אי תשלום דמי חכירה למינהל מיום מסירת החזקה בדירה לקונים ואי רישום העברת הזכויות בדירה על שם הנתבעים. טענות התובעות בשנות ה-70 רכשו התובעת מס' 1 ובעלה ז"ל את זכויות החכירה בדירה הידועה כחלקה 98 בגוש 15006, הנמצאת בשיכון ותיקים 11 בטבריה ורשומה על שם מנהל מקרקעי ישראל (להלן "הדירה"). בשנת 1993 נפטר בעלה של התובעת מס' 1 ולאחר הסתלקות רוב ילדיו מעיזבונו, נותרו יחסי הבעלות בזכויות בדירה כך: 95% לתובעת מס' 1 ו- 5% לבתם - התובעת מס' 2. ביום 25.12.1996 נחתם הסכם מכר ולפיו רכשה הנתבעת את זכויותיה של התובעת מס' 1 בדירה (נספח א1 לכתב התביעה, להלן "הסכם המכר הראשון"). ביום 18.1.1999 נחתם הסכם מכר נוסף ולפיו רכשה הנתבעת את זכויותיה של התובעת מס' 2 בדירה (נספח א2 לכתב התביעה, להלן "הסכם המכר השני"). הנתבע הוא בנה של הנתבעת ולטענת התובעות, הוא היה הרוח החיה מאחורי הסכמי המכר, הדירה נרכשה בפועל עבורו והוא זה ששילם לתובעות את מלוא התמורה. החזקה בדירה נמסרה לנתבעים בחודש פברואר 1998. על פי סעיף 10 להסכם המכר הראשון, על התובעת חל תשלום דמי החכירה השנתיים למינהל עד ליום מסירת החזקה בדירה לידי הנתבעים ומיום זה ואילך חל תשלום דמי החכירה על הנתבעים. העברת הזכויות בדירה על שם הנתבעת לא התאפשרה תחילה, בשל חוב דמי חכירה שהצטבר לחובת התובעות לפני המכירה. ביום 14.10.1999 דאגה התובעת מס' 1 להסדרת חוב זה, עת ניגשה למשרדי המינהל כשהנתבע מתלווה אליה, ונעשה עמה הסדר ולפיו היא שילמה את מלוא החוב בסך כולל של 6,000 ₪ בעשרה תשלומים וזאת עד ליום 28.8.2000 (נספח ב' לכתב התביעה). באותו מעמד וכפי שצוין במכתב המנהל נספח ב' לכתב התביעה, התחייב הנתבע להתייצב במשרדי המינהל על מנת להסדיר את העברת הזכויות בדירה מיד בסיומו של הסדר התשלומים. התובעות עמדו בהסדר התשלומים מול המינהל ועד אוגוסט 2000 סילקו את כל החובות שהצטברו עד למועד מסירת החזקה לנתבעים בדירה (בפרואר 1998). אלא שהנתבעים לא עמדו בהתחייבותם להסדיר את חוב דמי החכירה מיום מסירת החזקה וכתוצאה מכך, לא ניתן היה לרשום את העברת הזכויות בדירה על שם הנתבעת. לתדהמתן, קיבלו התובעות ביום 28.4.2009 מכתב התראה מהמינהל וביום 8.6.2009 הוגשה נגדן תביעה לסכום קצוב בלשכת ההוצאה לפועל בעכו, בשל חוב דמי החכירה של הנתבעים. התובעת מס' 2 פנתה לנתבעים פעם אחר פעם, אך פניותיה היו לשווא ואלה טענו בפניה שאין ביכולתם להסדיר את החוב. בסופו של דבר, נפתח נגד התובעות תיק הוצל"פ מס' 08-07938-09-0, שהחוב בו עמד על סך של 16,000 ₪ במועד הגשת התביעה, ובמסגרתו אף ננקטו נגדן הליכים מבצעיים לרבות עיכוב יציאה מן הארץ, הגבלת רישיון נהיגה ועיקול חשבון הבנק. התובעות טוענות כי הנתבעים טרם רשמו את העברת הזכויות בדירה על שמם, חרף העובדה שבמועד הגשת התביעה חלפו כבר כ-13 שנים מיום רכישת הזכויות בדירה ומסירת החזקה בה. לפיכך ובשל אי תשלום חוב דמי החכירה על ידי הנתבעים, זכאיות התובעות לפיצוי המוסכם בסך של 10,000 דולר שנקבע