הגנת "הבעת דעה" בתביעות לשון הרע

תנאי מקדמי לתחולת הגנת "הבעת דעה", ע"פ הוראת הרישא של סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, הינה, כי "...הנתבע עשה את הפרסום בתום לב...". שאלת תום הלב תיבחן, ביחס למועד הפרסום, ועל ביהמ"ש לבחון לענין זה, את התנהגות המפרסם, ואת מצבו הנפשי עובר לפרסום. בין היתר רלוונטיות לענין זה, סבירות הפרסום, אמונת המפרסם באמיתותו, מידת הזהירות שליוותה את בדיקת הטענות, עובר לפרסום, וכוונותיו של המפרסם בפרסום הדברים (ר' א. שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור, עמ' 259-265). סבורני, כי בענייננו הוכח, בעדות הנתבעת מס' 2, ומתוך כלל הנסיבות הרלוונטיות, כי הפרסום אכן נעשה בתום לב. זאת, כאשר הוכח, שהנתבעים מס' 1 ו-2 סברו, ע"פ הנתונים שבידיהם - ובין היתר, החלטת המועצה, תלונת האדם שהגיש את התלונה, ומידע שהתקבל מגורמים אחרים, עמם שוחחה הנתבעת מס' 2 - כי יש בסיס ממשי לחשד, לפיו כספי הסיוע אותן הקצתה העיריה, למשפחות מעוטות יכולת, לא שמשו לייעודם. פרוטוקול ישיבת המועצה, אכן איננו משקף דיון מעמיק בעניין, קודם אישור ההוצאה, וכאמור להלן, ע"פ תפיסתם הסובייקטיבית של הנתבעים מס' 1 ו-2, היה להם יסוד לסבור, כי החקירה אינה מתקדמת במהירות ובמרץ. בדיקת העניין ע"י הנתבעים, כללה גם פניה ישירה אל ראש העיריה, בעקבותיה פנה התובע אל הנתבעת מס' 2, אשר העלתה בפניו במהלך השיחה, את תהיותיה, ואת ממצאי בדיקתה. אין גם חולק, כי לא התקיימה הכרות מוקדמת בין הנתבעים והתובע, ולא הובאה כל ראיה, לכוונת מי מהם לפגוע בו. נראה, מתוך מכלול הדברים, שהיה לנתבעים יסוד סביר להאמין, כי בפרסום הדברים, הם ממלאים אחר שליחותם העיתונאית. 8. ההגנה לפי ס"ק 15(4) לחוק, תחול, בין היתר, כאשר הפרסום הינו הבעת דעה על התנהגות הנפגע, בתפקיד ציבורי, או בקשר לענין ציבורי. בענייננו אין חולק, כי התובע נשא ונושא עדיין, בתפקיד ציבורי חשוב, וכי הענין בו עסק הפרסום, הינו ענין ציבורי, מן הטעם שהכספים בהם מדובר, הינם כספי ציבור. נפסק, כי הגנת ס"ק 15(4) לחוק, עשויה לחול, גם כאשר הדעה הכלולה בפרסום אינה נכונה, ובלבד שהכתוב מפריד כנדרש, בין המסקנות ובין העובדות, וכאשר הדעה מבוססת באופן סביר על העובדות [ר' ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עתון "הארץ" בע"מ ואח', פ"ד לב(3), 337, וכן דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' יוסף קראוס ואח', פ"ד נב(3)(1)]. לענין סיווג תוכן פרסום כהבעת דעה, או דיווח על עובדה, נאמר: "בעוד שפרסום עובדות אמור לשקף את המציאות האובייקטיבית כפי שהיא, אמירות בעלות ייסוד סובייקטיבי, המתארות עמדה אישית בנוגע למצב דברים מסוים, יחשבו להבעת דעה (עניין בן גביר, בפס' 12 לפסק דינה של השופטת ארבל; ע"א 9406/96 קאקיש נ' ביארס, פ"ד נג(3) 352, 358 (1999); שנהר, בעמ' 309; ד"נ חברת החשמל, בעמ' 322). הבעת דעה כוללת על פי רוב ביטויים בעלי מטען ערכי מסוים או תיאור מצב עובדתי בדרך המנוסחת כדעה (שנהר, בעמ' 310-309). לרוב, כוללת הבעת הדעה ביטויים אשר לא ניתן לסווגם כ"אמת" או "שקר". פרסום ייחשב כהבעת דעה אם האדם הסביר יבין את האמור בו כהבעת דעתו של המפרסם (ע"א חברת החשמל, בעמ' 291). סיווגו של עניין כהבעת דעה ייעשה על פי מבחני השכל הישר ועל פי כללי ההיגיון (ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48, 55 (1992)). הבעת דעה תהיה מוגנת על-ידי הסעיף גם כאשר מדובר בעמדה בלתי נכונה, מופרזת או קשה לשמיעה. היא מוגנת גם כאשר היא משאירה לשומעיה לקרוא לתוכה רמזים מרמזים שונים (דנ"א קראוס, בעמ' 42). ...אכן, לעיתים מתקיים קושי להבחין בין דעה לעובדה. כך למשל, האם כינוי איש ציבור "נוכל" הוא קביעת עובדה או הבעת דעה? בגלל הקושי להתוות הבחנה בין הבעת דעה לבין הצהרה כוזבת נקבע בארה"ב כי אין בנמצא דבר שהוא "דעה כוזבת". “Under the First Amendment there is no such thing as a false idea” (עניין Gertz הנ"ל, בעמ' 339). תהא הדעה כוזבת כאשר תהא, תיקונה ייבוא לא כעניין למצפונם של השופטים כי אם בדרך של תחרות עם דעות אחרות" [ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך ואח' (ניתן ביום 8.2.12) סעיפים 121-122, לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה]. לענייננו, מטיח הכתוב ביקורת בתובע, בענין קצב התקדמות החקירה. לשון הדברים מעלה לסברתי בבירור, כי אינם אלא הבעת דעה, למעט תשובת התובע, לפניית העיתון (באמצעות הנתבעת מס' 2): "שהבדיקה מסובכת ותימשך כנראה זמן רב". הטרוניה לענין הימשכות החקירה, מבוססת על משך הזמן שחלף, מאז תחילת הפרשה ועד מועד הפרסום. אין חולק, כי הענין הועבר לבדיקת התובע, בעקבות תלונתו של המתלונן, ביום 30.7.09, דהיינו, למעלה מ-3 חודשים קודם השיחה, בין התובע והנתבעת מס' 2, אשר נערכה כאמור, קודם פרסום הטור. בטור עצמו, לא נקובים תאריכים, אך נאמר בו, כי החלטת מועצת העיר, לאשר את ההוצאה, התקבלה מספר חודשים קודם הפרסום, וכן נאמר בטור, כי עקב טענות המתלונן, נפתחה חקירה ע"י יאח"ה, העומדת לפני סיום. מכאן יכול הקורא ללמוד, כי התלונה הוגשה, זמן רב קודם הפרסום. הדברים המיוחסים לתובע, לענין מורכבות הבדיקה ומשכה הצפוי, נראים כתמצית נכונה, של תשובות התובע לשאלות הנתבעת מס' 2, כעולה מן התמליל (בעמ' 9): "ש: פה אנחנו בודקים החלטת מועצת עיר, שהיא שלוש שורות בפרוטוקול, והיא לא צריכה לקחת ת: לא, ממש לא. ממש לא. ש: לקחת חודשים. ת: אם את חושבת שזו רק הבדיקה, אז יש לך טעות. זה ממש לא רק זה. כי יש מסביב לזה עוד הרבה דברים אחרים, שאני לא יודע מה את יודעת או מה את לא יודעת, אבל הם דורשים בדיקה לא פחות מאשר כל דבר אחר. אז אי לכך, זה אולי נראה פשוט, אבל