רק במקרים בהם קיים "ספק שקול", היינו כאשר ביהמ"ש מגיע לכלל מסקנה כי לא ניתן להעדיף גרסה אחת על פני רעותה, יטה בית המשפט לקבוע כי בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל על כתפיו לא עמד בחובתו לשכנע את בית המשפט בגרסתו. מאחר שברגיל ובשגרה ובמרבית "תיק הפח" נטל ההוכחה והשכנוע מוטל על התובע, אלא וככל שקיימת עילה לסבור אחרת, יטה בית המשפט בעת מקרה שכזה לדחות את התביעה לנוכח הספק השקול שנותר לאחר בחינת מאזן ההסתברויות בהליך האזרחי (לעניין זה ראו: רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז - מפעל תחבורה בע"מ ( 5.5.13). מהכלל אל הפרט- לאחר ששמעתי את עדי הצדדים במסגרת הדיונים שבפניי והתרשמתי מעדותם באופן בלתי אמצעי, עיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים שהוצגו בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל במלואה. בהקשר לכך, כפי שאסביר בהמשך, לא מצאתי כי יש מקום להשית אשם תורם על כתפיו של התובע 2 לקרות האירוע התאונתי. ניכר שאין מחלוקת בין הצדדים כי התובע 2 צילם את זירת האירוע התאונתי ממש לאחר התאונה (ראו עדותו לעניין זה , בעמ' 3 שורה 11 לפרוטוקול הדיון). אף אם היתה מחלוקת לעניין זה תמונות הצבע שהוצגו על ידו במהלך המשפט אומתו כאמור על ידי הנתבעת ע"ב הודעתה לתיק מיום 6.10.13. התמונות, בפרט התמונה שסומנה ת/1, מראות כי הסובארו נותרה כמות שהיא בעת שצולמה טרם שהוזזה על ידי התובע 2 ובהתאם לה מצויה זו בצמידות לקיר שמשמאלה- אחד משני קירות הבסיס מהם מורכבת החניה, באזור דלת הנהג כשהיא נוטה שמאלה כתוצר הפגיעה בה מימין באמצעות רכב הנתבעת. תימוכין למנח הרכב לאחר התאונה ביחס למיצובו טרם שהוזז ניתן למצוא בעדותו הראשית של התובע 2 שם טען כי תמונה ת/1 משקפת את מנח הסובארו לאחר התאונה מבלי שהוזזה (שם, בעמ' 1 שורה 16 לפרוטוקול דיון) והדיפתה לשמאל הינה תוצר מהירות נסיעתו הגבוהה של נהג האיסוזו (שם, בעמ' 1 שורה 15 לפרוטוקול הדיון). על עובדה זו חזר גם מר שיפר מטעם הנתבעת כאשר מצא לאזכר דבר הדיפת הסובארו לשמאל עקב התאונה במסגרת הודעתו בכתב לנתבעת באלו המילים: " נזק לרכב צ"ג: פגוש קדמי ימני דלת נהג (עקב הזזת הרכב מהפגיעה לקיר הבנין)". פרט למנח הסובארו בצמידות לקיר עקב הדיפתה כאמור לשמאל, ניתן לראות בבירור כי זו מצויה כך שחלקה הקדמי עובר אך במעט את הפס התוחם את החניות המקבילות ( צדו הימני של הפגוש הימני בולט אך במעט כתוצאת הדיפת הסובארו לשמאל מחוץ לקו) ואשר על אחת מהן גם נמנית חנייתו הקבועה של מר שיפר בדרכו אליה אירעה התאונה. בתמונות גם ניתן להבחין כי מתחם החנייה הכולל הינו רחב דיו בכדי לאפשר נסיעת רכבים בשני טורים מקבילים- טור אחד מימין לנכנסים לחנייה וטור שני ליוצאים ממנה, כך שהלכה למעשה עסקינן במתחם המונה נתיבים דו סטריים. במבט ישיר מהכיוון ממנו הגיעה האיסוזו ניתן לומר כי הטור הימני משמש לכניסת רכבים לחניה, והטור השמאלי ( המצוי לימין חניית התובע 2 ) משמש ליציאה מהחניה. זוהי גם דרך הנסיעה המקבילה לנסיעת רכבים בכביש כהוראות תקנות התעבורה אשר ממילא מוחלות כעמדת הפסיקה השלטת גם במתחמי