תביעה למתן צו מניעה קבוע לפיו יאסר להיכנס לשטחי קיבוץ

תביעה למתן צו מניעה קבוע לפיו יאסר על הנתבע להיכנס לשטחי קיבוץ עין גב העובדות הצריכות לעניין: התובע, כשמו כן הוא, קיבוץ המאוגד כאגודה שיתופית ובעל זכויות במקרקעין מוגדרים המשמשים את חבריו ואורחיהם. זכויותיו של הקיבוץ במקרקעין האמורים הן מכוח הסכם חכירה שנערך בין הקיבוץ, מצד אחד, לבין מנהל מקרקעי ישראל, מצד שני, ביום 09.03.92 (נספח "1" לכתב התביעה), המגדיר את זכויות הקיבוץ ומעגן אותן. סרוסי ורעייתו היו בעברם חברי הקיבוץ ובשנת 1993 עזבו אותו מרצונם החופשי, יחד עם ילדיהם, לדנמרק. לשם העתיקו סרוסי ובני משפחתו את מקום מגוריהם. כאן המקום לציין כי רעייתו של סרוסי (מאיה), הינה אזרחית דנמרק אשר התנדבה בקיבוץ במהלך שנות השמונים, התחתנה עם סרוסי בשנת 1985 והתקבלה כחברה בקיבוץ בשנת 1986. אין מחלוקת על כך שחברותו של סרוסי בקיבוץ הופסקה וכי בעקבות הפסקתה נושל סרוסי מזכויות שהיו לו, בתור חבר קיבוץ, ערב הפסקת החברות. הפסקת החברות והפקעת זכויותיו של סרוסי בתור חבר בקיבוץ, היו צעדים שנעשו שלא על דעתו של סרוסי ושלא על דעתם של יתר בני ביתו. סרוסי לא השלים עם החלטת הקיבוץ בדבר הפסקת חברותו והפקעת זכויותיו, ובשל כך החל נוקט בהליכים משפטיים שונים שמטרתם שינוי הגזרה. ההליכים המשפטיים האמורים נמשכו לאורך שנים רבות, והתנהלו במספר ערכאות החל מרשם האגודות השיתופיות וכלה בבית המשפט העליון. שם נדחתה בקשה למתן רשות ערעור שהגיש סרוסי ונדחתה בקשתו לעיון חוזר בהחלטה הנ"ל. למותר לציין כי בעלי הדין הרחיבו שלא לצורך, בעיקר במסגרת כתבי טענותיהם, בסקירת ההליכים המשפטיים שהתנהלו ביניהם כאמור. משאין מחלוקת בין הצדדים בדבר תוצאותיהם הסופיות של ההליכים הנ"ל, כפי שצוין לעיל, אין מקום להתעכב סביב סקירת ההליכים האמורים שאינם רלבנטיים כלל להכרעה בתיק שלפנינו כפי שיובהר להלן. בשים לב להכרעה שנפלה בתום הבירורים וההליכים המשפטיים האמורים, לפיה אושררה הלכה למעשה החלטת הקיבוץ בדבר הפסקת חברותו של סרוסי בקיבוץ והפקעת זכויותיו בתור חבר - הכרעה שנגדה את האינטרסים הטבעיים של סרוסי ולא נשאה חן בעיניו, החליט סרוסי כי אין הוא משלים עם ההכרעה ומשכלו הדרכים המשפטיות לתקיפת ההחלטה, ולא ניתן היה עוד להשיג עליה בפני ערכאה כלשהי, החל סרוסי בהליכים נוספים שמטרתם הבעת זעמו ואי שביעות רצונו מן ההחלטה שנפלה בענייננו. כך למשל היא פנייתו של סרוסי למשרד הבריאות בתלונה שנדחתה וכך הם מכתביו של סרוסי אותם הפיץ בתאי הדואר של חברי הקיבוץ, וכך היא המודעה אותה פרסם סרוסי באחד העיתונים. דרך נוספת בה בחר סרוסי להעלות את מחאתו, והיא הרלבנטית לענייננו כפי שעוד יובהר, היתה מחאתו של סרוסי כנגד הקיבוץ בדמות הפגנות יחיד שערך באופן קבוע, כנגד הקיבוץ, לרוב בשטחי הקיבוץ - הפגנות שבמסגרתן סרוסי הרים שלטי מחאה שונים. דרך אחרונה זה בה בחר סרוסי ללכת, לצורך הבעת מחאתו והבאתה לידיעת