בקשר סיבתי בין נכותו הנפשית של המערער ונכות בראיה בעין שמאל, לבין העינויים שעבר בהיותו בכלא מנדטורי ב-1946, עוד לפני קום המדינה. כבר עתה יש לציין כי המערער לא הגיש חוות דעת רפואיות. המשיב הסתמך בכתב התשובה על חוות דעת פסיכיאטרית של ד"ר עמיעז רויטל, ועל חוות דעת של רופא עיניים, ד"ר משה לוסקי. בהמשך הוגשה גם חחות דעת של ד"ר בקר מטעם המשיב.כאמור, בהחלטת הועדה מיום 25.7.2012 דחינו את בקשת המערער להורות למשיב להחיל את מדיניותו בעניין פדויי שבי גם על המערער. בין היתר, ציינו באותה החלטה כי אין בפנינו ערעור מנומק ולא הוגשה אפילו ההחלטה עליה הוגש הערעור, כדי שנוכל לברר מהי מסגרת הערעור. בעקבות החלטה זו, הגיש המערער כתב ערעור מנומק, כאשר החלטות המשיב המוזכרות בו ושהן, כפי הנראה, נשוא הערעור הן מיום 2.8.2011. בהחלטה זו צויין כי קצין התגמולים הסתמך על חוות דעת רפואיות מיום 15.3.2011 ומיום 20.3.2011 לפיהן לא ארעה למערער נכות עקב מאסרו בזמן המנדט הבריטי מהסיבות הבאות: על פי תוצאות הבדיקה, אין עדות להמצאות סימפטומים המתאימים לתסמונת פוסט טראומטית, אין קשר בין ההפרעה הנוירו פסיכיאטרית שהופיעה שנים רבות לאחר המאסר לבין שירותו הצבאי, ואין קשר בין הירידה בראיה בעין שמאל, על רקע תהליך ניווני, לתנאי המאסר. המערער טוען בכתב הערעור המנומק כי הוא שירת בפלמ"ח ונתפס עם נשק בלתי חוקי, הועמד לדין, נשפט ונכלא לאחר חקירות קשות ועינויים. לקראת תום המנדט שוחרר וחזר לתפקידו הקרבי בפלמ"ח כמפקד מחלקת קרית ענבים בעת הקרבות על פריצת המצור על ירושלים. לאחר שטוהרה הדרך מהפורעים הערבים, הגיע כוח תותחנים ירדנים במטרה לשלוט בתצפית ובאש על שער הגיא ובכך לסגור שוב את הדרך לירושלים. אומץ הלב חייב הסתערות בנחיתות צבאית יוצאת דופן על הצבא הסדיר הירדני. המערער נפצע פציעה קשה אך לא ניתן היה לכבוש את העמדה והדרך נסגרה עד לפתיחת דרך בורמה. לאחר שהחלים ראשונית מפצעיו, חזר המערער לשירותו והספיק עוד להשתתף במערכה על הנגב. המשיב הכיר בפציעותיו של המערער במלחמת השחרור, הכיר בו כאסיר ציון ופדוי שבי בקשר לתקופת מאסרו והעינויים שעבר, אך סירב להכיר בפגיעה בעינו ובפגיעה הנפשית. המערער הגיש מספר מסמכים הנוגעים לפן העובדתי וכן מסמכים רפואיים. באשר לפגיעה בעין שמאל, ציין כי היה בטיפול אצל ד"ר טיכו בירושלים עוד לפני הקמת המדינה אך לא נותרו רישומים לטיפול זה. ד"ר לוסקי, המומחה הרפואי בתחום העיניים מטעם המשיב, נתן שתי חוות דעת של טענת המערער הן סותרות. בשנת 1999 הוא ציין (במסגרת בקשת המערער להכיר בו כאסיר ציון) כי חדות הראיה בשמאל היא ברמה של "ספירת אצבעות". בחוות דעת מיום 15.3.2011 הוא טוען כי חדות הראיה בעין שמאל נפגעה רק בעשור האחרון, קביעה הסותרת את ממצאיו עצמו משנת 1999. נוסף על כך, טוען המערער כי בשנת 1997, קבע ד"ר