חולה דיאליזה הנוסע לקבל טיפול בבית החולים יקבל החזר כספי מלא או חלקי מהוצאות הנסיעה. קרי; על החולה לממן הוצאות הנסיעה ובדיעבד זכאי להחזר, בהתאמה לגרסת התובע דווקא. כלשונו של סעיף 28 לתוספת השנייה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, כך: 28. דמי נסיעות והסעות - (1) חולה אונקלוגי או חולה דיאליזה הנוסע לטיפול בבית חולים יקבל החזר כספי מלא של הוצאות הנסיעה מביתו לביה"ח ובחזרה בגובה דמי תחבורה ציבורית. חולה כנ"ל המוסע באמבולנס או במונית יקבל החזר של 50% מן ההוצאה. (2) מבוטח המוסע לבית חולים בניידת טיפול נמרץ יקבל החזר מלא של ההוצאה במקרה שאושפז (אם לא אושפז יקבל 50% מן ההוצאה) (3) מבוטח המוסע לבית חולים באמבולנס של מד"א יקבל החזר מלא של ההוצאה תמורת קבלה במקרה שאושפז. (הדגשה לא במקור) 9. בשום מקום בהוראות החוק לא מופיעה החובה של קופת החולים לממן שירותי הסעת חולה הדיאליזה לבית החולים, במישרין. הנתבעת לא הצביעה על הוראה אחרת. הוראות חוק ביטוח בריאות דווקא עולות בקנה אחד עם גרסתו של התובע בנוגע להסדר התשלום עם המטופל- החזר לאחר ביצוע התשלום מצד המטופל. 10. עוד הולמת גרסתו של התובע ליצירת קשר מצד המשפחה עם התובע דווקא עם זכותו של החולה לבחור את נותן השירותים, כלשון הוראת סעיף 23 לחוק ביטוח בריאות, הקובעת כך: 23. (א) חבר בקופת החולים זכאי לבחור נותן שירותים עבור עצמו ועבור ילדו הרשום בה מבין נותני השירותים של הקופה או מטעמה, בכפוף להוראות סעיף 12. 11. זאת לעומת עדותו של מר תוהמא, בנוגע לשליחת אמבולנס מטעמה של קופת החולים "הוא היה אחד הנהגים אשר קופת החולים שלחה"; "קופת החולים שלחה אותו להיות אחד הנהגים שהסיע את אמא שלי" (עמ' 1, ש' 20, 23-24 לפר' הדיון מיום 10.1.2012 בפני כב' הרשמת דנה עופר) אשר אינה מתיישבת עם זכותו של חבר בקופת חולים בהתאם להוראות החוק. 12. בפרט לא סיפק מר תוהמא הסבר משכנע בעדותו ליתרת ההחזר בסך 50% אשר אינה ממומנת מצד קופת החולים גם ביחס לחולה מבוטח (שכן אין חולק כי בענייננו הוסעה החולה באמבולנס, ר' למשל עדותה של הנתבעת עמ' 5, ש' 5-6 לפר'). משנשאל מר תומהא בעדותו, "עפ"י חוק ההחזר מקופ"ח הוא חמישים אחוז. מה היתרה של החמישים אחוז נוספים?" השיב: "איזה חוק. לא ביקשנו שירות. לא קיבלנו שירות. אם מישהו קיבל שירות, זו אמא שלי" (עמ' 6, ש' 32; עמ' 7, ש' 1 לפר'). 13. בסופו של יום, גרסתו של מר תוהמא להעדר יחסים עסקיים עם התובע לא הוכחה. להפך הוכח. מר תוהמא העיד כי התובע ביצע עבורם שירות של הסעת אמו לטיפולי דיאליזה מביתה לביה"ח ומביה"ח חזרה. הנתבעת ומר תוהמא לא הוכיחו כי חובת הפרעון חלה על קופת החולים ולא עליהם. גרסתם עומדת בסתירה להוראות החוק התומכות בגרסת התובע דווקא. התובע אוחז בשטר שניתן לו ללא כל עוררין במישרין ממר תוהמא המורשה למשוך שיקים מחשבון אחותו, הנתבעת, כך על פי עדותה (עמ' 5, ש' 12-13 לפר'). הנתבעת לא הציגה ראיה אחרת לפירעון, מלבד השיק שנמסר. 14. גם אם יוכיחו הנתבעת או אחיה כי מי אשר בקופת חולים הוא אשר שלח את התובע אליהם על מנת לבצע את הובלת אימם, הרי שהנטל להוכיח כי מדובר בשיק טובה ולא בתמורה מוטל על כתפה. הנתבעת לא הוכיחה כי השיק נמסר כשיק טובה. מר תוהמא לא הציג כל הסכם שנחתם עם התובע עובר למסירת השיק לידיו, ואף לא הוכיח קיומו של הסכם בעל-פה. מר תוהמא לא הביא לעדות מי מחבריו, על אף שהודה כי "אני נתתי את השיק לבן אדם הזה כשפגש אותי במקרה במסעדה, הייתי עם חברים אוכל במסעדה" (עמ' 6, ש' 3-4 לפר'). עובדה זו פועלת לרעתו. 15. מטעמים אלו כולם, הנני מורה על קבלת התביעה. 16. הליכי ההוצאה לפועל בתיק הוצל"פ 0811053110 יימשכו. הנתבעת תישא בהוצאות התובע ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד למועד ביצוע התשלום בפועל. רפואההחזר כספיבית חולים