הרבים, היא העומדת במרכזו של תיק זה ואותה מבקש התובע להגביל במסגרת תביעתו שלפני. ההליכים והעדויות בתיק: בגדרו של התיק ניתנה על ידי מותב קודם שלפניו החל התיק להישמע, החלטה בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית. בהתאם לאותה החלטה הוגשו מטעמם של בעלי הדין תצהיריהם של ד"ר סמדר סיני וסרוסי. המצהירה מטעמו של התובע - ד"ר סיני, הנ"ל, שמשה בזמנים הרלבנטיים לתביעה כמזכירת הקיבוץ, ולאחרונה משמשת זו כמנהלת קהילה בקיבוץ. בתצהירה האמור, ציינה ד"ר סיני כי סרוסי, לאחר שפקעה חברותו בקיבוץ, פנה לערכאות המשפטיות השונות אשר קבעו בצורה מפורשת שאינה משתמעת לשני פנים שההחלטה המפקיעה את חברותו של סרוסי בקיבוץ הינה החלטה שהתקבלה כדין. על פי תצהירה, סרוסי נוקט בפעולות שונות ומשונות שמטרתן אחת - הטרדת הקיבוץ והפעלת לחצים עליו כדי שזה יחזור בו מהחלטתו להפקעת חברותו של סרוסי. במסגרת התצהיר ציינה עדת התביעה, כי סרוסי ניהל הן בתוך שטחי הקיבוץ והן בכניסה לקיבוץ הפגנת קולניות, הכוללות השמצות נגד הקיבוץ וכנגד חברי הקיבוץ ומנהליו, דבר אשר מפר את שלוותם של המבקרים בקיבוץ. במסגרת חקירתה הנגדית העידה ד"ר סמדר כי, סרוסי ניהל את ההפגנות שלו, הן מחוץ לשטחי הקיבוץ, והן בתוך שטח הקיבוץ ולרבות בכניסה לחדר האוכל, דבר אשר מטריד את חברי הקיבוץ שהשמיעו באוזניה תלונותיהם בעניין. במסגרת חקירתה הנגדית, כאשר נשאלה העדה על גובה הנזק שנגרם לקיבוץ כתוצאה מההפגנות שנעשו על ידי הנתבע, ציינה זו כי אין ביכולתה לשער את גובה הנזק, אולם מאחר ומדובר בקיבוץ שחלק ניכר מהכנסותיו נסמך על ענף התיירות, ברי כי לקיבוץ נגרם נזק כתוצאה ממעשיו של סרוסי שהפגין בשטח הקיבוץ ליד המסעדה והטריד את האורחים, המבקרים והסועדים. כאמור, מטעמו של סרוסי הוגשו תצהירי עדות ראשית שבמסגרתם סרוסי אישר כי הוא מקים הפגנות יחיד שקטות, באמצעות הצבת שלטים, הן בתוך שטח הקיבוץ והן מחוצה לו. את ההפגנות מקים סרוסי, לדבריו בתצהירו, מאחר ולטענתו נגרמו לו ולבני משפחתו נזקים רבים ועוול, כתוצאה מההחלטה שניתנה בעניינו ולפיה הפסקת חברותו בקיבוץ. סרוסי המשיך וציין במסגרת תצהיריו, כי מעשיו אלה אינם פוגעים באיש מאחר ובהם לא כרוכות לא מהומות, לא הפרעות ולא הפרות לסדר הציבורי. במסגרת חקירתו הנגדית סרוסי אישר את התמונה אשר הוגשה וסומנה ת/4 בה הוא נראה מפגין ומחזיק בשלטים. הצדדים הגישו מטעמם סיכומים בכתב. במסגרת הסיכומים אשר הוגשו מטעם הקיבוץ, חזר הקיבוץ על עיקר טענותיו, כפי שאלה באו לידי ביטוי במסגרת כתבי טענותיו (כתב התביעה והתשובה), ועתר מבית המשפט שיתן צו המונע מסרוסי להיכנס לשטחי הקיבוץ ולבצע את הפגנותיו ומחאותיו. הקיבוץ הוסיף וציין כי יש לדחות את טענותיו של סרוסי, בכל הנוגע לחופש הביטוי, מאחר וחופש הביטוי נובע מזכות חוקתית הנוגעת לעניינים בין אדם פרטי לבין רשויות, ולא לגוף פרטי כגון התובע במקרה דנן, שאינו גוף ציבורי או שלטוני. בכל הנוגע