תביעת שיבוב עבור נזקי הצפה שנגרמו בבית העסק. התביעה הוגשה נגד הנתבעת כבעלת הבניין בו נמצא העסק המבוטח ע"י התובעת- טל-אל אבנר יזום בע"מ. להלן פירוט עובדות והליכים רלוונטיים עיקריים ביום 27/02/10 הוצף בית העסק המבוטח ("אודיו קלאב"). ביום 01/03/10 הגיע לבית העסק הניזוק שמאי מטעם התובעת. התובעת מינתה שמאי מומחה שהעריך את נזקי בית העסק בסך של 50,603 ₪. ביום 05/07/10 שילמה התובעת למבוטחה סך של 26,438 ₪ בגין נזקי ההצפה וסך של 1,276 ₪ בגין שכ"ט שמאי. ביום 23/08/11 הוגשה התביעה. ביום 24/11/11 הוגש כתב ההגנה. ביום 17/05/12 הוגש כתב הגנה מתוקן. ביום 03/07/12 הוגש כתב תשובה לכתב ההגנה. ביום 05/11/12 נערכה ישיבה מקדמית ובסיומה הורה כב' השופט אלי ספיר על הגשת ראיות הצדדים (תצהירי עדות ראשית וחוות דעת). ביום 07/05/13 נערכה ישיבה מקדמית בפניי ובסיומה קבעתי שתיערך ישיבת הוכחות ביום 24/10/13. ביום 24/10/13 נערכה בפניי ישיבת הוכחות. בישיבה העידו 3 עדים: מטעם התובעת- מר ליאור סבח (בעל ומנהל העסק המבוטח ע"י התובעת) ומר ליאור גולדהמר (שמאי מטעם התובעת); ומטעם הנתבעת- מר יורם אבנר (בעליה ומנהלה של החברה הנתבעת). יצוין כי הנתבעת ויתרה על חקירה של המצהירה בתצהיר התומך בכתב התביעה (עובדת התובעת). בדיון זה הוגשו שני תצהיריו (שאושרו במעמד הדיון ע"י עו"ד משה עובדיה) של מר ליאור סבח (מוצגים ת/1, ת/2), 13 תמונות צבע מהאירוע שצילם שמאי התובעת (מוצג ת/3), פרוטוקול ידני שנערך ע"י שמאי מטעם התובעת (מוצג ת/4) ותרשים שערך שמאי מטעם התובעת במהלך עדותו בדיון (מוצג ת/5). בסיום הדיון הוריתי על הגשת סיכומים בכתב. ביום 24/10/13 הוגשו סיכומי התובעת. ביום 26/10/13 הוגשו סיכומי הנתבעת. אין מחלוקת כי בבית העסק המבוטח נגרמה הצפה ביום 27/02/10. יצוין כי, לכתחילה, בכתבי ההגנה מטעם הנתבעת, הוכחש לחלוטין ובאופן גורף אירוע ההצפה, אך בעדותו של עד הנתבעת לא הוכחש האירוע וכן בסיכומי הנתבעת הובהר מפורשות כי אין מחלוקת לגבי נזילה שהייתה בעסק המבוטח כנטען בתביעה. אין חולק גם כי ההצפה גרמה נזקים לרכוש שהיה במקום, כאשר גם גובה הנזק אינו שנוי במחלוקת. יצוין בהקשר זה כי לא ברור ולא הוברר מה פשר ההפחתה שבוצעה על ידי התובעת כששילמה תגמולים למבוטח (הנזק הוערך ע"י שמאי בסך 50,603 ₪ כאשר התובעת שילמה למבוטח סך של 26,438 ₪ בלבד עבור הנזק) והצדדים גם לא התייחסו לכך, ולכן גם אני אתעלם מכך ולא אתעכב על כך. המחלוקות העיקריות בענייננו האם חבה הנתבעת בנזיקין כלפי מבוטחת התובעת (ולכן גם כלפי התובעת כמשובבת) בגין נזקי ההצפה. במסגרת שאלה זו עולה גם שאלה לגבי פרטי האירוע ומקור הנזילה. האם נזקי האירוע מכוסים בפוליסת הביטוח או שמא התובעת שילמה למבוטחה כמתנדבת פיצוי אותו לא הייתה חייבת לשלם עפ"י תנאיי הפוליסה. דיון והכרעה סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח- תשמ"א-1981 מעגן את זכות התחלוף של חברת הביטוח ומקנה לתובעת בענייננו זכות לתבוע את צד ג'- הבעלים של הנכס בו נמצא העסק