ביום גשום, נלכדה רגלו של התובע בין הברזל והברזנט והוא נפל מהמשאית. על מנת למנוע נפילה על הגב, נפל התובע על ידו הימנית ושבר אותה. ברגע הנפילה חש התובע כאבים עזים בידו הימנית, אך נשאר לסיים את יום העבודה שלו. לדידה של ב"כ התובע, המדובר הוא בתאונת דרכים, בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). לאחר שחזר התובע לביתו וגילה שידו התנפחה מאוד, פנה למוקד רפואי "בטרם", שם נבדק, ובוצע לו צילום רנטגן. בצילום התברר שלתובע יש שלושה שברים באזור שורש כף יד. ידו של התובע גובסה, והוא שוחרר לביתו עם הפניה לבצע בדיקת CT בדחיפות והמלצה למנוחה עם יד מורמת. ביום 13.2.2005 פנה התובע לכירורג בקופת החולים לבדיקה, ונקבע כי אינו מסוגל לעבוד מיום 9.2.2005 עד ליום 8.3.2005. חופש המחלה של התובע הוארך מדי פעם, עד שזה הגיע ל-81 ימי חופש מחלה. ב"כ הנתבעים המלומד הכחיש את חבות הנתבעים לנזקיו של התובע, זאת בטענה כי המקרה הנ"ל אינו נופל בהגדרת "תאונת דרכים" בהתאם לחוק הפלת"ד. לפי גרסתו של התובע, הוא לא ירד מהמשאית, אלא "עמד לרדת" ממנה. חוק הפלת"ד מגדיר מה הוא שימוש ברכב מונעי, ופעולותיו של התובע אינן בגדר "שימוש". עוד טען ב"כ הנתבעים כי עדותו של התובע באשר לנסיבות התאונה הנה למעשה בבחינת עדות יחיד ויש לראות עדות זו כעדות של בעל דין אשר יש לו אינטרס ברור בתוצאות הדיון. העדות אינה מהימנה, כי התובע מסר גרסאות סותרות שונות. משכך, דין התביעה להידחות. דיון והכרעה אקדים ואומר כבר כעת שמעבר לעניין המחסום הפרוצדוראלי של בעייתיות עדות יחידה של בעל דין לפי סעיף 54 (2) לפקודת הראיות [נוסח חדש] (וראה ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים ממינהל מקרקעי ישראל, ירושלים נ' יצחק, פ"ד כז(1) 768, 771 (1973) וכן ע"א 69/75 פלונית נ' אלמוני, פ"ד לא(1) 203, 212 (1976)) גם מבחינה מהותית, עדותו של התובע, שהיתה רצופה באי דיוקים, סתירות, התחמקויות וקטעי זיכרון סלקטיבי, הותירה בי רושם שלילי ותחושה של "דין מרומה" ברישומים הפנימיים שערכתי בזמן אמת (ראה תלמוד הבבלי מסכת שבועות, דך ל, עמ' ב - דף לא, עמ' א הרמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכה א). התובע העיד בעמוד 8 לפרוטוקול שורות 13-12: "ש. מפנה לסע' 8 לכתב התביעה, זה נכון? ת. כך קרה, כיסיתי את הסחורה באתי לרדת ולהמשיך בנסיעה ואז נפלתי". ובהמשך: "ת. כי הכתיבה לא בצורה ברורה. השאלה שהוא שואל בחלקה נכונה, וזאת בעצם באתי וכיסיתי הסחורה, אבל גם ירדתי, לא יכלתי להשאר עליה, הייתי צריך להמשיך בנסיעה. כשעשיתי זאת החלקתי, פה לא כתוב. זה עניין של הגיון גם. ש. לאור תשובתך כעת אני מבקש לחזור על השאלה. חוזר על סע' 8 בכתב התביעה. נכון מה שהקראתי? ת. נכון עם הפירוש למה שאמרתי". התובע ביקש לתקן את כתב התביעה על בסיס מה שמסר למשטרה (עמ' 4 שורות 15-16). הוא הודה בחקירתו הנגדית כי קרא את ההודעה במשטרה, אישר את הדברים שמסר שם ועל בסיס זה ביקש לתקן את כתב התביעה (עמ' 5 שורות 11-12). סבורני שיש ממש בחשד שהעלו הנתבעות על כי בעצם תיקון כתב התביעה ותיקון תצהיר עדותו הראשית וניסוחם מחדש, ביקש התובע "להתאים" גרסה עובדתית ש"תכניס" אותו תחת כנפי חוק הפלת"ד. התובע מסר למשטרה גרסה מפורטת, אך לדבריו - יכול להיות שהשוטר שכתב "המעיט בפרטים" (עמ' 6 שורות 19-20). התובע לא טרח לזמן לעדות את השוטר שגבה את ההודעה, במיוחד לאחר שלטענתו, הוא "המעיט בפרטים". לדידי צודק ב"כ הנתבעים על כי לאחר שנקבעה ישיבה נוספת לשמיעת הראיות, לא יכולה להישמע מפי התובע טענה כנגד רישום ההודעה במשטרה ביחס לנסיבות התאונה. התובע אישר את חתימתו על התביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה אך משנשאל אם זה מה שמסר במל"ל כשהגיש את התביעה, השיב - "לא", והוסיף כי ייתכן ואשתו כתבה את זה או מישהו אחר (עמ' 7 שורות 18-25). כשהתובע פנה לבאת כוחו, הוא סיפר על נסיבות התאונה (עמ' 8 שורות 6-7). על בסיס זה שמסר לה התובע, פנתה באת כוחו לחב' הביטוח במכתב אך גם מה שצויין במכתב הנ"ל "אינו מדוייק" לדברי התובע. יש ממש בטענת ההגנה, כי התובע ככל הנראה, לאחר שהודרך, הוסיף בכל הזדמנות שרק היה יכול, כי הנסיבות שתוארו בכתב התביעה המקורי, בתצהיר עדותו הראשית הראשון, בהודעה במשטרה ובתביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה "לא מדויקות". עדותה של אשת התובע היתה עדות כבושה, בעלת אינטרס, כשאין מחלוקת שהיא לא היתה עדה ישירה לתאונה הנטענת. יצויין שאשת התובע חתמה על תצהיר עדותה הראשית לאחר שהנתבעות הגישו ראיותיהן ויתרה מכך - לאחר שנשמעה עדותו וחקירתו הנגדית של התובע, ויש ממש בטענת ההגנה על כי יתכן שתצהירה "הותאם" לגרסה שנוחה לבעלה, דבר שפוגע במהימנות ובמשקל עדותה. מעדות אשת התובע עולים הנתונים הבאים: היא זו שהלכה למשטרה (היא ולא התובע!) בהוראת באת כוח התובע, כדי לדווח על התאונה הנטענת למרות שהיא לא היתה עדה לתאונה (עמ' 27 שורות 8-16). היא זו שנפגשה עם עו"ד גיל הראל (בא כוחו הקודם של התובע) כדי למסור פרטים על התאונה הנטענת (עמ' 27 שורות 27-30) והוא זה שרשם את נסיבות התאונה בטופס התביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה והוא זה שהגיש בשמם את התביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה (עמ' 28 שורות 14-21). בהקשר זה יצויין, כי התביעה נמנעה לזמן את עו"ד גיל הראל לחקירה על נסיבות החתימה על הטופס כדי לאמת את הגרסה שהיה "קצר תקשורתי" כזה או אחר במסירת הנתונים (עמ' 29 שורות 10-31). גם עדותו של מר דוד יצחק לא יכולה לסייע לתובע במישור החבות, שכן מר דוד יצחק לא היה עד לתאונה, והוא ניזון מדברים שמסר לו התובע, ותו לאו. גם העובדה שהנתבע 3 חתם על טופס ההודעה לדמי פגיעה אינה יכולה לסייע לתובע, שכן הוא מחויב לחתום עליו בהיותו המעביד של התובע, אך הגרסה שכתובה בו הינה אך ורק לדבריו של התובע, שכן מר דוד יצחק לא נכח במקום התאונה. סעיף 1 לחוק הפלת"ד מגדיר מהי תאונת דרכים. ההגדרה הבסיסית היא ש"תאונת דרכים" היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". על פי ההגדרה הבסיסית אין די בשימוש ברכב מנועי כדי להקים תחולה להגדרה הבסיסית. יש צורך כי השימוש יהא "למטרות תחבורה". "שימוש ברכב מנועי" - מוגדר כנסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד. בצד