במסגרת אותה תביעה - ביקשה התובעת למנות שלושה מומחים בעניינה; אורטופד, נוירולוג ומומחה בתחום הרפואה התעסוקתית. הנתבעות, בהגנתן שם, הכחישו התאונה וכן טענו כי מדובר בתאונת עבודה, ולכן טענו כי מכל סכום שייפסק, אם בכלל, יש לנכות תגמולי מל"ל רעיוניים או כאלו שניתנים בפועל. בהחלטה מיום 15.11.07, שניתנה באותו תיק, מונה רק אורתופד. גם באשר למינוי זה, הוטעם כי ככל שקיימת ראשית ראיה, הרי שזו נוגעת לבדיקות בשנת 2006 (בוצעו ע"י ד"ר שי קאופמן). ברם, לנוכח הריחוק ממועד התאונה, דלות החומר הרפואי והעובדה שלא נמצאה כל פגיעה בבדיקת C.T מינואר 2007 וכן בצילום ע"ש צווארי מיולי 2006 - היה למעשה המינוי למעשה להסרת ספק ולפיכך הוטל מימון הביניים על התובעת. כמומחה מטעם בית משפט מונה שם פרופ' מילגרום. אכן בחוות דעתו קבע המומחה שאין מקום להכיר בכל נכות עקב התאונה, לא נכות קבועה ואף לא נכות זמנית; המומחה בדק את התובעת ביום 29.3.08. בחוות דעתו ציין כי התובעת נפלה על כתפה כשהאוטובוס החל בנסיעה ומיד עצר לפתע. לאחר ששבה לביתה, לקח אותה אביה לחדר המיון בבית החולים "ביקור חולים". התובעת נבדקה שם בעקבות קנטוזיה (דהיינו "חבלה" - תוספת שלי ע.ז.) בכתף שמאל. צילום רנטגן שבוצע לה היה עם זאת תקין. התובעת מסרה למומחה כי נשלחה לטיפולי פיזיותרפיה ברמת אשכול, אך המומחה ציין בחוות דעתו שהתיק הרפואי של התובעת - לא מוסר מידע התומך בכך. הביקור הראשון שצוין לאחר התאונה היה בשנת 2006, אז נבדקה כאמור לעיל ע"י ד"ר קאופמן. הבדיקה כללה צילום רנטגן של הצוואר ו-CT צווארי. הבדיקות נמצאו תקינות. המומחה הוסיף כי אדם בריא, בגיל העשרה, שנופל ממצב עמידה, יכול באופן תיאורטי לסבול משבר באזור הכתף, מפריקת כתף או מפריקת מפרק אקרומי-קלביקולרי. קרע בשרוול המסובב הוא נדיר יותר בגיל התובעת, שכן בשלב זה הוא חזק יותר מהעצמות. צילומי הרנטגן של הכתף אינם מצביעים על טראומה ולכן שוללים שבר. בבדיקה הפיזיקלית התרשם המומחה כי הכתף יציבה ולכן שלל אפשרות של בעיית אי-יציבות של הכתף. כאבי כתף אמנם יכולים לנבוע מהצוואר אך בדיקת CT צווארי שנערכה לתובעת ע"י ד"ר קאופמן הייתה תקינה. בהמשך כותב המומחה: "בבדיקה הפיזקלית קיימת הגבלה קלה מאוד בתנועת כתף שמאל. נמצאה רגישות במישוש באזורים שונים בכתף, ללא הסבר נוירולוגי שמקשר בניהם. במבחן האימפיג'מנט ובמבחן ג'וב, התרשמתי שאין שיתוף פעולה מלא של החולה. אין עדות לדילדול שרירי כתף" אעיר כבר בשלב זה, כי להבנתי, לנוכח האמירה כי אין דלדול שרירים בכתף (דבר המלמד על שימוש רגיל בכתף), בתוספת ההערה בדבר העדר הסבר נוירולוגי לקשר שבין האזורים בהם כביכול רגישות במישוש וההערה הברורה בדבר התרשמות להעדר שיתוף פעולה מלא - נראה כי למעשה המומחה כשלעצמו סבר שאין כל פגיעה ולא בטח מהעולה כביכול מבדיקתו, הכול כפי שציין באופן מפורט. אכן, בסוף חוות