המבוטח, בגין הסכום ששולם למבוטח עבור נזקי ההצפה, וזו לשון הסעיף: "היתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם". זכות התחלוף קמה ממקורות שונים ובין היתר, חבות חוזית וחבות נזיקית )ירון אליאס דיני ביטוח פרק 25, עמ' 1099 (מהדורה שנייה, 2009)(. זכות השיבוב מכוח עילה חוזית: יחסים חוזיים בין מבוטח לבין צד שלישי עשויים להצמיח עילת תביעה של המבטח כלפי הצד השלישי, כאשר זכותו של המבטח כלפי הצד השלישי מוגבלת לתנאי החוזה שבין המבוטח לצד השלישי )ירון אליאס דיני ביטוח פרק 25, עמ' 1101 (מהדורה שנייה, 2009)(. התובעת אמנם טענה בכתב התביעה כי על הנתבעת לשפותה מכוח דיני החוזים אך הצדדים לא ניתחו בסיכומיהם את המצב העובדתי והמשפטי ביחס להוראות חוזה השכירות הרלוונטי שנעשה בין המבוטחת לבין הנתבעת. לא ראוי אפוא שאעשה את מלאכת הצדדים ולפיכך אניח שהתובעת זנחה את הטענה בכל הנוגע לשיבוב בעילה החוזית. למעלה מן הצורך יצוין, כי העלאת טענת שיבוב בעילה החוזית טעונה הוכחה ומשכך היה על התובעת להוכיח אי קיום הוראות חוזה השכירות, לרבות לגבי ההוראות חוזה השכירות בעניין תיקון נזקים שנגרמו למבוטחת בתקופת השכירות וניקיון בתוך וסביב המושכר, כאמור וכמפורט בחוזה השכירות (מוצג ת/1). זכות השיבוב מכוח עילה נזיקית: סעיף 62 לפקודת הנזיקין מקנה למבטחת זכות להגיש תביעת שיבוב כנגד צד שלישי בגין נזק שנגרם למבוטח עקב מעשה עוולה. בענייננו, יש לבחון האם מתקיימת עוולת הרשלנות, כאשר נטל ההוכחה מוטל על הנתבעת, להוכיח כי לא התרשלה, זאת מכוח שני סעיפים בפקודת הנזיקין. סעיף 38 לפקודת הנזיקין שאומר כך: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר — על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה". עפ"י הסעיף הנ"ל, על התובע בנזיקין מוטל נטל השכנוע בדבר התקיימותם של 3 יסודות: 1) אירוע נזק 2) הנזק נגרם ע"י דבר מסוכן או ע"י הימלטות דבר העלול לגרום נזק בהימלטו 3) הנתבע היה בעליו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שממנו נמלט. ככל שעומד התובע בנטל השכנוע, עובר הנטל לנתבע להראות כי לא הייתה התרשלות מצידו [ע"א 1071/96 עיזבון המנוח אמין פואד אלעבד נאצר נ' מדינת ישראל פ"ד ס(4) 337, 351 (2006)[. בבחינת היסודות הנ"ל של סעיף 38, נראה כי בענייננו מתקיימים כל היסודות: היסוד הראשון מתקיים שכן לשם כך, די בעובדה שאין חולק בדבר התקיימותה של הצפה בנכס המבוטח. לגבי היסוד השני, סבורני כי בהימלטות מים, עלול להיגרם נזק, כפי שנגרם בענייננו. היסוד השלישי אף הוא מתקיים משהנתבעת היא בעליה של הנכס (הבניין כולו) שממנו הגיעו המים שגרמו להצפה בנכס המבוטח (לא הוכחש שהמים הגיעו מהבניין, הנתבעת אף ציינה בסיכומיה כי ייתכן שהנזילה נבעה ממי גשמים שחדרו דרך המרזבים, משיפוצים שנעשו בדירה שמעל החנות או מנזילה בצנרת). סעיף 41 לפקודת הנזיקין שזוהי לשונו: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה — על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה". סעיף זה