חנייה (ראו: בר"ע ( מחוזי ת"א) 2652/04 חבז נ' בונדרקר ( 31.8.05). בהינתן העובדה שהרכבים לא הוזזו טרם שצולמו בידי התובע 2 ניתן לומר כבר בשלב זה כי התאונה התרחשה בנתיב השמאלי האסור לנסיעה לנכנסים מפתח שער החניה. הימצאותה של האיסוזו באזור חניית הסובארו ללא הסבר מניח את הדעת לכך בעת קרות התאונה, משמעה סטייתה של זו לנתיב הנגדי המיועד בהליך שבשגרה לרכבים היוצאים מהחנייה ולא נכנסים אליה. סטייתה של זו אל מתחם חניית הסובארו נעשתה מבלי להביא בחשבון הימצאותו של רכב שעלול לצאת מהחניה וכך בפשטות אירעה התאונה. סטיית האיסוזו אל עבר נתיב נסיעה לא לה, המנוגד לכיוון הנסיעה שבו רשאית היא לנסוע בקרב מתחם החניות הבניין, היתה הסיבה בלעדיה אין להתרחשות התאונה, שכן אך סביר והגיוני כי אלמלא אותה סטייה ואילו מר שיפר נהג את רכבו בנתיב הימני המותר לנסיעה, אזי התאונה היתה נמנעת וכלל לא מתרחשת. בהקשר לכך, ניתן לראות בבירור בתמונות כי הסובארו טרם החלה בנסיעתה עובר למפגש הרכבים, כך שאין בכלל רבותא לשאלת התפרצותה או סטייה של זו אל עבר הנתיב הנגדי. מעניין לעניין ובאותו עניין, גם ניתן לומר כי הדיפת הסובארו לקיר שמשמאל לה, במהירות הכמעט אפסית שבה נסעה, מלמדת על מהירות נסיעת האיסוזו בעת התרחשות התאונה. מסקנה זו גם מתיישבת עם עדותו של התובע 2 באשר לתחושתו ביחס לרגע הפגיעה בעודו ישוב ברכבו (שם, בעמ' 1 שורה 15 לעדותו הראשית). אם כך מסקנותיי ביחס לאחריות לתאונה הן שתיים: נהג האיסוזו סטה שלא כדין עם רכבו אל עבר נתיב נסיעתה המיועד של הסובארו עוד טרם שזו החלה לעבור את הקו התוחם את פתח יציאתה החניה. האיסוזו חרגה מהמהירות המותרת במתחם החנייה ובכך העצימה את עוצמת נזקי התאונה בסובארו. שאלת האשם התורם: בכך עדיין לא הושלמה מלאכתנו, שכן הנתבעים גם מעלים טענות שיוריות ביחס לאשמתו התורמת של התובע 2 בעת שיצא פתח חנייתו המוגבלת בשדה ראייה, מבלי שנקט אמצעי זהירות נאותים ביחס לרכבים חולפים בדרך. על כך עונה אני כי משקלול הנתונים הראייתיים שהוצגו בפניי ומטעמים של מדיניות שיפוטית, איני סבור כי ראוי להטיל במקרה זה אשם תורם על כתפי התובע 2. יסוד דבר הוא תיאור מתחם החנייה בקרבו אירעה התאונה. בהתאם לתמונות זירת האירוע התאונתי ניתן לראות בבירור כי החנייה הנדונה בנויה כך ששני קירותיה - מימין ומשמאל אטומים המה, כך שבמקרה של יציאת רכב חונה המצוי בתוך מתחם החנייה על נהג היושב מאחורי ההגה והמבקש לבחון כי הדרך פנויה, להימצא כך ששדה הראייה ממקום מושבו פתוח בפניו משמאלו ומימינו. זאת ניתן לביצוע בחלוף מושב הנהג את הקו הדמיוני החוצה את שני הקירות מימין ומשמאל, שכן רק בשלב זה, יכול הנהג ברכב היוצא להבחין ברכבים ועוברי אורח חולפים בדרך, בעוד שלפני כן אין באפשרותו לעשות כן לנוכח מיצוב הרכב בין שני הקירות שמצדדיו. התובע 2 לא סתר את עובדת חניית הסובארו בין שני קירותיה של החניה עובר לתאונה (ראו: עמ' 3 שורות 18-20 לתשובתו לשאלת ביהמ"ש ) וזו גם היתה עמדתו מלכתחילה ( ראו: תוכן הודעתו בכתב לחברת הביטוח המתאר את תוואי החניה ברגיל המסתיר רכב חונה בקרבתה). תמונה ת/1 מראה כי מנח הסובארו לאחר