ביציאה מעדה על בסיס שמשיה מבטון, אליו לא חוברה שמשייה ואשר היה ממוקם על המדרכה ["פטרייה" או "פטריית בטון"]. זו התאונה נשוא התביעה. 3. החברה קפה אמיליה בע"מ הינה מפעילת בית הקפה בעת התאונה [ "בית הקפה" או "אמיליה"] מבוטחת בביטוח אחריות אצל אליהו חברה לביטוח בע"מ. 4. עיריית תל אביב - יפו הינה הרשות המקומית בשטחה ניצב בית הקפה ["העירייה"] ומבוטחת בביטוח אחריות אצל איילון חברה לביטוח בע"מ. 5. הצדדים מיוצגים על ידי עורכי דין חיפאיים. התביעה האזרחית הוגשה תחילה בבית משפט השלום בקרית שמונה. לבקשת העירייה נקבע שהסמכות המקוימת נתונה לבית המשפט בתל אביב ואזי הועברה התביעה לכאן. במקור, נתבעו נתבעים נוספים, בהמשך נמחקה התביעה נגדם. 6. מוסכמות : התאונה אכן אירעה, מחוץ לבית הקפה ניצבה פטרייה, לתובעת לא נגרמה נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה, אליהו ואיילון מכסות את אחריותן של אמיליה ושל העירייה כלפי צדדים שלישיים. מחלוקות 7. האם ובאיזו מידה מוטלת על אמיליה ועל העירייה אחריות לתאונה. 8. האם יש לייחס לתובעת אשם תורם. 9. מה מידת האחריות לתאונה ביחסים בין אמיליה לבין העירייה. 10. מחלוקות שגורות לגבי היקף הנזק. ראיות 10. התובעת העידה מטעמה. 11. מטעם אמיליה העיד מר ערן חפץ, שהציג עצמו כאחד מ"בעלי" אמיליה. 12. מטעם העירייה העידו מר בועז סילקו, מנהל תחנת תברואה אחראית על אזור רח' דיזינגוף. כמו כן העידה גב' אתי קורן, מנהלת מרכז מידע - רישוי עסקים. מבלי לפגוע בכבודם של העדים, יכונו בשמות המשפחה שלהם. דיון אופן התרחשות התאונה והגורם לה 13. התובעת העידה שהתאונה אירעה בסביבות השעה 9.45 בבוקר, שעובר לכך ישבה לבדה בבית הקפה., זאת בחלק התחום באדניות, הפונות אל המדרכה. התובעת הגישה תמונות צבע ולדבריה ניצבה הפטרייה במקום אותו סימנה ב - X על גבי תמונה מס. 1. היא העידה שתמונות 5 ו - 7 משקפות את המצב לאחר מכן, כאשר הפטרייה כבר הוסרה מהמקום. 14. חפץ לא שלל זאת בתצהירו. אלא לדבריו, שכרה אמיליה את בית הקפה ביוני 2007, לאחר שהופעל בעבר על ידי חברה אחרת והיא זו שהקימה או הותירה את הפטרייה ששימשה אותה להצבת שמשיות לשירות אורחי בית הקפה. חפץ העיד שעל מנת להתאים את המקום לצרכיה שכרה קבלן שיפוצים עצמאי. הקבלן פינה לדבריו את הפטרייה והניח אותו במערום פסולת בנייה אותה פינה מבית הקפה. עוד הצהיר שהקבלן תיאם עם העירייה את פינוי הפסולת, אכן העירייה פינתה אותה, למעט הפטרייה אותה הותירה בשטח הציבורי. 15. למעשה אין מחלוקת עובדתית בין התובעת לבין חפץ. שניהם מסכימים שהפטרייה נותרה במקומה על המדרכה לצד בית הקפה. עדותה של התובעת, על אף שהינה עדות יחידה של בעל דין, אמינה, קוהרנטית ומשתלבת עם כלל נסיבות העניין, בפרט ומעבר לדרוש, עם עדות חפץ. 16. ככל שקיימת מחלוקת לגבי המיקום המדויק של הפטרייה, אני קובעת שמוקמה כפי שסימנה התובעת בתמונה מס. 1, לצד ובסמוך מאוד לאדניות אותן הציבה אמיליה והתוחמות את שטח בית הקפה, ביחס למדרכה. קביעה זו מתיישבת עם השימוש בפטרייה, על ידי המפעילים הקודמים של בית הקפה, לנוחות האורחים של בית הקפה. הגם שמימדי הפטרייה אינם מזעריים, הרי לאור מיקומה, היא אינה נגלית לעיני היוצא מבית הקפה, אפילו הוא יוצא באור יום, ודאי לא לעיני היוצא בחיפזון ובבהילות. התובעת הוכיחה שהפטרייה הינה מכשול ומפגע. 