בעת שרכב עמד ברמזור אדום בצומת קיבוץ גלויות בתל אביב, פגע בו רכב

בעת שרכב התובע עמד ברמזור אדום בצומת קיבוץ גלויות בתל-אביב, פגע בו רכב הנתבעים מאחור (להלן - התאונה). כתוצאה מהתאונה נגרם נזק לרכב התובע. בעקבות התאונה נגרמו לתובע 1 הנזקים הבאים: 2,856 ₪ בגין השתתפות עצמית; 2,119 ₪ בגין השתתפות עצמית בירידת ערך; 392 ₪ בגין כינון סה"כ - 5,367 ₪. התובעת 2 פיצתה את המבוטח, התובע 1, בסכומים הבאים: 19,253 ₪ בגין הנזק לרכב; 3,886 ₪ בגין ירידת ערך; 1,510 בגין שכ"ט שמאי סה"כ - 24,649 ₪. סכומים אלו המגיעים לסך של 30,016 ₪, כשהם משוערכים ליום הגשת התביעה, 12.9.11, עומדים על סך של 31,406 ₪. התובעים עתרו לחיוב הנתבעים בתשלום הסך הנ"ל. בהמשך נקבע בהחלטתי מיום 30.6.13, וזאת לבקשת ב"כ התובעים, כי התביעה, ככל שהיא נוגעת לתובע 1, וככל שהיא נוגעת לסכום הנתבע בסעיף 7 א' לכתב התביעה - הפסדיו של התובע 1 - נמחקה. עתה נותר לברר תביעת השיבוב של התובעת 2 בלבד. טענות הנתבע 1 הנתבע 1 מבוטח אצל הנתבעת 2 בביטוח צד שלישי, המכסה את כל הנזק הנתבע בכתב התביעה, ונתבעת 2 היא זו שאמורה לשאת בכל סכום שייפסק לטובת התובעים מכח פוליסת הביטוח. הנתבע 1 אינו מכחיש את אופן התרחשות התאונה, כפי שהוא נטען על ידי התובעים בכתב התביעה. יחד עם זאת טוען הנתבע 1, כי הפגיעה ברכב התובע היתה קלה ביותר, ולא נגרם הנזק הרב, הנטען על ידי התובעים. טענות הנתבעת 2 לטענת הנתבעת 2, רכב הנתבעים כלל לא היה מעורב בתאונה. בנוגע לתאונה הועבר לנתבעת 2 מידע כוזב על ידי המבוטח, הנתבע 1. במצב דברים זה אין כל כיסוי ביטוחי לתאונה. לחילופין, טוענת הנתבעת 2, כי היא זכאית לנכות מכל סכום בו תחוייב את התשלומים המגיעים לה מהנתבע 1, לרבות השתתפות עצמית. לטענת הנתבעת 2, התובע 1 אחראית בלעדית להתרחשות התאונה. כך גם מכחישה הנתבעת 2 את הנזקים הנטענים וכן מכחישה קיומו של קשר סיבתי בין נזקים אלו ובין התאונה. המדובר בנזקים מוגזמים, או בנזקים הנובעים מבלאי או מתאונות אחרות. ההודעה לצד ג' הנתבע 1 שלח לנתבעת 2 הודעה לצד ג'. הנתבע 1 חוזר על טענתו בכתב ההגנה, ולפיה חייבת הנתבעת 2 לשפותו בכל סכום שייפסק נגדו עקב קיומו של כיסוי ביטוחי. הנתבעת 2 בתשובתה להודעה לצ ג', שנשלחה אליה על ידי הנתבע 1, חוזרת על הטענות שהעלתה בכתב הגנתה, ולפיהן, לא קיים במקרה זה כיסוי ביטוחי נוכח המידע הכוזב, שהעביר לה הנתבע 1 בכל הנוגע לתאונה. דיון והכרעה אפתח בעניינו של הנתבע 1. נתבע זה אינו מכחיש את אופן התרחשות התאונה הנטען על ידי התובעים. הוא מאשר, כי בעת שרכב התובעים עצר ברמזור פגע בו רכב הנתבעים מאחור (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 1-2 ושורות 11-12). הנתבע 1 אף הוסיף ואישור אחריותו לנזקים הנתבעים, וכך אמר: "ש. ז"א, אתה מכיר באחריות שלך לפצות אותו בחלק האחורי של הרכב. אתה מסכים איתי, שהרכב שלך פגע ברכב של התובע 1 מאחור וגרם לו לנזקים. ת. נכון. ש. באחריותך אתה צריך לפצות את התובע 1 כי אתה אשם בתאונה, נכון. ת. דבר עם עוה"ד שלי. אך יש לי ביטוח. ש. אתה והרכב , אתם צריכים