לוסקי כי לא ניתן לקשור בין הצלקת המקולרית בעין שמאל לבין המאסר, אולם בחוות הדעת משנת 2011, היא מסכים כי יתכן והנזק נובע ממכות אלא שצורת הצלקת היתה צריכה להיות שונה והפגיעה בראיה היתה צריכה להתבטא בירידה חדה ומידית. המערער טוען כי הירידה בראיה היתה מיד לאחר החבלה בפנים במסגרת חקירות ועינויי שבי, ומסמך מ-2008 מראה כי הצלקת דווקא יכולה להתאים למצב של חבלה בת 60 שנה. המערער טוען כי פנה למשיב בבקשה למנות מומחה אחר, אך המשיב סירב. עוד נטען כי המשיב אימץ חוות דעת ללא כל שיקול עצמאי, כשהוא מסתמך גם על הקביעות העובדתיות וגם על המסקנות הרפואיות של המומחה מטעמו וזאת בחריגה מהדין המנהלי. באשר לנכות הנפשית נטען כי חוות הדעת של ד"ר עמיעז מלמדת כי המומחית אינה קובעת כי לא מצאה סימנים לפוסט טראומה, אלא כי אין עדות על כך. בתיק המערער מסמכים רפואיים למכביר התומכים בסברה שהמערער סובל מ-PTSD. המערער צרף אסופת מכתבים של פסיכיאטרים בעניין זה. המומחית גם אינה מתמודדת עם טענותיו של המערער כי היה בטיפול נפשי עוד בתקופת השבי, גם אם לא נותרו רישומים מתקופה זו. המערער טוען כי סבל עוד בתקופת שירותו מהפרעה נפשית כך שוודאי אין המדובר בדמנציה פרונטלית תוצאת גילו, אלא בפגיעה מוחית פרונטלית שהיא תוצאת השבי, העינויים והחבטות שקיבל בראש. בהמשך הדיון הסתבר כי המערער נבדק פעם נוספת לבקשתו על ידי פסיכיאטר מטעם המשיב בכל הנוגע לפן הנפשי, ובהקשר זה ניתנה החלטה נוספת מיום 29.4.2013, כי ניתן לשלול בוודאות קיום PTSD בעברו של המערער והיום וכי מצבו הנפשי הינו ללא קשר למאסרו בזמן המנדט הבריטי. בחוה"ד של דר' עמיעז, המומחית הרפואית מטעם המשיב צויין מפי המערער כי עבר אכן עינויים קשים בכלא הבריטי, ולאחר שחרורו השתתף בקרבות באזור ירושלים, נפצע ופיקד על חיילים בגזרת סיני. לאחר שחרורו מהצבא פיתח קריירה אקדמית והגיע לדרגת פרופ' בארה"ב. הוא הוכר כנכה צה"ל בשיעור 49%, בגין נכויות אחרות הוכר כאסיר ציון מטעם הביטוח הלאומי בשיעור 47%, גם כן בגין נכויות אחרות. המערער ערער על אותה החלטה של המל"ל וערעורו נדחה. המומחית אינה מוצאת תיעוד רפואי לטענותיו. תיעוד קיים לראשונה בשנת 1986, כאשר המערער חווה משבר נפשי בעקבות תלונה של סטודנטית שהביאה לנזיפה של ראש החוג כנגדו, ואז פנה לפסיכיאטר. כתוצאה ממשבר זה הוכר כסובל מנכות בשיעור 20%. מרבית האבחנות הרפואיות במסמכים הרפואיים הם של דיכאון, ולא של הפרעה פוסט טראומטית. בבדיקה על ידה, בלטו סימנים של דיסרגולציה אפקטיבית: שטף דיבור, לא ניתן היה להפסיקו, והתעקש לדבר על הדברים שרצה, בלי להתחשב במה שנשאל, התעקשות שעוררה רגזנות מצידו. הרופאה ניסתה לבדוק אלמנטים בזכרון ונתקלה בכעס רב. כיוון ששיתוף הפעולה שלו היה חלקי ולא ניתן היה לקטוע רצף דיבורו, הבדיקה התארכה מאד. מאותה סיבה לא ניתן היה לבצע