17. ההתרחשות עליה העידה התובעת ולמעשה אינה נשללת על ידי חפץ, מלמדת שהתובעת מעדה על המפגע וכתוצאה מכך נגרמו לה נזקי גוף. התובעת הוכיחה עובדתית את התרחשות התאונה ואת קשר הגרימה בין מיקום הפטרייה לבין התאונה. חובות זהירות 18. עירייה חבה לתובעת חובת זהירות בהיותה הרשות המקומית האחראית בין היתר על בטיחות הדרכים בשטחה. אכן, רחובות ומדרכות העיר אינם משטח סטרילי ואין מקום לדרוש מהעירייה לבדוק אותם בכל עת באמצעות פלס ולהציב פקח בכל נקודה ונקודה של הדרך הציבורית. כמו כן אין להטיל עליה אחריות לכל בור וסדק בכביש, הגם שחלקם נגרמים מעצם השימוש ולעיתים מפגעי בלאי וכוחות טבע [ע"א [מח - ירושלים] 4344/97 ג'ני כהן נ' עיריית רמת גן, ]. אך אין גם לצפות מעוברי אורח שיהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות וממכשולים ברחובה של עיר [ע"א 2004/92 עיריית קרית אונו נ' שחם, ]. הפסיקה הבחינה בין סיכונים "סבירים" או "טבעיים" או "רגילים" לבין החורגים מכך. הפסיקה משתמשת במבחני אצבע על מנת לעמוד על סבירות הסיכון, כך למשל, מידת החריגה ממצב דברים רגיל, קיומו של גורם הפתעה, מיקום הדבר היוצר את הסיכון ועוד. רשות מקומית עלולה להימצא רשלנית עת אינה נוקטת צעדים למניעת מפגע בדמותו של בור במדרכה [ת"א (שלום י-ם) 4542/02 פנחס נ' עיריית ירושלים, ]. 19. לא כל סיכון שהתממש מקים אחריות מצד אחד, ומצד שני, לא כל סיכון חוסה תחת שלילת "משטח סטרילי". לא בכל מקרה מתקיימים כל המבחנים והשיקולים במצטבר, באופן מלא או חלקי. לעיתים תכריע עוצמת החריגה ממצב דברים רגיל גם בהיעדר שיקולים נוספים. לעיתים נוצר מעין פרדוקס כאשר דווקא עוצמת החריגה תאפשר הטלת אשם תורם משמעותי על הניזוק שהיה צריך להבחין בה [ת.א. [של - ת"א] 75178/04, ניסל נ' עיריית בני ברק, ]. 20. לענייננו, מיקומה המפתיע של הפטרייה, מימדיה ותכונותיה, מייצרות סיכון בלתי סביר ובלתי רגיל, שאינו נובע מבלאי או משימוש שוטף בדרך הציבורית, אלא מבנייה מודעת, תכליתית ומכוונת. הפטרייה גלויה לעין כל, ודאי לעיני פקחי העירייה המסיירים במקום, כפי שהעידה קורן. העירייה מקפידה במתן היתר הפעלת עסק ובפרט במתן היתר להעמדת שולחנות וכיסאות על המדרכה, לאסור בין היתר על הנחת "כל דבר וחפץ אחר" זולת שולחנות, כיסאות, או גידור שהותרו. אשר לשמשיות, היא מתנה את הצבתן בתחום השטח המאושר ובלבד שלא יפריעו למעבר של הולכי רגל ... " [סעיף 3 [ב] להיתר שהוציאה לאמיליה ואשר הוגש כחלק מתצהירה של קורן ["ההיתר"]. העירייה חבה חובה קונקרטית כלפי התובעת, לאכוף את תנאי הבטיחות אותם הציבה היא עצמה. 21. העירייה לא התחילה להוכיח שנקטה באמצעי פיקוח כלשהם, ודאי לא באמצעים סבירים, על מנת לאכוף את דרישות הבטיחות שהיא עצמה הציבה