בהסכם המכר הראשון, אשר בתוספת ריבית והצמדה הועמד על ידי התובעות על סך של 50,000 ₪. כן הן תובעות את תשלום הסך של 16,000 ₪ אותו תבע מהן המינהל בתיק ההוצאה לפועל ובנוסף לכך - פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין סבל, טרחה ועומת נפש. התובעות הגישו מטעמן תצהיר של מר שמואל בר אל - בנה של התובעת מס' 1 ואחיה של התובעת מס' 2, אשר טיפל בעניין במקום אמו בשל מצבה הרפואי. לטענתו, כל ההתנהלות בנוגע להסכמי המכר - המשא ומתן, ההסכמות, השיחות והפגישות, התנהלו אך ורק מול הנתבע, כאשר היה ידוע כי הדירה נרכשה עבורו, כי הוא מתגורר בה עם משפחתו וכי הוא ששילם את התמורה בעדה. המצהיר כלל לא פגש את הנתבעת, למעט במעמד החתימה על הסכם המכר. עוד הוסיף, כי מיד לאחר שהועברה החזקה בדירה לידי הנתבע, הוא החל בהליכים להוצאת היתר בנייה בדירה ולצורך כך פנה לעיריית טבריה שדרשה ממנו אישור זכויות, וזו הסיבה שהצדדים פנו למנהל, שם הגיעה התובעת מס' 1 להסדר התשלומים האמור והוסכם ואף נכתב מפורשות כי הנתבע מתחייב להתייצב במשרדי המינהל על מנת לסיים את העברת הזכויות (נספח ב' לכתב התביעה). טענות הנתבעים הנתבע טוען להעדר יריבות ועילת תביעה נגדו. לטענתו, הוא איננו צד להסכמי המכר ואין לו כל חלק בהם, אם כי הוא אכן מתגורר בדירה ביחד עם אמו הנתבעת. לטענת הנתבעים, העברת הזכויות בדירה התעכבה עקב סכסוך שנתגלע בין התובעות לבין עצמן ובשל חובות שלהן למינהל. בשל אותו סכסוך בין התובעות, הוצא צו מניעה לבקשת התובעת מס' 2, שעיכב את מועד מסירת החזקה בדירה לידי הנתבעת וזאת על אף ששילמה לתובעות את מלוא התמורה. בנוסף, עקב הסכסוך לא ניתן היה להוון את הסכם החכירה ובשל כך נדרשת הנתבעת לשלם עד היום דמי חכירה שנתיים למנהל. התובעות, אם כן, הן אלה שהפרו את הסכמי המכר וגרמו לנתבעת לסבל רב, לעוגמת נפש ולנזקים העולים על הנזקים הנתבעים, אותם יש לקזז מסכום התביעה. עם זאת, בכתב ההגנה הציע הנתבע לשלם לתובעות סך של 10,000 ₪ בגין חוב דמי החכירה, מתוך רצון לסיים את הסכסוך ולאפשר את השלמת רישום הזכויות על שם הנתבעת. בתצהירו טען הנתבע, כי אין מחלוקת שהוא זה שטיפל בכל העניינים עבור אמו הנתבעת ושהוא גר עמה מאז בדירה. עוד הוא טוען, כי על אף שבהסכם המכר הראשון נקבע כי מסירת החזקה ורישום העברת הזכויות יבוצעו על ידי התובעת מס' 1 וזאת עד ליום 31.12.97, הרי שעקב אותו סכסוך שהתגלע בין התובעות לבין עצמן, החזקה בדירה נמסרה לנתבעים רק בסוף חודש פברואר 1998 ורק ביום 28.8.2000 הסתיים הסדר התשלומים של התובעת מס' 1 למינהל. על כן, מדובר בהפרה יסודית של הסכם המכר אשר מקנה לנתבעת זכות לקיזוז נזקיה מכל סכום שיפסק נגדה. אף הסכם המכר השני קובע כי רישום העברת הזכויות בדירה יבוצע על ידי התובעת מס' 2. עד היום, לא עמדו התובעות בהסכמי המכר, בכל הנוגע לרישום העברת הזכויות על ידן. עוד טוען הנתבע בתצהירו, כי מעיון ב"גליון עבודה בקשר להעברת זכות" (נספח ג' לכתב התביעה) עולה כי עד