בדיקת זיכרון. קיימת בתיקו בדיקה נוירופסיכולוגית השופכת אור על האבחנה. בבדיקה זו מתוארת פגיעה בתפקוד האונה המצחית, דבר המתבטא בדיסאינהיבציה אפקטיבית, התנהגות לא מתוכננת וחסרת שיפוט וכן בהתקפי זעם. גם בתיק הרפואי קיימים אותם אלמנטים של התנהגות חסרת שיפוט, בזבוז כספים, מצב דלוזיונאלי ופראנואידלי וכל אלה מחזקים אצלה את הסברה, שככל הנראה המדובר בדמנציה פרונטלית. פעמים רבות קודמת לדמנציה הפרונטלית תקופה ממושכת של דיכאון, כפי שמתואר במסמכים שקדמו לאירוע ב-3/86. למרות כל האירועים הקשים שעבר, שהמומחית אינה כופרת בהם, אין עדות להימצאותם של סימפטומים המתאימים לאבחנה פוסט טראומתית, ואין עדות לירידה תפקודית. המערער פעיל בתור גמלאי, והיה פעיל כל השנים בתור פרופ' מן המניין. העדות הראשונה לתחלואה פסיכיאטרית היא משנת 86, מאז היה אצל מספר פסיכיאטרים אולם כעת אינו בטיפול, ולדבריו אינו זקוק לטיפול. לסיכום - אין היא רואה כל קשר של גרימה בין שירותו הצבאי לבין הבעיה הנוירופסיכיאטרית ממנה סובל היום. חו"ד נוספת של דר' דניאל בקר, מומחה מטעם המשיב בתחום הפסיכיאטרי, היא מיום 30.12.12. גם דר' בקר שולל קיום PTSD ושולל קשר בין מצבו הנפשי של המערער כיום ובעבר לטראומות שחווה במעצרו ע"י הבריטים ובלחימה במלחמת יום העצמאות. גם דר' בקר, אינו שולל את העובדה כי המערער עבר חוויות קשות במעצרו ובשירותו במלחמת יום העצמאות. ברם, עד 1986, לא מצא כל תיעוד לתלונות המערער בתחום הנפשי . בתביעתו לקצין התגמולים בשנת 1963 המערער אינו מפרט תלונות בתחום הנפש. המסמכים הרפואיים משנת 1986 ואילך מייחסים למערער דיכאון, חשיבה פראנואידית ליקוי אורגני על רקע תאונה ב-86, וחיכוכים במקום עבודתו עם הממונים והסטודנטים. בבדיקת הדמייה מועלה ספק לקיום ליקוי אנטומי, ואין אלמנטים פוסט טראומטיים. המערער אובחן בטיפול פסיכיאטרי ב-73 כלוקה בדיכאון ואישיות כפייתית. הדיכאון מיוחס לקשיים שהתגלו בינו לבין הממונים עליו באוניברסיטת ניו יורק. מיוחס לו גם מרכיב של חוסר שיפוט ומועלה חשד לליקוי מוחי, ללא אלמנטים פוסט טראומטיים. בתיקו מצוי תצהיר מ-93 , של אחותו כי מ-93 הבחינה בשינוי משמעותי באישיותו, שינו שאינו קשור לטראומה של שנות ה-40. ב-99 יש רישום של בדיקה במרפאה לטראומה בב"ש. בבדיקה זו מתוארים תסמינים פוסט טראומטייים, והמערער אובחן כלוקה ב-PTSD . לדעתו אין בסיס לאבחנה זו, כי התסמינים המתוארים שם אינם בעלי משמעות קלינית. אדם יכול להיזכר מידי יום באירוע עבר, אך אין זה אומר שהם מציפים אותו בחרדה , גורמים לדיכאון והם בעלי משמעות קלינית. במקרה זה הם גם לא מגיעים לכדי תסמונת פוסט טראומטית מלאה. אין עדות להמשך מעקב ע"י דר' תודר (אותו אבחן כחולה PTSD). ב-2003 וועדה של 3 פסיכיאטרים בדקה את המערער, ולא התרשמה מקיום PTSD . אבחנה זו מקבלת אישור במבחנים