דעתו סיכם המומחה בקביעה ברורה כי התובעת לא סבלה בעקבות נפילתה ביום 27.7.03 מנזק אורתופדי או נוירולוגי מתמשך בכתף שמאל או בצוואר. הוא לא מצא כאמור להכיר בנכות צמיתה ואף לא מצא להכיר בנכות זמנית. למומחה נשלחו ביום 26.11.08 שאלות הבהרה מטעם התובעת. חלק מהשאלות מהווה חזרה על אמירות שבחוות הדעת (לעיתים תוך הצגתן כקביעות). ככל הנוגע לענייננו - המומחה אישר בתשובה לשאלה 4 כי אין תלונה או פתולוגיה לגבי כתף שמאל של התובעת עובר לתאונה. בשאלות 7-5 נשאל המומחה כדלקמן: שאלה 5: "לאור העובדה כי בתעודת השחרור מחדר המיון בבית החולים...פורטה חבלה ותלונות... ואף נמצאה גבלה בהרמת היד ובהעדר תחלואה ופתולוגיה קודמת לכתף שמאל, הרי ההסבר המסתבר לתלונותיה של גב' גדעון באשר לכאבים בכתף שמאל, הגבלה בהרמת משאות כבדים והעדר יכולת לעסוק בעבודות מלצרות - מקורם בפגיעתה בתאונה. שאלה 6: "בהקשר זה הנך מתבקש לחוות דעתך האם יתכן כי הנזק בכתף שמאל של גב' גדעון הינו פרוגרסיבי ובהיות גב' גדעון אדם צעיר (בת 17 במועד התאונה) הרי סביר כי לא פנתה לטפול רפואי אך משגברו כאביה פנתה לטיפול. שאלה 7:" לאור כל אלה, הנך מתבקש לקבוע כי גב' גדעון סובלת מנכות צמיתה של 5% עד 10% מכוח סעיף 35 לתקנות המל"ל". על שלושת השאלות הנ"ל השיב המומחה במילים הברורות: "במקרה של אודליה גדעון אין בסיס לתת נכות אורתופדית". מקום בו בית המשפט לא עודכן במועד באשר לגורמים המעכבים קידום התיק, נמחקה אותה תביעה בינואר 2009. נקבע בפסק הדין כי קביעות המומחה מטעם בית משפט תחייבנה גם בכל תביעה עתידית, ככל שתוגש. אכן הוגשה התביעה דנן וזאת בספטמבר 2011. מסיכומי הצדדים עולה כי אין מחלוקת באשר לעצם התאונה אלא רק באשר לגובה הנזק. לאחר הגשת התביעה דנן ביקשה התובעת לשלוח, עוד שאלות הבהרה ואלה אכן נשלחו בדצמבר 2011. גם כאן התבקש בתחילה אישור לאמירות או קביעות בחוות הדעת. לאחר מכן, התבקש המומחה לאשר שלנוכח העובדה שהתאונה הייתה בשנת 2003 והבדיקה של המומחה בשנת 2008 - מדובר בפרק זמן ארוך מאוד. המומחה אכן אישר האמור. בשאלה 5 בסבב זה - התבקש המומחה לחוות את דעתו "האם יתכן כי הנזק בכתף שמאל של גב' גדעון הינו פרוגרסיבי ובהיות גב' גדעון בת 17 במועד התאונה, ו- 25 כיום, הרי סביר כי לא פנתה לטפול רפואי אך משגברו כאביה פנתה לטיפול". המומחה לא השיב שהדבר סביר אלא הסתפק בתשובתו במילה "אולי". בשאלה העוקבת התבקש המומחה לחוות דעתו האם יסכים להפנות התובעת לבדיקת MRI להשלמת הבירור הרפואי ועל כך השיב: "MRI הכתף, הוא מבחן רגיש ביותר להראות אם יש פתולוגיה בכתף. הבדיקה ייתן את התשובה הטובה ביותר לשאלה אם יש פגיעה כתפה". יוטעם כי עקב אמירה זו חל עיכוב בקידום התיק, מקום בו הייתה מחלוקת מי יישא בעלות הבדיקה, כאשר כשלב ביניים, נקבע כי הצדדים יחלקו בה. עיכוב נוסף נגרם, במהלך הנסיון לקדם התביעה המחודשת, מחמת