לשלם, נכון. ת. נכון" (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 24-26). הנתבע 1 מודה בפה מלא באחריותו המלאה לתאונה. לפיכך יש לקבל את התביעה, ככל שהיא נוגעת לנתבע 1. ומה באשר לנתבעת 2? בשאלה, על מי מוטל נטל השכנוע להוכיח, שמקרה הביטוח לא נגרם על ידי המבוטח במכוון נחלקו הדעות בפסיקה, כפי שהדברים מפורטים ברע"א 143/98, דיב נ' הסנה - חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פד"י נג(1)450, 453: "לפי גישה אחת, על המבטח להוכיח את יסודות השלילה. לפי גישה הפוכה, על המבוטח לשכנע כי אינו מעורב במקרה הביטוח. לפי גישת ביניים, הפתרון תלוי במהותם של יסודות הביטוח: בגניבה ושוד, הנטל ה'שלילי' על המבוטח, באש ובאבדן אחר של נכס, הנטל ה'חיובי' על המבטח". הגישה המטילה על המבטח להוכיח את יסודות השלילה, היא גישתו של כב' הנשיא שמגר בע"א 1845/90, סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פד"י מז(5)661. שם אמר כב' הנשיא שמגר בעמ' 676: "פוליסת הביטוח מעניקה ביטוח בגין אירוע מוגדר - שוד, פריצה, שריפה ודומיהם. אירוע מוגדר זה הוא הנדבך העובדתי הראשוני להטלת חבות על המבטח. נדבך שני הוא - העדר חריגים לפוליסה. חריגים אלו אף הם קבועים ומוגדרים בפוליסה. שני הנדבכים במצטבר מקימים חבות למבטח, או במילים אחרות מרכיבים את 'אירוע הביטוח'. בין שני הנדבכים האמורים אין כל יחס של תלות. לפיכך, אין לומר, שעל המבוטח להוכיח את התקיימות שני הנדבכים. די למבוטח אם יוכיח קיומו של הנדבך הראשון, הווה אומר - את התרחשות האירוע המוגדר. יוכיח זאת - קמה לכאורה חבותו של המבטח בפיצוי. נקטתי לשון 'לכאורה', שכן המבטח יכול להוכיח קיומו של החריג המוגדר או אחד החריגים, שאז - תשלל חבותו. ונדגיש, כשם שנטל השכנוע על המבוטח להראות קיומו של האירוע המוגדר, כך מוטל עול השכנוע על המבטח, להראות קיומו של החריג. אין זה משנה, לענין החריג, מה אופיו של האירוע המוגדר". הגישה ההפוכה, שעל פיה על המבוטח לשכנע, כי אינו מעורב במקרה הביטוח, היא גישתו של כב' השופט גולדברג בע"א 391/89, וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פד"י מז(1)837 בעמ' 864-865, שם אמר: "גישה זו מביאה אותי למסקנה כי אין מקום להבחנה בין סוגי הביטוח, שבכולם גלום, כאמור, אותו רעיון כי מעשה זדוני מצד המבוטח, אינו נכלל בגדר הארוע הביטוחי. לפיכך מסכים אני לדברי חברתי הנכבדה השופטת נתניהו, כי גניבה, שוד ופריצה, אינם מתיישבים עם מעשה שנעשה בידי בעל הנכס עצמו. לכן על המבוטח להוכיח לא רק את החיוב - שהאבדן הוא תוצאה של מעשה מכוון, אלא גם את השלילה - שהמעשה לא נעשה בידיו הוא או בהסכמתו. אולם לאותה מסקנה ניתן להגיע, לדעתי, על דרך פירוש המלים 'שריפה' או 'אש' המופיעות בפוליסות ביטוח מן הסוג שלפנינו". גישת הביניים, ולפיה הפתרון לשאלת נטל ההוכחה תלוי במהותם של יסודות הביטוח, כאשר בגניבה או בשוד מוטל הנטל השלילי על המבוטח, בעוד שבאש או באובדן אחר של נכס מוטל הנטל החיובי על המבטח, היא גישתה של כב' השופטת נתניהו בע"א 391/89 הנ"ל בעמ' 852, שם אמרה לעניין נזקי אש: "אף ב'מקרה בטוח' על פי פוליסת בטוח אש, בדומה לבטוח 'כל הסכונים', הגורם לסכון הוא סתמי. 