מונה שלושה תנאים מצטברים שבהתקיימותם, עובר נטל השכנוע אל הנתבע, להוכיח שלא התרשל: 1) הנסיבות הממשיות של התאונה אינן ידועות לתובע 2) הנזק נגרם על ידי רכוש שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע 3) ההנחה שהתאונה נגרמה כתוצאה מרשלנות כלשהי מסתברת יותר מההנחה שהתאונה נגרמה ללא כל התרשלות של הנתבע )ע"א 377/85 נעים נ' משרד החינוך והתרבות פ"ד מב(1) 153, 156 (11.2.88)(. חוסר הידיעה הנדרש בתנאי הראשון, צריך להתייחס לנסיבות הממשיות של המקרה שגרם לנזק אך זיהוי הנכס הפוגע או המקום ממנו נפל הנכס, אין בהם כדי לשלול את חוסר הידיעה )ע"א 377/85 נעים נ' משרד החינוך והתרבות פ"ד מב(1) 153, 157 (11.2.88)(. בענייננו, לטענת התובעת, ההצפה נגרמה כתוצאה ממי גשמים שנאגרו במרזב המרפסת שבקומה שמעל הנכס המבוטח ולא נוקזו כראוי. לאחר ההצפה, גילו בעלי העסק המבוטח מהי סיבת ההצפה (לאחר שפתחו סתימה במרזב) אך נראה כי התנאי של חוסר הידיעה מתקיים משלא הייתה לבעלי הנכס המבוטח אפשרות לדעת מראש שקיימת סתימה ושדווקא באותו יום (יום ההצפה), המים שנאגרו במרזב, יזרמו אל הנכס המבוטח, בדומה לדוגמא שניתנה בע"א 377/85 נעים נ' משרד החינוך והתרבות פ"ד מב(1) 153, 157 (11.2.88): "נפילת לבנה על ראש של עובר אורח ברחוב ממרפסת דירה. גם כאן ידוע הנכס הפוגע - לבנה. ידוע מקורה, אך לא ברור מי הניחה שם ומדוע ברגע המסוים, שבו עבר עובר האורח קורבן התאונה, בחרה לפתע ליפול". בפסיקה נקבע כי ביסוד התנאי השני- תנאי השליטה- מונח הרעיון כי יש לזהות את האדם שבאופן כללי ניתן לייחס לו את הרשלנות לאירוע התאונה )ע"א 377/85 נעים נ' משרד החינוך והתרבות פ"ד מב(1) 153, 157 (11.2.88)(. במקרה, דנן, באופן כללי, יש ציפייה מבעלי בניין לתחזק את הנכס כראוי ולטפל בו כדי למנוע תקלות אפשריות ומשכך באופן כללי, ייחוס הרשלנות במקרה של הצפה בדירה שהיא חלק מבניין, ככל שנבעה מתקלה בבניין, הוא לנתבעת שבבעלותה נמצא הבניין כולו. לגבי התנאי השלישי- לכאורה, קיימת בעייתיות מסוימת משלא מצאתי כי התובעת הוכיחה שמקור הנזילה הוא במרזב סתום: התובעת הציגה תמונות צבע שמהן ניתן ללמוד כי מים נזלו מתקרת העסק המבוטח אך לא מצביעות על כך שמקור הנזילה הספציפי הוא המרזב ולא הוצגו תמונות שמעידות על סתימה במרזב. יתר על כן, אחיו של עד התובעת, שהינו גם שותף בעסק המבוטח, לא הובא לעדות ע"י התובעת (מבלי שהתובעת מסרה הסבר מתבקש לכך), כאשר לדברי עד התובעת שהעיד, אחיו הוא זה שראה את מקור ההצפה וטיפל בפועל בסתימה במרזב ולכן עדות האח הייתה חשובה ומסייעת לשפוך אור על הגורם להצפה. התובעת הגישה חוות דעת שמאי מטעמה שהגיע למקום ימים ספורים לאחר ההצפה. חוות הדעת לא מפרטת את סיבת ההצפה, כאשר לדברי השמאי בעדותו, לא יכול היה לבדוק את מקור הנזילה משהנזילה כבר טופלה ולכן השמאי מתאר בחוות דעתו הכתובה רק את מה שאמר לו בעליו של העסק המבוטח (לגבי סתימת המרזב). התובעת לא הציגה את דו"ח החקירה הפרטית מטעמה שצוין כי קיים (בפרוטוקול הדיון מיום 