איחור בהגשת התצהירים. עת ניתנה הוראה על הגשת ראיות התובעת עד ליום 7.2.13, התבקשה הארכת המועד מאחר וזו ילדה ביום 6.2.13. נמסר כי התצהיר לא הוכן עובר ללידה, מאחר והתובעת הייתה בשמירת היריון. בהמשך, התבקשה ארכה נוספת. עלה כי בסופו של יום, במסגרת ארכה זו - לא שקדה התובעת רק על הכנת תצהירה, אלא גם שמה פעמיה לביצוע בדיקת אולטרסאונד באפריל 2013. בהתאם למסמך שהוגש במסגרת הסיכומים, נמצא באותה בדיקה: "טנדיניטיס קל של הסוב-סקפולאריס וסופרה ספינטוס". יתר הבדיקה הייתה תקינה וללא קרעים. התובעת עמדה על מלוא שמיעת טענותיה, חרף הקביעות הברורות של המומחה. במסגרת זו הוגש מטעמה תצהיר לו צורפו מסמכים רבים שאינם נדרשים לענייננו (כמו כל תיקה הרפואי גם משנים שקדמו לתאונה). אין לי אלא להצטרף להערת ב"כ הנתבעות בסיכומיו כי למקרא אותו תצהיר אפשר היה לחשוב כי לפנינו נכות של 30% בכתף. התצהיר מלא כרימון בתלונות של התובעת על כאביה ומגבלותיה. כך נטען כי מאז התאונה היא סובלת מכאבים באזור כתף שמאל, מדי יום ובעוצמות משתנות. נטען כי עד היום היא מתקשה בנשיאת משאות ובביצוע פעולות מוטוריות, הכרוכות במאמץ של הכתף הפגועה. הכאבים בכתף פוקדים את התובעת גם לאחר הליכה ממושכת. היא מתקשה בביצוע מלאכות יומיומיות - הרמת משאות וילדים, טיפול שוטף בבית, הנקה, הליכה ממושכת עם תיק גב, הרמת עגלת תינוק. כשהתובעת נאלצת לבצע את המלאכות האמורות היא סובלת לדבריה מכאבים. היא מתקשה אף בעריכת קניות וממעטת לצאת לטיולים. התובעת חשה כי מאז התאונה ובעטיה, השתנו חייה לבלי היכר. עוד הצהירה כי היא בעלת כוח סבל רב ובדרך כלל היא מצליחה להתמודד עם כאבים וקשיים, אך הכאבים בכתף הם עזים ופוגמים בתפקודה. באשר לכושר השתכרותה, הצהירה כי בעת התאונה הייתה תלמידת תיכון בת 17, לקראת השירות הלאומי. את השירות הלאומי החלה בתפקיד שיועד לה, כמדריכת טיולים. גם לאחר שחרורה המשיכה באותה עבודה. עם זאת, טענה כי הטיולים כשעל גבה תיק כבד, הקשו עליה והיא נעזרה לעיתים בתלמידים. כיום היא לא מסוגלת יותר לבצע עבודה זו ובכלל היא נאלצה לוותר על מגוון רחב של עבודות, כגון מלצרות. לבסוף החלה התובעת לעבוד כמוקדנית בעיריית ירושלים. התובעת נאלצה להיעדר מעבודתה למשך שלושה חודשים. כיום היא עובדת בסופר-פארם כקופאית. מסמכים המעידים על שכרה צורפו וסומנו ד'. בעקבות התאונה נזקקה התובעת לעזרת משפחתה הקרובה ולהוצאות רפואיות, נסיעות ואחרות. צורפו קבלות חלקיות שסומנו ה'. נאמר עוד כי בשל העובדה שמדובר בתאונת עבודה, הגישה התובעת תביעה לדמי פגיעה שנדחתה בשל השיהוי בהגשתה. אף שברי כי תלונות התובעת אינן מתיישבות עם קביעות המומחה - היא בחרה מטעמיה שלא להגיש תצהיר של אדם נוסף, כדי לתמוך בטענותיה. כך לדוגמא לא הוגש תצהיר של בעלה, כדי לתמוך במגבלות כביכול בעבודה בבית (ר' העדר הנמקה לכך, בעמ' 4 ש' 12), או