לטענתו השנייה של סרוסי, הנוגעת לכך שפעולותיו אינן מהוות מטרד או הפרעה לשימוש במקרקעין, ציין התובע כי מחאתו של סרוסי עולה כדי הפרעה לשימוש במקרקעין ובתור שכזו ובהתאם הוראת סעיף 17 לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969, רשאי הקיבוץ בתור מחזיק במקרקעין לפעול למניעתה. במסגרת הסיכומים אשר הוגשו מטעמו, חזר סרוסי על עיקר טענותיו, והוסיף כי זכותו של התובע בהחזקת השטחים לא הוכחה על ידו, וכי לא הוכח שהנתבע מפריע לאיש במעשים המיוחסים לו. ב"כ הנתבע ציין כי, בכל הנוגע לזכותו של הנתבע להפגין ולהשמיע את מחאתו, המדובר בזכות חוקתית, אשר לא ניתן לפגוע בה. הנתבע עוד הוסיף וטען, כי המקרקעין בהם מחזיק הקיבוץ, אינם נמצאים בחזקתו של האחרון, וכי מרשו, סרוסי, מפגין ומשמיע את מחאתו בשטח ציבורי שאינו שייך לתובע. משכך הם פני הדברים, כך טען סרוסי בסיכומי טענותיו, אין לו לתובע זכות לבקש מבית המשפט למנוע מהנתבע להפגין בשטחים אלה. דיון והכרעה: לאחר סקירה זו של עיקר הטענות והעדויות, ישנו מקום לדון ולהכריע בטענות הנוגדות של בעלי הדין. בעיקר, קיים צורך להכריע בשאלות הבאות: האם מחאתו של סרוסי, בדמות הפגנות היחיד והרמת שלטי המחאה, נעשתה עד כה משטחי הקיבוץ, בין אם המדובר בשטחים המצויים בבעלות הקיבוץ ובין אם המדובר בשטחים המוחזקים על ידו (בזכות או שלא בזכות, כפי שעוד יובהר להלן)? האם הדרכים שבהן בחר סרוסי להביע את מחאתו עולות כדי הפרעה לשימוש במקרקעין? האם זכויותיהם של סרוסי - לחופש הביטוי, והקיבוץ - לקניין, יכולות לדור האחת בכפיפה לשנייה וככל שלא, מה הוא האיזון הנדרש בנסיבות העניין בין הזכויות המתנגשות זו עם זו? החשיבות שיש למתן תשובה לשאלות הראשונה והשניה הנ"ל נעוצה בהוראת סעיף 17 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969, עליה בין היתר ביקש הקיבוץ להיבנות בתביעתו. עניינה של הוראת הסעיף הנ"ל 'הפרעה לשימוש במקרקעין', ולשונה קובע כלהלן: "המחזיק במקרקעין זכאי לדרוש מכל מי שאין לו זכות לכך, שיימנע מכל מעשה שיש בו משום הפרעה לשימוש במקרקעין ושיסלק כל דבר שיש בו משום הפרעה כזאת" מכאן ניתן לראות כי בהתאם לסעיף 17 הנ"ל, קיימת למחזיק במקרקעין זכות למנוע מאדם לעשות פעולה העולה כדי הפרעה לשימוש במקרקעין. כאן המקום לציין, שההגנה המעוגנת בסעיף 17 שצוין לעיל, אינה מוקנית בהכרח לבעלים הרשום של מקרקעין וההגנה הגלומה בסעיף הנ"ל (להגנה על הנכס מפני אדם המבצע פעולה העולה כדי הפרעה לשימוש בנכס), מוקנית למחזיק בפועל בנכס המקרקעין ואפילו אין בידי המחזיק להצביע על זכות לחזקה. היסוד עליו מושתת ההגנה האמורה הינו ערך השמירה על שלום הציבור. למעשה, מטרת ההגנה הינה למנוע שינוי מצב קיים בדרך של עשיית דין עצמית וכפי שצויין לעיל, היא נותנת את חסותה גם למחזיק במקרקעין בלא זכות. ראו לעניין זה: רע"א 5518/98 יצחק יוסף נ' אביגדור עוקשי ואח', פ"ד נה(3), 294; ע"א 277/76 קוטר נ' המועצה