זה ממש לא פשוט. ש: הבנתי אותך. אני מודה לך מאד מאד. ת: זה ממש לא פשוט. אני כבר עוזק בזה בערך חודשיים וחצי, ואני עוד לא הגעתי לכלל מסקנה מה קורה. ש: באמת? ת: אז מן הסתם גם את לא". יוער, לענין זה, כי כעולה מדבריה בשיחה, ומתצהירה על נספחיו, הרי שבמועד האמור, היו בידי הנתבעת מס' 2 נתונים, אשר חיזקו את החשד להתנהלות לא תקינה בפרשה (ובענין זה, אין כמובן הכוונה לתובע). כך, כבר היה בידה מידע, אשר נמסר מחברת הנסיעות, לפיו שימש הסכום שהעבירה העיריה, לתשלום עבור כרטיסי נסיעה, של שני עיתונאים וילדיהם, והמידע אושר, לפחות בחלקו, ע"י אחד מהעיתונאים. נזכיר, כי הגנת ס"ק 15(4), עשויה להתפרש גם על דעה שגויה, וגם על דעה המנוסחת בבוטות. בענייננו, נראה דברי הנתבע מס' 1 בעניינו של התובע, אשר נוסחו אמנם, באופן בוטה ועוקצני, אינם מנותקים מן הטענות העובדתיות שהובאו בטור, ומבוססים עליהן, באופן סביר. סבורני איפוא, כי הנתבעים הרימו את הנטל, לעניין תחולת ההגנה. 9. די במסקנה לעיל, כדי לדחות את התביעה. יחד עם זאת, עיקר המאמץ של הצדדים בשלב ההוכחות והסיכומים הופנה דווקא לטענת ההגנה האחרת - טענת "אמת דיברתי", ומצאתי להעיר לעניין זה בקצרה, הגם שאין עוד צורך להכריע, בשאלה זו משהתקבלה טענתם הראשונה של הנתבעים. הנתבעים ניסו להראות, כי הביקורת שהוטחה בתובע, במסגרת הפרסום, היתה נכונה לגופה, כאמת עובדתית, וזאת, הן מתוך ניתוח הנסיבות עובר לפרסום, והן נוכח התנהלותו של התובע בהמשך, בין היתר טענו, כי הדברים נלמדים, מכך שבעת השיחה בין התובע והנתבעת מס' 2, אשר התקיימה למעלה מ- 3 חודשים אחרי תחילת החקירה, טרם חקר התובע את העיתונאים, אשר על פי החשד, שמשו כספי העירייה למימון נסיעתם, טרם חקר את ראש העיר בעניין, וטרם פנה אל חברת הנסיעות "איסתא", על מנת לבדוק עבור מה שימש הסכום. הנתבעים גם הסתמכו, על מסמכי חברת "איסתא" - העתק קבלה ועליו כיתוב בכתב יד, לפיו שימשו כספי העירייה, במלואם, למימון נסיעת שני עיתונאים וילדיהם, ומכתב חברת "איסתא" מיום 25.11.09, במענה לפניית התובע מיום 8.11.09 (ככל הנראה מועד קיום השיחה בין התובע והנתבעת מס' 2), ואשר גם ממנו נלמד, כי הסכום שימש, למימון כרטיסי הטיסה של אותם עיתונאים וילדיהם. הנתבעים הוסיפו וטענו, כי לא זו בלבד, שהתובע לא חקר את ראש העיר, קודם הפרסום, על אף שראש העיר, היה זה, שהביא את ההצעה בעניין המלגה, לאישור המועצה, אלא שגם לאחר הפרסום, בחר שלא לחקור אותו, והסתפק בפנייה במכתב בו פורטו שאלות שונות, (כאשר בפתח המכתב, כבר הודיע התובע לראש העיר, כי החליט להתמקד בשאלת "כלל ההיבטים המינהליים של אישור הסיוע והבקרה והמעקב אליו", וויתר למעשה על חקירת החשד לעניין "הנהנים מהסיוע הנ"ל"), ובהמשך, כאשר שאלותיו לראש העיר, לא נענו לגופן, באופן מניח את הדעת, לא עמד על קבלת תשובות לשאלותיו. התובע