תצהיר של כל פלוני אחר שעבד עמה ויכול היה לתמוך בטענות על מוגבלות כביכול בעבודה. תצהיר התובעת ועדותה נותרו אפוא בבחינת עדות יחידה של בעל דין. התובעת ביקשה עוד לזמן את המומחה מטעם בית משפט לחקירה על קביעותיו. אף שהדבר אושר לה, היא לא הפקידה את הדרוש לכך עד למועד שנקבע (סך של 2,000 ₪, אף שביקשה שהות לגייסו). בית המשפט הורה בנסיבות אלה כי בהעדר הפקדה, פטור המומחה מהתייצבות (ר' החלטה מיום 2.10.13). ויוטעם - לא הוגשה בקשה לדחייה נוספת לגייס אותו סכום שנדרש לחקירה, לא הוגשה בקשה לפטור התובעת מלשאת בעלות החקירה מחמת חסרון כיס (ממילא גם לא הוצגו ראיות לכך) ואף לא הוגשה בקשה לשלוח למומחה שאלות נוספות על בסיס בדיקות מאוחרות וכיו"ב. התובעת נחקרה על תצהירה ביום 17.11.13 ולאחר מכן סיכמו הצדדים טענותיהם (ור' הפרוטוקול מאותו יום). להלן עיקרי הדברים שעלו מחקירתה; * עלה כי אין בסיס של ממש לטענותיה בדבר הפסדי שכר בעבר; התובעת הייתה בשירות לאומי לאחר התאונה וממילא באותה תקופה לא נגרם לה הפסד שכר. כשנתיים לאחר מכן, בתום השירות הלאומי, למדה הוראה במכללת ליפשיץ, במשך כארבע שנים (אף שלא סיימה שם חובותיה עד תום). בהמשך עבדה שנה בסטז' בהוראה (בבי"ס ברחובות) ולאחר מכן עוד שנה בשל"ח בהוראה (בירושלים). לאחר הנ"ל - עבדה כמדריכה בהר הרצל ולבסוף עברה לעבודתה הנוכחית בסופר-פראם (בעניין זה ר' החקירה הן בעמ' 2-1 והן בעמ' 4). בעבודה הנוכחית היא עובדת מספר משמרות בשבוע (ר' עמ' 3 ש' 19-13). לפני כשלוש שנים נישאה ואף נולדה לה ילדה שהיא כבת תשעה חודשים. * עת נשאלה התובעת באשר להמתנה מספר שנים, ממועד התאונה ועד להגשת התביעה הראשונה - הסבירה כי אז הייתה ילדה בחופשה מבית ספר ולא עניינו אותה לא רופאים ולא בית משפט, אך כאשר ראתה - "שזה כאבים שלא מפסיקים, אמרו לי אין מה לעשות את תהיי עם הכאבים כל החיים, אחרי כמה שנים ראיתי שהכאבים לא מפסיקים, החלטתי לנסות לעשות עוד משהו" (ר' עמ' 2 ש' 19-16). עת נשאלה מדוע אם החלה בהליכים במל"ל לא מיצתה את אלה, היא השיבה: "אין לי שום אופציה רפואית לטפל בבעיה, אז לפחות את כל ההוצאות שהוצאתי לרופאים, את חדר מיון אני רוצה לקבל ולקבל סכום כספי של פיצוי כספי" (שם ש' 24-23). בהמשך כאשר חזר ב"כ הנתבעות על השאלה, לא היה בפיה מענה מדוע לא מיצתה הליכים במל"ל. לא היה בפיה מענה מספק גם לשאלה - מדוע לא ביקשה לקבל החזר להוצאותיה במל"ל, אף שדובר בתאונת עבודה. אעיר כי עלה שלא פנתה שם לבדיקה של רופא לקביעת נכותה. * התובעת טענה בעת עדותה כי לא זימנה לבסוף את המומחה כי - "זה כבר עולה לי יותר מדי כסף ואני לא יכולה לעמוד בזה" (ר' בשולי עמ' 2). עלה כי היא סברה שחקירת המומחה היא באזור 3,000 ₪ - 4,000 ₪. * עת הופנתה לכך שאין שחרף טענותיה על כאביה המרובים אין ולו קבלה אחת בגין עלות רכישת משככי כאבים הייתה תשובתה "והצער