תאונת דרכים: האם המשאית לא שמרה מרחק כנדרש ופגעה ברכב מאחור ?

תאונת דרכים: האם המשאית לא שמרה מרחק כנדרש ופגעה ברכב התובעת מאחור, כטענת התובעת, או שמא התאונה התרחשה כאשר רכב התובעת סטה לפתע מהנתיב השמאלי לנתיב נסיעת המשאית, אשר לפניו נסע רכב צד ג' (להלן: "רכב צד ג'"), כטענת הנתבעים. כמו כן, אין חולק כי לא היה מגע בין רכב צד ג' לבין רכב התובעת. בנוסף לראיות שהוגשו, מטעם התובעת העידו בפני עת/1 גב' אריה (להלן: "עת/1") שהינה נהגת רכב התובעת ומר נובה שישב לצידה בעת קרות התאונה (להלן: "עת/2"). מטעם הנתבעים, העיד נתבע 1 (להלן: "נתבע 1") שהינו נהג המשאית המבוטחת אצל הנתבעת 2, ו- עה/2 מר עלקם שנטען על-ידי הנתבעים כי נסע עם רכב צד ג' בנתיב האמצעי, לפני המשאית (להלן: "עה/2" ו/או "העד הנייטרלי"). עיקר טענות הצדדים: לטענת ב"כ התובעת, שני עדי התביעה העידו שהתאונה התרחשה כאשר האטו וביקשו לפנות ימינה. אולם, גם אם תתקבל גרסת הנתבעים והעד הנייטרלי, שעת/1 סטתה ימינה, מדובר בתאונה שנגרמה כתוצאה מאי שמירת מרחק של המשאית מרכב התובעת, ונסיעה במהירות גבוהה. זאת ועוד, אין מחלוקת שבין רכב צד ג' לבין רכב התובעת לא היה כל מגע. לאור זאת, ולנוכח העובדה שהיקף הנזק ברכב התובעת גדול מאוד, ניתן ללמוד שהמשאית נסעה במהירות בלתי סבירה, לא הספיקה לבלום ולמנוע את התאונה. לטענת ב"כ הנתבעים, על פי תקנות התעבורה, שמירת מרחק צריכה להיות אך ורק מהרכב שנוסע לפנייך באותו נתיב, ולא מרכב שנוסע לשמאלך. לגישתה, יש ליתן משקל נמוך לגרסאות עדי התביעה, וזאת לנוכח הסתירות המרובות הקיימות בגרסאותיהם. זאת ועוד, משעדי התביעה לא ידעו להעיד היכן המשאית נסעה, לא ניתן לזקוף לחובת הנתבעים טענה של אי שמירת מרחק, כפי שמבקש ב"כ התובעת בסיכומיו. דיון והכרעה: כאמור לעיל השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן - האם עסקינן בפגיעה מאחור, או בפגיעה של המשאית ברכב התובעת כתוצאה מסטייתה של זו האחרונה. יוער כבר כאן כי לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ברכב התובעת ועיינתי בכל אשר הובא בפני, מצאתי לנכון לייחס את מירב האחריות לתאונה ל- עת/1 בשיעור של 70% ולנתבע 1 אחריות בשיעור של 30%. ובמה דברים אמורים: ראשית, לעניין שמירת מרחק, תקנה 49(א) לתקנות התעבורה התשכ"א 1961 (להלן: "התקנות") קובעת: "לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה". ברי הוא, שרכב הנוסע אחרי רכב באותו הנתיב צריך לשמור מרחק מרכב שמלפניו, בכל עת. בענייננו, מתעוררת השאלה האם רכב התובעת היה בהאטה בנתיב נסיעתו, או שהיה בסטייה לעבר נתיב נסיעת המשאית. תחילה, העידה עת/1 ב"רחל בתך הקטנה" כי נסעה בנתיב השמאלי, טעתה בנתיב הנסיעה, מאחר והיה עליה לפנות ימינה. אולם, עמדה על כך, כי התאונה התרחשה כאשר האטה ואותתה בנתיב נסיעתה, ושללה מכל וכל את הטענה כי סטתה לעבר נתיב נסיעת המשאית. כשנשאלה בחקירתה הנגדית האם ידוע לה שבתאונה היה מעורב עוד כלי רכב, שנסע מימינה, השיבה (עמ' 3): "יכול להיות הייתי מבולבלת". שנשאלה האם ראתה את המשאית נוסעת מאחוריה, השיבה (עמ' 3): "לא זוכרת, התאונה מלפני שלוש שנים". לעדות זו הצטרפה עדותו של