סעיף 22 (א) לפקודת השטרות [נוסח חדש]

סעיף 22 (א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] "אין אדם חב בתור מושך או מסב או קבל של שטר אם לא חתם עליו בתור אחד מאלה". הנתבע מכחיש כאמור קיומו של קשר עסקי קודם בינו לבין התובעת ו/או מנהלה. מכחיש כי נטל הלוואה כספית כלשהי מהתובעת וכי חתם על השטר להבטחת אותה הלוואה ואף הגיש תלונה בגין זיוף חתימתו על גבי שטר החוב למשטרת ישראל (ראו: נספח יא לסיכומי התובעת). כידוע, מקום בו בחתימת שטר עסקינן: "כאשר אמיתותה של חתימה שנויה במחלוקת, זה טוען כי זויפה וזה טוען כי אמיתית היא, המסתמך על החתימה חייב בהוכחת אמיתותה"- י.זוסמן "דיני שטרות"(מהדורה שישית) עמ' 50. כן ראו ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נגד שאול רחמים, פ"ד מז(3) 240, שם נקבע כי כאשר צד מכחיש את חתימתו, על הצד השני נטל השכנוע להוכיח את אמיתות החתימה. בעניינו, במסגרת התנגדות הנתבע לבקשה לביצוע השטר הוא העלה, בין היתר, טענת זיוף חתימתו על גבי השטר. התובעת אשר נטל הראיה רובץ לפתחה לא הגישה כראיה מטעמה חוות דעת מומחה להשוואת כתבי יד התומכת בטענתה כי מדובר בחתימה "אותנטית" של הנתבע על גבי השטר; כמו כן, לאור ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, לא נשמעה עדותו של מנהל התובעת אשר עפ"י הנטען היה עד לחתימת הנתבע על שטר החוב במשרדו של עו"ד שמא בטמרה; נטען על ידי התובעת כי מסמכי תיק ההוצל"פ המקוריים ובכללם שטר החוב המקורי נותרו בידי עו"ד שמא שעזב את הארץ בשנת 2006 באופן שנבצר ממנה להציג את שטר החוב המקורי (וכל שכן להעביר לבדיקת מומחה מטעמה את שטר החוב המקורי להזמת טענת הזיוף). מבלי להכריע באמיתות טענה זו יש בהתנהלות התובעת משום מחדל שכן התובעת החליפה ייצוג בתיק ההוצל"פ ושכרה את שירותיו של עו"ד בדאח, טרם עזיבת עו"ד שמא את הארץ, ובנסיבות העניין היה על התובעת ו/או עו"ד בדאח לדרוש מעו"ד שמא את מסמכי תיק ההוצל"פ שברשותו לצורך המשך הטיפול בתיק ובעיקר את שטר החוב המקורי. מחדל זה מתחזק נוכח העובדה כי התובעת היא חברת גביה העוסקת בכספים ומסחר ובקיאה בהליכי הוצל"פ. מעבר לכך שהתובעת לא עמדה בנטל הראיה להוכחת אמיתות חתימת הנתבע על גבי השטר, הרי שבעצם מחדלה שלא לדרוש ו/או לקבל לידיה "בזמן אמת" את שטר החוב המקורי מעו"ד שמא, בעת החלפת הייצוג, היא גרמה נזק ראייתי לנתבע, ומנעה אפשרות להוכיח את טענת הזיוף באמצעות הגשת חוות דעת מטעמו (על אף שנטל הראיה בעניין זה מוטל על שכמה כאמור), ובנסיבות העניין מחדל זה יש לזקוף לחובתה. מאחר ועפ"י גרסת התובעת היא והנתבע הינם צדדים קרובים עפ"י השטר, הרי שהנתבע יכול להעלות כל טענה עפ"י עסקת היסוד כלפי התובעת ולא רק טענות הגנה עפ"י דיני שטרות. הנתבע כאמור הכחיש כל היכרות קודמת עם התובעת ו/או מנהלה וכן הכחיש כי נטל אי פעם מהתובעת הלוואה (אין מדובר