סעיף 64 לפקודת הנזיקין מגדיר "אשם" "'אשם' הוא מעשהו או מחדלו של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהם עוולה כשיש בצידם נזק, או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו, ורואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק..." . נוסחו של סעיף 35 לפקודת הנזיקין, הקובע את עילת הרשלנות, כדלקמן: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה". לאחר שמיעת הראיות בתיק, הגעתי למסקנה כי לנהג רכב ההסעות לא היתה אחריות לתאונה, לקרות התאונה. ואפרט. כאמור, שמעתי את עדויות הנהגים, הן הנהג ברכב ההסעות והן הנתבע 2. לא מצאתי כי הורם הנטל לסתור את הממצאים והמסקנות שנקבעו בפסק דינו המנומק של כבוד השופט אבישי קאופמן, בית המשפט לתעבורה, ת"ד 3606-12-11. על פי הממצאים שנקבעו בתיק התעבורה מדובר היה בסטייה פתאומית של הנתבע 2 לנתיב השמאלי בו נסע נהג רכב ההסעות. הדבר גם עלה בעדותו של נהג רכב ההסעות: "איך שהוא חתך את הכביש, אסור לצאת משם בכלל. .. ממש ככה מגיע אלי, מדגים כשהוא בא מצד ימין שלי וחותך אותי כאילו רוצה לעשות פרסה. כשראיתי אותו הוא היה במרחק של 2 מ'.... הסתכלתי קדימה, לא חשבתי שיצא רכב מצד שמאל, אסור לצאת משם". עדותו של נהג רכב ההסעות היתה עדות חיצונית, של מי שאינו בעל דין ולמעשה אין לו כל אינטרס בתובענה. הממצאים שבפסק דינו המנומק של כבוד השופט אבישי קאופמן עם עדותו של נהג רכב ההסעות, מלמדים כי מדובר היה בסטייה פתאומית של נהג רכב הדייהטסו, הנתבע 2, ומשכך אין להטיל אחריות לתאונה על נהג רכב ההסעות. לאור האמור אני קובעת כי האחריות לקרות תאונה רובצת על הנתבע 2. המוסך כשומר שכר: אין מחלוקת כי הדייהטסו, רכבו של שלומי שרגא, הובא לנתבעים 1-2 על מנת לבצע תיקונים ברכב, ועל מנת להעבירו מבחן רישוי. לטענת הנתבעים 1-2 לא היתה רשלנות בעבודתם ואין לחייבם. על פי סעיף 6 לחוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974, כאשר מדובר בנכס שנמסר לנותן השירות בתשלום לצורך ביצוע השירות, והנכס ניזוק תוך תקופת הימצאותו בחזקת הקבלן, אחראי הקבלן, כשומר שכר בהתאם לחוק השומרים, תשכ"ז-1967, כששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו - היינו, אחריות מלאה למעט הסייג של כח עליון (ראה גם ברע"א 9488/02 שהובא וצוטט גם ע"י ב"כ הנתבעת 3). כך שגם אם לא היה מדובר ברשלנות, עדיין היה מקום לחייב הנתבעים 1-2. יתרה מכך, נקבע, הוכרע ונפסק כי מדובר היה בנהיגה רשלנית של הנתבע 2. סוף דבר לעניין זה הוא, לנתבעים 1-2 אחריות כלפי התובעת ולא התקיימו החריגים המחריגים את אחריותם כלפי התובעת. חבותה של הנתבעת 3 שאלה זו היא סלע המחלוקת האמיתית בין הצדדים. האם יש בכלל להטיל על הנתבעת 3 שביטחה בביטוח מקיף את הדייהטסו חבות לשלם לתובעת את נזקיה. אם התשובה לשאלה זו חיובית, האם יש להטיל את החבות לפיצוי עליה בלבד, או ביחד ולחוד