07/05/13) אך לא גולה, והדבר פועל לחובתה של התובעת. יחד עם זאת, גם אם לא הוכח כי מקור ההצפה הוא במרזב סתום מסוים בדירה שמעל הנכס המבוטח, נראה (ועל כך אין חולק למעשה) כי מקורה הוא בבניין שנמצא בבעלות הנתבעת, משהוכח כי המים נזלו מהתקרה של הנכס המבוטח וכן משהנתבעת בסיכומיה אף ציינה מספר אפשרויות להגעת המים לנכס (רטיבות מי גשמים, נזילות עקב שיפוצים שנערכו מעל החנות, נזילת צנרת בתוך החנות). משמקור ההצפה הוא בבניין שבעלות הנתבעת, התרחשותה של ההצפה מתיישבת יותר עם ההנחה שהייתה רשלנות מצד הנתבעת מאשר עם ההנחה שהנתבעת נקטה זהירות סבירה. המסקנה היא אפוא כי גם עפ"י סעיף 38 וגם עפ"י סעיף 41 לפקודת הנזיקין, נטל השכנוע עובר לנתבעת ועליה להוכיח שההצפה לא נגרמה כתוצאה מהתרשלותה. בחינת הטענות והראיות מלמדת שהנתבעת לא הוכיחה (וספק אם טענה) שההצפה לא התרחשה בשל התרשלותה אין חולק כי בנכס המבוטח היה מקרה של הצפה דומה עוד בטרם ההצפה נשוא התביעה (כשנה לפני האירוע מושא התביעה). אין ספק כי ההצפה הקודמת הינה רלוונטית גם למקרה שבפנינו, שכן מדובר במקרים דומים: בשני המקרים חדרו מי גשמים לעסק המבוטח, כאשר לגבי האירוע הראשון עולה כי אין מחלוקת שנגרם כתוצאה מחדירת מי גשמים דרך קירות ומרזבים, והדבר מחזק את האפשרות שגם ההצפה השניה נגרמה מסיבה דומה. על אף שעולה כי מדובר במקרים דומים, הנתבעת לא מצאה לנכון להציג מסמכים הקשורים לאירוע ההצפה הראשון, שיכול היה לשפוך אור על נסיבות ההצפה השניה והדבר פועל לחובתה. בדיון שנערך בפניי ביום 07/05/13, צוין כי התובעת שלחה חוקר פרטי כדי לברר מי בעל הנכס (וצוין כי החוקר שוחח הן עם מבוטח התובעת והן עם מנהל הנתבעת) אך התובעת לא צירפה את דו"ח החוקר לכתב התביעה וגם לא הציגה אותו בדיון (מטעמיה). הנתבעת, באופן תמוה, לא דרשה את הצגת דו"ח החוקר שלא ידעה על קיומו לפני אותו דיון. בנסיבות הדבר נזקף גם לחובת הנתבעת. עד הנתבעת לא פירט בעדותו את הפעולות שבוצעו לתחזוקת הבניין שבבעלותה. כל שנאמר בעדות הוא שהייתה בזמנו חברת ניקיון שטיפלה גם בתחזוקת הבניין באופן שוטף ושלאורך כל השנים בוצעו עבודות ניקיון ותחזוקה לכל הבניין על ידי חברה חיצונית. למרות שבעדותו אמר עד הנתבעת כי צורפו חשבוניות של עבודות התחזוקה השוטפות שבוצעו, לא צורפו בפועל לכתב ההגנה חשבוניות כאלו ולכן למעשה, אין אסמכתאות לכך שבוצעו עבודות תחזוקה בבניין ומשכך לא רק שלא ידוע האם נעשו פעולות מסוימות למניעת הצפה נוספת, אלא כלל אין תיעוד כלשהו לעבודות ניקיון ותחזוקה אחרות כלשהן שנעשו (אם נעשו) בבניין. לא נטען על ידי הנתבעת כי סוג זה של נזילה לא אמור להיות מטופל על ידה והיא אף העלתה בסיכומיה חלופות שונות שמהן יכולה הייתה להיגרם ההצפה: "מי גשמים שחדרו שלא דרך המרזבים, ייתכן שמדובר בנזילת מים עקב שיפוצים שנערכו מעל החנות, יתכן שהרטיבות נגרמה עקב נזילת צנרת כלשהי בתוך החנות". החלופות מתייחסות לאפשרויות שונות לחדירת מים לנכס, כאשר נראה כי מקורן בבניין שבבעלות הנתבעת. באשר לטענת