ההגדרה הבסיסית של נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו וכד', באות הוראות של ריבוי: "יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו", וכן "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". בתנאים מסוימים ייחשב גם "מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכאני של הרכב" כ"תאונת דרכים". אלה הוראות הריבוי מביאות לגדר הזכאות על-פי החוק גם מאורעות מסוימים שאינם עונים על ההגדרה הבסיסית. אלא, שעל כולן גוברות הוראות המיעוט המוציאות, בתנאים מסוימים, מתחולת החוק, מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון, וכן את מי שנגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים שהוסבה מפגיעת איבה. הגדרות-המשנה באות לתאר, כאמור, את דרכי השימוש המוכרות ברכב, וכן את "נזק הגוף" המזכה בפיצויים, ואת ה"נפגע". לשון החוק מלמדת, כי הוראות ההמעטה, המצויות בחלק הכללי של הגדרת התאונה, חולשות על החוק כולו. בכל "התנגשות" עם רכיביו האחרים של החוק, יהיו אשר יהיו - ידן על העליונה. החוק מונה רשימה של דרכי שימוש ברכב - כאלה המקימים תחולה לחוק - ולצידם חריג, המוציא מגדר דרכי השימוש המוכרים, וממילא מגדר תחולת החוק, את הטעינה והפריקה כשהרכב עומד. לעיתים יכול ויתקיימו באותו אירוע מספר דרכי שימוש ברכב. כל עוד מובילים אלה לאותה תוצאה עצמה - לא מתעורר קושי. אולם, מקום בו אחת מדרכי השימוש המוכרות מתקיימת במקביל לחריג הטעינה והפריקה - נוצרת, לכאורה, התנגשות בין השתיים. כך, טעינה ופריקה יכול שתיעשה במסגרת תיקון-דרך או טיפול-דרך ברכב; במקרה זה, קיימת "תחרות בזירת השימוש" (וראה לעניין זה רע"א 418/03 אסם נ' סמגה, פ"ד נט (3) 541). החוק ביקש לצמצם את הגדרת השימוש למקרים שבהם השימוש ברכב הוא למטרות תחבורתיות בלבד לפי תורת "הסיכון התחבורתי". ברע"א 9112/06 ביטוח חקלאי בע"מ ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם ב תק-על 2007 (4), 1514, נקבע ש: "היום, לאחר שנחקק תיקון מספר 8 לחוק הפיצויים, ובמסגרתו נקבעה רשימה של שימושים מוכרים, ברור הדבר שעל מנת שיוכר הנפגע כ'נוהג', נדרש כי הימצאותו מחוץ לרכב קשורה בטבורה לא סתם לשימוש כי אם לשימוש מוכר - מבין השימושים המנויים בסעיף 1 לחוק... לדעתי, שימושי לוואי שאינם חלק טבעי ואינטגראלי מהמונח 'נסיעה ברכב', ואשר אינם נזכרים במפורש בחוק, שוב אינם באים בגדרו לאחר תיקון מספר 8. כאלה הם פעולותיו של הנפגע במקרה זה. התאונה הביאה את הנסיעה לקיצה, הנפגע יצא מן הרכב התרחק ממנו, ושב לקרבתו. שלב נסיעת ההמשך טרם החל. הנה כי כן, הנפגע לא נפגע במסגרת השימוש של נסיעה או במסגרת שימוש מוכר אחר". ברע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פורסם בתק-על 2009 (1), 1604, נדונה השאלה האם קשירת מטען, בטרם החלה הנסיעה, היא חלק מדרך השימוש של "נסיעה ברכב", ונקבע: "ההבחנה בין 'שימוש עיקרי' ל'שימוש לואי' שנועדה להרחיב את הגדרת 'השימוש ברכב' שוב אין לה נפקות, שכן ההבחנה הברורה היום היא בין דרכי שימוש הכלולות ברשימה הסגורה של 'דרכי השימוש בחוק