עם המוסך. אין מחלוקת אמיתית כי מר שרגא שלומי הרשה לנתבע 2 או מי מטעמו לנהוג ברכב לצורך תיקון הרכב וביצוע מבחן רישוי לרכב. "לשאלת בימ"ש: הכנסת את הרכב שלך למוסך. ת. כן. שאלת בימ"ש: מכיר את מי שנהג ברכב. ת. הוא מוסכניק וטיפל לי ברכב כמה פעמים. שאלת בימ"ש: לפני שהוא נסע לתקן את הפרונט, התקשר אליך לומר לך שהוא נוסע לכוון את הפרונט. ת. לא זוכר אם התקשר אלי לפני או התקשר אחרי. שאלת בימ"ש: הכנסת את הרכב למוסך, אמר לך שיצטרך לנסוע עם הרכב. ת. כן זה היה ברור, ביקשתי ממנו גם לקחת את האוטו לטסט." כך גם עלה שבנו של הנתבע 2 הסיע את מר שרגא שלומי מהמוסך למקום עבודתו וחזר עם הרכב למוסך לצורך הטיפולים. הדבר גם עלה מההקלטות שהושמעו באולם בית המשפט. ב"כ הנתבעת 3 בקש לטעון כי מאחר שהנתבע 2 נסע לחנות ירקות ולא נסע עם הדייהטסו לטיפולים מכניים או לעבור מבחן רישוי כפי הייעוד שבשלו נמסר הרכב לנתבעים 1-2, הרי שההרשאה ככל שניתנה תמה. לטענת הנתבעת 3 הוכח, והדבר נקבע בהכרעת הדין כי הנתבע 2 לא נסע ברכב ל"כיוון פרונט" כי אם לחנות ירקות. אני סבורה כי בעניין זה נקלעה הנתבעת 3 לכלל טעות. ראשית, בהכרעת הדין נכתב מפורשות, כפי שגם צוטט מעלה, כי הנתבע 2 התקרב לצומת מהמסלול הימני. לא נכתב ולו במלה בהכרעת הדין כי הנתבע 2 היה בחנות ירקות. דווקא על פי ממצאי הכרעת הדין, שכאמור, משמשים ראיה לכאורה, נקבע שהנתבע 2 התקדם לכיוון הצמת מהמסלול הימני, לא עבר בזהירות מנתיב לנתיב, כפי שהיה צריך לעשות, ופנה פניית פרסה בפתאומיות תוך סטייה לנתיב השמאלי. שנית, עד התובעת, נהג רכב ההסעות, עליו מבקשת הנתבעת 3 להסתמך, לא העיד שהנתבע 2 יצא פיזית מחנות ירקות, אלא כי ראה את הדייהטסו, בו נהג הנתבע 2, מגיע מצד ימין, מאזור מתחם שבו יש חנות ירקות. בחקירה ראשית ענה: "אני נסעתי לכיוון תמרה, לנצרת, לפני הרמזור בנאדם יצא ממקום בצד ימין, הגיע אלי כך, מדגים, הוא חסם את הנתיב שלי". ובתשובות בחקירה נגדית לב"כ הנתבעת 3 השיב: "ש. אתה נוסע ישר, באיזה נתיב. ת. שמאלי. ש. מימינך נתיב ריק. ת. לא. היה לפני הרמזור 3 רכבים עומדים ברמזור. ש. היו שלושה נתיבים. ת. 2 נתיבים, 3 רכבים. אני בשמאלי מבין שניהם. הרכב יוצא מצד שמאל (אין מחלוקת כי המדובר היה מצד ימין- צ.ג.פ) . לא יודע מאיפה יצא, נראה לי מקום של ירקות, לא יודע, יש מכולת, ירקות, בדיוק מאיפה יצא, לא יודע. אמרתי שהיתה חנות ירקות, מכולת. ש. מפנה להודעתך במשטרה, אמרת שיצא ממכולת או ירקות בצד ימין של הדרך. ת. כן. ש. הוא טען שנסע בכלל לכוון פרונט. ת. לא נכון. יצא מחנות ירקות. יש שם כל מיני חנויות, ירקות, סופר מרקט. ובהמשך בתשובות לחקירה נגדית לב"כ הנתבעים 1-2: "ש. ראית אותו 2-3 מ' לפני שיצא. ת. הסתכלתי קדימה, לא חשבתי שיצא רכב מצד שמאל (אין מחלוקת כי המדובר היה מצד ימין- צ.ג.