פסיכו דיאגנוסטים שבוצעו באותה שנה ושוללים עדות ל-PTSD. ההתרשמות היא מקיום תסמונת מוחית מצחית, שאינה קשורה לשהותו במעצר ולאירועי המלחמה. אין עדות לפנייה וקבלת טיפול פסיכיאטרי מאז 99 . דר' עמיעז בחוות דעתה המפורטת, שוללת עדות ל-PTSD . הסימפטומטולוגיה המסתמנת כעת אינה של PTSD. מכל האמור לעיל, קובע דר' בקר, כי המערער אינו סובל מ-PTSD , לא סבל בעבר , ואין קשר בין מצבו הנפשי לטראומות שחווה במעצר ובלחימה במלחמת יום העצמאות. בכל הנוגע לנכות הנטענת בעיניו הוגשה מטעם המשיב חו"ד של דר' לוסקי. בחוה"ד מיום 15.3.11, מציין דר' לוסקי כי המערער סרב לבדיקת עינו הימנית ועל כן בלית ברירה הוא מסתמך בעניין זה על התיק הרפואי. חדות הראייה בימין 6/9, בשמאל ספירת אצבעות בלבד מול העין. המערער מסר לו כי הוכה לדבריו בפניו בעת היותו בכלא הבריטי. קיימת אפשרות שהנזק בעין שמאל נבעה מהמכות אותן ספג בפניו, אולם המראה של הצלקת המקולארית בעינו של המערער, אינה מתאימה ל-choroidal rupture שהוא הנזק האפשרי כתוצאה מטראומה ישירה. בנוסף לכך, קרע בשכבת הקורואיד גורם לירידה חדה ומיידית בראייה וזה לא המקרה שלפנינו. אצל המערער שנים רבות לאחר המאסר נשארה חדות ראייה סבירה, שהלכה וירדה רק בעשור האחרון. סביר יותר להניח כי הראיה הירודה בעינו השמאלית הינה חלק מתהליך של ניוון של המאקולה שאינה קשורה לתנאי מאסרו. חו"ד נוספת של דר' לוסקי, הגיש המערער במסגרת כתב הערעור המנומק. זו חו"ד שניתנה למל"ל, במסגרת תביעתו של המערער להכיר בו כאסיר ציון. חוה"ד היא מיום 6.12.99, ושם צוין בתלונות הנבדק כי המערער לא רואה טוב בעין שמאל, סובל מהבזקים של "כוכבים" מזה 50 שנה. לטענתו קיבל מכות בפנים. בבדיקה חדות ראייה בעין ימין, עם תיקון 6/75, בשמאל ספירת אצבעות, סגמנט קידמי תקין. עדשות זכות . בימין שינויים קורואידליים ניווניים, בשמאל צלקת אטרופית במרכז המאקולה. בשל העובדה שצלקת הופיעה זמן אחרי היותו בכלא, לא ניתן לקשור היותו אסיר ציון לממצא הפתולוגי בעין. המערער הגיש תצהיר במקום עדות ראשית, כאמור בתצהירו הוכר כאסיר ציון, פצויי שבי, ונכה צה"ל. מגיל 17 התנדב להגנה, וב-1946 נאסר ע"י השלטון הבריטי והועמד לדין על עבירות שבדרך כלל הרשעה בהן גוררת מוות בתליה. במאסרו עבר עינויים קשים, המתין בצינוק ליום בו יעלו אותו לגרדום או בו יתאבד , אך למרות זאת לא בגד. ב-47 שוחרר מהמאסר וחזר מייד לתפקיד קרבי בפלמ"ח. בין היתר השתתף בקרבות קשים, בהם חזה בחבריו נהרגים ונפצעים. בלילות לעיתים הוא חש תחושות קשות כאילו הוא חווה מחדש טראומות מהקרבות התמונות מהשבי הבריטי אינן עוזבות אותו עד היום הזה. המערער מתאר דיכאון עמוק, יחסי המין שלו נפגעו , הוא סובל מסיוטי לילה, ממצבי רוח, מבכי והתפרצויות זעם. כן סובל מרעשים , שומע קולות והוזה דברים. חיילים או שוטרים מטילים