בטענת כשלון תמורה מלא או חלקי אלא בטענה מסוג "לא נעשה דבר"). במצב דברים זה, הנטל עובר לתובעת להוכיח כי הלוותה לנתבע ו/או לאחת מהחברות שבבעלותו, במועדים הרלבנטיים לתביעה כספים, ונטל זה לא הורם כלל. התובעת טוענת כי הרקע לחתימת השטר הוא הלוואה שניתנה על ידה לנתבע אך לא הציגה העתק מהסכם ההלוואה שנערך בינה לבין הנתבע. כאמור נטען על ידה כי גם הסכם ההלוואה המקורי נותר בידי עו"ד שמא, שייצגה בתיק ההוצל"פ עד לשנת 2006 ולא הועבר לב"כ הנוכחי. גם אם נקבל טענה זו כנכונה (דבר שלא הוכח) עדיין לא ברור מדוע לא מצאה התובעת לנכון להותיר בידיה לפחות העתק מאותו הסכם הלוואה, ונזכיר שוב כי המדובר בחברת גביה שעיסוקה בתחום ההלוואות. יתרה מכך, התובעת גם לא פירטה מהו סכום ההלוואה שניתן לנתבע, מתי ניתנה ההלוואה, מהו המועד שהיה על הנתבע לפרוע את ההלוואה, והאם כספי ההלוואה ניתנו במזומן לנתבע או באמצעות שיק ומדוע לא עלה בידיה להמציא העתק מאותו שיק ו/או דף חשבון בנק ו/או כל ראיה אחרת התומכים בגרסתה. בהעדר כל אלה, לא ניתן לקבוע כעניין שבעובדה כי הנתבע נטל הלוואה כלשהי מהתובעת ו/או כי הפר את עסקת היסוד (ההלוואה) באופן שהקנה לתובעת את העילה להגיש את השטר לביצוע בלשכת ההוצל"פ. למעלה מן הדרוש יצוין כי עפ"י גרסת התובעת היא העניקה לנתבע הלוואה נוספת בעבר, אך לא הציגה כל ראיה אף בעניין זה. אוסיף ואציין כי קיימות מספר תמיהות בגרסת התובעת. כך למשל, למרות שהתובעת הצליחה לגבות בתאריך 7.8.03 (כשלושה חודשים לאחר פתיחת תיק ההוצל"פ) סך מצטבר של 49,478 ₪ על חשבון קרן החוב בתיק ההוצל"פ (המהווה כמעט פירעון מלא של החוב בקרן), השתהתה התובעת משך שנים בנקיטת הליכי הגביה נגד הנתבע מבלי שניתן הסבר סביר לכך (מעבר לטענה כי הנתבע היה מצוי בקשיים כלכליים). מובן ששיהוי זה פעל לרעת הנתבע מאחר והביא לתוספת הפרשי הצמדה וריבית על יתרת החוב בתיק. התובעת למעשה חידשה את פעילותה בתיק ההוצל"פ רק לאחר קבלת התראה על סגירת התיק מחוסר מעש. חיזוק לקושי זה, היא העובדה שעל אף גרסת התובעת לפיה הסכום בסך 49,478 ₪ הועבר מלשכת ההוצל"פ לחשבון ב"כ דאז (עו"ד שמא) אשר, עפ"י הנטען נמנע מהעברת הסכום לתובעת עד היום, היא נקטה במדיניות של "שב ועל תעשה" ולא דרשה מעו"ד שמא את הכספים שנגבו לזכותה, ובעיקר לאור החלפת הייצוג על רקע עזיבת עו"ד שמא את הארץ. לא הובאה כל ראיה המעידה על ניסיון התובעת לגבות את הכספים, אשר עפ"י הנטען, מגיעים לה מעו"ד שמא. מן הצד השני, גם גרסת הנתבע מעלה מספר תמיהות וקשיים. הנתבע טוען כי רק ביום 7.8.11 נודע לו לראשונה על קיומו של תיק ההוצל"פ נגדו ועד לאותו מועד לא הומצאה לו כל אזהרה מלשכת ההוצל"פ. עיון בצילום השטר (נספח ב' לסיכומי התובעת) מעלה כי כתובת מגוריו הנוכחית של הנתבע מצוינת על גבי השטר כולל מספר תא הדואר 551. וכך גם בבקשה לביצוע שטר (נספח א' לסיכומי התובעת), כך שלא ברור כיצד הומצאו לנתבע לאותה כתובת הודעות מלשכת ההוצל"פ כמפורט לעיל אך לא הומצאה לו האזהרה בסמוך לאחר פתיחת תיק ההוצל"פ לאותה כתובת בדיוק. יתרה מכך, מחומר הראיות עולה כי במחשב לשכת ההוצל"פ הוקלד כי בוצעה מסירת האזהרה לכתובת הנתבע ברמת ישי (רחוב הצאלון 15 רמת ישי ת.