובע היא שכל אימת שתובע מתכחש למשיכות שבוצעו באמצעות כרטיס החיוב שלו, אזי יעבור נטל הראיה אל כתפי הבנק להוכחת התקיימות החריגים הפוטרים אותו מחובת השבת הכספים, תוצאה שאין לקבלה כיוון שאינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק בנושא זה. סוף דבר לסיכום, ייאמר כי סוגיית נטלי ההוכחה לפי חוק כרטיסי חיוב והוכחת יסוד "השימוש לרעה", נדונה בשורה ארוכה של פסקי דין בבתי משפט השלום, ובאופן עקבי נזקקו בתי המשפט ליישום קביעות ההלכה הפסוקה ביחס לנטלי ההוכחה החלים בחוזה ביטוח, בבחינת "מאטריה שכנה". נקבע, כי הלקוח חייב להוכיח כי 'נעשה שלא בידיו שימוש לרעה' בכרטיס האשראי המזכה אותו בהשבה (היינו גם הוכחת היסוד הנגטיבי). היה ויוכיח התובע שימוש לרעה, יעבור הנטל את כתפי המנפיק (חברת האשראי/ הבנק), להוכיח כי נתקיימו אחת מחלופות סעיף 5(ד) לחוק (ראו והשוו: ת"א 12431/06 ניצה רופא נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ (13.12.08) וההפניות שם). בנטל זה לא עמד התובע בענייננו, ומשכך גורלה של תביעתו- דחייה. אני מחייבת את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪, וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת העתק פסק הדין, שאם לא כן, יישא הסכום הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. אשראי