'מקרה הבטוח' יכול להיות תוצאה של סבות רבות ומגוונות, אש יכולה לפרוץ בדרכים שונות. אש יכולה לפרוץ באופן טבעי, כתוצאה מתנאים סביבתיים. אש יכולה לפרוץ כתוצאה מרשלנות אדם. אש יכולה לפרוץ במזיד, בהצתה מכוונת. כמו בבטוח כל הסכונים, די לו לכן למבוטח (בהעדר הוראה אחרת בפוליסה, וכזו אין בעניננו), להוכיח שפרצה אש. הוא אינו חייב להוכיח איך ומדוע פרצה. לא עליו לכן הנטל לשלול שהאש נגרמה במתכוון על ידו או בקנוניה עמו, אלא על המבטח להוכיח, על פי מאזן ההסתברות, שכך נגרמה. אם בתום העדויות כפות המאזניים נשארו מעויינות והמקרה מתיישב במידה שווה עם שריפה מקרית כמו עם הצתה, כי אז יזכה המבוטח". לדעתה זו של כב' השופטת נתניהו הצטרף גם כב' השופט אור בע"א 1845/90 הנ"ל בעמ' 686-687. בע"א 78/04, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פד"י סא(3)18, (סעיף 21 לפסה"ד) מסכמת כב' השופטת ארבל את המחלוקת: "לפי הגישה הראשונה, היא גישת השופטים נתניהו, אור ומלץ, נטל השכנוע של הוכחת היסוד השלילי (שמקרה הביטוח לא אירע בכוונה) תלויה בסוג הסיכון המבוטח ובאופן ניסוח כתבי הטענות. בביטוח גניבה וסיכוני הים, נטל השכנוע לעניין היסוד השלילי רובץ על המבוטח. בביטוח נזקי אש, רובץ נטל השכנוע לעניין היסוד השלילי על חברת הביטוח. כך גם בביטוח "כל הסיכונים", אלא אם המבוטח טוען בכתב התביעה כי הרכוש נגנב ממנו ... לפי הגישה השנייה, גישת הנשיא שמגר, הדין בעניין נטל ההוכחה צריך להיות אחיד בכל סוגי הביטוח, ונטל השכנוע לעניין היסוד השלילי רובץ על חברת הביטוח ... הגישה השלישית, אותה הביע השופט גולדברג, דוגלת אף היא בדין אחיד לכל סוגי הביטוח, אולם לפיה נטל השכנוע לעניין היסוד השלילי לעולם יהיה על המבוטח". בהמשכו של פסה"ד (סעיף 28 לפסה"ד) מסכמת כב' השופטת ארבל ואומרת: "אפתח בכך, שמבין שלוש הגישות שהובעו בפרשות וויסנר וסיני, תומכת אני בגישתו של הנשיא שמגר. זו הגישה שנתמכה גם בספרות המשפטית בארץ ... כפי שהראיתי, זו הגישה המקובלת בארצות הברית, בגרמניה ובחלק ממחוזות השיפוט בקנדה". כב' השופטת ארבל מוסיפה ומנמקת את ההלכה הרצויה (סעיף 30 לפסה"ד): "אין להתעלם גם מכך שכלל המטיל את נטל השכנוע באופן שונה לפי סוג הביטוח מכניס אלמנט של אי ודאות לתוך דיני הביטוח. סביר להניח כי אי הוודאות פוגעת בעיקר במבוטחים שאינם יודעים מה עליהם להוכיח באיזה מקרה. עניין זה עומד בסתירה למהותו של חוק חוזה הביטוח, אשר הינו חוק צרכני מובהק, ומטרתו העיקרית היא להגן על המבוטח מפני יתרונו הכלכלי והמקצועי הגדול של המבטח". נראה, כי יש בדברים אלו כדי לקבוע את ההלכה התקפה בענין נטל השכנוע, כאשר בהתאם להלכה זו מוטל הנטל להוכיח קיומו של חריג הפוטר מבטח מכיסוי ביטוחי עקב גרימת מקרה הביטוח במכוון על ידי המבוטח על כתפיו של המבטח. אכן בשורה של פסקי דין מאוחרים יותר אומצה ההלכה, שנקבע בע"א 78/04 הנ"ל. ראה למשל ע"א 8349/09, גרטלר נ' M.H.WHEELER, בסעיף 10 לפסק הדין. העולה מן הדברים, כי במקרה דנן היה על הנתבעת 2 להוכיח, כי התאונה לא התרחשה באופן הנטען על ידי