היום יומי של הכאבים זה לא נחשב? לא שמרתי כל קבלה שקניתי וכל קבלה של אדוויל שלקחתי". את העדר תיעוד הפניה למומחים היא הסבירה בכך שלא רק שהיא לא אוהבת ללכת לרופאים אלא גם: "יש לי כוח סבל מאוד גדול" (ר' בראש עמ' 4). חרף העולה מכל האמור עד כה ואף שבמסגרת תביעתה המקורית טענה התובעת בתחשיב לפיצוי בסך 11,000 ₪ בלבד, כעת טען ב"כ לפיצוי בסכום העולה על 170,000 ₪ (עובר לפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר שהושארו לשיקול דעת בית משפט ואף ללא הוצאות משפט). לחלופין בלבד - נטען לסכום העולה על 78,000 ₪ (זאת אם בית המשפט לא יקבל הבקשה להעריך הפגיעה בכושר ההשתכרות, לפי השכר הממוצע במשק ויעריך את זו על בססי שכרה כיום - 2,500 ₪ לחודש). את התפיחה המרשימה והמפליאה - בסכום הפיצויים הנטען, תמך ב"כ התובעת בטענה כי חרף קביעות המומחה, על בית המשפט להכיר ב- 5% נכות רפואית ותפקודית, וזאת כדלקמן; נטען כי המומחה למעשה כולל בחוות דעתו ו/או בתשובותיו, קביעות המכירות במגבלה. כן הוא מכיר שלא היה עבר רפואי רלוונטי. עוד הוא: "מקבל בשורה התחתונה...את האפשרות של התפתחות של הפגיעה לאורך זמן, כשהדלקת הזאת התפתחה"(ר' בראש עמ' 6). האמור, בתוספת תוצאות תדיקת האולטרסאונד מאפריל 2013 (אשר הוגשה במהלך הסיכומים ואשר מכירה ב-"טנדיניטיס קל...", אשר לדידו של ב"כ התובעת, בית המשפט יודע שמשמעותה דלקת) - מחייבים לקבוע קיום נכות ואף קשר בינה ובין התאונה. משלא ניתן מענה למה לא נקבע כן, נאמר כי היה צורך בניהול התיק. באשר לפרטי הטיעון בסיכומים - אני מפנה לאמור בעמ' 6-5 מפי ב"כ התובעת, כאשר ביחס לנזק הפנה למסמך שהוגש במקביל בכתב (ואשר בו התייחסות גם לנכות). אין מקום לקבל את הבקשה לסטות מקביעת המומחה. לנוכח כל המתואר לעיל ניתן לדידי לנמק זאת בקצרה, כדלקמן: עת טוען צד כי המומחה מטעם בית משפט שגה, ראוי כי יזמן המומחה ויחקור אותו על הטענה. כך תינתן למומחה הזדמנות להתייחס לטענות ובית המשפט יוכל גם לבחון התמודדותו והאם תשובותיו מספקות. התובעת כאמור, אכן ביקשה לחקור המומחה, אך לבסוף נמנעה מכך. צודק ב"כ הנתבעות בטענתו שאין לקבל הטענה שמחסור כלכלי עמד ביסוד האמור. יש ליתן את הדעת לכך שהתובעת מצאה מימון לעצם קבלת חוות הדעת המקורית, אף שדובר בסכום גבוה יותר ואף שבאותה עת טרם עבדה לפרנסתה (הייתה בחופשה בסוף בי"ס). התובעת לא הגישה כל בקשה בדבר חוסר יכולת כלכלית כביכול וממילא לא הציגה ולו ראשית ראיה, לתמוך בטענה שהעלתה באופן סתמי בחקירתה הנגדית. אפילו הייתי מניחה כי מחסור כלכלי מנע זימון המומחה לחקירה, לא ניתן טעם מדוע אם סברה התובעת שיש שינוי בבדיקה שביצעה באפריל 2013 (כלומר עשר שנים תמימות לאחר התאונה) - לא ביקשה ולו רשות לשלוח שאלות נוספות בכתב למומחה. כאמור לעיל, התובעת מצאה לשלוח למומחה כבר שני סבבים של שאלות הבהרה ואם הייתה