היום, התובעות נותרו חייבות למנהל דמי הסכמה, בסך של 19,589 ₪. התובעות לא הקטינו את נזקיהן, שכן אילו היו משלמות דמי היוון בסך 4,111 ₪, היו מתבטלים דמי ההסכמה ודמי החכירה. לאחרונה שילם הנתבע, עבור הנתבעת, את דמי ההיוון ובכך חסך מהתובעת מס' 1 לשלם את דמי ההסכמה. דיון והכרעה לאחר ששמעתי את העדויות ואת טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בכל חומר הראיות, שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל, אם כי לא במלוא סכומה. על פי תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ינומק פסק הדין באופן תמציתי: תחילה, יש לדחות את טענת הנתבע להעדר יריבות ולהעדר עילת תביעה. הנתבע הודה בעדותו, ברחל בתך הקטנה, כי הוא זה שקנה את הדירה, הוא שטיפל בכל העניינים הכרוכים בקנייתה "מא' ועד ת'", כאשר אמו רק חתמה על הסכם המכר, הוא זה ששילם את התמורה עבור הדירה, לאחר שמכר את הנכס היחיד שהיה לו קודם לכן, והוא מתגורר בדירה עם משפחתו ועם הנתבעת מיום שרכשו אותה מן התובעות. עוד אישר הנתבע כי הוא זה שאמור היה לטפל ברישום העברת הזכויות בדירה ובתשלומים (ראה עמוד 5 שורות 1-32, עמוד 6 שורות 1-9 לפרוטוקול). עובדות אלה, מקימות יריבות חוזית ישירה לתובעות מול הנתבע, אף אם הוא איננה צד להסכמי המכר שנערכו בכתב. ולגופו של עניין - מחומר הראיות ומן העדויות עלו הממצאים העובדתיים הבאים: על פי סעיף 5.1 להסכם המכר הראשון, התחייבה התובעת מס' 1 למסור את החזקה בדירה לנתבעת עד ליום 31.12.1997. התובעת מס' 1 הפרה התחייבות זו ובשל סכסוך בינה לבין בתה - התובעת מס' 2, הועברה לנתבעים החזקה בדירה רק בחודש פברואר 1998 (סעיף 5 לתצהיר התובעת, סעיף 9 לתצהיר הנתבע). בגין איחור זה, שילמו התובעות לנתבעים סך של 600$ (ת/1, עמ' 11 שורות 6-7 לפרוטוקול). בסעיף 6.2 להסכם המכר הראשון התחייבה התובעת מס' 1 לרשום ולהעביר את זכויות החכירה בדירה על שם הנתבעת עד ליום 21.12.1997 (מועד מסירת החזקה שנקבע בהסכם). גם ההתחייבות זו לא קוימה על ידי התובעת - לא במועד שנקבע למסירה וגם לא עד למועד בו נמסרה החזקה בפועל (פברואר 1998). בסעיף 10 להסכם המכר הראשון התחייבה התובעת מס' 1, כי כל המסים והתשלומים החלים על הדירה עד למועד המסירה, לרבות דמי החכירה השנתיים למינהל, יחולו עליה וישולמו על ידה. גם התחייבות זו לא קוימה על ידי התובעת מס' 1, אלא רק באיחור. ממכתב מינהל מקרקעי ישראל מיום 14.10.1999 (נספח ב' לכתב התביעה) עולה, כי רק במועד זה, היינו - כשנה ושמונה חודשים לאחר מסירת החזקה בדירה, הגיעה התובעת להסדר תשלומים עם המינהל, ולפיו שולם החוב בסך של 6,000 ₪ בעשרה תשלומים חודשיים, כך שתשלום דמי החכירה החלים על התובעת (עד למועד המסירה בפברואר 1998) נעשה במלואו רק ביום 28 באוגוסט 2000, משמע - כשנתיים וחצי לאחר מסירת הדירה לנתבעים. עוד עולה ממכתב זה, כמו גם מתצהיר בנה של התובעת, כי הסדרת תשלום חוב דמי החכירה של התובעת לא נעשה ביוזמתה שלה, אלא "התעורר" רק