התובעים והנתבע 1, וכי הנתבע 1 מסר לה פרטים כוזבים בנוגע לתאונה. סבורני, כי הנתבעת 2 עמדה בנטל זה, וזאת כמפורט להלן. בעדותו של הנתבע 1 התגלו סתירות, ובנקודות רבות העדות מעוררת תמיהות, שלא קיבלו הסבר מניח את הדעת. כפי שעולה מדו"ח החקירה, שנערכה על ידי הנתבעת 2, לחוקר מטעם הנתבעת 2 מסר הנתבע 1 בתחילה, כי כלל אינו מכיר את התובע 1. בהמשך שינה גירסתו ואמר, כי הוא מכיר את משפחתו, אך אין מדובר בקשר אישי. רק בעדותו בפני הודה הנתבע 1, כי הינו חתנו של התובע 1 (עמ' 7 לפרוטוקול, שורה 26; עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 3). בעדותו בפני כלל לא ידע הנתבע 1 לציין, מתי ארעה התאונה (עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 32 - עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 1). התובע לא ידע לציין, באיזו שעה ארעה התאונה, וכך אמר: "ש. אתה כותב בטופס הודעתך, שהתאונה אירעה ב31.7.2009, אם אני מבין נכון, מה השעה שאתה כותב שם ? ת. תשע .. אני לא יודע. ש. התאונה קרתה ביום או בלילה ? ת. בשעה שש שבע" (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 3-8). נטען, כי התאונה ארעה ביולי, אך הנתבע 1 דיווח לנתבעת 2 אודות התרחשות התאונה רק בסוף חודש ספטמבר. הנתבע 1 נשאל על כך, אך לא היתה בפיו תשובה מניחה את הדעת (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 11-17). כפי שעולה מעדותו של הנתבע 1 החזיק ברכב מספר חודשים לפני המועד לגביו נטען כי בו התרחשה התאונה, 31.7.09. למרות זאת השתהה ברכישת פוליסת ביטוח לרכב, ועשה כן ימים ספורים לפני מועד התאונה הנטען. הנתבע 1 נשאל על כך, אך לא נתן הסבר מניח את הדעת (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 26-29). לא היה בידי הנתבע 1 להציג ראיה כלשהי בנוגע לנזק, שנגרם לרכב הנתבעים. זאת למרות הנזק הגדול, שנגרם לרכב התובע, כפי שנטען בכתב התביעה. (ראה בענין זה עדותו של הנתבע 1 בעמ' 12 לפרוטוקול, שורות 2-3). יתירה מכך, כשנאל הנתבע 1, אם יש לו תיעוד על הנזק לרכב הנתבעים, השיב: "לא יודע" (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 15-17). לטענת הנתבע 1 היתה עימו ברכב הנתבעים בזמן התאונה גם אשתו. למרות זאת לא הביא הנתבע 1 את אשתו להעיד. בהתאם להלכה הפסוקה, המנעות זאת מהעדת עדה, שהיה בעדותה כדי להועיל להוכחת גרסת הנתבע 1, יש לזקוף לחובת הנתבע 1. בעדותו בפני טען הנתבע 1, כי התאונה ארעה בצומת גלילות (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 17-18). טענה זו עומדת בסתירה לעדותו של חותנו, התובע 1, שדיווח לחב' הביטוח, כי התאונה ארעה בצומת הולץ. רק בעדותו בפני טען התובע 1, כי התאונה ארעה בצומת גלילות, אך מהמשך דבריו עולה בבירור, כי אין מדובר בצומת גלילות (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 7-8). סתירות נוספות התגלו באשר לנסיבות הגעת הצדדים למקום התאונה הנטענת. התובע 1 העיד בענין זה (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 22-23): "הוא החתן שלי הוא נשוי לבת שלי. הוא לא היה איתנו בדרך לים. לא