מפנה לטעם ממשי מדוע הדבר דרוש - יש מקום להנחה כי בקשתה הייתה נענית (ללא עלות נוספת). עת מדובר בבדיקה שבוצעה בריחוק זמן כה רב מהתאונה ועת שהאמור בה אינו ברי למי שאינו בעל מומחיות שברפואה ("טנדיניטיס קל של הסוב-סקפואריס וסופרה ספינטוס. יתר הבדיקה תקינה ,ללא קרעים") - ברי כי הסתמכות על אותו מסמך והסקת מסקנות אחרות מהמומחה, עולה לכדי התיימרות של בית המשפט, להידרש לתחום בו אין לו מומחיות. האמור יפה אף אם אתעלם מכך שנראה שאין מקום להגיש הבדיקה, בשלב כה מאוחר ובדרך בה הוגשה. חזקה על ב"כ התובעת כי הוא יודע היטב את הדרך להוכיח טענות רפואיות וכי לא די לכך בטענה בעלמא בסיכומים. מיותר לציין כי לנוכח ריחוק הזמן, אף אם נמצאה דלקת (כטענת ב"כ התובעת בסיכומיו) - עדיין היה צורך בקביעה רפואית כי זו פועל יוצא של תאונה מלפני עשר שנים. היה צורך בהסבר, מה גרם לדלקת לפרוץ כעת. קביעה שאין הדבר כרוך בגורמים אחרים במהלך אותן שנים (כמו היריון ולידה, עת שהבדיקה מבוצעת עוד בחופשת הלידה) וכיו"ב. לכל הנ"ל - לא די כאמור, בטענות סתמיות בסיכומים, כאילו מדובר בידיעות שיפוטיות אלה ואחרות. זאת ועוד - נראה כי הטיעון הושתת על הנחה לקביעות אשר לעניות דעתי המומחה כלל לא הכיר בהן. אף כאשר המומחה מעיר על הגבלה קלה, או על רגישות זו או אחרת, יש לקרוא בד בבד, את הערותיו כי אין הסבר נוירולוגי המקשר בין אזורי הרגישות. כן יש ליתן משקל לדבריו כי התרשם שאין שיתוף פעולה מלא, דבר המשפיע ממילא על כל "מגבלה" קיימת לכאורה. דברים אלה, דוברים לטעמי בעד עצמם. לאור אותן הערות, אזי לדידי - גם ההנחות הבסיסיות של התובעת, באשר לקביעות הכלולות לכאורה בחוות הדעת, הן מחוסרות בסיס. בדין הפנה ב"כ הנתבעות לכך שהמומחה מצא לקבוע שאין דלדול בשרירי הכתף (דבר המלמד על שימוש רגיל בנ"ל) וכן (באופן חריג ביחס לחוות דעת, המתקבלות דבר יום ביומו) - מצא לקבוע שאין אפילו נכות זמנית, בסמיכות לתאונה. ולסיום (מבלי שיש בהבאת טיעון זה בסוף, כדי לגרוע מחשיבותו )- בצדק אמר ב"כ הנתבעות עוד את הדבר הבא:" התובעת נפגעת ב- 2003, לדבריה מאז היא סובלת סבל רב עם תיאור דרמטי בתצהיר שלה. היא לא מספרת על החמרה, היא לא מספרת שבהתחלה הכול היה בסדר ושנתיים אח"כ זה החמיר, היא מתארת תיאור של כאב רציף ומגבלות לאורך כל התקופה" (ר' עמ' 6 ש' 9 - 11). כדי לטעון בסיכומים כאילו בתחילה לא היה סבל (כהצדקה להעדר פניות במשך כשלוש שנים), אך לאחר מכן יש התפתחות של הפגיעה - הרי שראשית על טענה זו להישמע מפי התובעת עצמה. תמוהה טענה זו, כאשר היא עולה מפי ב"כ התובעת, ללא שהוקדמה לכך טענה עובדתית מפי התובעת (לא בפני המומחה ולא בפני בית משפט). בסופו של יום, עיון מלמד כי אין כל התאמה בין הנטען על ידי התובעת ובא כוחה ובין העולה מהחומר לגופו שהוגש. לא רק שאין תלונות בפני רופאים התומכים בפגיעה כביכול, אלא אף כאשר