לבין אלה שאינן בה... עמדתי היא כי קשירת מטען על גבי משאית לקראת הנסיעה אינה יכולה להיחשב 'נסיעה ברכב' כמשמעות מונח זה בהגדרת המשנה של 'שימוש ברכב'. אכן פרשנות המונח 'נסיעה ברכב' הורחבה בפסיקה ונקבע כי היא חורגת מפעולת הנסיעה הפיסית ברכב, אך נראה כי המקרים הנופלים בגדריה חייבים להיות קשורים קשר ממשי לנסיעה בפועל. ודוק: הקשר צריך שיהא לפעולת הנסיעה עצמה, ולא רק לתוצאותיה. התנעת מנועו של הרכב היא חלק מן הנסיעה. בין הפעלתו של המנוע לבין תזוזת גלגלי הרכב על הכביש מפריד אך שחרור הבלם או שלוב הילוך למהלך תנועה. הפעלת המנוע היא גם תנאי פיסי לנסיעה; ללא הנעת הרכב לא יוכל הרכב לזוז ממקומו. לעומת זאת, קשירת המטען אין בה כדי לשמש חסם פיסי המונע מהרכב להתחיל בנסיעה. יצויין כי תנאי זה, בדבר הזיקה הפיסית בין הפעולה לבין הנסיעה, הוא תנאי הכרחי אך לא בהכרח תנאי מספיק". דעתי כדעת כב' השופטת קרלינסקי בת.א. (שלום כ"ס) 5942/06 מוריס אבי זוהר נ' הפניקס חב' לביטוח בע"מ ואח', שם, בדומה לנטען בענייננו - החל התובע לכסות את המטען שעל המשאית בברזנט ורגלו נתפסה בגומיה של הברזנט והוא מעד ונפל, ותביעתו נדחתה, על סמך מה שנקבע ברע"א 9084/05 אגד בע"מ נ' ינטל. ראוי להזכיר גם את ע"א (מחוזי ירושלים) 2621/08 קרנית נ' סקאפי ואח' נדון מקרה בו עמד מיניבוס בתחנת הסעות, כשמנועו דומם, ובתוכו ישובים הנהג ומספר נוסעים. התאונה אירעה בעת שהנפגעים, אשר התכוונו לעלות למיניבוס על מנת לנסוע ליעדם והיו בסמוך למיניבוס - נפגעו מרכב טרנזיט שהתדרדר לעברם. בית המשפט המחוזי קבע כי במיניבוס לא נעשה כל שימוש במועד התאונה, והעובדה שהנפגעים עמדו בסמוך לו ומתוך כוונה לעלות עליו - אינה משנה את תמונת המצב מהבחינה המשפטית. בית המשפט המחוזי ראה במיניבוס שחנה בחניה שלא יצרה סיכון תעבורתו כלשהו - משום "זירה" בלבד, והשית את החבות במלואה על קרנית, לאחר שלרכב הטרנזיט הפוגע לא היה ביטוח. בית המשפט העליון ברע"א 3149/09 קרנית נ' נור אלדין סקאפי ואח' אישר את פסיקת המחוזי, בקובעו כי : "לא נעשו בזמן התאונה פעולות אקטיביות המקדמות את התחלת הנסיעה. בנסיבות אלה, יש לראות במיניבוס רכב חונה, הגם שנמצאו בתוכו באותה שעה נוסעים". בענייננו - גם אם הימצאותו של התובע מחוץ לרכב (על גבי המשאית) נבעה משימוש קודם או שימוש עתיד לבוא - הרי שעצם עמידתו על גבי המשאית או כלשונו עצם העובדה כי "עמדתי לרדת" הימנה, אינו מהווה, כשלעצמו "שימוש" ועל כן פגיעתו אינה יכולה לחסות בגדר חוק הפיצויים. הדברים עולים בקנה אחד עם מה שקבעתי בעבר בת.א. (שלום ת"א) 9419-10-10 האני בדיר נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (הערעור נדחה במחוזי מסיבה טכנית). לעניין "מטרות תחבורה", ראוי להזכיר את שנקבע בת.א. (מחוזי מרכז) 8278-06-09 בדר שוויקי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ שם, בדומה לענייננו, כחלק מעבודתו, נדרש התובע לעלות על המשאית על מנת לטפל במשאבת הבטון בטרם התחלת הנסיעה ועת הירידה מהמשאית - החליק ונפל. כב' השופטת אסתר דודקביץ', בדחותה את התביעה קבעה: "תיקון מספר 8 לחוק הפיצויים הצר את גבולות 'השימוש ברכב מנועי', כשקבע את הדרישה התחבורתית - 'למטרות תחבורה' בהגדרה הבסיסית של תאונת דרכים. ויודגש הדרישה לקיומה של 'מטרה תחבורתית', חלה גם על הגדרת המשנה של 'שימוש ברכב מנועי', וגם ביחס לשימושים שאינם מטיבם וטבעם למטרות תחבורה, ואשר כונו על ידי בית המשפט 'התרחשויות', כאשר ביחס לאלה האחרונים נבחנת קיומה או העדרה של מטרה תחבורתית בראי ההקשר של ההתרחשות... כך או כך, עלינו לבחון האם ירידתו של התובע מהמשאית בנסיבות שתיארנו ובהנחה כי אכן נפל התובע בעת ירידתו מהמשאית, עדיין מהווה שימוש 'למטרות תחבורה'? זו השאלה על פיה יקום או ייפול דבר". לא זו בלבד, אלא שמכוח הוראתו של המחוקק נמצאנו למדים כי פעולה של טעינה ופריקה בעת עמידתו של הרכב היא פעולה שאינה בגדר "שימוש ברכב מנועי", ואינה חוסה תחת כנפי הגדרת "תאונת דרכים". פעולות הטעינה והפריקה כוללות גם פעולות לוואי לפריקה וטעינה, כאשר תחום התפרסותן של אלה אינו בהיר דיו (השוו ע"א 3457/93 שרון שמואל נ' נשר, פ"ד נ(4) 301; רע"א 6454/99 אריה נ' דואני, פ"ד נו(3) 495). השאלה אינה אלא האם פעולת הכיסוי בברזנט מהווה חלק מפעולות הטעינה והפריקה, שאז אין חוק הפיצויים חל עליה, וכפי שנפסק ברע"א 6223/98 מג'יד שיבלי נ' הדר, פ"ד נב(5) 381: "פריסת הברזנט על המטען הינה פעולה הקשורה קשר הדוק בפעולת הטעינה, ומהווה חלק אינטגרלי שלה. פעולות הכיסוי של המטען וקשירתו הן פעולות משלימות לפעולת הטעינה, בהיותן מיועדות להבטיח את שלמות המטען ויציבותו. אשר על כן, יש לראותן כפעולות לוואי של הטעינה וכחלק שלה". ברוח קביעה זו נקבע כי גם קיפול ברזנט לאחר פעולת הפריקה מהווה פעולה נלווית לפעולת הפריקה (רע"א 2781/98 דגן נ' רונן, תק-על 98(4) 425) וכי סגירת דלת ארגז המטען מהווה פעולה נלווית לפעולת הטעינה (רע"א 7617/97 קרנית נ' אלשעאר, פ"ד נה(1) 861). מכאן המסקנה כי פרישת הברזנט במקרה דנא מהווה "פעולה משלימה לפעולת הטעינה" בהיותה מיועדת "להבטיח את שלום המטען ואת יציבותו", ולפיכך אין היא נופלת בגידרו של "שימוש ברכב מנועי" אלא בגדר המיעוט בעניין פריקה וטעינה. משקבעתי כי גרסתו של התובע לא הוכחה וגם אם היתה מוכחת, לפי המבחנים הנ"ל אין לראות בתאונה כתאונת דרכים בהתאם לחוק הפלת"ד, דין התביעה להידחות. עם זאת, מצאתי לנכון להביע את עמדתי גם לשאלת הנזק, באם תביעה זו היתה מתקבלת, כמפורט להלן: הנכות הרפואית והנכות התפקודית סעיף 6(ב) לחוק הפלת"ד קובע כדלקמן: " נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה"; וועדה רפואית מטעם המל"ל, העריכה כי לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה עקב התאונה בגובה 10%. בפני בית המשפט לא הובאו ראיות לסתירת קביעה זו, והיא מחייבת לעניינינו. באשר לנכותו התפקודית, המונח "נכות תפקודית" מבטא מגבלה או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. מגבלה זו נכון שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה למידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בכלל. אחוזי הנכות אינם מהווים בהכרח ראייה לאובדן במקביל של הכושר לתפקוד יום - יומי, לרבות הכושר