עליו אימה ונראים לו כחיילים בריטיים. עד לשנת 1986 אובחן כסובל מדיכאון עמוק, אולם מאז אובחן כסובל מפוסט טראומה עקב המאסר והעינויים. כל השנים למרות הישגיו בעבודה, היו לו בעיות , הוא מסתגר, עצוב ועובר מאוניברסיטה אחת למשנה. בנוסף הוא סובל מעיוורון חלקי בעין שמאל. המערער מתייחס בין היתר, לחו"ד של דר' תדהר מרכז רפואי סורוקה, מרפאת בריאות הנפש, מיום 15.9.99. במסמך זה צוין כי המערער הגיע למרפאה בתלונות על מחשבות מוות, הרגשת ייאוש, דיכאון ומצוקה נפשית מלפני 50 שנה. המערער מתאר בעברו עינויים עי' הבולשת הבריטית, ופגיעות פיזיות בעין , רגליים ואזניים. הוא היה בתור לתלייה או להתאבדות. המערער טען כי כל יום חושב על התמונות הללו, חולם חלומות רעים, מצבי רוח, ללא הנאה וניתוק מהחיים, מרגיש לא שייך, מרבה להתנתק ושומע רעשים וצפצופים. מרגיש שבר כלי משנת 1949. כל השנים סבל מבעיות בעבודה, עבר מאוניברסיטה לשנייה, נטל תרופות אנטי דיכאוניות, במשך שנים נמנע מלראות שוטרים הנראים לו כמו חיילי הבולשת, נמנע מלראות סרטים אלימים ומרגיש שהוא בסוף חייו. "נראה שסובל בהחלט כל חייו מתסמונת פוסט טראומטית כרונית לאחר האירועים שהיה מעורב בהם". לבד מעדות המערער לא נשמעו עדויות נוספות, ורופאי המשיב לא נחקרו נגדית. פסק הדין ההלכה הפסוקה קבעה כי על התובע תגמולים על פי חוק הנכים מוטל הנטל להוכיח את תביעתו בחזקת "המוציא מחברו עליו הראיה". ראהי לעניין זה ע"נ 192/95 ק. תגמולים נ-הכט פד"י מ"ד (3) עמ' 646 בעמ' 654 החייל הלוקה בנכות זכאי לגמול על פי חוק הנכים רק אם המחלה שפקדה אותו ארעה בזמן שירותו הצבאי ועקב שירות זה על התובע להוכיח קיום קשר סיבתי בין הנכות לבין השירות באופן "מתקבל מאוד על הדעת". "ואולם ברי כי הוכחת קשר של גרימה בין השירות הצבאי למחלה צריכה להיות מבוססת על אדנים של עובדות קונקרטיות, המורות כי אופי השירות או אירוע מיוחד שאירע במהלכו הביאו להתפרצות המחלה". הלכה פסוקה היא מימים ימימה, כי שאלת הקשר הסיבתי הנה שאלה משפטית אשר על בית המשפט להכריע בה: "...בשאלה המסובכת יותר אימתי נחשבת מחלה כמחלה שבאה עקב השירות ולא מפי הרופאים אנו חיים. השאלה איננה שלאה רפואית, כי אם שאלה משפטית או שאלה מעורבת של חוק ועובדה, ולאו דווקא המבחנים הרפואיים הנקוטים בידי הרופאים לקביעת האפשרות של קשר סיבתי בין השירות והמחלה הם הקובעים. המבחנים המשפטיים שלפיהם נקבע הקשר הסיבתי קבועים ועומדים מזמן...". (דברי השופט ברנזון בע"א 137/64 וינשטיין נ' קצין התגמולים, פ"ד יח(2) 510, 519). ראה לעניין זה גם דברי כב' השופט בך בע"א 187/83 רדושיצקי נ' קצין התגמולים פ"ד לז (4) 361, 366: "...