פ), אסור לצאת משם. הוא הגיע אלי וחסם את הנתיב שלי. הוא היה נוסע וחתך את הכביש. הוא הגיע אלי, לא ראה אותי בכלל. לפני כן לא ראיתי מה עשה. הוא היה צריך לעשות פרסה. שאלת בימ"ש: האם יצא מחניה. ת. בדיוק, איפה היה, לא יודע. הוא חתך את הכביש. יש שני מסלולי יציאה, הוא חתך את הכביש כדי לעשות כאילו פרסה. הוא לא עמד בכלל, יצא במהירות מצד ימין מהחניה בצד ימין. ש. אם אתה רואה אותו - היכן היתה הפגיעה ברכב שלו. ת. מדגים בדלת של הנהג. הוא לא בלם בכלל, הוא עשה פרסה, הרגל שלו על הגז". אמור אם כן, כי נהג רכב ההסעות העיד שלא ידע מהיכן הגיע הנתבע 2 ומה עשה עובר לתאונה, אך הוא הגיח מימין לרכב ההסעות וביצע פניית פרסה ללא מתן זכות קדימה כדין. שלישית, הנתבע 2 העיד פעם אחר פעם כי אכן ביקש לפנות פניית פרסה וכי לא היה בחנות ירקות. גם אם אין לקבל גרסתו שעצר במועד התאונה, אלא לקבוע שביצע פניית פרסה ללא מתן זכות קדימה כדין, עדיין נתתי אמון בגרסתו של הנתבע 2 לפיה לא היה בחנות ירקות. מסקנתי היא, איפוא, שהנתבע 2 נסע עם הדייהטסו בהתאם להרשאה שניתנה לו על ידי מר שלומי שרגא, במסגרת התיקון לדייהטסו. משכך, כל עוד מדובר בנהיגה בהרשאה קיים כיסוי ביטוחי לנוהג ברכב. הנתבעת 3 לא טענה, וממילא לא הוכח, כי קיימת החרגה בפוליסה לנהג ברשות המבוטח, המבצע את נהיגת הרכב אגב מתן שירות בתשלום למבוטחת - כגון: תיקון מוסך. ראה לעניין זה דברים שנקבעו על ידי כבוד השופטת ניצה מימון שעשוע, בתאמ (פ"ת) 16185-11-10 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' דוד ביטון: "בפוליסה עצמה אין כל הבחנה בין מי שנוהג ברשות המבוטחת במסגרת חברתית, כגון חבר או קרוב משפחה, לבין מי שנוהג ברכב במסגרת שירות אותו הוא נותן למבוטחת - כגון, מטפלת בשכר המסיעה את ילדי המבוטחת מבית הספר הביתה. מאחר והפוליסה היא חוזה אחיד שיש לפרשו לרעת המנסח, הרי שבהעדר החרגה, רשאים הן המבוטחת והן צדדי ג' הנוהגים ברשות, להסתמך על כך שלא היתה כל החרגה של נהג מורשה המבצע את הנהיגה אגב מתן שירות בתשלום למבוטחת". ראה גם ת"א (פ"ת) 4370/97 שבבו אלי נ' ביטוח ישיר איי.די. איי, מפי כבוד השופט שנלר ביחס לנזק שנגרם ברכב תוך כדי נסיעה בהרשאה אל מול גניבת רכב, סעיף 10 לפסק הדין; ת"א (כפ"ס) 2843/04 מוסך דב בע"מ נ' בן דקון אלי ואח' בפני כבוד השופטת קרלינסקי; תא"מ (נצרת) 2862-06-09 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' פיטר רזניק בפני כבוד השופט ערפאת טאהא; ת"ק 29887-09-11 קרן בטינו נ' ברוך בורוכוב ואח' נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח' בפני כבוד השופט קינר; תא (ת"א) 79169/01 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' ג'רוס אדמונד ואח' בפני כבוד השופטת קוברסקי דורית ועוד. יש לציין כי ב"כ הנתבעים 1-2 הודתה כי לא נעשה על ידי המוסך ביטוח לנהיגת רכבים הבאים בשעריו, וזאת מאחר שאין מדובר בפעילות שגרתית במוסך. לטעמי טענה זו אינה עומדת במבחן המציאות מאחר