עת/2 שחזר ואמר שעת/1 הייתה בנתיב הלא נכון, ועל כן אמר לה לעבור לנתיב הימני, אולם הדגיש כי התאונה התרחשה כאשר עת/1 האטה, אך טרם סטתה. בחקירתו הנגדית עת/2 לא זכר לומר האם היה מעורב רכב נוסף בתאונה, ובהמשך אמר (עמ' 5): "אני זוכר שהיה רכב שלישי שהיה בצד ימין של הכביש, אני לא ראיתי אם היה מעורב בתאונה". זאת ועוד, שנשאל (עמ 5): "אני אומרת לך שהנהג הפרטית השלישי לא מכיר אף אחד ומספר שאתם נסעתם בנתיב השמאלי והוא נסע בנתיב הימני והמשאית נסעה וברגע שאתה הערת לבוסית שלך שצריך לצאת ימינה היא עשתה זאת בצורה חדה וזה גרם לו לסטות ולעבור לנתיב הימני ואז המשאית פגעה בו ובה. אתה יכול לשלול את זה". השיב: "... אני לא יודע". גם עד זה לא ידע לומר באיזה נתיב הייתה המשאית הפוגעת. מנגד, העיד הנתבע 1 וסיפר שנסע אחרי רכב צד ג' בנתיב האמצעי, ולפתע רכב התובעת "עצרה וחתכה ימינה". לטענתו, רכב צד ג' שנסע לפניו ברח לשוליים מבלי שפגע ברכב התובעת, אולם הוא לא הספיק לבלום, פגע ברכב צד ג' וברכב התובעת בצד ימין מאחור. הנתבע 1 ציין כי לאחר התאונה עת/1 אמרה כי התבלבלה בדרכה. כמו כן, השיב בחקירתו הנגדית כי נסע במהירות של 45 קמ"ש. שנשאל מדוע בטופס ההודעה לא הובאה התייחסותו לרכב צד ג', השיב כי מסר פרטים אלו, ואין לו מושג מדוע הדבר לא נרשם. לעדות זו הצטרפה עדותו של עה/2, שסיפר כי נסע בנתיב האמצעי, שראה במו עיניו את רכב התובעת סוטה ימינה, ושהוא הספיק לברוח ימינה. עד זה חזר על הדברים שנאמרו על-ידי הנתבע 1, אולם תוכן עדות זו הובאה אך באולם בית-המשפט. לדידי, מכלול הראיות והעדויות שפורטו לעיל, מבססות מסקנה שהתובעת לא הייתה אך בהאטה. נהפוך הוא, מהראיות ומהעדויות שהובאו עולה דווקא התמונה כי עת/1 סטתה לפתע לעבר הנתיב האמצעי, ועל כן מירב האחריות רובצת לפתחה. יחד עם זאת, צודקת ב"כ הנתבעים כי על פי תקנה 49(א) לתקנות, כפי שצוטטה לעיל, יש לשמור מרחק מהרכב הנוסע מלפניך. והנה מגרסאות עדי ההגנה עולה, שכעובדה הנתבע 1 לא שמר מרחק כנדרש מרכב צד ג' אשר נסע מלפניו, לא הספיק לבלום, והראיה לכך המגע בין שני כלי הרכב האלה, ואילו צד ג' הצליח להימנע ממגע עם רכב התובעת. מסקנה זו מתיישבת עם העובדה כי נתבע 1 לא נסע במהירות סבירה כפי שהעיד. לטעמי, המגע של המשאית עם רכב צד ג' מסביר גם את הפגיעה ברכב התובעת, באופן שמצדיק הטלת אחריות על הנתבע 1, בשיעור של 30%. משקבעתי כי שיעור האחריות לתאונה, הרי שעתה יש לבחון את הנזקים הנטענים על ידי התובעת. התובעת תמכה את נזקיה בחוו"ד שמאית המעידה על שומת הנזק, וחוות הדעת לא נסתרה. אשר על כן אני קובעת כי, למעט רכיב הגרירה שלא הוכח, התובעת הרימה את הנטל להוכחת הנזקים שנגרמו לה בעקבות התאונה שבענייננו. סוף דבר לאור המקובץ לעיל, ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד לתובעת סך של 13,980 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה, ואגרת בית משפט ששולמה. שכר בטלת עדים כפי שנפסק במהלך הדיון ושכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ש"ח. הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים. פגיעת רכברכבתאונת דרכיםשאלות משפטיותמשאיתתאונה מאחורנזק לרכב