מסכים גם אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאעשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של "קרוב לוודאי" ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאוד על הדעת, שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבי לפרוץ המחלה". במקרה דנן המדובר באירוע שארע לפני שנים רבות. אך טבעי כי במהלך השנים יתגלו פגימות מפגימות שונות אשר דרכן להתגלות במהלך חייו של אדם. בהקשר זה נדרש להוכיח כי אירועים חריגים וקיצוניים אשר אירעו בסמוך לפרוץ הפגימה והמחלה והם שגרמו לה, באופן שיהיה זה ברור כי זו נגרמה עקב השרות ואיננה בבחינת מחלה שהזמן גרמה. במקרה דנן אין ספק כי המערער חווה ארועים חריגים וקיצוניים בעת היותו בשבי הבריטי,אבל אין כל ראיה לכך כי בסמוך לארוע זה חלה ב PTSD וכי בעיות הראיה החלו בסמוך לאחר היותו בכלא. בשים לב למכלול הראיות שבאו בפנינו, המערער לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח קשר סיבתי ברמה של "מתקבל מאוד על הדעת" בין תקופת שביו לבין הפגימות הנפשיות והפגימה בעין. מן הבחינה הרפואית אנו מעדיפים את חוות דעת המומחים מטעם המשיב, על אף הטענות שהעלה ב"כ המערער כנגדן. לעומת האבחנות בשנת 1999 של רופאים פסיכאטריים במרפאה לבריאות הנפש בבית חולים סורוקה,קיימים רישומים רפואיים רבים המאבחנים אצל המערער דיכאון מז'ורי,דכאון,רגזנות,עצבנות,ומצבי רוח משתנים.ראה לעניין זה לדוגמא המסמכים הרפואיים 259-281 לתיק הרפואי.כמו כן אין מחלוקת כי המערער ניהל הליכים משפטיים שהתייחסו בין היתר למצבו הנפשי. במסגרת תביעתו נגד המוסד לביטוח לאומי ניהל דיון בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, ובפסק הדין של כב' השופט אילן סופר נקבע כי המערער אינו סובל מ PTSD . כך למשל גם מסמך 254 בתיק הרפואי מבית החולים בניו ג'רסי המאבחן את המערער כסובל מdepressin anxiety and nervous disorders . בנסיבות אלה ובהעדר הגשת חוות דעת רפואית מטעם המערער, ובהעדר חקירה נגדית של המומחים מטעם המשיב, אנו מקבלים את האמור בחוות הדעת מטעם המשיב. אנו מקבלים את טענת בא כח המערער כי הועדה אינה מחויבת בהכרח למסקנות חוות הדעת הרפואיות, והועדה היא שקובעת קשר סיבתי ואבחנה. אולם, לאחר שעיינו בחוות הדעת ובמסמכים הרפואיים של שני התיקים הרפואיים, לא מצאנו מקום לשלול את האמור בחוות הדעת. חוות הדעת מתבססות על מסמכים מהתיק הרפואי והמערער גם נבדק על ידי עורכי חוות הדעת. אין לנו כל אינדיקציה לשאלה מהם המסמכים והאנמנזה שעמדו בפני הרופאים שאיבחנו PTSD. נוסף על כך ד"ר עמיעז מתייחסת בהרחבה לכל המסמכים הרפואיים המצויים בתיקו לרבות המסמכים המאבחנים PTSD אולם מציינת, בצדק, כי מרביתם אינם מציינים סימפטומים התומכים באבחנה זו.גם ד"ר בקר מתייחס לאבחנות האלה ושולל אותם מהסיבות המפורטות בחוות הדעת מיום 10.01.2013.