יודע להיכן הוא נסע. לא יצאנו עם כל המשפחה ביחד. במקרה פגשתי אותו בצומת גלילות". משנשאל דוב בעניין זה, נמנע התובע 1 מלהשיב לשאלות (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 24-27): "ש. סתם במקרה שניכם נסעתם מלוד - ת. זה לא במקום השאלה הזו. ש. סתם במקרה ששניכם עמדתם - ת. אינני רוצה לענות, אין לי מה לומר. אני אשבע על הקוראן". עדות זו של התובע 1 עומדת בסתירה מוחלטת לעדות אשתו, שאמרה (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 13-15): "ש.ת. נסענו כל המשפחה לים, באו איתנו הילדים. באוטו היו 3 ילדים, לא זוכרת מי הילדים שהיו באוטו. התאונה קרתה ברמזור, עמדנו ברמזור ורכב נכנס בנו מאחור. ש.ת. ברכב נהג הנתבע 1, הבעל של הבת שלי. הם גם באו לים. במכונית היו הוא ואשתו הילדים שלו". ובהמשך (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 6-7): "ש. האם את יודעת האם התכוונתם לנסוע ביחד מלוד לים באותו היום. ת. קבענו". הנתבע 1 בעדותו סותר את דברי חמותו, וטוען, כי אמנם נסע עם אשתו ובנו לים, אך לא תכנן מראש נסיעה משותפת עם הורי אשתו, אלא פגש אותם במקרה בדרך (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 27-28). העולה מכל האמור לעיל, כי הנתבע 1 סתר עצמו בנוגע לשאלות רבות שעלו בעדותו, באשר לכך שלא מסר לחוקר דבר אודות הקשר המשפחתי הקרוב עם התובע 1, בקשר למקום התרחשות התאונה, בנוגע לשעה בה התרחשה התאונה ועוד. בנקודות אחרות קיימות סתירות בין עדותם של התובע ושל רעיתו, כאשר דבריה סותרים גם את עדות בעלה, התובע 1, וגם את עדות חתנה, הנתבע 1. לכך יש לצרף גם את המנעותו של הנתבע 1 מלהציג ראיה כלשהי בנוגע לנזק שנגרם לרכב הנתבעים וכן המנעותו מהעדת אשתו. לנוכח כל זאת יש לקבוע, כי הנתבעת 2 עמדה בנטל המוטל עליה, והוכיחה, כי הנתבע 1, מבוטחה של הנתבעת 2, מסר לה פרטים כוזבים בכל הנוגע להתרחשות התאונה וזאת בכוונת מרמה. בנסיבות אלו פטורה הנתבעת 2 מלשפות את הנתבע 1 בגין חיובו לשאת בנזק שנגרם בעטיה של התאונה, ודין התביעה נגד הנתבעת 2 להידחות. סיכומם של דברים, התביעה, ככל שהיא נוגעת לנתבעת 2 נדחית. ככל שהיא נוגעת לנתבע 1, התביעה מתקבלת. בהתאם לאמור בסעיף 7.ב. לכתב התביעה, פיצתה התובעת2 את התובע 1 בסך 24,649 ₪. סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד הגשת התביעה, 12.9.11, עומד על סך של 25,790 ₪. הנתבע 1 ישלם, איפוא, לתובעת 2 סך של 25,790 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה, 12.9.11, ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף ישא הנתבע 1 בהוצאות התובעת 2 בסך 393 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה, וכם בשכ"ט עורך דינה בסך 3,350 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום, והכל עד התשלום המלא בפועל. התביעה, ככל שהיא נוגעת לנתבעת 2, וכן ההודעה לצד ג', ששיגר הנתבע 1 לנתבעת 2, נדחות. הנתבע 1 ישא בהוצאות הנתבעת 2 ובשכ"ט עורך דינה בסך 3,350 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. רכבמשפט תעבורהרמזורנסיעה באור אדוםצומתקיבוץתל אביב