התובעת פונה לרופא בעניין אחר, היא לא מציינת כל סבל שנותר מהתאונה (אם נקבל טענתה שאינה אוהבת ללכת לרופאים). יש מקום להנחה שלו אכן סבלה התובעת והייתה כאובה כל אותן שנים, אך כדבריה יש לה כוח סבל מאוד גדול - היא, לכל הפחות, הייתה נותנת ביטוי לדבר הכאב, עת שנאלצה להגיע לרופא ולו בהקשר אחר. גם האמור אינו בנמצא. כשם שבית המשפט היה מסופק אם קיימת כלל ראשית ראיה, המצדיקה מינוי מומחה כאשר אין תיעוד לכל כאב או תלונה במשך שלוש שנים לאחר התאונה, כך סבר גם המומחה מטעם בית המשפט. התובעת לא פירטה מה גרם לה לפנות לד"ר קאופמן לפתע, שלוש שנים לאחר התאונה ולא ניתן לשלול גם אפשרות שהדבר היה קשור לתביעה שהוגשה בסמוך לאחר מכן. מכל מקום - לאחר שבוצעו בדיקות בעקבות אותה פניה, לד"ר קאופמן, באלה לא נמצא דבר (כך בדיקת C.T. מינואר 2007 וכך גם צילום ע"ש צווארי מיולי 2006). קביעת המומחה משתלבת לטעמי היטב עם העולה מעיון בחומר הרפואי וזאת אף בטרם אדרש להתרשמותו, בדבר אי שיתוף פעולה מלא (כאשר נראה כי הרמז שבדבריו ברור). יש לזכור כי בסופו של יום, מדובר באירוע פעוט, בו הוטחה התובעת בעת בלימה מפתיעה של אוטובוס במהלך נסיעתו. בהמשך לכל האמור, יש להותיר על כנה את קביעת המומחה כי לא רק שאין נכות צמיתה אלא התובעת אף לא סבלה מנכות זמנית; ממילא אין מקום למבוקש בסיכומי התובעת בגין הפסדי שכר בין בעבר ובין בעתיד. יודגש כי באשר לעבר אף עלה כאמור כי באותה עת הייתה בשירות לאומי למשך שנתיים ואף לאחר מכן פנתה ללימודים ממושכים. התובעת לא הציגה כל נתון באשר להשתכרות לפני התאונה, בעוד הציגה תלושי שכר מחודשי הקיץ - הן חודש התאונה והן חודש אוגוסט שלאחריו. נראה כי לא בכדי הותיר בא כוחה, את הפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר, לשיקול דעת בית המשפט ולא פירט. מעבר לעדותה, כעדות יחידה של בעל דין, לא הביאה התובעת כל תמיכה לטענות בדבר צורך בעזרה בין בעבר ובין בעתיד. לא התרשמתי כי ניתן לסמוך על עדותה בלבד וזאת גם בשים לב לעולה מהתיעוד הרפואי וקביעות המומחה. בהמשך לאמור, אין מקום גם לפסוק פיצוי בגין עזרה - בין בגין העבר ובין בגין עתיד. באשר להוצאות - ברי כי אין מקום לפסוק הוצאות בגין העתיד, מקום בו לא נותרה נכות וממילא לא צפויות גם הוצאות. כפי שצוין לעיל, חרף התלונות על כאבים כביכול, אין בנמצא קבלות על משככי כאבים והדבר מדבר בעד עצמו. קבלות אחרות, הינן במרביתן בגין תשלומים רבעוניים, אשר לא ברי הקשר בינן ובין התאונה. בכתב התביעה טענה התובעת להחזר הוצאות בסך 1,000 ₪ ובעדותה לא נתנה הסבר מדוע לא ניסתה לקבל החזר של ההוצאות, או חלקן - מהמל"ל. בשים לב לקבלות שהוצגו והערות אלה - אני מוצאת לפסוק פיצוי בגין החזר הוצאות בסך 500 ₪. בהערת אגב אציין כי אם בוחרת התובעת לפנות לבדיקת אולטרסאונד וזאת לצורך תיק זה וללא שיש בכך צורך רפואי (שאזי