המקומית מגדל העמק, פד"י לא(1) 791; בג"צ 10302/07 טל בניה והשקעות קרני שומרון נ' שר הבטחון (ניתן ביום 16.11.2008). במקרה המונח לפניי, עלה מעדויותיהם של עדת התביעה וסרוסי, כי פעולות המחאה אותן בצע סרוסי, כפי שפורטו לעיל, וחרף טענתו של סרוסי לפיה אלה נעשו בשקט על ידי הרמת שלטים ותו לא, מפריעות לקיבוץ, לחבריו ואורחיו. ניתן לקבוע בנסיבות העניין ולאור חומר הראיות שהונח לפני כי המדובר בפעולות העולות כדי הפרעה לשימוש בנכס, כמשמעותה בהוראת סעיף 17 הנ"ל. עלה גם מחומר הראיות אשר הונח לפתחי כי בניגוד לטענותיו של סרוסי, השטחים שמתוכם בחר סרוסי להקים את קול צעקתו הינם שטחים הנמצאים בחזקת הקיבוץ, וזאת גם אם הם בחלקם מוגדרים בהסכם החכירה בתור שטחים ציבוריים. עלה למעשה מן החומר שהונח לפני, בעת שמיעת התיק, כי הקיבוץ הוא המופקד על שמירת הניקיון והסדר בשטחים הנ"ל. גם אם נכונה היא טענתו של סרוסי לפיה אחד השטחים בהם נהג להרים שלטיו, בכניסה למסעדה, משמש דרך המובילה לחופו של ים כנרת, עדיין אין בנתון זה כדי לשלול מן הקיבוץ את זכותו לקבלת הסעד המבוקש, ככל שעניינו השטח המסויים הנ"ל. כאמור, לאחר שעיינתי בהוראות סעיף 17 לחוק המקרקעין, עיינתי בתצהירים אותם הגישו הצדדים, ושמעתי את עדותה של ד"ר סמדר סיני, הגעתי לידי מסקנה, כי שטח המסעדה המוחזק ומופעל על ידי התובע וכך גם השביל הסמוך לו, נמצא בחזקתו של הקיבוץ ומקנה לו זכות ההגנה המעוגנת בסעיף 17 הנ"ל. זכויותיו של הקיבוץ במקרקעין האמורים הן מכוח הסכם החכירה עם מנהל מקרקעי ישראל. הסכם החכירה מגדיר שטחים פרטיים כגון בתים וכיו"ב, ושטחים ציבוריים אחרים הנמצאים בבעלותו ואחריותו של הקיבוץ כאגודה שיתופית. בנסיבות העניין, וככל שעסקינן בזכות ההגנה על המקרקעין הנ"ל, לא מצאתי כל בסיס לאבחנה בין שטחים פרטיים לציבוריים בקיבוץ, וכשם שאין מחלוקת על כך שהקיבוץ זכאי להגנת הסעיף הנ"ל בשטחיו הפרטיים, כך גם זכאי הוא להגנה האמורה בשטחיו הציבוריים. אם כך הם פני הדברים, ניתן לסכם ולומר כי כנגד זכותו של סרוסי לחופש הביטוי עומדות זכויותיו של הקיבוץ להגנה על מקרקעיו וזכות הקניין. בשים לב למהות הזכויות הנ"ל, ניתן גם לקבוע כי בנסיבות התיק דנן הזכויות הנוגדות הנ"ל של בעלי הדין אינן יכולות לדור בכפיפה והן מתנגשות האחת עם השניה. נותר עתה להכריע ולאזן בין זכותו של הנתבע להשמיע את דבריו, זכות המעוגנת כזכות חוקתית לחופש הביטוי, לבין זכותו של התובע לשמור על קניינו ועל השקט בתוך שטחו הפרטי והציבורי ולמנוע הפרעה והטרדה לאורחים ולתושבי הקיבוץ. אין צורך להכביר מילים על חשיבותה של הזכות לחופש ביטוי, הנחשבת מהזכויות הראשונות שהוכרו על ידי בית משפט העליון כזכות יסוד והיא הוכרה בפסיקה לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כזכות חוקתית (ראו: בג"ץ 2557/005 מטה הרוב נ' משטרת ישראל (ניתן ביום 12.12.06), פיסקה 13 סיפא לחוות דעתו של הנשיא ברק; ראו גם בהקשר זה: עע"ם 5905/06 עירית ירושלים נ' הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות (ניתן ביום 17.12.07); עע"ם 343/09 הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות נגד עיריית ירושלים (ניתן ביום 14.9.10); בג"צ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים, פ"ד מח (2) 456, 468 (1994); רע"פ 5086/97 בן חור נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נא (4) 625, 645 (1997); בג"צ 4712/96 סיעת מרצ נ' מפקד מחוז ירושלים, פ"ד נ (2) 822, 826 (1996)). ראו לעניין זה גם ת"פ (י-ם) 2857/85 מדינת ישראל נ' עוזי ארנון, פ"מ תשמ"ז (3) 334, שם נקבע בזו הלשון: "אין צורך להכביר מילים על מעמדה של חירות הביטוי כזכות יסוד במשפטנו, וזאת בין אפ נכנה אותה "זכות עילאית", כלשונו של כבוד השופט אגרנט (כתוארו אז) בבג"צ 73/53 חב' קול העם בע"מ נ' שר הפנים [4] בעמ' 878 מול ה, בין אם נגדירה כ"זכות יסוד חוקתית" בעלת "מעמד על", כביטויו של כבוד השופט שמגר (כתוארו דאז) בע"א 72/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ [5], בעמ' 294 מול ד-ה, ובין אם נתייחס אליה כאל זכות בעלת "מעמד שווה" לעומת "זכויות יסוד אחרות", כדבריו של כבוד מ"מ הנשיא (לנדוי) (כתוארו דאז) בד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ [6], בעמ' 343 מול ב-ד." עם זאת, לא יכולה להיות מחלוקת על כך שלמרות חשיבותה הרבה של הזכות לחופש הביטוי, הרי שאין המדובר בזכות מוחלטת. לא אחת עומדות זו אל מול זו זכויות שונות בעלות חשיבות עילאית ומעמד חוקתי שאינן יכולות לדור האחת בכפיפה לשניה. מצב זה מצריך עריכת איזון בין הזכויות. ברי כי איזון כאמור כרוך לרוב בפגיעה מסויימת בזכויות עצמן על ידי הטלת הגבלות מסוימות על הזכויות עצמן. במקרה שלפנינו, וכאשר ניצבות זו מו זו זכות הנתבע לחופש הביטוי וזכות התובע בקניינו - זכות שגם היא בעלת מעמד חוקתי המעוגנת בהוראת בסעיף 3 לחוק - יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש לשאוף לאיזון בין הזכויות המשיג תוצאה מיוחלת שבמסגרתה תצומצם עד למינימום הפגיעה בזכויות עצמן, בהתחשב בחשיבותן ומעמדן האמורים. כפי שכבר צוין לעיל, עסקינן בנתבע אשר בחר לעשות את פעולות המחאה וההפגנה שלו, דווקא בשטח הציבורי של הקיבוץ שהינו, בין היתר, המסעדה, בה כאמור מבקרים וסועדים, הן תושבי הקיבוץ והן התיירים המגיעים לקיבוץ וזאת בטענה כי ההפגנות היחיד הנערכות שם הן האפקטיביות בנסיבות העניין. הצעת הקיבוץ, כפי שהובאה במסגרת כתב טענותיו, לפיה יוכל סרוסי להשמיע קול צעקתו מחוץ לשערי הקיבוץ ואף בסמוך להם, לא זכתה להסכמתו של סרוסי. בנסיבות העניין, מאחר ושוכנעתי כי יש בדרך שבה בחר סרוסי להביע את מחאתו כדי להפריע לקיבוץ ומאחר ושוכנעתי כי הקיבוץ זכאי להגנת המקרקעין עליה עמדתי לעיל, נראה כי האיזון הנכון בנסיבות תיק זה בין הזכויות המתנגשות, מחייב הטלת הגבלות על דרך המחאה ומקומה. העובדה