בהיתר. סילקו העיד שלא היה אחראי על האזור של בית הקפה. קורן לא ידעה להעיד על טיפול במפגעים אך העידה שאגף הפיקוח אמור לקנוס את מי שמפר את ההיתר. עוד העידה, שגם אם ניתן היתר למפעיל עסק קודם, וגם אם המפעיל החדש מקבל היתר באותם תנאים וגם אם העירייה אינה בודקת בעת מתן ההיתר, האם עומד המפעיל החדש בתנאי ההיתר, עדיין "עובר הפיקוח העירוני ובודק שאין חריגה מכל תנאי ההיתר [עמ' 24 - 25] העירייה חדלה בפיקוח על אמיליה ובכך הפרה את חובתה כלפי התובעת. 22. אמיליה מצידה חייבת לעמוד בתנאי ההיתר לא רק מפני היותה בעל עסק, אלא עקב השימוש במדרכה כדרך גישה לבית הקפה שלה. בהתנהגותה ובהטלת תפקיד הפינוי על קבלן לגרסת חפץ, היא מגלה שהייתה מודעת לכל אלה. היא לא דאגה לכך שהקבלן יבצע את תפקידו ולא דאגה לכך שיסיר מפגע מדרך הגישה לבית הקפה. אמיליה חבה חובה קונקרטית כלפי התובעת והפרה חובתה. 23. הותרת הפטרייה על מקומה, היא הגורם העובדתי לתאונה. הפטרייה והמעידה עליה, נתונה בטווח הסיכונים הצפויים והניתנים לצפייה וכך גם קשר הגרימה . התובעת הוכיחה גם קשר גרימה משפטי. על העירייה ועל אמיליה לפצות את התובעת על נזקיה. אשם תורם 24. אקצר, לאור מיקומה הסמוי מהעין של הפטרייה, בפרט לאור חפזונה של התובעת ובהילות יציאתה, שאירעו כתוצאה מאיום חיצוני, אין מקום לייחס לה אשם תורם כלל ועיקר. חלוקת אחריות ביחסים בין העירייה ליבן אמיליה 25. העירייה הטילה חובות על אמיליה. העירייה לא אכפה את החובות על אמיליה. אמיליה מצידה לא קיימה את החובות המוטלות עליה. מחדלי העירייה ואמיליה אינם מסתכמים במישור הרגולציה וההיתרים. כל אחת מהן הפרה כלפי התובעת חובת זהירות מהותית. כל אחת מהן ביצעה כלפיה עוולה ושתיהן בגדר "מעוולים יחד". לפי סעיף 84 [ב] לפקודת הנזיקין ייקבעו דמי ההשתתפות בין מעוולים יחד "על פי הצדק והיושר ובהתחשב עם מידת אחריותו של כל אחד מהמעוולים לנזק. 26. העירייה לא הוכיחה שאמיליה היא זו שהציבה את הפטרייה. העירייה לא הוכיחה שבדקה ודאגה להסרת הפטרייה על ידי הבעלים הקודמים, לא בכלל ולא בפרט לאור ההיתר שקיבלו. אמיליה לא הוכיחה שעמדה בתנאי ההיתר, גם אם הפטרייה הוצבה על ידי הבעלים הקודמים. כל אחת מהן הפרה מצידה את החובה לדאוג להסרת המפגע - הפטרייה. אני סבורה שאחריותן בנסיבות העניין שווה. העירייה ואמיליה מתחלקות ביחסים ביניהן בחלקים שווים. הנזק 27. התובעת נחבלה בכתפה ובברכה הימנית. חבלות אלו מתיישבות עם מנגנון התאונה ועם כלל הנסיבות. היא לא פנתה לטיפול רפואי מיד לאחר התאונה. היא העידה שפנתה לחדר מיון רק בשעות הערב ולאחר שהתגברו כאביה. הסברה מתיישב עם נסיבות העניין. לאור התרשמותי מעדותה, הוא מלמד על היעדר רצון האדרה. 