לבצע עבודה. קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או פוחתת משיעור הנכות התפקודית. (ראה בע"א 646/77 יהודה לוי נ' אברהם עמיאל ושני אח' לב(3) 589). התובע לא שכנע אותי שפגיעתו התפקודית עולה משיעור זה והנתבעים לא הרימה את הנטל המוטל עליהם להוכיח שנכותו התפקודית נמוכה משיעור זה. לפיכך ומונחה על ידי הפסיקה לפיה בדרך כלל הנכות הרפואית משקפת נאמנה את הנכות התפקודית (ראה למשל ע"א 3049/93 גירגיסיאן נ' רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792), הנני קובע נכות התפקודית של התובע תהא בגובה 10%. הפסד שכר לעבר ופגיעה בכושר השתכרות התובע היה במועד האירוע נהג משאית, השתכר בממוצע סך של 10,000 ₪. לאחר התאונה, התובע נאלץ להיעדר מעבודתו, בשל חופש מחלה תקופה של 81 יום. לאחר התאונה, התובע עבד בהרבה עבודות שונות, אך הוא לא הצליח להתאקלם בשום עבודה, ובמהלך כמעט 7 שנים החליף 8 מקומות עבודה בערך. אשר על כן, סבורני כי באם התביעה היתה מתקבלת היה מקום לפצות את התובע בסכום גלובלי הלוקח בחשבון את גילו, נכותו, וקשיי הסתגלותו לאחר התאונה. משכך הייתי פוסק בגין ראש נזק זה סכום גלובלי, הגון וסביר בסך 180,000 ₪, סכום זה חובק בזריעותיו רכיב של פנסיה. הוצאות רפואית ונסיעות לעבר ולעתיד הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה - לטיפולים רפואיים או בדרך כלל - לעבר, הן ראש נזק מיוחד, אותו יש להוכיח "ברחל בתך הקטנה" וכאמור בפסיקה, אין להסתפק בתחליפים מסוג "הערכות". אם נמנע התובע מלשמור את מרבית הקבלות והאסמכתאות האחרות להוצאות הנטענות על ידו, אין לו אלא להלין על עצמו. לפחות אין לכך הסבר במהלך השנים מאז הוא מיוצג ע"י באי-כוחו, שמן הסתם העמידוהו על החשיבות שבשמירת האסמכתאות. יחד עם זאת קבעה הפסיקה, כי די אם הצביע תובע על קיומו של נזק בעבר או על אפשרות קיומו בעתיד, כדי שיזכה בפיצוי מתאים - ודי באפשרות להעריך את שיעור הנזק מתוך העדויות, כדי שאפשר יהיה להעניק פיצויים לפי הערכה זו ולפוסקם באופן גלובלי (קציר, פיצויים בשל נזק גוף, עמ' 857 - 863.) סבורני כי אם התביעה היתה מתקבלת היה מקום לפצות את התובע בסכום גלובאלי אשר גם לוקח בחשבון את גילו של התובע ואת נכותו בסך של 10,000 ₪. כאב וסבל בשים לב לאמור לעיל, לשיעור הנכות המשוקללת 10% ובהתאם לגילו וימי האישופז, היה מקום לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 20,000 ₪ מעוגל בגין ראש נזק זה. ניכויים צודק ב"כ הנתבעים המלומד בסעיף 78 לסיכומיו בקשר לטענת ניכוי התשלומים שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי) סך משוערך מעוגל של 59,000 ₪). עם זאת לא מצאתי לנכון לקבל את טענת הניכוי של דמי האבטלה. סוף דבר אי לכך ולאור כל האמור לעיל הנני דוחה את התביעה ומחייב את התובע בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪. עם זאת, ברצוני לציין שאם התביעה היתה מתקבלת, הייתי מחייב את הנתבעים בסכומים כדלקמן : הפסד השתכרות לעבור ולעתיד: 180,000 ₪ הוצאות רפואה ונסיעות: 10,000 ₪ כאב וסבל: 20,000 ₪ ניכויי מל"ל (59,000 ₪) סה"כ נזקים: 151,000 ₪ ברזלמשאיתנפילה