הסביר כי בחלק מן התקופה שחלפה מתחילת החקירה ועד שיחתו עם הנתבעת מס' 2, שהה בחופשה. כן טען כי פנה אל "איסתא" בעל פה, קודם הפנייה בכתב, וכן עמד על כך כי אופן ביצוע החקירה, סדר הפעולות וזהות הנחקרים, הינם עניינים, הנתונים לשיקול דעתו המקצועי. הנתבעים בקשו לבסס טענתם, גם על התייחסותו של התובע לחקירה, ואל המתלונן עצמו, וכן ממצאים שונים שפירט באזני הנתבעת מס' 2, בשיחה. אלה מעלים לסברתם בבירור, כי דעתו של התובע היתה מוטה, נגד המתלונן, עוד מתחילת החקירה. הנתבעים גם מצאו חיזוק למסקנותיהם אלה, בדו"ח שהוציא התובע, ובו מצא בין היתר, כי ההחלטה ואישור הסיוע בוצעו כדין, כי היו כשלים מינהליים קלים, בתהליך האישור שלא פגעו בתקינות ההליך העיקרי, וכי סך של 7,239 ₪ לפחות, מתוך כספי הסיוע, שמשו בפועל למימון נסיעתם של 5 ילדים אשר למשפחותיהם נועד הסיוע מלכתחילה, בעוד לעניין היתרה, בסך 2,761 ₪, לא ניתנה תשובה בדו"ח, והתובע לא המשיך לבדוק עניין זה. התובע הסביר, את שיקוליו ואת מסקנותיו, בדו"ח עצמו, וגם בעדותו. יצויין, כי החלטתו של התובע, למקד את החקירה בהיבטים המינהליים של אישור הסיוע, התקבלה, בין היתר, על רקע העובדה, כי במקביל, התקיימה חקירה פלילית, על ידי יאח"ה. נדמה, כי אין די בתשתית הראייתית הנסיבתית, שהניחו הנתבעים בפני בית המשפט, כדי להרים את הנטל להוכיח את טענתם, לפיה היה הפרסום בגדר "אמת במלואה", דהיינו כי המבקש אכן ביקש בפועל להתחמק מביצוע החקירה, וכי היה מעוניין בטובת ראש העיר, או מי ממקורביו, ומטרתו היתה מתחילה, לדחות את טענות המתלונן ללא בחינה מעמיקה. זאת, בהעדר ראיות חד משמעיות, להוכחת כוונות התובע בפועל, ומשלא הופרכו טענות התובע, לפיהן ניהל את החקירה, לפי שיקול דעתו המקצועי. יחד עם זאת, נראה, כי אילו היה צורך להכריע, בדבר תחולת הגנת "אמת דיברתי", ביחס לפרסום, עשויה היתה להתקבל, טענתם החילופית של הנתבעים, כפי שנטענה בסיכומי בא כוחם, לעניין תחולת ההגנה, בהיות הפרסום, בגדר "אמת לשעתה", שכן המסקנות שהובאו בפרסום, התיישבו עם המידע, אשר הושג על ידי הנתבעת מס' 2, במסגרת תחקיר עיתונאי מקצועי והוגן, והיה בפרסומם עניין לציבור. לעניין זה נזכיר, כי ההגנה עשויה לחול על פרסום שהינו בגדר "אמת לשעתה", גם בהתקיים "שוליים עובדתיים", בדמות "...אי דיוקים זניחים...", וההגנה עשויה גם לסבול "שיקולי עריכה" [ור' לעניין זה ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין - אורבך (המוזכר לעיל), סעיפים 89-96 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה, ור' גם סעיפים 10-11, לפסק דינו של כב' השופט י. עמית]. 10. לפיכך, התביעה נדחית. בנסיבות העניין ונוכח היקף ההתדיינות, ישלם התובע לנתבעת, שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ, והוצאות המשפט בסך 2,000 ₪. הגנות משפטיותלשון הרע / הוצאת דיבה