בהעדר חוות דעת נגדית,בהעדר חקירה נגדית ובשל התייחסות שני המומחים באופן מעמיק לכל החומר הרפואי אין לנו אלא לקבל את חוות דעתם. מקובל עלינו גם הנטען על ידי בא כח המערער בתוספת לסיכומי התשובה כי השבי גורם לטראומה. בנוסף לעובדה שהצעת חוק פדויי השבי מתייחסת לכך, פסק הדין בע"א (י-ם) 2041/08 שצורף לסיכומים אלה עוסק בכך. אולם אין די בזה כדי לסייע למערער. אנו מקבלים את טענת בא כח המערער כי אין כאן השתק פלוגתא בכל הנוגע לפסק הדין מארצות הברית מאחר והדיון שם יתקיים בפני צדדים אחרים, וכך גם לגבי פסה"ד של בית-הדין לעבודה אולם, יש בקביעות בפסקי הדין כדי להחליש את טענות המערער כי הוא סובל מ PTSD כתוצאה מהיותו בשבי המנדטורי. אנו מקבלים גם את הטענה לפיה באופן עקרוני חלוף השנים אינו צריך לעמוד לרועץ למערער. אולם אין דומה עניינו של המערער כאן למערער בתיק ו"ע 696/04 ו"ע (תל אביב) שצוטט על ידי בא כח המערער בסיכומי התשובה. כאמור כאן היו כמה ארועים שבגינם המערער פנה בהליכים משפטיים, בארצות הברית הוכר הקשר בין בעיותיו הנפשיות לבין ארוע אחר, בביטוח הלאומי נקבע כי אין הוא סובל מPTSDעובדה המחלישה את טענותיו כאן. נוסף לאותה תביעה, קיימים מסמכים רפואיים רבים שעניינם תביעות אחרות לקצין התגמולים, בקשה להחמרת מצב ותלונות על בעיות רפואיות אחרות עד שנת 1988. המסמכים הרפואיים שעניינם בעייה נפשית הם משנת 1986 ובהם מיוחס למערער דכאון, חשיבה פרנואידית וליקוי אורגני על רקע תאונה באותה שנה וחיכוכים במקום עבודתו עם הממונים והסטודנטים. ב1993 אובחן כלוקה בדכאון ואישיות כפייתית, כאשר הדכאון מתייחס לקשיים שהתגלו בינו לבין הממונים עליו באוניברסיטת ניו יורק. יש להעיר כי המערער מתבסס בראיותיו רק על עדותו עצמו, ועל כן יש לבחון בקפידה את טענותיו העובדתיות, במיוחד כאשר המדובר בעובדות שהן בידיעתו האישית של המערער. בניגוד לטענת המערער כי סבל מבעיות נפשיות החל משנת 1948 ואילך, אחותו הגישה תצהיר בתמיכה לתביעתו הנזיקית לפיה בשנת 1993 הבחינה בשינוי משמעותי באישיותו, שלא היה קודם לכן. בכל המסמכים מהתיק הרפואי הקרובים מבחינת תאריכם להיותו בשבי, אין אזכור לבעיות נפשיות. כך בתביעתו לקצין התגמולים ביום 21.5.1950 אין הוא מזכיר דבר בעניין זה, וגם לא בעת העלאת בקשתו להחמרת מצב בתאריך 11.12.1963. איננו שוללים אפשרות כי במשך שנים יכול ואדם לא יבחין בקשר שבין בעיות נפשיות לבין ארוע טראומטי זה או אחר בעברו. אולם כאן כאמור, ישנם נתונים עובדתיים רבים המחלישים את טענות המערער בעניין זה וכאמור הוא לא הביא חוות דעת רפואיות מטעמו ולא חקר נגדית את עורכי חוות הדעת מטעם המשיב. לאור כל האמור לעיל, הגענו למסקנה כי החלטת קצין התגמולים בדין יסודה ואין כל סיבה להתערב בהחלטה. נוכח גילו המבוגר של המערער ומצבו הרפואי, איננו עושים צו להוצאות כנגד המערער. בית סוהר / כלאנזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשיצבאנכותמאסרקשר סיבתיקצין התגמולים