מכוסה הדבר באמצעות הקופה), לא ברי כי על הנתבעות לשאת בכך. אין בנמצא קביעה של המומחה מטעם בית משפט בדבר הצורך באולטרסאונד האחרון. הוא הדין, אם התובעת בחרה לפנות בשנת 2006 ובסמיכות להגשת התביעה הראשונה, לרופא, לבדיקה באופן פרטי, בעוד יכולה הייתה לקבל הפניה לרופא אורתופד מטעם קופת החולים (נקטתי במילה "אם", שכן לא הובהרו הנסיבות ולא ראיתי דרישה להחזר בגין כך). אין מקום להשית עלויות ממין זה על הנתבעות, עת שהמומחה מטעם בית משפט, לא מצא לקבוע כי קיימת נכות, וזאת אף על בסיס בדיקה מרוחקת משנת 2008. באשר לכאב וסבל - משעולה כי התובעת אף לא פנתה לבית חולים לאחר התאונה, אלא רק בהמשך היום אביה לקחה לשם והיא גם שוחררה בסמוך ולאחר מכן אין למעשה תלונה עד שנת 2006 - הרי שלטעמי די בסך של 3,000 ₪ כפיצוי בגין כאבי התובעת, באותה עת. מימון הביניים של חוו"ד המומחה - איני חולקת על ב"כ התובעת כי אף אם מימון הביניים הוטל בתחילה על התובעת רשאי בית המשפט בסופו של יום לקבוע כי זה יוטל על הנתבעות. עוד איני חולקת על דבריו - כי אף מקום בו לא מוכרת לבסוף נכות, אם מוצא בית המשפט שהמינוי היה מוצדק, יש מקום להשית עלותו על הנתבעות. עם זאת, איני סבורה שהמקרה דנן, נכלל במקרים אלה. איני סבורה שבמקרה דנן, יהא נכון להטיל עלות המומחה על הנתבעות; יש ליתן את הדעת לכך שכבר בהחלטה המקורית, הובע ספק רב באשר לשאלה האם יש הצדקה למינוי ואחרית הדבר אכן מעידה על ראשיתו. לטעמי עת שוקל בית המשפט מי יישא בסופו של יום בעלות זו, רשאי הוא אף להביא בכלל שיקוליו את האופן הכולל של ניהול התביעה. את העובדה שעקב העדר עדכון במועד ולאחר שבית המשפט שימש כמזכירה, היה צורך במחיקת התביעה הראשונה והגשת תביעה חדשה. את העובדה שהתובעת עמדה על שמיעה מלאה, אף שלבסוף לא נחקר המומחה (גם ללא שטרחה למסור על כך הודעה מראש, אלא בית המשפט עקב אחר דבר העדר הפקדת שכר הטרחה). את העובדה שחרף הטענות הקיצוניות, לא הובאה להן כל תמיכה חיצונית והן לא הוכחו ואת הזמן השיפוטי שהיה כרוך בכל האמור (דבר הגורר גם את יתרת האגרה). בסופו של יום - לאחר ששקלתי כל הדרוש - לא מצאתי אפוא שיש מקום להטיל על הנתבעות להחזיר לתובעת את מימון הביניים של המומחה, אשר שולם במסגרת התביעה הקודמת שנמחקה זה מכבר. בהערת אגב, יש להוסיף - כי לא ברור שבמסגרת תביעה שניה, ניתן לחייב בהשבת עלויות שהוצאו בתביעה הראשונה שכבר נמחקה. מאחר והצדדים לא נדרשו לכך - אף אני לא אעשה כן. עולה אפוא כי בגין אותה עצירה פתאומית של האוטובוס, בעקבותיה הוטחה התובעת ונפגעה בכתפה השמאלית - על הנתבעות לשלם לתובעת ביחד ולחוד סך של 3,500 ₪. בנוסף תחזרנה הנתבעות לתובעת אגרת במ"ש, בתוספת ריבית והצמדה מיום התשלום. כן תשלמנה בגין שכ"ט ב"כ התובעת סך נוסף של 537 ₪. כלל האמור ישולם בתוך 30 יום מהיום. תאונות נפילהנפילה באוטובוסנפילהאוטובוס