ההתנדבותה של התובעת לשלם לעניין הכיסוי הביטוחי, טוענת הנתבעת כי התובעת לא טרחה לבדוק את החרגותיה של הפוליסה וששילמה כמתנדבת למבוטחה משלא התקיים תנאי הפוליסה לפיו אין להניח ציוד על הרצפה של בית העסק אלא בגובה 10 ס"מ לפחות וגם משהפוליסה מחריגה נזק שנגרם עקב מרזב לא תקין. בעניין זה מצאתי לקבל את חוות דעתו של השמאי מטעם התובעת לפיה גם אם הציוד היה מונח בהגבהה, הציוד היה ניזוק, משהנזילה הגיעה מהתקרה ולכן אין רלוונטיות להגבהה. זאת ועוד, עד התובעת אמר בעדותו כי חלק מהציוד הונח בהגבהה (חלקו הונח בגובה נמוך מ-10 ס"מ) והנתבעת לא הוכיחה שהציוד לא הונח בהגבהה. כמו כן, מצאתי להסכים עם עמדתו של השמאי מטעם התובעת שאמר בעדותו כי מרזב סתום לא נחשב למרזב לא תקין ולכן מרזב סתום אינו מוחרג מהפוליסה. המועד בו נמסרה לנתבעת הודעה על אירוע הנזילה מושא התביעה חלק גדול יחסית מדיון ההוכחות הוקדש לנושא זה, למרות שוליותו. אכן מן הראיות שהוצגו מתעורר ספק בשאלת המועד, אך ניתן למעשה להימנע מעיסוק בשאלה זו, מאחר שכל נפקותה מצטמצמת לטענה בדבר הקטנה אפשרית של הנזק. אולם הנתבעת לא טענה וממילא לא הוכיחה, באיזה אופן בדיוק היא יכולה הייתה להקטין את הנזק שנגרם, אילו היה נמסר לנתבעת על האירוע בסמוך להתרחשותו. לכך יש להוסיף את העובדה, שבאירוע הקודם אין חולק שהנתבעת יודעה מהר עליו, וחרף כך הדבר לא סייע בדבר והצדדים הגיעו הליך משפטי, שרק במסגרת פשרה שהושגה בו נאותה הנתבעת לשלם פיצוי (וכזכור הנתבעת לא צירפה תיעוד ומסמכים לגבי האירוע הקודם ולגבי ההליך המשפטי הקודם). כדי לא להתעלם לחלוטין מהמחלוקת בנושא זה אציין זאת: העדים מטעם הצדדים מסרו גרסות מנוגדות לחלוטין לגבי השאלה האם עד התובעת דיווח לעד הנתבעת על הנזילה בסמוך להתרחשותה. למרות חולשותיה של עדות עד התובעת (עמדה בסתירה לכאורה לכתוב בתצהירו ועוד), מצאתי להעדיפה על עדות עד הנתבעת בעניין זה, משלא מצאתי כל סבירות והיגיון בכך שעד המבוטחת יסתיר מעד הנתבעת את דבר האירוע, ודאי משכבר אירע אירוע דומה בעבר וודאי נוכח יחסי המשכיר-שוכר הטובים והתקינים עליהם העידו שני העדים. חיזוק לעדות עד התובעת מצאתי גם במסמך האותנטי שנעשה בסמוך לאירוע הנזילה ושהוצג ע"י שמאי התובעת במהלך הדיון, מסמך שגם בו מוזכרת שיחה בין מנהל המבוטחת לבין מנהל הנתבעת. סיכום התביעה מתקבלת במלואה. על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: סך של 32,000 ₪, שהינו סכום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 23/08/11 ועד יום התשלום המלא בפועל. סך של 400 ₪ בגין אגרת בית משפט ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 23/08/11 ועד יום התשלום המלא בפועל (יצוין כי התובעת טרם שילמה מחצית שנייה של האגרה ולכן לא זיכיתי אותה בפיצוי בגינה). סך של 1,200 ₪, בגין שכר שני העדים בו חויבה התובעת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל. סך של 5,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל. נזקי מיםתביעת שיבובהצפה