התאונה הינו בדיוק בנקודה שבה שדה הראייה משמאלו ומימינו של התובע 2 החל להיפתח בפניו וזאת עם תום חציית הקו הדמיוני המפריד בין שני קירותיה האטומים של החנייה. מכאן שבשלב זה בדיוק, הפתיע נהג האיסוזו את התובע 2 ופגע עם רכבו בסובארו וזאת עוד טרם עלה בידיו של זה, לבחון את דרכו החוצה (ראו גם עדותו לעניין זה במסגרת חקירתו הנגדית בעמ' 2 שורות 30-31 לפרוטוקול הדיון). מכאן שלתובע 2 לא עמדה ההזדמנות למנוע את התאונה שכן עוד טרם השכיל להבחין באיסוזו, הגיחה זו ופגע בו. עם זאת בכך לא סגי, שכן טענתה החלופית של הנתבעת הינה כי בשים לב לתוואי המוסתר של החניה (כמתואר על ידי התובע 2 בעצמו) היה על זה להימנע מלהחנות את רכבו בצורה אשר מסתירה את הרכב ולכל הפחות יכל להחנותו באופן גלוי כך שלכל הפחות חלקו הקדמי ימצא מחוץ לתוואי הקירות התוחמים את החניה. בכך היתה נמנעת התאונה שכן אך סביר והגיוני שנהג האיסוזו היה רואה את הרכב ונמנע מלהתקרב לעברו. על טענה זו יש להשיב בשלילה. אף בהנחה שהחניה נחזתה כפנויה לנהג האיסוזו, עליו היה להימנע מלחדור לתחומה בדרך לחניית רכבו שכן דווקא זה מוחזק בתור מי שמתגורר בבניין ויודע אף למראה עיניים, כי החניה מוסתרת בקירות ולכן קיימת סבירות ליציאת רכבים מתחומה, כפי שאירעה בפועל. מה שטוב לנהג האיסוזו אינו טוב במקרה זה שלפנינו לתובע 2. אין לצפות ממנו כי ינהג בדרך דומה, היינו יצפה סטיית רכבים מהנתיב הנגדי המצוי לימין הדרך שבה ממוקמת חניית רכבו עד כדי כך שיחנה את רכבו כשהוא בולט לדרך על מנת למנוע התנגשות מעין זו. מדובר במקרה חריג בעל סבירות קיצונית להתרחשותו. צפייה שכזו חורגת מכלל הסבירות האלמנטרית ואינה מתבקשת במקרה זה שלפנינו ולא בכדי הטעים זאת התובע 2 בעדותו הראשית באלו הדברים: " בד"כ אני לא מצפה שרכב יבוא מהצד הזה כי זה דו סטרי" (עמ' 1 שורה 13-14 לפרוטוקול הדיון) ונטייתי היא להסכים עימו. במאמר מוסגר אציין כי יכול והיו שונים המה פני הדברים אילו אירעה התאונה עם רכב שהגיע משמאל לסובארו המצוי בדרך יציאתה של זו. במקרה שכזה טענת האשם התורם או האחריות המופחתת היתה נבחנת על רקע השתלבות לא זהירה של הסובארו בנתיב נסיעתה היוצא ממתחם החניה ולא על רקע סטיית רכב אחר לעברה מהכיוון הנגדי ,כאמור, מבלי יכולת למנוע בדיעבד ובזמן אמת את התרחשותה. כפועל יוצא מהאמור לעיל, אני קובע כי האחריות לתאונה חלה באופן מלא על נהג הנתבעת. אין מקום להטיל אשם תורם על כתפי התובע 2. הנ"ל הופתע מסטיית רכב הנתבעת מהנתיב הנגדי לעברו ואף לא יכל למנוע בזמן אמת את התאונה. כפועל יוצא מכך, גם לא ניתן במקרה זה שלפנינו, מטעמים של מדיניות שיפוטית והעדרה של חובת זהירות קונקרטית, להפחית מאחריות הנתבעת ביחס לדרך שקדמה לתאונה בהקשר לדרך שבה חנה התובע 2 את הסובארו עובר לתאונה. סוף דבר, אני מורה כי הנתבעת, תשלם לתובעים את סך הנזק הנתבע בסך 27,411 ₪, בצירוף הצמדה למדד מיום 7.12.10, שכ"ט עו"ד בשיעור 17.7 אחוזים, אגרת בית משפט ששולמה בפתיחת התיק ושכר עדות התובע 2 כפי שנפסק בדיון. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. נטל ההוכחהנטל הראיה / נטל הבאת הראיות