ד 551 ) ע"י דואר ישראל אך אישור המסירה לא נסרק למחשב (כפי הנראה הועבר לאחר ההקלדה לב"כ התובעת דאז (עו"ד שמא) אשר כפי שנטען לעיל שמר ברשותו את כל המסמכים בתיק ולא העבירם לידי ב"כ התובעת הנוכחי על אף החלפת הייצוג). יצוין כי גרסת הנתבע אינה עקבית בעניין זה מצד אחד טוען בתצהירו (סעיף 4) כי לא קיבל מעולם את האזהרה בתיק ההוצל"פ לא באופן ישיר ולא באופן עקיף מאידך הצהיר בסעיף 15 לתצהירו כי"...לא אתפלא י (צ.ל כי ג'.נ) אם הגיעה איזושהי אזהרה מלשכת ההוצאה לפועל באותה העת לכתובתי האמיתית ברמת ישי, נתתי אותה לעו"ד שמא יחד עם יתר ההתראות, וזה האחרון עשה בה כרצונו". בנסיבות העניין העובדה כי הוקלד אישור בלשכת ההוצל"פ בדבר המצאת האזהרה לנתבע מקימה חזקה שלא נסתרה לפיה הקלדת אישור ההמצאה נעשתה ע"י פקיד ההוצל"פ על סמך אישור מסירה שנמסר לידיו פיזית מדואר ישראל. תמיהה נוספת אני מוצא בגרסת הנתבע לפיה היה מודע לכך שכספי קופת הגמל שלו מומשו ע"י עו"ד שמא (כמה חודשים לאחר ששוחררו מחשבון קופה"ג) אך לטענתו לא ידע כי הכספים הועברו לטובת תיק ההוצל"פ נשוא התביעה אלא סבר כי מדובר בפעולה אחרת שביצע עו"ד שמא לטובתו (ראו עמוד 2 לפרוטוקול מיום 9.2.2012 שורות 18-19). בהתחשב בעובדה כי הנתבע הינו איש עסקים שניהל מספר חברות, קשה לקבל את גרסתו לפיה לא בירר מול עו"ד שמא לגבי גורל הכספים שמומשו בקופת הגמל שלו ולא וידא כי נעשה שימוש בכספים אלה לצורך סילוק חובותיו ו/או חובות החברות שבבעלותו, ובעיקר לאור המוצהר בסעיף 18 לתצהירו לפיו בסופו של יום גילה כי עו"ד שמא נטל ממנו כספים ולא העביר אותם לגורמים הרלבנטיים, דבר שאילץ אותו להוציא כספים רבים לשווא, אשר ככל הנראה הגיעו לידיו של עו"ד שמא. הטענה כי רק בחודש יולי 2011, כ- 8 שנים לאחר מימוש צו העיקול שהוטל על כספי הנתבע בקופה"ג נודע לנתבע לראשונה על הפקדת הכספים בתיק ההוצל"פ נראית לי בלתי סבירה בנסיבות העניין. סיכומו של דבר: בהעדר הוכחה כנדרש במשפט אזרחי לא שוכנעתי כי התובעת הלוותה לנתבע כספים בגינם נערך ונחתם בין הצדדים שטר החוב להבטחת פירעון אותה הלוואה. כן לא עלה בידי התובעת להוכיח כי הנתבע הוא זה שחתם על השטר נשוא התביעה/תיק ההוצל"פ. שקלול גרסאות הצדדים כאמור אל מול הראיות שהוצגו בזיקה להסדר הדיוני בתיק, מוביל למסקנה כי דין התביעה להידחות. אשר על כן אני דוחה את התביעה ומורה על סגירת תיק ההוצל"פ. התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין ההליך האזרחי בסך 2,500 ₪, לתשלום תוך 30 יום. שטרפקודת השטרות