שסביר שכל רכב המתוקן במוסך צריך לנוע ממקום למקום על ידי עובדי המוסך. אולם עדיין נשאלת השאלה האם יש ממש בהנחת העבודה של המוסך ועובדיו כי נהיגה ברכב בהרשאת הבעלים ומבוטחים בביטוח מקיף מוציאה את חבותם במקרה של נזק (קרי יש לחייב אך את הנתבעת 3 בנזק התובעת). ומנגד, האם עצם היחסים החוזיים בין מר שלומי שרגא לבין אותו נהג ברשות, הנתבע 2, עליו חל חוק חוזה קבלנות, שוללים את הכיסוי הביטוחי המוענק על פי הפוליסה לכל נהג ברשות מר שלומי שרגא (קרי יש לחייב את הנתבעים 1-2 בנזקי התובעת). לטעמי אין האחד מוציא את השני. מצאתי כי יש לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לתשלום הנזקים שנגרמו ברכב התובעת. לא זה המקום והתובענה בה יש לבחון את מסגרת היחסים בין הנתבעת 3 לבין הנתבעים 1-2, מצאתי כי לכל אחד מהם אחריות כלפי התובעת לתשלום נזקיה, בהתאם למפורט מעלה, וכלפי התובעת אין טענותיהם האחד כנגד רעהו מוציאות חבותם. תביעות וטענות של הנתבעת 3 כלפי הנתבעים 1-2, במסגרת תביעת שיבוב שתוגש, ככל שתוגש, יפות שם ואינן יפות כאן. מצאתי גם להתייחס לפסיקה אליה הפנה ב"כ הנתבעת 3- ב"כ הנתבעת 3 הזכיר את רע"א 9488/02 כמוציא את חבותה של הנתבעת 3 וכי על פי פסק הדין יש לחייב את הנתבעים 1-2 בלבד. אין דעתי כדעת ב"כ הנתבעת 3, ברע"א 9488/02 לא נקבע כי יש באחריות הקבלן- השומר כדי להוציא אחריות אחרים לנזק. שנית, בנסיבות הספציפיות ברע"א 9488/02 נבחנה גם שאלת אחריותו של המשיב שם, כבעל מקצוע, על פי חוק הקבלנות, ונקבעה שם רמת אחריות גבוהה, כפי שגם נקבע כאן, אך נקבעה שם גם חלוקת אחריות בינו לבין מזמיני העבודה בהתאם לנסיבות המקרה שם. אשר לע"א 1260/01 אליו הפנה ב"כ הנתבעת 3 - נקבעה שם אחריות המוסך, אך אין התייחסות האם אחריות זו מוציאה את אחריות המבטחת. ת"א 33821/04 - מדובר בגניבת משאית - להבדיל מנהיגה בהרשאה ברכב, כך גם מדובר במסגרת מערכת היחסים הנוגעת לזק המשאית המבוטחת אל מול אחריות המוסך (בהשלכה על המקרה שלפנינו תביעה לנזק הדייהטסו) ולא כלפי צד שלישי. דברים דומים יש לציין ביחס ל ת"א (ת"א) 43324/04 המתייחס במישור היחסים בין מבטחת הרכב שהוכנס למוסך לבין המוסך ולא כלפי צדדים שלישיים להם קרה נזק. גם אם בתא"מ 22743-12-10 נקבעו דברים אחרים מהאמור כאן, אין בכך כדי לשנות דעתי לנוכח הנסיבות של תיק זה. סוף דבר אני קובעת כי הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים: סך של 18,561 ₪, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום 17/5/11 ועד התשלום בפועל. סך של 350 ₪ בגין הוצאות בטלת העד שנפסקו בדיון. סך של 3,000 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד. סך של 355 ₪ בגין אגרת בימ"ש. התביעה שכנגד נגד התובעת - נדחית, ונגד הנתבעים 1-2 נמחקת. אני פוטרת מתשלום מחצית שניה של אגרה. זכות ערעור תוך 45 יום לבית משפט מחוזי, מחוז מרכז. נזיקין