כי מחאתו של סרוסי מופנית כלפי קיבוץ שהוא אגודה שיתופית ולא גוף שלטוני או ממשלתי מטה אף היא את הכף לטובת הטלתן של ההגבלות האמורות. העובדה כי הטלת ההגבלות אין משמעה פגיעה ממשית בזכותו של סרוסי לחופש הביטוי, עד כדי איון של ממש לזכות עצמה, והעובדה כי מימוש הזכות יכול גם יכול להתבצע מחוץ לשטח הקיבוץ, בצורה שאינה בהכרח פחות אפקטיבית, מטה אף היא את הכף לטובת הטלתן של ההגבלות המבוקשות על סרוסי. לא שוכנעתי כי יש ממש בטענותיו של סרוסי ביחס לקיומה של חשיבות עילאית במימוש הזכות לחופש הביטוי דווקא בשטחי הקיבוץ עצמו, בין אם המדובר בשטח הנמצא בכניסה למסעדת הדגים ובין אם המדובר בשביל המוביל לחוף הכנרת. אין ספק, כי מעשיו של הנתבע, כאשר הוא מפגין בכניסה למסעדה מהווים מטרד וכי כרוכה בהם פגיעה במבקרים ובסועדים במסעדה. עניין זה משתקף בתמונה אשר צורפה וסומנה ת/4, וגם מעדותה של עדת התביעה ד"ר סמדר סיני, אשר ציינה כי אנשים התלוננו לפניה על ההפגנות הללו. הגם שעל פניו נראה כי עסקינן במקרה מורכב שבו מתנגשות שתי זכויות יסוד חשובות ועיקריות, הרי שבנסיבותיו של תיק זה נראה כי מלאכת עריכת האיזון שבין הזכויות החשובות המתנגשות אינה כה קשה. כפי שכבר ציינתי לעיל, לאחר ששמעתי את הראיות בתיק זה, שוכנעתי כי זכות הקניין של התובע בחצריו ובמסעדה המוחזקת ומופעלת על ידו, נפגעה באורח ניכר. מן הצד האחר, שוכנעתי כי הפגיעה בזכותו של סרוסי לחופש הביטוי, ככל שתתקבל התביעה, קיימת אומנם אך אין המדובר בפגיעה חמורה ובוודאי שאין המדובר בפגיעה העולה על הנדרש בנסיבות תיק זה. לאור כל האמור לעיל, בבואי לערוך איזון נכון וראוי בין הזכויות האמורות הנני מגיעה לידי מסקנה לפיה, מוצדק להטיל הגבלות על מקום המחאה ובכלל זאת מוצדק יהיה לאסור על סרוסי להפגין ולמחות נגד הקיבוץ מתוך שטח הקיבוץ עצמו, כאשר, מטבע הדברים, אין בהגבלה האמורה כדי למנוע מסרוסי לחות ולהפגין בשטחים המצויים מחוץ לשטחי הקיבוץ. סוף דבר: בהינתן כל האמור, הריני מקבלת את התביעה באופן חלקי בלבד ובהתאם למפורט להלן: אינני רואה הצדקה להדיר את רגליו של סרוסי כליל משטחי הקיבוץ יחד עם זאת הריני אוסרת על סרוסי להיכנס למקרקעי הקיבוץ לצורך הקמת הפגנה או מחאה ובכלל זאת אני אוסרת על הנתבע להפגין, להחזיק בשלט או לעשות כל מחאה, בכל דרך שהיא, מתוך שטחי הקיבוץ, ובכלל זאת באזור המסעדה והשביל המוביל לחופה של הכנרת, בקיבוץ. למען הסר ספק אין באמור כדי למנוע מן הנתבע לעשות את פעולות המחאה המותרות בדין, מחוץ לשטחי הקיבוץ. בנסיבות העניין ובשים לב לתוצאה שאליה הגעתי הריני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את הוצאות המשפט בסך 616 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪. הסכומים הפסוקים הנ"ל ישולמו תוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לנתבע, אחרת - יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. צוויםצו מניעהקיבוץ