28. התובעת טופלה שמרנית, נמצאו אכן חבלות והיא שוחררה עם המלצה ל - 5 ימי מחלה. לאחר מכן התייצבה אצל רופאת המשפחה בקופת חולים וזו אישרה לה 19 ימי מחלה. בדיקות דימות לא העלו ממצא אורטופדי. התובעת נזקקה לטיפולי פיזיותראפיה. התובעת אינה טוענת לנכות רפואית צמיתה, אך אין בליבי ספק שסבלה מכאבים. על מנת להקל על כאביה, נזקקה בימים הראשונים להשתמש במתלה ליד. כל אלו מסתברים ומתקבלים על הדעת אך בהיעדר חוות דעת אפילו אישור רפואי. הפסדי השתכרות לעבר 29. בעת התאונה למדה התובעת לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית ועמדה לפני הגשת התזה. היא עבדה כמאבחנת במכון אדם - מילא בע"מ. המעבידה שילמה לה שכר "חלקי" לפי אישור, קביל אך כפוף לטענת משקל. המעבידה לא זומנה להעיד על שכרה ועל הפרמטרים הקובעים אותו לפני ולאחרי התאונה. עיון בתלושי השכר שהוגשו ביחס לתקופה שלאחר התאונה בלבד, אינו מגלה הפחתת שכר בתקופת ימי המחלה המאושרים. בחודש אוקטובר 2007, הוא חודש התאונה, פורט רכיב של "ימי מחלה" אך השכר עצמו עומד על 2,510 ₪. בחודש שלאחריו עלה השכר, על אף פירוט רכיב של "ימי מחלה" ל - 3,158 ₪. בחודש דצמבר פחת השכר ל - 1,794 ₪ אך ללא "ימי מחלה". לא ניתן לייחס שינויים בשכר לאחר התאונה, למעלה או למטה, להפסד ימי עבודה עקב התאונה. 30. החל מחודש ספטמבר 2008, עבדה התובעת כמתמחה בבית החולים תל השומר. ועוד עבדה כמנחה באוניברסיטה הפתוחה. בהיעדר ראיות כלשהן לגבי רמת השכר, לא הוכיחה הפסדי השתכרות. התובעת לא הוכיחה נזק מיוחד בראש נזק זה. עזרת הזולת / מיטיבים לעבר 31. התובעת לא טענה כי נזקקה לעזרה בשכר. לטענתה סעדו אותה קרובי משפחה וחברות. אפילו אקבל את עדותה, בהיעדר עדויות של אותם סועדים, היא לא הוכיחה עזרה החורגת מהמקובל ביחסי משפחה או חברות רגילים. העובדה ששבה לעבודה כעבור 19 ימי מחלה, גם אם לטענתה נעדרה לאחר מכן לסירוגין, אינה משנה את התמונה. התובעת לא הוכיחה נזק מיוחד בראש נזק זה. הוצאות וניידות 32. הוצאות רפואיות מכוסות ככלל במסגרת החקיקה הסוציאלית ו"סל בריאות". התובעת הגישה קבלות ספורות, חלקן על ייעוץ אורטופדי, ולא שללה שביקשה מימון במסגרת ביטוח בריאות. יחד עם זאת, איני רואה לשלול את צרכיה, בעיקר באמצעים לשיכוך כאבים, ואיני רואה לשלול השתתפות עצמית בטיפול הרפואי. אני פוסקת לה לפי אומדן סכום של - 1,000 ₪. כאב וסבל 33. ב"כ התובעת הפריזה כאשר טענה שהצלקת שנותרה לתובעת בברכה הימנית משפיעה על המראה שלה ועקב כך "אינה הולכת בחצאיות קצרות". לפי תיאורה התאונה "הותירה צלקת רחבה". התובעת הציגה את הצלקת לבית המשפט. הצלקת בעלת צבע בהיר, אינה קלואידית, אינה בולטת ולא נטען שקיימת בה רגישות או כאב. למראה הצלקת ומידותיה, לא נותר אפילו פגם אסתטי מזערי. 34. התובעת חוותה כאבים וסבל בסמוך למועד התאונה. היא נדרשה לטיפולים פיזיותראפיים. מאידך לא עברה טיפולים חודרניים, מידת הסבל, מעבר לעדות הסובייקטיבית של התובעת, נבחנת בין היתר מול נתונים אובייקטיביים של תפקוד לאחר התאונה. בהתחשב בכל אלה, מצאתי לפסוק לה 12,000 ₪ סה"כ - 13,000 ₪. סוף דבר הנתבעות, יחד ולחוד, תשלמנה לתובעת 13,000 ₪ + שכ"ט עו"ד בסך 3,070 ₪ + אגרת משפט. בחלוקה פנימית ביניהן - תישא כל אחת מהנתבעות ב - 50% מהסכום. הסכומים צמודים למדד ונושאים ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. נפילה