כתוצאה מבקשה להיתר בנייה שהגיש הנתבע לעיריית טבריה, אשר ככל הנראה דרשה את הסכמת המינהל כבעלים. במכתב זה פונה המינהל לעירייה, מעדכן אותה על הסדר התשלומים שהושג עם המוכרת (התובעת) ועל התחייבותו של הנתבע להתייצב במינהל לאחר תשלום מלוא התשלומים על ידי התובעת, על מנת לסיים את העברת הזכויות בדירה ולקבל את אישור המינהל לבנייה. אילו היו התובעות משלמות את דמי החכירה השנתיים שחלו עליהן במועד, היינו - עד למועד המסירה, לא הייתה מניעה, לפחות לא כזו התלויה בנתבעים, שהתובעת תקיים כבר אז את התחייבותה הנוספת על פי ההסכם ותרשום את העברת הזכויות בדירה על שם הנתבעת. אלא שבשל האיחור בתשלום החוב שחל על התובעת, הצטבר חוב נוסף של דמי חכירה וזאת ממועד המסירה בפברואר 1998 ואילך. על פי הסכם המכר והתחייבות הנתבע, הנתבעים הם שחייבים בתשלום חוב זה. כל עוד לא שולם חוב דמי החכירה ממועד מסירת הנכס, לא ניתן היה לרשום את העברת הזכויות בדירה על שם הנתבעת. זו ככל הנראה הייתה הסיבה לכך שבמועד זה - 14.10.1999 - במעמד הסדר החוב שערכה התובעת מול המינהל, הנתבע הוא שנטל על עצמו את ההתחייבות לדאוג להעברת הזכויות בדירה בתום הסדר התשלומים של התובעת (בעוד שכאמור בהסכם המכר התובעת היא שהתחייבה לעשות זאת), שכן ממועד זה תמו התחייבויותיה של התובעת כלפי המינהל, ואילו הנתבעים נותרו חייבים בחוב דמי חכירה החל ממועד המסירה בפברואר 1998. הנתבע אישר בעדותו כי הוא אכן היה נוכח בפגישה זו במינהל (פגישה שכאמור הייתה תולדה של בקשתו שלו להיתר בנייה), כאשר התחייבותו האמורה של הנתבע מצוינת במפורש באותו מכתב של המינהל לעירייה (נספח ב' לכתב התביעה). גם המצהיר מטעם התובעות העיד, כי רק החל מתום התשלומים על ידי התובעת למינהל, הועברה לנתבע האחריות להעברת הזכויות בדירה (עמ' 4 שורות 21-25 לפרוטוקול). נקודת הזמן הזו, אפוא, של סיום תשלום חוב התובעת למנהל (אוגוסט 2000), היא נקודת הזמן שבה יש לראות בתובעת כמי שתיקנה את ההפרה מצדה וממנה ואילך יש לראות בנתבעים כמי שהפרו את ההסכם. כל עוד לא שילמו הנתבעים את חוב דמי החכירה שנצבר ממועד המסירה, לא ניתן היה להשלים את העסקה ברישום והנתבע אכן לא קיים את התחייבותו לבצע את העברת הזכויות. בנוסף, כל עוד נותרו התובעות רשומות כבעלות הזכויות בדירה, הן המשיכו להיות הכתובת לדרישות התשלום של המנהל ביחס לדמי החכירה השנתיים, במקום הנתבעים. התובעות, אם כן, הוכיחו כי הנתבעים הפרו את ההסכמים עמן. הפרה זו, מזכה את התובעות בפיצוי על הנזק שנגרם להן. בראש ובראשונה, על הנתבעים לשלם לתובעות את התשלומים ששילמו במקומם למינהל במסגרת תיק ההוצאה לפועל. ביום 8.6.2009 הגיש המינהל תביעה נגד התובעות בסך 10,695 ₪ (נספח ג1 לכתב התביעה). על פי טענת התובעות שלא נסתרה, נפתח נגדן תיק הוצל"פ שמספרו 08-07938-09-0, שעמד על סך 16,000 ₪. התובעת מס' 2 צירפה לתצהירה קבלות בגין תשלומים חודשיים בתיק זה (ג1). הנתבע אישר בתצהירו ובחקירתו, כי החוב בתיק ההוצל"פ עמד על סך של 16,000 ₪ (סעיף 25 לתצהיר, עמוד 10 שורה 12 לפרוטוקול). על כן, זכאיות התובעות לפיצוי בסך של 16,000 ₪ בגין ראש נזק זה. בנוסף, על הנתבעים לפצות את התובעות על הנזק הלא ממוני שנגרם להן בשל אי תשלום דמי החכירה החלים על הנתבעים ממועד המסירה ואי רישום העברת הזכויות בדירה על שמם, דבר שהביא לנקיטת ההליכים על ידי המינהל נגד התובעות בהוצאה לפועל. סבורני כי פיצוי בסך של 5,000 ₪ יהא הולם בנסיבות העניין. מנגד, בנסיבות העניין סבורני כי אין מקום לפסוק לתובעת מס' 1 את הפיצוי המוסכם שנקבע עמה בהסכם המכר הראשון (ובו בלבד). ראשית, כפי שפורט לעיל, הפרת ההסכם מצד התובעת דווקא, היא שהביאה מלכתחילה למצב בו הזכויות בדירה לא הועברו כבר במועד המסירה לנתבעים, מה שכמובן היה מונע את דרישות התשלום של דמי החכירה מן התובעות החל ממועד זה. כזכור, החובה לדאוג להעברת הזכויות, על פי ההסכם, הייתה חובתה של התובעת דווקא. שנית, התובעת לא הוכיחה כי היא פעלה לשם קיום ההסכם במועדו על ידי שני הצדדים. כאמור, הסדרת חוב התובעת למינהל נעשתה רק לאחר שהנתבע פנה בבקשתו להיתר בנייה ולא ביוזמת התובעת. התובעת לא הוכיחה כי כשסיימה לשלם את חובה למינהל, באוגוסט 2000, היא פנתה לנתבע או למינהל על מנת לברר שאכן הזכויות הועברו. מטענות התובעות עולה כי למעשה הן זנחו לחלוטין את העניין במשך שנים רבות ו"התעוררו" רק בשנת 2009 - אז החל המינהל לנקוט נגדן בהליכים, ורק אז הן פנו לנתבע על מנת שיקיים התחייבויותיו. בנסיבות אלה, לא הוכיחה התובעת כי היא זכאיות לפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם עמה ומכל מקום, יש לקבל את טענת הנתבע כי יש לקזז פיצוי זה אל מול הפיצוי שהגיע לו בשל הפרת ההסכם מצד התובעת מלכתחילה. יתר על כן, התובעות בחרו בזכותן לתבוע פיצוי בעד הנזק שנגרם להן, זכות שעל פי סעיף 15(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, עומדת להן במקום הזכות לפיצוי מוסכם. לסיום, הנתבע לא הוכיח בראיות מספקות את טענתו כי תשלום דמי היוון על ידי התובעות, היה בו כדי לבטל את דמי ההסכמה ואת דמי החכירה וכן הוא לא הוכיח כי פנה לתובעות בעניין זה במשך כל אותן שנים וכי אי תשלום דמי ההסכמה הוא שמנע את העברת הזכויות. משכך, אין לקבל את טענותיו בעניין זה. סוף דבר על יסוד האמור לעיל, הריני מקבלת את התביעה באופן חלקי ומורה לנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעות, ביחד ולחוד, את הסכומים כדלקמן: פיצוי בסך של 21,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (12.9.2011) ועד למועד התשלום בפועל. הוצאות משפט: החזר אגרה בסך 938 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 12.9.2011 ועד למועד התשלום בפועל. החזר אגרה בסך 940 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 14.2.2013 ועד למועד התשלום בפועל. 3. שכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. חזקה בנכסמסירת דירה / איחור במסירת דירהחכירה